יוז'ף אטווש
| לידה | בודה, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרית |
|---|---|
| פטירה | פשט, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
| עיסוק | משפטן, סופר, פוליטיקאי, עיתונאי, מחזאי, |
| תפקיד |
שר החינוך של הונגריה (אפריל-ספטמבר 1848) שר הדתות והחינוך של הונגריה (1871-1867) |
| תואר | ברון |
| מפלגה |
מפלגת האופוזיציה המרכז (צנטרליסטים) מפלגת דיאק |
| בת זוג | אנה קטלין רושטי בארקוצי |
| צאצאים |
אילונה יולאן לוראנד מריה דנש |
יוז'ף אטווש, בשמו המלא הברון יוז'ף קארוי בורומאוש ברטאלאן אדלברט אטווש ואשארושְנַמֵן (בהונגרית: Karoly Bertalan Adalbert Eötvös Vásárosnaményi báró, 13 בספטמבר 1813 בודה - 2 בפברואר 1871 פשט) היה משפטן, סופר, פובליציסט, מחזאי ופוליטיקאי הונגרי.
שימש פעמיים כשר החינוך, בממשלה ההונגרית הראשונה בימי מהפכת 1848 ובממשלת גיולה אנדראשי בשנים 1867–1871, בה החזיק גם בתיק הדתות. כחבר פרלמנט ומאוחר יותר כשר קידם אטווש את חוק האמנציפציה ליהודים, את חוק חינוך החובה ואת חוק שוויון הקבוצות האתניות במדינה. היה חבר באקדמיה ההונגרית למדעים ועמד בראשה בשנים 1866–1871 וכיהן כיושב ראש החברה הספרותית על שם קישפלודי בשנים 1860–1867. נודע גם כסופר, וחיבר מספר רומנים העוסקים בסוגיות חברה ומוסר.
רקע משפחתי, שנות צעירותו ולימודיו
יוז'ף אטווש נולד בבודה (בודפשט של היום[1]) כילדם השלישי של הברון איגנאץ אטווש, יועץ ופקיד בכיר בשירות הקיסר האוסטרי, ואשתו השנייה, אנה לבית פון דר ליליין. שמו המלא בטבילה היה, בלטינית, Josephus Carolus Borromeus Bartolomeus Adalbertus. סבו מצד אמו היה אציל גרמני-פרוסי. אב סבו מצד אבו, הברון אטווש הראשון, נולד במחוז סטמאר (כיום סבולץ'-סטמאר-ברג) והיה גנרל פרשים מצטיין בצבא האוסטרי שהשתתף במלחמת שבע השנים ובמספר מלחמות בטורקים. אביו של יוז'ף וסבו, שנקראו שניהם איגנץ אטווש, מילאו תפקידים בכירים בהונגריה בשירותו של הקיסר האוסטרי. את תואר הברון קיבלו מהקיסרית מריה תרזה. אביו של יוז'ף היה משפטן והוגה דעות ושימש במספר תפקידים בכירים למדי בחצר המלוכה[2]. הוא ואביו תמכו במדיניות הקיסר, שלטון אוסטרי בהונגריה (כבכל שאר הממלכה), בניגוד לשאיפות העם ההונגרי בעת ההיא - חירות לאומית ושלטון עצמי - ולכן שמם נודע לשמצה במולדתם באותם ימים.
בשל שם משפחתו הידוע לשמצה, סבל אטווש מעוינות התלמידים ההונגרים בבית-ספר (האגדה מספרת שהילד היחיד שהסכים לשבת לידו היה יהודי). הוא הצליח להחליש את עוינותם של חבריו לכיתה כשנשא בפניהם נאום פוליטי, לראשונה בחייו, ובו הביע אהדה לעניין הלאומי ההונגרי ומחויבות להיאבק למענו. חלק מחינוכו קיבל אטווש לפני בית-ספר, באופן פרטי, באחוזתה של אמו.
עיצובו הרוחני של אטווש הושפע ממורו הפרטי, יוז'ף פרוז'ינסקי, אסיר פוליטי לשעבר בעל השקפות רפובליקניות ומעריץ של עידן האורות הצרפתי. הוא זה שטיפח בנער עניין בהגות הפילוסופית ובפוליטיקה, ועורר את רצונו לטהר את שם המשפחה על ידי עמדות ומעשים מנוגדים לאלה של אביו וסבו. מאמו ירש את טבעו הרגיש ואת אהבתו לספרות. בשנים 1824 עד 1826 למד בגימנסיה המלכותית באוניברסיטה הקתולית שבבודה. בשנים 1826 עד 1831 למד פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פשט, שם היה אישטוואן הורבאט המורה החביב עליו ביותר.
ב-1832 התכנס הפרלמנט ההונגרי בפוז'ון (ברטיסלבה), שם שהה אטווש לצורך בחינות. הודות לאביו זכה אטווש להשתתף במספר דיונים בפרלמנט.
בימי לימודיו באוניברסיטה התיידד אטווש עם לאסלו סאלי, לימים עורך דין, היסטוריון ופובליציסט, והלה עודד אותו לכתוב. בשנת 1830 תרגם להונגרית את מחזהו של גתה "גץ פון ברליכינגן". בשנת 1833 כתב קומדיה מקורית ראשונה - "המחזרים", ובשנת 1834 כתב טרגדיה מקורית ראשונה - "הנקמה". בשנת 1835 תרגם את "אנג'לו" מאת ויקטור הוגו. ההקדמות שכתב לתרגומיו עוררו את תשומת לבם של חברי האקדמיה ההונגרית, שהוקמה זה לא מכבר. בגיל 22 בלבד נבחר אטווש לחבר מתכתב של האקדמיה. הוא המשיך לעסוק במחזאות, אך פעילותו הספרותית התרחבה והחל לעסוק גם בשירה, בחיבור מסות ורומנים.
בתום לימודיו באוניברסיטת פשט התקבל אטווש לשירות המדינה, כסגן נוטריון במחוז פייר. ב-1835 עבר לעבוד במנהל החצר המלכותית בבודה וב-1837 מונה לשופט בנפה פרשוב.
ב-1836–1837 ערך מספר מסעות במערב אירופה - גרמניה, שווייץ, הולנד, צרפת ואנגליה - ובהם הושפע מרעיונות 'מתקדמים' בתחום הספרות והפוליטיקה. בהם האסכולה הרומנטית, שאטווש פגש אישית כמה מחבריה הבולטים. ב-1838 נבחר כחבר מן המניין של האקדמיה ההונגרית למדעים. ב-1855 נבחר לסגן יושב הראש וב-18 במרץ 1856 נבחר ליושב ראש האקדמיה.
בשובו להונגריה כתב את ספרו הפוליטי הראשון, "הרפורמה של בתי הסוהר". כחבר פרלמנט צעיר הרשים בבקיאותו ובכישרונו כנואם. באחד מנאומיו הראשונים, שנוסחו פורסם לימים, תמך בחום באמנציפציה של היהודים בארצו. בשנת 1840 התגורר באחוזת אביו בשאי, בורשוד והקדיש עצמו לכתיבה. מאוחר יותר באותה שנה עבר לגור בבודה ולאחר מכן בפשט.
פעילותו העיתונאית והפוליטית
עיתון "Pesti Hírlap" שימש לאטווש במה להפצת רעיונותיו הפרוגרסיבים; במאמרים שכתב בו טען שלצורך הנהגת הרפורמות המנהליות הדרושות להונגריה, הכרח הוא להקים ממשלה לאומית - הונגרית - מרכזית וחזקה. רשויות המחוזות (שבשטחי הונגריה) אמנם עמדו בראש ההתנגדות לשלטון המרכזי האוסטרי, אך רצו לשמור על אוטונומיה מסוימת והסתייגו משלטון הונגרי מרכזי. בשנת 1844 הצהיר אטווש בפרלמנט:
הונגריה זקוקה לשלטון מרכזי: ולדעתי שלטון מרכזי ניתן להשיג רק על ידי הגברת השפעת בית המחוקקים הלאומי על המחוזות
בגלל עמדתו זו, כונו הוא ושאר אנשי ה"פשטי הירלאפ"[4] שחשבו כך "צנטרליסטים[5]". עם זאת, אטווש לא צידד בהפיכת הונגריה למדינת לאומית טהורה. הוא דגל בפשרות, בדמות זכויות אזרחיות ולשוניות מיוחדות לקבוצות האתניות השונות, כך שאלה יזכו לחירות רבה יותר מזו שהם זוכים לה במדינות הסמוכות.
רומן הביכורים שלו "Karthausi" ("קרטוזיאני") הקנה לו שם הן בחוגים הספרותיים של הונגריה הן בקהל הרחב ההונגרי. ב-25 בנובמבר 1838 נבחר לחבר בחברה הספרותית על שם קישפלודי, שהפכה לימים לאיגוד הסופרים ההונגרים. שנים לאחר מכן, ב-24 במאי 1860 נבחר אטווש ליושב ראשה. השקפותיו הליברליות באו לידי ביטוי ברומן "נוטריון הכפר", שיצא לאור באמצע שנות הארבעים והיה לאחת היצירות הקלאסיות של הספרות ההונגרית. אטווש כתב באותה תקופה גם את הרומן ההיסטורי "הונגריה בשנת 1514" (על תקופת מלחמת האיכרים של גיירג' דוז'ה), את הרומן "אחיות" ואת הקומדיה "יחי השוויון!". אטווש חשף באמצעות הספרות היפה את שחיתותו של השלטון המקומי ואת עוולותיו; על כך ספג ביקורת כי "גייס" את ספריו לקידום דעותיו הפוליטיות. על ביקורות אלה השיב:
מעולם לא סברתי שחוסר העקרונות צריך לאפיין סופר, משום כך אני מקבל את ההאשמות בלב שלם
בשנת 1842 נשא אטווש לאישה את אגנש רושטי בארקוצי (1825–1913), בתו של אלברט רושטי בארקוצי (1847-1779),משפטן, בעל אחוזות, שכיהן כמשפאן משנה של מחוז בקש. נישואיו המאושרים נותרו כל חייו הרחק מאור הזרקורים. אחי אשתו, פאל רושטי בארקוצי (1874-1830ׂׂׂ) היה אציל נוסע וצלם, שנודע במסעותיו בשנים 1857–1859 בטקסס, ניו מקסיקו, קובה וונצואלה. גיס של אשתו, אגושטון טרפורט (1888-1817), שהיה נשוי לאילונה רושטי, היה פוליטיקאי שכיהן גם הוא כשר הדתות והחינוך.
בימי המהפכה
אטווש נחשב לאחד מאנשי הרוח והפוליטיקאים ההונגרים הבולטים, ולנואם בחסד. כך, למשל, כאשר רצה הארכידוכס הפלטין יוזף לארגן נוכחות גבוהה של חברים בפרלמנט, נהג לבקש מאטווש לנאום. ב-1848 פרצה המהפכה ההונגרית, ואטווש - שהזדהה עמה בכל לבו - מונה לשר בממשלה ההונגרית החדשה. הופקדו בידיו תיקי הדתות והחינוך, אך השפעתו הרחיקה הרבה מעבר לתחומים הללו. יחד עם פרנץ דיאק ואישטוואן סצ'ני, ייצג את הפלג המתון והפציפיסטי בהנהגה המהפכנית. התפטרות ראש הממשלה לאיוש באתיאני תסכלה אותו; והתנגדותו לעצמאות מוחלטת ורתיעתו מאלימות אילצו אותו לצאת לגלות באוקטובר 1848, הרחק ממלחמת הקיום של המהפכה - למינכן.
שנות הגלות וחזרתו למולדת
חרף יציאתו לגלות המשיך לשרת את מולדתו באמצעות עטו. השפעתו על דעת הקהל בהונגריה נותרה איתנה. מסתו, "הרעיונות המובילים של המאה ה-19 והשפעתם על המדינה", פורסמה בפשט בשנות החמישים המוקדמות, ובה בעת יצאה לאור גם בווינה ובלייפציג. את סיסמת המהפכה הצרפתית, "חירות, שוויון, אחווה", שינה אטווש במסתו ל"חירות, שוויון, לאומיות".
לאחר שחזר להונגריה ב-1851, באישור השלטונות, הקפיד על התנגדות לא פעילה למשטר הקיסרי ונמנע מפעילות בתנועות פוליטיות. בשנת 1859 פרסם ספר בשם "ערבויות לכוחה ולאחדותה של אוסטריה", ובו ניסח עקרונות המפשרים, לדעתו, בין אוניה פרסונלית ובין ריכוזיות שלטונית. לאחר תבוסת האוסטרים במלחמת צרפת-אוסטריה השתנה המצב הפוליטי, והעמדה שניסח בספר לא התקבלה עוד על דעת הקהל ההונגרית. באספת הדיאט ב-1861 נמנה אטווש עם תומכיו הנלהבים של דיאק, ונאומו הרשים מאוד את נציגי הקיסר האוסטרי.
שוב שר בממשלה, במסגרת השלטון הדואליסטי
שנות השבעים הראשונות היו שלוות יחסית, ואטווש הקדיש זמן רב יותר לעיסוקיו הספרותיים. בשנת 1866 נבחר ליושב ראש האקדמיה ההונגרית.
בכינוסי הפרלמנט שנערכו ב-1865 וב-1867 נאבק אטווש בלהט בעד מדיניותו של פרנץ דיאק, שהתקבלה לימים - הענקת אוטונומיה ומעמד שווה להונגריה (הענקת המעמד השווה הפכה את האימפריה האוסטרית לאימפריה האוסטרית-הונגרית). עם הרכבת ממשלת דיולה אנדראשי בפברואר 1867, מונה אטווש, פעם נוספת, לשר החינוך והדתות; והיה לשר היחיד מהממשלה המהפכנית (1848–1849) שחזר להיות חבר ממשלה. אטווש שימש כממלא מקומו של ראש הממשלה אנדראשי. בשנתו הראשונה בממשלה, הצליח אטווש להעביר בפרלמנט ההונגרי חוק שהעניק שוויון זכויות פוליטיות ליהודים (אמנציפציה), אך מאמציו לכונן חופש פולחן מלא נתקלו בהתנגדות קתולית חזקה וכשלו.
"חוק בתי הספר הלאומיים" (1868, נודע גם כ"חוק החינוך") נחשב להישגו המרשים ביותר. החוק כלל הקמת בתי ספר ממלכתיים לא דתיים, ותוכנית לימודים חדשה, ששמה דגש על השפה ההונגרית ועל המקצועות הכלליים. כמו כן נכללו בחוק דרישות מינימום לגבי מבנה בתי ספר, תנאי התברואה, ספרי הלימוד והציוד הבית-ספרי. החוק הסדיר גם את תוכנית הלימודים של בתי הספר הדתיים במקצועות הידע הכללי. הקהילות הדתיות קיבלו אוטונומיה בבחירת מורים ובקביעת תוכנית הלימודים במקצועות הדתיים[6]. הותר לכנסיות ולקהילות הדתיות להקים בתי ספר ולנהלם בשפה הנפוצה ביותר. מתוקף החוק, יכלו הרומנים, הסרבים, הרוסינים והסקסונים הטרנסילבנים להקים בתי ספר בשפתם הלאומית, מבלי ללמד הונגרית. הכנסיות הורשו לבחור את מוריהן ולקבוע את תוכנית לימודיהן. מספר שנים לאחר מכן, ב-1879, נוספה לחוק דרישה ללמד הונגרית (בכל בתי הספר). ברוח דומה, "חוק הלאומים" (1868) כלל התחייבות לספק חינוך תיכוני בשפות המיעוטים הלאומיים באזורים שבהם הם מהווים רוב[7].
אטווש הקים גם מכללות למורים, ייסד את האוניברסיטה בקלוז' והרחיב את אוניברסיטת בודפשט. אוניברסיטת קלוז'וואר (קלוז') נועדה לכלול קורסים בהונגרית, רומנית וגרמנית אך בסופו של דבר, עקב התנגדות החוגים הלאומנים, היא הוקמה - בשנת 1872- כשההוראה הייתה בהונגרית בלבד, ועם שתי קתדרות לשפות רומנית וגרמנית. על אף היותו קתולי מאמין, התנגד אטווש לדוגמת אלטעות האפיפיור.
ככל הנראה, מאמציו של אטווש בשנותיו האחרונות פגעו בבריאותו. הוא נסע להבראה בקרלסבאד, אך חלה הידרדרות נוספת במצבו וב-2 בפברואר 1871 הוא נפטר בפשט. הובא לקבורה בחלקה המשפחתית בארצ'י. הותיר אחריו אישה וחמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים.
יוז'ף אטווש והיהודים
האמנציפציה של היהודים
אטווש נאבק בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי למען האמנציפציה של היהודים. הוא תמך בהתאזרחותם ובהענקה להם של הזכויות האזרחיות מהן נהנים התושבי הונגריה שאינם משתייכים לאצולה. הוא נאם בנושא בפרלמנט ופרסם חוברת בכותרת "האמנציפציה של היהודים". הוא דחה את הטענות לגבי התנאים המוקדמים לצעד כזה כבלתי מתקבלים על הדעת ו"נונסנס". אי אפשר להתנות את החופש המגיע לכל בני האדם ואי אפשר לדרוש מהיהודים שקודם ירגישו מחוברים יותר למולדת כשהמדינה אינה מכירה בהם כבניהם. את סוגיית התבוללותם של היהודים בתוך הדת הנוצרית ראה מנקודת מבט דתית בלבד: היה משוכנע שהמשימה ההיסטורית של היהדות הסתיימה עם הגעתו של ישו ושהמהלך הטבעי של היהודות הוא טמיעתה בנצרות. אף על פי שהאמין שהתנצרותם של היהודים הוא אידיאל רצוי, סבר שאין לכפות על היהודים את ההתנצרות. הוא חשב שהנוצרים יוכלו להאיץ תהליך כזה אם יוכיחו ליהודים שהם מנהלים דרך חיים למופת. הוא דחה לחלוטין את הרעיון לתגמל יהודים המסכימים להתנצר.
הקונגרס של יהודים
מאוחר יותר, בשנת 1867 כשר החינוך והדתות בממשל האוטונומי החדש של הונגריה ביקש אטווש לראות התארגנות של היהדות כדוגמת דתות אחרות בארגון שינהיג אותה וייצג אותה בפני השלטון. הוא סבר שעל ידי כינסו נציגי כל הפלגים ביהדות ניתן יהיה להגיע לפשרה. לא ציפה שהפערים בין היהודים האדוקים ה"חרדים" המסתגרים והיהודים המודרניים המסתגלים יהיה כה גדול אחרי כישלון הקונגרס שבו נוצר קרע קבוע בקרב יהדות הונגריה - בין היהודים שכונו "אורתודוקסים" ואלו הנקראו "נאולוגים", המשיך לקוות שהיהודים ה"אורתודוקסים" יתעשתו ויקבלו את הצורך להתאחד עם האחרים. אחרי מותו לא נשארה בפני הממשלה ההונגרית אלא להכיר רשמית בשני הפלגים כ"זרמים" נפרדים.
אטווש ואיגנאץ גולדציהר
לפי המלצתו של ארמין ואמברי עזר אטווש למזרחן הצעיר והמוכשר היהודי איגנץ גולדציהר וסידר לו מלגות כדי שיוכל להשתלם בגיל מוקדם במזרחנות על ידי נסיעה לספריות המדעיות החשובות באירופה ועל ידי מסע למזרח התיכון. אולם מותו של אטווש גרם לכך שגולדציהר לא זכה להתמנות בתפקיד אוניברסיטאי הולם בבודשפט ונאלץ לעבוד בעבודה נוספת כדי להתפרנס ועסק במחקר בזמנו הפנוי.
חייו הפרטיים
מנישואיו לאגנש קטלין אנה לבית רושטי בארקוצי נולדו לו 5 ילדים:אילונה (לימים נשואה ללאיוש נאוואי), יולאן (לימים נשואה לברון אינקיי), לוראנד אטווש, שנודע כפיזיקאי, מאריה (לימים נשואה עם ארנסט פון פלנר, שר האוצר של אוסטריה) ודנש שמת אחרי לידתו.
פרסים ואותות הוקרה
- 1867-1860 - היה יושב ראש החברה הספרותית ע"ש קישפאלודי
- 1871-1866 - היה יושב ראש האקדמיה ההונגרית למדעים
הנצחה
- ב-3 במאי 1879 הוקמה אנדרטה לכבודו, בכיכר הנושאת את שמו
- 1895 - הוקמה בבודפשט, לפי דגם ה"אקול נורמל סופרייר" שבפריז, "המכללה (קולגיום) על שם הברון יוז'ף אטווש", מוסד השכלה עם פנימייה ששימש שנים רבות כביתם של בני האליטה ההונגרית, וכיום הוא חלק מאוניברסיטת לורנד אטווש.
- בתי ספר רבים בהונגריה קרויים על שמו
- החברה הפדגוגית הליברלית קרויה גם היא על שמו
- פרס אטווש
- עיטור אטווש
- ב-1999 נוסד פרס אטווש לחינוך, המוענק כל שנה ביום המורה
- הוקם מוזיאון יוז'ף אטווש - בביתו בארצ'י
כתביו
- A kritikus apotheosisa 1831 ("אפותיאוזת המבקר") כתב ב.י.א, פשט,
- A házasulók 1833. "הנשואים", קומדיה ב 3 מערכות, כתב ב.י.א.,פשט
- Boszú (sic!), 1834. ("נקמה"), טרגדיה, ב- מערכות, פשט, הוצגה ב-21 באפריל 1836 בדברצן
- Angelo 1836 - ("אנג'לו"), לפי ד"ר ויקטור הוגו, פשט
- 1837 Szegénység Irlandban ("עוני באירלנד"), מסה
- Vélemény a fogházjavítás ügyében, ns. Borsod vármegye ebbeli küldöttségéhez 1838. דעה בשאלת הרפורמה בבתי הכלא
- Die Emancipation der Juden 1840.("האמנציפציה של היהודים"), מסה, מהדורה שנייה - בתרגום מהונגרית לגרמנית מאת הרמן קליין, פשט, 1841., פורסם בבודפשט בעיתון "מדיאר סמלה" .
ָ* 1840 A megfagyott gyermek. "הילד הקפוא" - שירים
- Kelet népe és a Pesti Hirlap 1841 ("עמי המזרח ו"פשטי הירלפ")
- A karthausi 1842–1841 "הקרטוזיאני", רומן בשני כרכים
- Emlékbeszéd Kőrösi Csoma Sándor felett., 1843. נאום הספד לזכרו של שנדור קרשי צ'ומה, בודפשט
- A falu jegyzője 1845 - ("נוטריון הכפר"), רומן, ב-3 כרכים
- Über die Gleichberechtigung der Nationalitäten in Österreich. 1850. "על שיוון הזכויות של העממים באוסטריה", לייפציג, מהדורה שנייה בווינה, מסה
- 1854-1851 - Der Einfluss der herrschenden Ideen des 19. Jahrhunderts auf den Staat
("השפעת הרעיונות המובילים של המאה ה-19 על המדינה"), מסה, בשני חלקים, בשתי גרסאות - הונגרית וגרמנית
- Nővérek 1857 ("האחיות"), פשט
- Elbeszélések 1859 נאומים, פשט
- Die Garantien der Macht und Einheit Oesterreichs1859 הערבויות לכוחה ולאחדותה של אוסטריה
- Felelet b. Kemény Gábor nehány szavára 1860. (תשובה לכמה מילים של גאבור קמני)
- Die Sonderstellung Ungarns vom Standpunkte der Einheit Deutschlands. (Leipzig, 1859.Magyarország különállása Németország egységének szempontjából. Pest, 1861) בתרגום מגרמנית להונגרית על מאת אימרה טוט - ("העמדה המיוחדת של הונגריה מנקודת המבט של אחדות גרמניה")
- Emlékbeszéd gr. Széchenyi István felett.1860 - נאום הספד לזכרו של הרוזן אישטוון סצ'ני, פשט
- 1861 Gyöngy sarok קובץ כל היצירות, בעריכת גברת ואכוט שאנדור ("פינות של פנינים")
- Gondolatok 1865.(הגיגים)
- A nemzetiségi kérdés 1865 "השאלה הלאומית"
- 1868 Báró Eötvös József emlékbeszédei.Magyar irók államférfiak, נאומי ההספד של הברון יוז'ף אטווש -לזכר הסופרים והמדינאים ההונגרים, פשט - על פרנץ קלצ'יי, שנדור קרשי צ'ומה, הרוזן יוז'ף דז'פי, מיהאי ורשמארטי, פרנץ קזינצי, הרוזן אישטוואן סצ'ני, אנטל רגוי, לאסלו סאלאי, הרוזן אמיל דז'פי,
- 1871 -B. Eötvös József költeményei שירי יוז'ף אטווש - עם איורים מאת ברטלן סקיי וקארוי לוץ, בודפשט
- A vallás- és közoktat. m. k. miniszternek az országgyűlés elé terjesztett jelentése a népiskolai közoktatás állapotáról 1870–71 הדת והחינוך, דו"חות השר באספה הלאומית בנוגע למצב החינוך הציבורי, בשני חלקים
- 1873 (אחרי מותו)Für den Glanz des Hauses ("לתפארת הבית"), רומן לא גמור, עובד והושלם על ידי אדולף דוקס, וינה
מקורות
- Ignác Romsics, Béla Király (Ed) Geopolitics in the Danube Region:Hungarian Reconciliation Efforts 1849-1998
1999 CEU Press, (Central Europe University, Budapest)
קישורים חיצוניים
- ב-Internet Archives
- תקציר הספר "נוטריון הכפר" (באנגלית)
- שיר מאת אטווש - אודיו- "גם אני הייתי רוצה" Én is szeretném
- Frigyes Riedl A History of the Hungarian Literature, London 1906, reproduced in Forgotten books, online 2013
- Nisbet Bain - art. József Eötvös ב-Encyclopædia Britannica 1911 - ויקיטקסט
- Loránt Cigány History of Hungarian Literature
Miklós Konrád Eötvös József és a zsidók Történelmi Szemle Nr.3, 2014 Central and Eastern European Online pp.495-509
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ בודפשט נוצרה מאיחוד של שלוש ערים; בודה היא אחת מהן (ניתן לראות ששמה נשמר בשם העיר החדשה - בודפשט)
- ^ סגן קנצלר החצר המלכותית ההונגרית, יועץ ו"שר המשקים" של הממלכה
- ^ 3.0 3.1 צוטט על ידי Loránt Cigány
- ^ העיתון שבו עבד; ראו את תחילת הפרק
- ^ מהמילה Center (בגרמנית כמו באנגלית).
- ^ SHALOM 42 - Hungary - Jewish Education in Hungary, www.shalom-magazine.com
- ^ I.Romsics, B.Király ע' 155-154
