נרודניה ווליה
 | |
| כותרת הבטאון שהנפיקה התנועה |
"נרודניה ווליה" (ברוסית: Народная воля, "רצון העם") הייתה תנועה מחתרתית סוציאליסטית טרום-מרקסיסטית שפעלה ברוסיה בימיהם של הצארים אלכסנדר השני (שנרצח על ידי חברי הארגון) ובנו, אלכסנדר השלישי. התנועה הוקמה בשנת 1879 ופעלה עד 1887.
"נרודניה ווליה" הן מילים ברוסית שמשמעותן "רצון העם". זהו שמה של תנועה פוליטית מהפכנית בשנות ה־80 של המאה ה־19. הוקמה ב־1879 ומטרותיה היו: כינון אספה מכוננת, הענקת זכויות הצבעה, ייצוג האוכלוסייה הרוסית, חופש דיבור, חופש עיתונות וחופש התאגדות, החלפת הצבא הרוסי הקבוע בצבא מתנדבים, העברת הקרקעות הרוסיות לידיים אזרחיות, העברת הבעלות על בתי החרושת לפועלים ופירוק האימפריה הרוסית לטובת "הגדרה עצמית של לאומים". זו הייתה תנועה דמוקרטית וסוציאליסטית שחבריה ניסו לרצוח את אלכסנדר השני שבע פעמים עד שהצליחו. אך פעולותיהם לא גרמו לוויתורים משמעותיים מצד הממשל, שהגיב במצוד אחרי חברי התנועה וכמעט 2,000 רוסים הועמדו למשפט באשמת חברות בארגון.
רקע
ברוסיה של שנות ה-70 של המאה ה-19 החלו להתארגן ארגונים שדברו על אלטרנטיבה לצאר. הארגונים הורכבו ברובם ממשכילים ונוסדו כתוצאה מאכזבה מהרפורמה שהונהגה זמן קצר לפני כן, ושהייתה אמורה להקנות לאיכרים חזקה על אדמותיהם, אך בפועל לא היטיבה את תנאי חייהם.
הכוונה הייתה ליצור תודעה של צורך בשינוי השלטון בקרב האיכרים שהיו רוב אוכלוסיית המדינה. ניסיון זה לא הצליח. בנוסף לכך, השלטונות החלו במעצרים ומשפטים המוניים. התוכנית שנראתה בתחילה ראלית התבררה כלא ישימה. על רקע הוויכוח בין תומכי המשך פעילות הסברתית בלבד לתומכי תחילת פעולות טרור, התקיימה בשנת 1879 וועידת תנועת "זמליה אי ווליה" (צו האדמה).
הקמת התנועה
כתוצאה מפילוג של "זמליה אי ווליה" בוועידה זו, נוסדה התנועה החדשה - "נרודניה ווליה". הבסיס לפילוג היה אכזבת חלק מהפעילים מפעילות שקטה יחסית של הארגון הקודם. הכלי העיקרי של התנועה החדשה במאבק נגד השלטון היה טרור. בראש התנועה עמד הוועד הפועל (Исполнительный комитет). לאורך התקופה בה התקיימה התנועה היו בוועד הפועל 36 חברים, ובמיוחד אפשר לציין שלושה: אנדרי ז'ליאבוב, אלכסנדר מיכאילוב, וסופיה פרובסקאיה. התנועה שאפה, בנוסף לביטול משטר המונרכיה, לבצע מספר שינויים דמוקרטיים נוספים:
- הקמת פרלמנט קבוע ומעבר למשטר של רפובליקה פרלמנטרית
- חופש דת, עיתונות, אספות ותעמולת בחירות
- זכות השתתפות בבחירות לכל אזרחי המדינה
- חלוקה אדמה לאיכרים ומפעלים לפועלים
- זכות הגדרה עצמית לכל העמים.
התנועה שאפה לשנות את סדרי השלטון באמצעות רתימת מעמד האיכרים לצדה, ושאפה לקדם סוציאליזם אגרארי, כלומר חברה שוויונית המבוססת על קומונות כפריות, שהייתה הבסיס לקהילה הכפרית הרוסית מקדמת דנא.
בסך הכול היו בארגון כ-500 חברים וביחד עם תומכים שלא היו חברים פעילים הארגון מנה כ-2000 איש. בשנים 1885-1879 הוציאה התנועה לאור עיתון, ממנו ראו אור בסך הכל 12 גיליונות.
פעילות
התנועה פנתה לשימוש באלימות ובטרור. למרות שמספר חברי התנועה היה קטן מאד והתמיכה ברעיונותיה בקרב המשכילים הייתה מצומצת מאד, חברי התנועה האמינו בכוחה. מדיניות הממשלה הליברלית בראשות מיכאיל לוריס מליקוב גרמה לכך שחלק מתומכי התנועה התרחקו ממנה.
חלק מחברי הוועד הפועל רצו להוביל טרור מסיבי ורחב. לדעתם הממשלה לא הייתה עומדת בלחץ ובסופו של דבר הייתה מאפשרת לתנועה חופש תעמולתי והסברתי תמורת הפסקת הטרור. עמדה זו לא התקבלה וניקולאי מורוזוב שדגל בעמדה זו עזב את המדינה. הוא חזר בשנת 1881, נעצר ונשפט ל-25 שנות מאסר. דרך פעולה שהתקבלה בוועד הייתה שילוב של התנקשות בצאר עם הכנת מהפכה המונית. בשנת 1879 ראשי התנועה החליטו על ביצוע התנקשות בצאר. במשך 18 חודשים בוצעו מספר ניסיונות נפל.
הניסיונות החלו בסתיו 1879. שלושה ניסיונות לפוצץ את רכבת הצאר נכשלו. ב-5 בפברואר 1880 בוצע פיצוץ בארמון החורף, אך למעט הפרסום הרחב לניסיונות אלו לא היו תוצאות ממשיות. כתוצאה משורת הכשלונות, נוצר צורך דחוף בהצלחה, וצורך זה הפך למטרה העיקרית של הפעילות. ניסיונות התנקשות בפקידות בכירה הופסקו. בקיץ 1880 היה ניסיון כושל נוסף. במקביל לניסיונות התנקשות נערכו מעצרים בקרב חברי התנועה.
ההתנקשות באלכסנדר השני
רצח הצאר אלכסנדר השני בוצע ב-1 במרץ 1881 על ידי הטלת פצצה, על ידי אדם בשם גרינביצקי, שנהרג בפעולה. כחודש לאחר ההתנקשות הוצאו ראשי התנועה להורג.
בין ראשי התנועה שנעצרו בשנת 1881 הייתה גם גסיה גלפמן שנולדה במשפחה יהודית בבלרוס. ביחד עם ראשי התנועה האחרים היא נשפטה וקיבלה עונש מוות. לאחר קבלת גזר הדין הודיעה שהיא הרה. בהתאם לחוקי האימפריה הרוסית אין מוציאים להורג אישה הרה. לאחר הלידה הוחלף עונשה לעבודות כפיה לכל חייה. היא נפטרה זמן קצר לאחר הלידה עקב סיבוכים.
המשך הפעילות וסיום הדרך
במהלך הפוגרומים שפרצו ביהודים במשך שנות השמונים פרסמו אנשי ה"נרודניה ווליה" כרוזים שבהם קראו לטבוח ביהודים, זאת מתוך הזדהות עם מה שראו בתור רצונו של העם הרוסי[1] באחת הערים אף צעד סטודנט יהודי מן השמאל הקיצוני בראש הפורעים[דרוש מקור].
למרות גל מעצרים התנועה הצליחה להמשיך בפעילות טרוריסטית ולבצע מספר רציחות נוספות. לקראת קיץ 1882 הייתה ורה פיגנר החברה היחידה של הוועד הפועל בהרכבו משנת 1881 שלא נעצרה. היא הכניסה לוועד חברים חדשים, אך לוועד זה לא היה המוניטין של הוועד הקודם. בפברואר 1883 נאסרה גם היא על ידי השירות החשאי הקיסרי ובספטמבר 1884 נשפטה יחד עם חברי תנועה נוספים. גל המעצרים של שנת 1884 החליש את התנועה עוד יותר.
ב-1886 הוקמה קבוצה חדשה שבין ראשיה היה אלכסנדר אוליינוב, אחיו של ולדימיר איליץ' לנין. הם תכננו התנקשות באלכסנדר השלישי. הניסיון נכשל ומארגני ההתנקשות נעצרו. 5 ראשי הקבוצה הוצאו להורג, והיתר נשלחו לסיביר לתקופות ארוכות. למעשה בכך בא הקץ על התנועה.
סיכום
חברי הארגון חשבו שפעילות טרוריסטית תניע את הקהל הרחב להצטרף למאבק, אך הדבר לא התרחש, והחברה עמדה מנגד והמתינה לתוצאות המאבק בין התנועה לבין השלטון.
במהלך הפעילות הארגון הצליח להוציא לפועל 6 התנקשויות שהסתיימו ברצח. זה כולל הצאר עצמו, מפקד המשטרה החשאית, סניגור צבאי ו-3 מרגלים מטעם המשטרה בשורות הארגון. בארגון התנקשויות אלו השתתפו 20 פעילים בנוסף לחברי הוועד הפועל. לעומת זאת, במסגרת פעילות הממשלה לדיכוי הארגון נאסרו כ-10 אלפים אנשים, וחלקם גם נשפטו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מסינג, חיים (1967). רוסיה ועמי ברית המועצות, תל אביב: אחיאסף.
קישורים חיצוניים
- היסטוריה של התנועה (ברוסית)
הערות שוליים
- ^ סטיבן זיפרשטיין, נביא חמקמק, עמ' 280
25308424נרודניה ווליה