עדת ישראל
קהל עדת ישראל (בגרמנית: Adass Jisroel) היא קהילה יהודית נאו אורתודכסית הקיימת בברלין משנת 1869 ועד היום. רבה הראשון של הקהילה היה הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר.
תולדות הקהילה
מאז שנות ה-1770 הפכה קהילת ברלין, החדשה יחסית ונעדרת המוסדות המסורתיים החזקים, לחוד החנית של הקדמה והחילון בקרב יהודי גרמניה.[1] עוקצה של המתיחות בין הרוב הליברלי למיעוט האורתודוקסי הוקהה על ידי מינויו של הרב מיכאל זקש, שהיה מודרני לחלוטין אך גם שמרן ואויב הרפורמים. מותו של זקש ב-1864 הצית שוב את המחלוקת, הפעם סביב שאלת היורש. הליברלים ביקשו את מינוי הרב הרפורמי המתון יוסף אאוב ממיינץ, והאורתודוקסים הגיבו בדרישה למנות להם רב נפרד. ב-1869, כשהפולמוס הארוך עוד היה בעיצומו (שנה לאחר מכן הוא תם בכך שהוועד מינה את גדול הרפורמים בגרמניה, הרב אברהם גייגר), התארגנו 800 חברים שמרנים מתוך הקהילה בת 40,000 היהודים. הצעד נעשה לאחר מותו של הרב אלחנן רוזנשטיין, שלא החזיק במשרה רשמית אך היה מחשובי האדוקים. "מועדון בית המדרש", כפי שנקראו, מנה בין מנהיגיו את בני משפחות העלית הוותיקה של יהדות ברלין. הם ביקשו שירותי דת אורתודוקסיים והיו מוכנים לממן אותם מכיסם הפרטי ולא ממסי הקהילה. עם זאת, היו רחוקים מההשקפה המסורתית הישנה, ושאפו בין היתר לשנות את תוכנית הלימודים של תלמוד התורה האחרון שפעל (היו בו רק חמישה-עשר תלמידים) כדי שתכלול לימודי חול. הם רצו ברב אדוק אך מודרני ובקיא בתרבות הגרמנית, והרב עזריאל הילדסהיימר נראה להם כמועמד אידיאלי. הילדסהיימר, שכיהן בהונגריה, סירב בתחילה להזמנה לעזוב את המוסד החינוכי המודרני שהקים באייזנשטט, אך הקונגרס של יהודי הונגריה והמתקפות הכבדות שספג מצד הקנאים בארץ הביאו אותו לשקול שנית. הוא מצא את התנאים בברלין לרוחו: הסביבה המחולנת בכבדות, שגם השמרנים ביותר בה היו לכל היותר נאו-אורתודוקסים מודרניים, חסרה את האורתודוקסים הקנאים ושוטמי הקדמה שרדפו אותו בהונגריה, בעוד שהציבור הליברלי היה ממילא מחוץ לתחום סמכותו ולכן לא היה צריך להיאבק בהם. ב-2 בספטמבר 1869 הגיע לברלין.[2] ב-22 באוקטובר 1873 הקים הרב הילדסהיימר את בית המדרש לרבנים בברלין, המוסד קנה לעצמו עם השנים מוניטין בין לאומי ורבנים חשובים למדו בו.
עקב ההתבוללות המואצת של יהודי ברלין הקהילה פרשה לחלוטין מהקהילה היהודית של גרמניה וכ-20 שנה לאחר הקמתה גם הוכרה באופן רשמי כקהילה דתית נפרדת. בשנת 1880 חנכה הקהילה בית עלמין חדש. בשנת 1904 עברו מבני הקהילה לרחוב ארטילרישטרסה 31 (כיום טוכולסקישטרסה 40 Tucholsystrasse) שם הם שוכנים עד היום. בין שתי מלחמות העולם התפתחה הקהילה והוקמו בה בית כנסת נוסף, תיכון יהודי ראשון, מכללה למורות ובית חולים קהילתי. בנוסף, היא העסיקה שוחטים, קצבים ואופים כדי לספק מזון בכשרות מהודרת ליהודי הקהילה. מוסדות הקהילה נגעו בחייהם של כשישית מיהודי ברלין.
כמו רוב בתי הכנסת בגרמניה, גם בית הכנסת של עדת ישראל נחרב בליל הבדולח, אם כי לא נכחד לגמרי. בשנת 1939 פורקה הקהילה כמו כל הארגונים היהודים, ושולבה בארגון הגג של יהודי הרייך. לאחר המלחמה מבני הקהילה נשארו הרוסים עד שפונו בשנת 1967 על ידי גרמניה המערבית. הספרייה של עדת ישראל, ובה כ-25,000 ספרים וכתבי יד יקרי ערך, אבדה.
כיום
במשך השנים השלטונות הגרמנים לא אפשרו את הקמת הקהילה מחדש, עד נפילת חומת ברלין. הקהילה הוקמה מחדש ב-18 בדצמבר 1989, חמישים שנה לאחר שפעילותה הופסקה, והממשלה הכירה בזכויותיה כקהילה יהודית בברלין. בית הכנסת הוקם מחדש (במתכונת קטנה יותר), בית העלמין נפתח מחדש, והוקמו חנויות מזון כשרות, תשמישי קדושה וכן מקווה טהרה. בבניין הקהילה הונח לוח זיכרון המנציח את שמו תחברי הקהילה שגורשו ונרצחו בשואה. בית הכנסת של הקהילה ממשיך לפעול ולקיים תפילות מדי יום. ראש הקהילה היום הוא ד"ר משה אופנברג.
מרבני הקהילה
- הרב עזריאל הילדסהיימר (1869-1899)
- הרב עזריאל מונק
- הרב אליהו מונק (1927-1934)
- הרב יחיאל אריה מונק (1937-1938)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ על כך בהרחבה: Steven M. Lowenstein, The Berlin Jewish Community: Enlightenment, Family and Crisis, 1770-1830. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1994.
- ^ דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press, 1990. עמ' 53-57.
