המרכז הנאולוגי רומבך
המרכז הקהילתי ברחוב רוּמבך בבודפשט הידוע גם כ"המרכז הקהילתי רוּמבך" (בהונגרית: Rumbach utcai zsinagóga או Rombach zsinagóga) או Rombach Schul (רומבך שול) הוא בית כנסת, שכיום הוא לא פעיל, ברחוב Sebestyen Rumbach (שבשטיאֶן רומבך) מספר 11 - 13 (פעם מספר 8), ברובע השביעי (בשכונת ארז'בטווארוש) של בודפשט, בירת הונגריה. הוא נבנה בלבה של פשט, ברובע היהודי הישן, בשנים 1869–1873 בימי השלטון האוסטרי-הונגרי. מתפללי בית-הכנסת היוו קבוצת מסורתית בתוך הקהילה הנאולוגית הגדולה של פשט, ובשל סגנון התנהלותם השמרני זוהה בית-הכנסת לעיתים עם קהילות הסטטוס קוו אנטה אף על פי שתמיד השתייך לנאולוגים.
הבניין הוא יצירת בוסר של האדריכל הווינאי הידוע אוטו וגנר, בסגנון של "התחייה המורית". הוא הבניין היחיד שבנה אוטו וגנר בהונגריה והיה הפרויקט החשוב הראשון שביצע. אוטו וגנר ייוודע לימים כאחד מנציניה החשובים של אסכולת ה"סצסיון".
המרכז הקהילתי נקרא לפעמים גם המרכז הקהילתי הקטן A kis zsinagóga כדי להבדילו מ"המרכז הקהילתי הגדול" של בודפשט, A nagy zsinagóga הלא הוא המרכז הקהילתי הניאולוגי ברחוב דוהאן. יחד עם המרכז הקהילתי האורתודוקסי מרחוב קזינצי הנמצא באותה סביבה שני בתי כנסת הנ"ל הרכיבו את מה שקוראים "המשולש היהודי" של בודפשט.
קהילת המרכז הקהילתי רומבך
אחרי שבמשך זמן ממושך ב"בית אורצי", מבנה קהילתי גדול בשכונה היהודית של פשט, התארחו ופעלו בו זמנית שתי קהילות (קונגרגציות) שונות - זו השמרנית המסורתית וזו המחדשת (1830) - החל משנת 1859 עברו המודרניים להמרכז הקהילתי הגדול ברחוב דוהאן. היהודים השמרנים שנשארו היו גם הם מפולגים. החלק המתון יותר, שלא ניתק את הקשרים המנהליים עם הקהילה של פשט הנשלטת על ידי הנאולוגים, בחר לצאת ולהקים בית כנסת חדש משלו. בנייתו התחילה ברחוב רומבך בעצם ימי הקונגרס המפורסם שפילג את יהודי הונגריה בשנים 1869-1868. עם הזמן קהילה זו נהייתה, אם כי לא מן ההתחלה, מזוהה יותר ויותר עם הסטטוס קוו. בנסיבות אלה קרה שהמרכז הקהילתי "רומבך" מכונה לפעמים "בית כנסת קונסרבטיבי"[1] ופעמים אחרות "המרכז הקהילתי האורתודוקסי", כמו למשל במדריכים של בדקר מסוף המאה ה-19 עד היום.[2]
הקהילה כללה יהודים שומרי מסורת מפשט, כמו כן מתפללים מאו-בודה, אורתודוקסים מצפון- וצפון-מזרח הונגריה שעברו לגור בבודפשט גם שומרי מסורת שמוצאם ממערב הונגריה - סוחרים, בעלי מלאכה ואקדמאים, דוברי יידיש, גרמנית והונגרית. היה להם סידור מיוחד שנקרא "דרך חיים" ואת הסעודה השלישית בשבת נהגו לקיים בבניין המרכז הקהילתי כמנהג החסידים. הם הנהיגו מקהלה המורכבת משישה עד שמונה גברים ומשלושים נערים, ללא השתתפות נשים וללא עוגב. בעת קריאת התורה היו נוכחים שלשה מתוך ששת הגבאים, לבושים בגלימות כהות וחובשים כובעי צילינדר. החזנים, שנבחרו מבין המקצוענים המעולים, השתמשו גם במנגינות חדשות יותר כדוגמת אלו של לבנדובסקי.[3] הרב יהודה גרינוואלד מסאטמר הזהיר את היהודים ה"יראים" שלא לפקוד את המרכז הקהילתי הנקרא "רמב"ם" בבודשפט. משערים שהתכוון להמרכז הקהילתי רומבך, מפני שלא היה קיים בעיר בית כנסת רמב"ם.[3] וכן מזהיר הרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט בספרו שו"ת ערוגת הבושם או"ח סי' ל"א.
רבניו
אף על פי שהקהילה ברחוב רומבך לא נחשבה יותר "אורתודוקסית" על ידי היהודים החרדים, בגלל מעורבותם בחיים המודרניים של החברה מסביבם, כלליה היו שמרניים למדי. לא התקבלו כאן לעבודה "בעלי דיפלומה של רב" מבית מדרש רבני. לפעמים הרבנים כיהנו בזוגות: אחד שמרני יותר והאחר ליברלי יותר.
ראשוני הרבנים ששרתו ב"רומבך" היו ה"זוג" שמואל לב בריל (Sámuel Löw Brill) ולאיוש אלעזר פולק (1905-1822). אחרי 1900 במקום הרב בריל בא המלומד הרב מוזש (משה) פלדמן (1927-1860), הרב של פשט, שלימד כמה שנים ליתורגיה בבית המדרש הרבני בבודפשט. במקביל איתו שרת הרב אילייש אדלר (1924-1864) מפורסם בדרשותיו. אחרון הרבנים של רומבך היה בנימין (בצלאל בן צבי) פישר (1878–1965) ששרת לבדו החל משנת 1926. הוא העריץ את הגישה של רבי שמשון רפאל הירש, דרש לרוב בהונגרית אבל בשבת הגדול ובשבת שובה דרש תמיד ביידיש. היה בין אחרוני הרבנים, אם לא האחרון, שדרש בשפה יידיש בבית כנסת. גם אחרי סגירת המרכז הקהילתי הקהילה שמסביבו המשיכה להתקיים ולהתפלל בבתי כנסת יותר קטנים - זה שברחוב וסלני ובבית התפילה "הגבורים".[4]
פרטים אדריכליים
המרכז הקהילתי בנוי בשורה אחת עם בתי מגורים. יש לו קומפוזיציה מרכזית בסגנון ביזנטי - עם כיפה מרכזית - ודומה יותר לארמון, עם אלמנטים וקישוטים המזכירם בין השאר, את אלהמברה. בתי כנסת "דמויי ארמון" אחרים במרחב הממלכה ההונגרית לשעבר מוצאים למשל במונקאץ', במיכלובצה בסלובקיה, בשאטוראליאויהיי או בארד ברומניה.[5]
לחזית הראשית הפונה לרחוב יש פורטל (שער) בצורת ארקדה בעלת שלוש קשתות וחלונות מעוצבים בהשראת האמנות המוסלמית, מעוטרים בלבנים פוליכרומיות (בצבעי זהב, כחול ואדום בהירים). היא מצוידת בשני צריחים קטנים סימטריים אוקטוגונליים דמויי מינרטים של מסגד ובתווך ביניהם ניצבים "לוחות הברית" עם עשרת הדברות. הצריחים נקראים "בועז" ו"יכין" לפי שמות עמודי הנחושת שהקים שלמה המלך בבית המקדש. ההשפעה הערבית נראית לעין גם באולם הראשי, המכוסה כיפה מרכזית הבנויה גם היא בצורת מתומן והנשענת על עמודי ברזל דקים. צורה הנדסית זאת מתכתבת עם המתומן של "כיפת הסלע" מירושלים ואומצה על בסיס האסוציאציה עם בית המקדש. האולם מואר בשפע על ידי מנורה בעלת שמונה צלעות וחלונות עגולים מזכוכית. גובה התקרה מגיע ל-28.15 מ' ורוחב החלל הפנימי הוא של 24.8 מ'. הקירות הפנימיים מקושטים במוטיבי פרחים מופשטים, מעוצבים בצורה המזכירה את הטפטים של קהילת אמני "וינר ורקשטטה" (Wiener Werkstatte).[6] בקומה הראשונה ישנה גלריית עזרת הנשים הנשקפת אל האולם.
המרכז הקהילתי צויד עם מערכת הסקה. עם השנים נבנה בחצרו, מצד ימין, בית מדרש, כמו כן חדר סוכות בעל גג נשלף.
בימי השואה
לוח זיכרון המוצב במקום מצביע על כך שבאוגוסט 1941 המרכז הקהילתי היה אחד ממרכזי ה"איסוף" שבהם רוכזו 18,000 יהודים בעלי "אזרחות בלתי ברורה" לפני שנשלחו על ידי המשטר ההונגרי לשטחים בצפון המדינה ואחר כך לאוקראינה שם רוב ניצולי הדרך נרצחו ביריות בקמנץ פודולסק על ידי היחידות הגרמניות המיוחדות. לפני שהומתו הממשלה ההונגרית סרבה לדרישת הגרמנים לקבלם בחזרה לשטח הונגריה.
גלגולי המרכז הקהילתי במחצית השנייה של המאה ה-20
אחרי מלחמת העולם השנייה המרכז הקהילתי נשאר במצב רעוע והחל משנת 1959 המרכז הקהילתי הפסיק לשמש שוב למתפללים ומצב תחזוקתו היתדרד עוד יותר במהלך השנים. בשנת 1979 גגו קרס ובהמשך בשנת 1980 הוכרז כבניין בסיכון. בשלהי שנות השמונים אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי חברת בנייה בשם "אלבה רגיה" קנתה את הבניין מארגון הקהילות היהודיות על מנת לשפצו ואחר כך למוכרו. עבודות השיפוץ היו חלקיות. שוקמה החזית והמבנה החיצוני וכמו כן הקירות הפנימיים. שאר פנים המרכז הקהילתי זקוק עדיין לשיקום. ב-1992 חברת הבנייה פשטה רגל ובמסגרת כינוס הנכסים בניין המרכז הקהילתי הועבר לחברה הממלכתית להפרטה ואחזקה ÁPV ממנה הוחזר ב-2003 לקהילה היהודית. קהילת "סטטוס קוו אנטה" אורגנה מחדש בשנת 2004 בחסות חסידות חב"ד. אחרי כמעט חמישים שנה של אי שימוש בשנת 2006 המרכז הקהילתי נפתח שוב לקהל אך רק בפני סיורים של מבקרים. החל משנת 2006 המרכז הקהילתי התחיל לשמש במה לאירועי אמנות ומוזיקה בעיקר קאמרית במסגרת פסטיבל הקיץ היהודי בבודפשט.
קישורים חיצוניים ומקורות
- , - K.Frojmovics,G.Komoroczy,V.Pusztai and A.Strbik
Jewish Budapest,- Monuments,Rites,History Central European University Press, Budapest 1999
- מאמר של האדריכל גיירגי סגה "החצר גוז'דו במשולש היהודי" ברבעון The Hungarian Quarterly XLV, 76
- Két világ határán Tradíció és modernitás: A Rumbach utcai zsinagóga és hívei in: Múlt és Jövő 1993/2, 15-27.
("בקו התפר בין שני עולמות - מסורת ומודרניות:המרכז הקהילתי ברחוב רומבך וחסידיו" בכתב העת היהודי "מולט אש יבה" 1993/2, 15-27)
- A Rumbach utcai zsinagóga és hívei, in: Ines Müller: A Rumbach Sebestyén utcai zsinagóga (Budapest-Bécs: MTA Judaisztikai Kutatócsoport – Löcker Verlag, 1993), 103-119.
(אינס מילר - "המרכז הקהילתי ברחוס שבשטיאן רומבך - קבוצת המחקר למדעי יהדות, בודפשט - וינה, הוצאת הספרים לקר, 1993)
- איוואן דוידסון קלמר: הסגנון המורי - האוריינטליזם, היהודים והאדריכלות של בתי הכנסת, Jewish Social Studies: History, Culture, and Society 7(3): 68-100, 2001
- 8 גיא שחר - מראות של המרכז הקהילתי רומבך בבודפשט, יולי 2003 (בהונגרית)
- 9 גיא שחר - חזית המרכז הקהילתי יולי 2003
- 10 גיא שחר -שער החזית של המרכז הקהילתי
- וונדי ליהי - צללי הזמן - שרידי אירופה היהודית הישנה - עם תמונות המרכז הקהילתי רומבך בשלבי שיפוץ
- אתר מוקדש לאר נובו - המרכז הקהילתי של אוטו וגנר עם תמונות אחרי השיפוץ החלקי 2007
- מראות מהמרכז הקהילתי רומבך
- מראות המרכז הקהילתי באתר על רובע אליזבטווארוש
לקריאה נוספת
- Rudolf Klein A Dohánytemplom, a “Rombach” és a Kazinczy utcai zsinagóga – Út a keleties stílustól a modernizmusig/The three large synagogues of Pest – three stages of Jewish identity, In: Az Új Magyar Építőművészet melléklete 2002/6, Világörökség – World Heritage, pp. 10–24.
הערות שוליים
- ^ p.131 1994 Steeve Fallon "Hungary" - Lonely Planet Guide
- ^ Budapest Baedeker Allianz-Reiseführer Verlag Karl Baedeker 2005 עמוד 199
- ^ 3.0 3.1 Frojmovics, Komoroczy עמוד 135
- ^ Frojmovics, Komoroczy עמוד 135 - 137
- ^ רודולף קליין, "פון מונקאץ' טו יהודפשט - היהודים ובתי הכנסת בהונגריה של המאה ה-19", הרצאה בדצמבר 2005 באוניברסיטת מרכז אירופה בבודפשט, עמוד 39 (באנגלית) (הקישור אינו פעיל, 4 באוגוסט 2013)
- ^ אתר המוקדש לאר נובו
.svg){kind=small}
