פרשת התוכחה

פרשת התוכחה היא פרשה בפרק כ"ח בספר דברים (פרשת כי תבוא), מוזכרים בה תשעים ושמונה קללות שיביא ה' על בני ישראל אם לא ישמרו את מצוות התורה.

תוכן הפרשה

הפרשה, באורך של חמישים וארבעה פסוקים, מפרטת תשעים ושמונה קללות בשלל נושאים. כשהיא מתחילה בנושאים פרטיים ("ארור טנאך ומשארתך") ועוברת בהדרגה לנושאים ציבוריים יותר ויותר.

למרות שחלקים נרחבים בפרשה עוסקים בנושאים ציבוריים לגמרי, הפרשה כולה מדברת בלשון יחיד לכל אורכה. אחת הפרשנויות היא שמכיון שבזמן שנאמרו הקללות לישראל - כבר היה מעמד הר גריזים והר עיבל שם קיבלו עליהם להיות ערבים זה לזה, לכן גם הבעיות הציבוריות באו בשל מעשי היחיד.

מנעד הקללות מגוון, יש קללות כלליות המקיפות את כלל תחומי החיים ("ארור אתה בצאתך, ארור אתה בואך"), ויש קללות פרטניות העוסקות באירועים ציבוריים מוכרים (למשל בצורת), ויש קללות העוסקות במקרים ספציפיים ואישיים שאינם מוכרים כמעט ("ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותך"). הקללות עוסקות בכל תחומי החיים: מחלות שונות ("בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור") בצורת, בעיות נפשיות, מלחמה וביזה, וכן תיאור התפרקות כוללת^{[דרושה הבהרה]}, מדינית, כלכלית, חברתית ופוליטית. חז"ל מלמדים שכל הקללות נאמרו והתגשמו בתקופת חורבן בית שני^{[דרוש מקור]}.

מסגור הקללות

את הקללות כתב ה' בתוך מסגרת שלמה שהמסר שלה חוזר על עצמו במקומות רבים ("אם לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו... ובאו כל הקללות האלה והשיגוך"): לפני פרשת הקללות עצמה הקדימה התורה ארבעה עשר פסוקי ברכה שיבואו אם ישמעו בקול ה'; הפרשה כולה נחתמת בסיכום קצר "אלה דברי הברית אשר ציוה ה' את משה לכרות עם בני ישראל".

הגדרת הקללות כברית הביאה פרשנים מסויימים^{[דרוש מקור]} לחדד את ההבדל בין קללות הבאות כעונש, לבין קללות אלו הבאות לחזק ולתת תוקף לשמירת ברית שבין ה' וישראל והתורה.

היחס לקללות

פרשת התוכחה נקראת תמיד שתי שבתות לפני ראש השנה, כיוון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות, ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע. פרשה זו מכונה 'פרשת התוכחה הגדולה' (בעוד שפרשת בחוקותי מכונה 'פרשת התוכחה הקטנה')^{[דרוש מקור]}.

במשנה נקראת התוכחה "קללות", והיו קוראים את שתיהן בתענית צבור.

ר' חייא בר גמדא דרש: 'מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו' - צריך לקרות כל הפרשה בלי הפסק. ר' יוסי בר אבין אומר שצריך להתחיל ולסיים בכי טוב .

נהגו שלא להפסיק בקריאת התוכחה, ונהגו שלא להתחיל את קריאת העולה מפסוקי התוכחה, אלא מסוף פסוקי הברכות הקודמים לה.

קריאת התוכחה מטילה אימה על הקהל, והקורא קוראה בחיפזון ובקול נמוך, כקורא מגילת איכה.

העליה לתורה בפרשת הקללות

בגלל הפחד מהקללות נמנעים רבים מלעלות לתורה לקרוא פרשות אלה, ובפרט התוכחה שבמשנה תורה, שהיא בלשון נוכח. בעליות אלה אין מעלים את היחיד. הרמ"א כותב "יעלה מי שירצה" לפי דעה אחת ההרכזה היא בפועל על ידי השמש "יעלה מי שירצה" ובאם לא נמצא מי שיעלה, עולה בעל הקריאה עצמו. אך הביאור הלכה הכוונה היא לתת את העלייה למי שירצה בכך ולא כהכרזה בפועל.

במגנצא נהגו להתנות עם שמש ביהכ"נ כששוכרים אותו, שאם לא ימצא שום עומד לקרוא את התוכחות יקרא הוא. מאחר שהוא שכיר בבית הכנסת, אין להקפיד על כך.

המנהג הרווח כיום בהרבה המקומות הוא שבעל הקריאה עולה בעצמו, ללא הכרזת השמש.

כתב רבי חיים אחי המהר"ל מפראג, כי כל הקודם לעלות לתורה בפרשה זו הרי זה משובח, ויתברך מאדון הברכות.

קישורים חיצוניים

• פרשת התוכחה באתר דרשו
• דיני המנהגים בקריאת פרשת התוכחה באתר שיתופתא