ריכוז ההקרבה במקום המקדש

ריכוז ההקרבה במקום המקדש
ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.ד וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ז וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. ח וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. ט וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם -אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם - אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן - כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה--אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם--שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.
ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'-ט', ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים א'-י"ד

חוק ריכוז ההקרבה במקום המקדש במקרא, הוא מצווה המופיעה בספר ויקרא ובספר דברים, המגבילה את עבודת הקרבנות למקום יחיד אשר אותו יבחר ה', ואוסרת על הקרבה בבמות יחיד. למצווה זו ישנם שני מרכיבים: המרכיב הראשון הוא איסור ההקרבה בבמות המביאה לתעייה אחרי עבודה זרה, והמרכיב השני הוא ריכוז העבודה במקדש אחד במקום אשר אותו יבחר ה'.

עד להקמת המקדש מותר היה לבני ישראל להקריב בכל מקום כפי הכתוב המופיע בספר שמות, היתר ההקרבה במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה.

מתקופת השופטים עד סוף ימי בית ראשון, לא נאכף איסור הבמות בחוק ממלכתי, ורוב העם הקריב בפועל במקומות רבים. המנהג הקדום של הקרבה חופשית היה מושרש מאד, ורוב מלכי יהודה וישראל לא יכלו לאכוף את האיסור, בפרט לאחר פיצול הממלכה, מה שהביא בפועל לקיומם של פולחנים אליליים. גם הריסת הבמות לא התאפשרה מפני שהן נחשבו לאתרים קדושים. ריכוז העבודה בירושלים החל לאחר גלות עשרת השבטים, על ידי חזקיהו מלך יהודה, ואחריו נינו יאשיהו במסגרת חידוש הברית שעשה, בה התחזק עם מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום הכהן, בזמן תיקון בדק הבית שערך בבית המקדש.

עיקרי המצווה

עיקרי המצווה באים לידי ביטוי בשני מרכיבי החוק בפרשת ראה: טיהור הארץ מהפולחן האלילי, ניתוץ במות ופסלי עבודה זרה, וריכוז העבודה במקום אחד, אשר אותו יבחר ה'. ההדגשה במצווה שלא להשתמש בבמות הפולחן של הגויים לשם הקרבה לה' אלא לאבדם כליל.

במות פולחן. אתר ארכאולוגי בתל גזר

המקום אשר יבחר ה'

לאורך ספר דברים מוזכר כמה פעמים "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם", כלומר המקום שייבחר על פי נביא בשם ה', אבל לא מצוין מהו המקום. הרמב"ם מנמק את אי האיזכור המפורש בתורה, כדי שלא יתעוררו מלחמות מול האומות או בין השבטים על האחיזה בו, עד העמדת מלך שיאחד את העם, ותחת ממלכתו ייבנה הבית. לאורך תקופת השופטים שימשה באופן זמני שילה בנחלת אפרים כמקום הנבחר, ובה שכן משכן שילה. לאחר שהובטחה מלכות דוד, נבחר הר המוריה שבעיר בירתו ירושלים כמקום המקודש לדורות.

טעם המצווה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הסבר למצווה מופיע כבר אצל פילון האלכסנדרוני.

במפרשי התורה

רבי יהודה החסיד, מסביר בפירושו על התורה את התופעה של חידוש החוק בימי חזקיהו בכך שלמרות ששחיטת חולין הותרה כבר בספר דברים, עדיין העם החשיב זאת לטאבו דתי חמור, וכיוון שהיה מרוחק ממקום המקדש, שחט בבמות; גם בתקופה בה נאסרו הבמות, עדיין - מחמת טאבו זה - שחט העם בבמות, ונביאים והמלכים שתקו על כך, משום שחששו שאם יחדירו את איסור הבמות אל ההמון - יעבור העם להקריב את קרבנותיו אצל עגלי ירבעם, שהוא חטא חמור יותר; לאחר שגלו עשרת השבטים בטלו עגלי הזהב של ירבעם והחשש הראשון פג; לאור כך הפעיל חזקיהו את החוק במלואו.

ערך מורחב – איסור הקמת מצבה

האבן עזרא מפרש בדרך הפשט, שלמרות מה שנכתב "שבר תשברו את מצבותיהם", הציווי כלל רק חובת הריסת מצבות עבור פולחן האלילים הרבים, ומצבות לעבודת ה' – לא נאסרו כפי שיעקב הקריב על מצבה. אך בחז"ל מבואר שהקרבה על מצבה אסורה גם לשם שמים, ואף שהיתה רצויה בימי האבות נאסרה מחמת שנהגו להקריב בה לעבודה זרה.

היסטוריה

המלכים שנזכרו כמי שנלחמו בהקרבה בבמות היו בממלכת יהודה כאשר חזקיהו מלך יהודה הסיר את הבמות. טיהור הארץ מהבמות, הביא לביטול ההקרבה בבמות, ולריכוזה במקום אחד, בירושלים. בנו של חזקיהו, מנשה, חזר ובנה את הבמות שאביו הרס. יאשיהו מלך יהודה, טימא את הבמות והרס את המקדשים שיוחדו לפולחן עבודה זרה ברחבי הארץ, והתיר את העבודה בירושלים בלבד. החל מתקופה זו חדל מישראל הפולחן האלילי לפחות בפרהסיה. בעת שיפוץ בית המקדש ("בדק הבית") בזמנו של יאשיהו, נמצא ספר התורה שנכתב על ידי משה רבנו והוטמן במקדש בתקופת אחז. קריאת התוכחה הכתובה בו חיזקה את ידי המלך הצעיר במלחמתו לביעור הבמות ופולחנם.

מתקני הבמות בישראל וביהודה, הוקמו במקומות בהם היו מקדשים לאלילים רבים. ריכוז העבודה בבית המקדש נקשר בחיסול פולחן עמי כנען, במטרה שלא תתאפשר השפעתה של עבודת אלילים. עיקרה של מלחמתו היתה בטיהור הפולחן האלילי, ניתן לראות זאת בעיקר במעשיו של יאשיהו בעת טיהור האלילים שביצע. כך נפסקה עבודת האלילים ועבודת ה' רוכזה בבית המקדש בירושלים.

ביעור העבודה הזרה הוא המרכיב הראשון במצווה. בספר דברי הימים מסופר כי אסא היה הראשון, שהרס את הפולחן האלילי בימי מלכותו הראשונים:

א וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו. ב וַיָּסַר אֶת-מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר, וְהַבָּמוֹת; וַיְשַׁבֵּר, אֶת-הַמַּצֵּבוֹת, וַיְגַדַּע, אֶת-הָאֲשֵׁרִים

— דברי הימים ב יד א'-ב'

את מבצע ביעור הפולחן המשיך יהושפט. על חזקיהו מסופר שהחריב את הפולחן האלילי בממלכת יהודה שהוחדר לבית המקדש על ידי אחז; הסיבה לכך על פי ספר דברי הימים ב' היא להשיב את כעסו של ה': "כִּי-מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". ספר מלכים מציין את חידוש העבודה של חזקיהו ומדגיש את טיהור המקדש מיסודות אליליים רבים, וספר דברי הימים מוסיף ומדגיש את תחילתה של עבודת ה' בבית המקדש בניצוחו של חזקיהו. אירוע זה של פתיחתו מחדש של בית המקדש היה לאירוע מכונן שתואר בצורה מקיפה בדברי הימים ב' כ"ט-ל"א.

יאשיהו החל לדרוש לה' בשנתו השמינית למלוכה. לאחר שלוש שנים טיהר מיהודה וירושלים את הפולחן האלילי. בשנתו השמונה עשרה (622 לפנה"ס) הובא אליו ספר התורה שנמצא במסגרת שיפוץ שנערך בבית המקדש, ובעקבותיו התחזק לסיים את ניתוץ הבמות ולהקים ברית לאנשי יהודה לקיים את חוקי התורה.

ראו גם

• מציאת ספר התורה בימי יאשיהו
• שחוטי חוץ
• בית המקדש הראשון
• במות

קישורים חיצוניים

• רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים תקופת המקרא, עמוד 131, באתר היברובוקס

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37716971ריכוז הפולחן