סגד

סגד
Szeged
	גשר בסגד מעל לנהר הטיסה
מדינה	הונגריה
חבל	המישור הגדול הדרומי
מחוז	צ'ונגראד-צ'נאד
נפה	נפת סגד
ראש העיר	ד"ר לאסלוֹ בּוֹטקֵה
שטח	281.00 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	605.17 נפש לקמ"ר (2018)
קואורדינטות	46°15′18″N 20°08′42″E / 46.255°N 20.145°E
אזור זמן	UTC +1
	www.szegedvaros.hu
	(למפת הונגריה רגילה) בודפשט דברצן מישקולץ פץ' גיור נירג'האזה קצ'קמט אוסטריה סלובקיה אוק. רומניה סרביה קרואטיה סל. סגד

ערך זה עוסק בעיר בהונגריה. אם התכוונתם לחג של בית ישראל, ראו סיגד.

סגד (בהונגרית: Szeged, ברומנית: Seghedin, בסרבית ובקרואטית: Segedin) היא עיר בדרום מזרח הונגריה במפגש הנהרות מֵרוש וטיסה. סגד היא העיר השלישית בגודלה בהונגריה ובירת מחוז צ'ונגראד-צ'נאד (Csongrád-Csanád). בשנת 2018 גרו בה 161,122 תושבים.

היסטוריה

האזור היה מיושב מימי קדם. האסטרונום תלמי, בן המאה השנייה לספירה מזכיר את העיר בשם Partiscum כתחנת מסחר מוגנת על אי בנהר טיסה. לראשונה היא נזכרת בשם סגד בתעודה מימי המלך בלה השלישי (1183). במאה ה-14, בתקופת שלטונו של לאיוש הראשון, מלך הונגריה הייתה העיר לעיר הגדולה והחשובה ביותר בדרום הונגריה ולמבצר אסטרטגי מול האימפריה העות'מאנית. ב-1498 הכריז עליה מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כעיר חופשית (Szabad királyi város), כלומר בעלת אוטונומיה מסוימת. ב-1543 נכבשה העיר על ידי העות'מאנים, לאחר שהחזיקה מעמד במצור של מספר חודשים. תחת השלטון העות'מאני הייתה העיר לבירת סנג'ק (שהשתייך עד 1596 לאיילט בודה ולאחר מכן לאלייט אגר). ב-23 באוקטובר 1686 שוחררה העיר מהכיבוש העות'מאני וחזרה למעמד של עיר חופשית בממלכה ההונגרית ההבסבורגית עד 1715. בין השנים 1728–1729 התקיימו בעיר, לצד תנופת קידמה ופריחה תרבותית, שורה של אירועי ציד מכשפות^[1].

בתקופת מהפכת 1848 נודעה לעיר חשיבות, שם נשא מנהיג המרד, לאיוש קושוט את אחד מהחשובים שבנאומיו והעיר הייתה מושב ממשלת המהפכה עד יולי 1849. הגעת מסילת הרכבת לעיר ב-1854 והחזרת הסטטוס של עיר חופשית ב-1860 סימלו שלב חדש בהתפתחות העיר. היא שגשגה, משכה אוכלוסייה חדשה (ובכלל זה יהודים רבים) ונפתחו בה מוסדות תרבות כמו גם מפעלי תעשייה ובראש ובראשונה מפעל הנקניקים פיק סגד, יצרן הסלמי ההונגרי, המהווה את המעסיק הגדול באזור. בשנת 1879 שטף את העיר שיטפון גדול, שהרס חלק ניכר מהמבנים שהוקמו לפני המאה ה-19. שיקום העיר, עליו הכריז פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, הוביל לבנייה מונומנטלית, רחבת ידיים, סביב שדרות וכיכרות מטופחות. ב-1872 נפתחה אוניברסיטת סגד וב-1882 נחנך בניין התיאטרון הלאומי (Szegedi Nemzeti Színház). ב-1907 נוסד במרכז העיר בית הכנסת של סגד, בית הכנסת השני בגדלו בהונגריה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה איבדה הונגריה חלקים מדרומה לטובת רומניה וסרביה והעיר סגד הפכה לעיר ספר (גבול). לאחר תקופה של שקיעה, הועברו לעיר מוסדות הונגריים ששכנו בעיר טמשוואר (שהועברה לרומניה) כגון האוניברסיטה של העיר (שאוחדה עם אוניברסיטת סגד ב-1921) ומושב הבישוף. העיר נכבשה במלחמת העולם השנייה על ידי הוורמכט ב-19 במרץ 1944. התחוללו בעיר קרבות שגבו את חייהם של 6,000 איש, פרט לקהילה היהודית הגדולה בת כ-4,000 נפש (שלושה אחוזים מאוכלוסיית העיר), שנשלחה להשמדה (ר' להלן). העיר נכבשה על ידי הצבא האדום בסוף 1944. לאחר המלחמה הפכה העיר למרכז תעשיית המזון הממשלתית, על בסיס מפעלי פיק ומפעלים נוספים. ב-1965 התגלה בסביבת העיר נפט.

בית הכנסת החדש

קהילה יהודית

ערך מורחב – קהילת יהודי סגד

יהודים ראשונים הגיעו לעיר עם הכיבוש העות'מאני וגורשו ממנה בסיומו. עד כתב הסובלנות ב-1781 הייתה לפרנסיה הזכות, מהיותה עיר מלכותית חופשית, למנוע מיהודים לגור בה. המשפחה הראשונה התיישבה בה באותה שנה^[2]. ב-1840 הגיעה אוכלוסייתם ל-681 נפש. כקהילת מהגרים צעירה ואמידה שחסרה יסודות שמרניים, הייתה סגד כר נח לנאולוגים. במהלך הקרע ביהדות הונגריה עברה בשלמותה להשתייך לארגון הנאולוגי הארצי. היא פרחה במיוחד תחת הנהגתם של הרבנים לאופולד לעף ובנו, עמנואל לעף. ב-1907 נחנך בית הכנסת של סגד, השני בגודלו במדינה.

ב-1941 נמנו בעיר 4,161 יהודים, 3% מאוכלוסייתה^[3]. מרבית הגברים גויסו במלחמה לפלוגות "שירות העבודה" הצבאי וחלק גדול נספה בתנאים הקשים. לאחר הכיבוש הגרמני, ב-19 במרץ 1944, רוכזו בסגד יהודי הסביבה. ב-17 במאי גורשו חלק לגטו באיה ומשם לאושוויץ, והיתר שולחו לשם ישירות בחודש יוני. הקרון האחרון של המשלוח האחרון, מה-28 ביוני, נועד להינצל באמצעות רכבת קסטנר.

נולדו כאן

דיולה שטאהל-סאמוולד (בהונגרית: Számwald Gyula; באנגלית: Julius Stahel; סגד, 5 בנובמבר 1827 – ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית של אמריקה, 4 בדצמבר 1912) היה סגן בצבא מהפיכת 1848 בהונגריה. במלחמת האזרחים האמריקנית הוענק לו מדליית הכבוד כמייג'ר ג'נרל (גנרל שני כוכבים) של האיחוד. הוא היה גם דיפלומט של ארצות הברית של אמריקה.
בלה באלאז' (בהונגרית:Balázs Béla. עד 1913 שמו היה הרברט באואר סגד, 4 באוגוסט 1884 - בודפשט, 17 במאי 1949) היה סופר, משורר, קולנוען, במאי קולנוע, תאורטיקן קולנוע, מבקר, מורה במכללה הונגרי-יהודי
לאסלו בקפי (בהונגרית: Békeffi László; סגד, 4 בינואר 1891 – ציריך, 21 בינואר 1962) היה קומיקאי יהודי-הונגרי, מנחה בקברט, מחזאי קברט, שחקן. בנו של הסופר אנטל בקפי, בן דודו של מחזאי הקברט אישטוואן בקפי.
אישטוואן בקפי (בהונגרית: Békeffi István Miklós; סגד, 31 באוגוסט 1901 – בודפשט, 9 ביוני 1977) היה מחזאי כותב קברט יהודי-הונגרי זוכה פעמיים בפרס אטילה יוז'ף, אחיינו של לאסלו בקפי המנחה (של מופע קברט, תוכנית בידור וכדומה).
יאנוש קוטאני (בהונגרית: Kotányi János, בשם לידתו יאקאב קוֹיֶטַיינֶר, סגד, 18 במאי 1858 -?) היה בעל מפעל לפפריקה ותבלינים הונגרי-יהודי, מייסד חברת התבלינים קוטאני שהתפתחה עם השנים לחברת תבלינים בינלאומית גדולה ומפורסמת מאז ייסודה בשנת 1881.
הרב ד"ר אברהם חיים [עמנואל] לעף (הונגרית: Lőw Immánuel, גרמנית: Immanuel Löw; 20 בינואר 1854 – 19 ביולי 1944) היה רב, חוקר התנ"ך והתלמוד, בוטנאי ובלשן יהודי-הונגרי, שכיהן כאב בית הדין של סגד, והיה נציג היהדות הנאולוגית בבית העליון של הפרלמנט ההונגרי. מחבר הספר "צמחי היהודים".
מרק פיק (בהונגרית: Pick Márk; סגד, 12 בדצמבר 1843 – סגד, 11 במאי 1892) היה תעשיין הונגרי-יהודי, יצרן סלמי בעל השם העולמי "פיק", מייסד מפעל פיק סגד.
בלה זרקוביץ (בהונגרית: Zerkovitz Béla; סגד, 11 ביולי 1881 – בודפשט, 24 באוקטובר 1948) היה אדריכל, מלחין, מנהל תיאטרון, ומחבר שאנסונים ואופרטות פופולרי יהודי-הונגרי, אחת מהדמויות החשובות בתחום המוזיקה הקלה – הקופלה והשאנסון – במחצית הראשונה של המאה ה-20.
אימרה אויווארי (בהונגרית: Ujvári Imre; סגד, 13 בפברואר 1902 – בודפשט, 25 בפברואר 1962) היה עיתונאי, מבקר יהודי-הונגרי. בנו של הסופר והעיתונאי פטר אויווארי ואחיו של לאסלו אויווארי.
לאסלו אויווארי (בהונגרית: Újvári László; סגד, 23 ביולי 1900^[4] – קולומבו, סרי לנקה, 24 בינואר 1940) היה עיתונאי, ומבקר יהודי-הונגרי, בנו של פטר אויווארי, אחיו של אימרה אויווארי.
מור קרמן (בהונגרית: Kármán Mór , בשמו המקורי קליינמן ( סגד, 25 בדצמבר 1843 - בודפשט, 14 באוקטובר 1915) היה מורה הונגרי-יהודי, מחנך, פרופסור באוניברסיטה, מומחה למדיניות חינוך ציבורית. מור קרמן הוא אביהם של תיאודור פון קרמן מתמטיקאי, פיזיקאי ומהנדס אווירונאוטיקה וחלל יהודי-הונגרי-אמריקאי ושל אֶלֶמֵר קרמן, משפטן ושופט, מומחה לקרימינולוגיה.
סֶגֶדִי יוז'ף לוקאץ' (בהונגרית: Lukács József, לווינגר עד 1890 סגד, 16 בנובמבר 1855 - בודפשט, 23 בינואר 1928) היה הונגרי-יהודי בעל תואר אצולה, מנהל הבנק האנגלו-אוסטרי, אביו של הפילוסוף ג'רג' לוקאץ'.
אנדרה ואדאס (בהונגרית: Vadász Endre; סגד, 28 בפברואר 1901 – גדלה, 3 ביוני 1944) היה צייר, גרפיקאי יהודי-הונגרי שנספה בשואה.
טיבור סיבשי (בהונגרית: Szivessy Tibor; סגד, 29 בספטמבר 1884 – בודפשט, 22 בנובמבר 1963) היה אדריכל יהודי-הונגרי, בסגנון עממי הונגרי.
לאסלו רוּבִּין (בהונגרית: Rubin László, סגד, 5 בספטמבר 1888 - בודפשט, 3 באפריל 1942) היה סופר, עורך דין הונגרי-יהודי, אחד מנשיאי חוג גלילאו.
ארנה קוליני (בהונגרית: Kulinyi Ernő; סגד, 18 ביוני 1893 – ברוק אן דר לייטה (אנ')‏, 2 בפברואר 1945) היה עיתונאי יהודי-הונגרי, מבקר ספרות וכותב ליבריות שנספה בשואה.
מנו הרצל, במקור עמנואל הרצל, ומ-1901 פוסטאפטרי (תאר אצולה כמו Sir), ומ-1912 ברון (בהונגרית: Herczel Manó; סגד, 1 ביולי 1862 – בודפשט, 28 בנובמבר 1918)^[5] היה כירורג, פרופסור באוניברסיטה.

אתרים בעלי חשיבות

כנסיית ווטיב (1930)	מגדל דמטריוס (Dömötör), המאה ה-11		מגדל המים בכיכר סנט אישטוון (1904)
הכנסייה הפרנציסקנית (המאה ה-15)	מוזיאון פרנץ מורה (Ferenc Móra Museum ;1896)		ארמון רוק (Reök Palota ;1907)
בית העירייה		בית הכנסת של סגד		התיאטרון הלאומי של סגד (1882)
ארמון הרוזן (Gróf Palota ;1913)		אוניברסיטת סגד		הכנסייה האורתודוקסית הסרבית (1781)