המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה
 | |
| מנהיגים | נורברט ואלטר-בוריאנס, ססקיה אסקן, מרטין שולץ, אולף שולץ |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 23 במאי 1863 – הווה (161 שנים) |
| אידאולוגיות | סוציאל-דמוקרטיה |
| מטה | ברלין, גרמניה |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל |
| ארגונים בינלאומיים | האינטרנציונל הסוציאליסטי |
| צבעים רשמיים | אדום |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| בונדסטאג |
206 / 736 |
| בונדסראט |
21 / 69 |
| לנדטאגים של מדינות גרמניה |
464 / 1,889 |
| הפרלמנט האירופי, נציגי גרמניה |
16 / 96 |
| ראשי ממשלה פדרליים בגרמניה |
7 / 16 |
| www.spd.de | |
המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה (בגרמנית: SPD - Sozialdemokratische Partei Deutschlands, מוכרת בראשי התיבות הנהגים "אֵס פֵּה דֵה") היא מפלגת השלטון בגרמניה, המפלגה הוותיקה ביותר בגרמניה הפעילה עדיין כיום, ואחת הגדולות והוותיקות בעולם. בשנת 2013 ציינה 150 שנה לייסודה, כשבשורותיה יותר מ-600,000 חברים. מפלגה זו היא הגדולה ביותר בגרמניה. שורשי המפלגה בתנועת העבודה הגרמנית, ובעבר נטתה יותר לאידאולוגיה הסוציאליסטית, והיא עדיין חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי, כמו גם במפלגת הגג האירופית מפלגת הסוציאליסטים האירופאים.
המפלגה שימשה בתחילת קיומה כקולה של תנועת הפועלים הגרמנית, ובימי האימפריה הגרמנית הייתה לעיתים המפלגה החזקה ביותר ברייכסטאג, ויצרה מנגנון מסועף של "מדינה בתוך מדינה". לאחר התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה ב-1918 הייתה המפלגה בין מקימיה של רפובליקת ויימאר, כאשר איש המפלגה, פרידריך אברט, היה לנשיאה הראשון של הרפובליקה.
בימי הרייך השלישי נאסרה פעולתה, אך לאחר מלחמת העולם השנייה פעלה במערב גרמניה, בראשות אישים בולטים כווילי ברנדט והלמוט שמידט אשר שימשו במשרת הקנצלר. לאחר איחוד גרמניה היה גרהרד שרדר לקאנצלר הראשון מטעם המפלגה בגרמניה המאוחדת, אולם הוא איבד את משרתו בבחירות בשנת 2005.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 יצאה המפלגה בתוכנית הסוציאליסטית "מכונית לכל פועל" שמטרתה לשפר את תנאי הרווחה של האוכלוסייה הפחות מבוססת בגרמניה, ובזכותה זכתה בבחירות בהישג חסר תקדים אולם התוכנית לא יצאה לפועל מעולם.
תחת מנהיגותו של גרהרד שרדר אימצה המפלגה מספר מאפיינים ליברליים בעודה מחויבת לעקרונות הסוציאל־דמוקרטיה. בשנים 2005-2009 הייתה המפלגה שותפה בקואליציה עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, אשר בראשה עומדת הקאנצלרית המכהנת אנגלה מרקל. בשל תוצאתן הצמודה של הבחירות, ניתן היה לראות במפלגה חברה שוות כוח כמעט למפלגתה של מרקל בממשלת גרמניה.
בבחירות בשנת 2009 ספגה המפלגה מפלה קשה וזכתה ב-23% בלבד מקולות הבוחרים, מה שהביא אותה לתוצאה הנמוכה יותר בעידן הנוכחי. בבחירות שנערכו בספטמבר 2013, המפלגה התחזקה במעט, ואחריהן התנהל משא ומתן לגבי הצטרפותה לממשלתה של אנגלה מרקל. בתום משא ומתן ארוך ולא פשוט הצטרפה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD) לקואליציה גדולה שנייה תחת הנהגתה של הקנצלרית אנגלה מרקל.
מבנה המפלגה
הגוף העליון של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית הוא קונגרס המפלגה, המתכנס אחת לשנתיים. הנציגים המוסמכים להצביע בוועידות הפדרליות נבחרים בוועידות אזוריות ובנוסף לכך מוסמכים להצביע גם חברים בוועד הפועל הפדרלי של המפלגה. הוועד הפועל הפדרלי כולל את היושב ראש, חמשת סגניו, המזכיר הכללי, הגזבר וחברים אחרים. הוועד הפועל כולל 45 חברים מנהל את ענייניה השוטפים של המפלגה. הוא בוחר מתוכו נשיאות בת 13 חברים המשמשת כמועצת מנהלים.
מועצת המפלגה היא גוף רחב יותר בן 110 חברים, שעל הוועד הפועל להתייעץ עמו בעניינים חשובים.
למפלגה כיום כ-12,500 סניפים המאורגנים ב-350 תתי מחוזות ועשרים מחוזות, ומאגדים בתוכם כ-600,000 חברי מפלגה.
מטה המפלגה בברלין נקרא "בית וילי ברנדט" על שם הקאנצלר לשעבר, שהיה ממנהיגיה הבולטים של המפלגה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.
מצע
המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה היא מפלגה מובילה במחנה הסוציאל-דמוקרטי העולמי מהיום שבו נוסדה. ראשית המפלגה בפועלם של פוליטיקאים והוגים כפרדיננד לסל ואדוארד ברנשטיין, אשר תמכו בסוציאליזם וראו את הדרך להגשמתו בשיתוף פעולה עם המדינה. לאחר מלחמת העולם השנייה ניסחה המפלגה מספר מצעים, כאשר האחרון שביניהם התקבל בברלין בשנת 1989 בעת שאיחוד גרמניה נראה כקרב והולך. ההתפתחויות, שאירעו מאז, נושאים כגלובליזציה והמלחמה העולמית נגד הטרור, יצרו צורך ביצירת מצע חדש, שעליו דנה ועידת המפלגה בשנת 2007.
כיום מגדירה עצמה המפלגה באתר האינטרנט שלה כמפלגה סוציאל־דמוקרטית, התומכת ב"סדר עולמי של שלום", "גלובליזציה הוגנת", "שגשוג ותעסוקה", "סולידריות בין גילאים בחברה הידידותית לילדים", "השתתפות חברתית לכל", "קידמה הוגנת", "ביטחון אל מול פני השינוי", ו"קונצנזוס חברתי חדש".
בפועל משקפות אמרות אלו מאבקים פנימיים בין אגפי המפלגה, כאשר מנהיג המפלגה עד לשנת 2006, גרהרד שרדר, הוביל את המפלגה בנתיב שנראה לאחדים נאו ליברלי וסוטה מעקרונות היסוד של המפלגה. ויכוח זה הוביל לפרישת פלג מן המפלגה ליצירת מפלגת די לינקה (Die Linke) בשנת 2005.
היסטוריה
רקע
ההתפתחות הכלכלית של גרמניה באמצע המאה ה-19 הביאה, כבאנגליה ובארצות נוספות באירופה, להתפתחות התודעה העצמית של מעמד הפועלים. התנועות הסוציאליסטיות שדוכאו בכוח בשנות הארבעים, ובמהפכות 1848, סללו את הדרך לכוחות חדשים. המהפכנים הוותיקים כקרל מרקס ופרידריך אנגלס היו בגלות, אך מעמד הפועלים הגרמני נראה כבשל לארגון ולייצוג פוליטי. השפעתם של הגולים הייתה עקיפה, ובגרמניה עצמה קם מנהיג שארגן את התנועה, ואיחד את פועלי גרמניה באופן פוליטי, דבר ממנו נמנעה תנועת הפועלים מ-1848 ועד תחילת שנות השישים של המאה ה-19.
המפלגה מחשיבה את יום היווסדה כ-23 במאי 1863, עת התכנסו כ-600 נציגים בוועידה בלייפציג בראשותו של פרדיננד לסל, וייסדו מפלגה בשם "Allgemeiner Deutscher Arbeiterverein" ובראשי תיבות ADAV, שהייתה הארגון הפוליטי הראשון של תנועת העבודה הגרמנית, ואביה הקדמון של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
ב-1864 מת לסל, לאחר שהסתבך בדו-קרב על חסדיה של גבירה, אך התנועה המשיכה להתקדם. מספר החברים גדל מיום ייסוד המפלגה ועד למותו של לסל, מ-600 חברים ל-4,600. בניגוד לאחרים כקרל מרקס, ראה לסל את הדרך להשגת זכויות העובדים בהשתתפות פוליטית של הפועלים במבנה המדינה הקיים, ובשל כך ראה את השגת זכות הבחירה השווה לכל נפש כהישג הגדול אליו צריכה לשאוף תנועת הפועלים. לסל היה אחד מהגדולים שבאנשי תנועת העבודה הגרמנית, והתווה את הדרך לבאים אחריו. אף שהורה כי יורשו יהיה ברנהרד בקר, השתלט על התנועה יוהאן בפטיסט פון שוייצר, שהמשיך בקו שבו נקט לסל של שילוב תנועת הפועלים בפוליטיקה של האימפריה, ותמיכה באוטו פון ביסמרק ובמדינה הפרוסית. עיקר פעילותה של ה-ADAV היה בצפון גרמניה ובפרוסיה.
במקביל, בדרום, נוסדה בשנת 1869 "Sozialdemokratische Arbeiterpartei" (מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה - SDAP), בראשותם של אוגוסט בבל ווילהלם ליבקנכט, אביו של קרל ליבקנכט. במשך שנים מספר היו שתי התנועות יריבות, אך היעלמותו של שווייצר מהמפה הפוליטית ורדיפת שתי התנועות כאחת על ידי הממשל אפשרו את איחודן בגותה ב-22 במאי 1875. התנועה המאוחדת "מפלגת העבודה הסוציאליסטית של גרמניה", אימצה תוכנית הקרויה "תוכנית גותה", בה קראה לדמוקרטיזציה, והצהירה כי "מפלגת העבודה הסוציאליסטית של גרמניה מתכוונת להקים, בכל האמצעים החוקיים, קהילה חופשית וחברה סוציאליסטית, באמצעות שבירת מערכת השכר, השמדת כל צורה של ניצול, והסרת כל צורות אי השוויון הסוציאלי והפוליטי". התוכנית הייתה ברוחו של לסל, וספגה ביקורת נוקבת מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס.
האימפריה הגרמנית (1875–1918)
.jpg)
המפלגה המאוחדת זכתה להצלחה מסוימת בבחירות לרייכסטאג ב-1877 ול-12 נציגים. עליית המפלגה גרמה לאוטו פון ביסמרק לחששות כבדים. ב-11 במאי 1878 התנקש אדם בלתי שפוי בחיי הקייזר וילהלם הראשון. ב-2 ביוני 1878 אירעה התנקשות נוספת. ביסמרק ייחס התנקשויות אלו להשפעה סוציאליסטית, וב-19 באוקטובר 1878 הצליח להעביר ברייכסטאג שורת חוקים אנטי סוציאליסטים, שאסרו על פעולת המפלגה. מנהיגי המפלגה נאסרו או יצאו לגלות. עיתוני המפלגה נסגרו, ורבים מהפעילים נאסרו אף הם. עם כל זאת, פעילי המפלגה המשיכו להיבחר כמועמדים עצמאיים בזמן האיסור על פעולת המפלגה, וכוחה נשמר.
ב-1890 עם עלייתו של וילהלם השני לשלטון, התפטר ביסמרק, והתאפשר חידוש פעולת המפלגה. השליט החדש ביקש לשבות את לבו של מעמד הפועלים, ואף יזם חקיקה סוציאלית במקביל לכך שאפשר את פעולתה של המפלגה. לאחר מספר שנים ניחם על מעשיו, ובשנים 1894 ו-1899 ניסה להגביל את המפלגה כפי שעשה זאת ביסמרק, אך עתה היה כוחה של המפלגה כה רב, עד שהרייכסטאג דחה את הצעותיו של הקייזר.
בקונגרס בארפורט ב-1891 קיבלה המפלגה תוכנית רדיקלית יותר, ברוח המרקסיזם, שדרשה, בין היתר, הלאמה של המפעלים התעשייתיים הגדולים בגרמניה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 המפלגה הייתה בוויכוח פנימי בין הפלג המרקסיסטי האורתודוקסי בהובלת קארל קאוטסקי ורוזה לוקסמבורג, שתמכו במודל המהפכה של מרקס, ובין הפלג הרפורמיסטי בהובלת אדוארד ברנשטיין, שתמך בהתקדמות אטית והדרגתית אל עבר החברה הסוציאליסטית, בעיקר באמצעים פרלמנטריים. על אף תוכנית ארפורט הקיצונית, הרוויזיוניזם של גורמים במפלגה כאדוארד ברנשטיין הותיר את המפלגה נאמנה לקייזר ולאימפריה, ותחת הנהגת פרידריך אברט תמכה בכניסת גרמניה למלחמת העולם הראשונה. אישים כז'אן ז'ורס התרו באנשי המפלגה מזה שנים כי על אף כוחה הפוליטי הגדל אינה נוקטת בפעולה מהפכנית או בפעולה פרלמנטרית, וכי הפרלמנט שבו היא יושבת הוא חסר כל סמכויות. המפלגה המשיכה בדרכה למרות התנגדותן של דמויות כמו קרל קאוטסקי ורוזה לוקסמבורג, שמחו כנגד נטישת התאוריה המהפכנית (הוויכוח הרוויזיוניסטי). ברנשטיין, הנחשב לאבי הסוציאליזם האבולוציוני טען שאף על פי שהמניפסט הקומוניסטי צודק "אנו רואים את הזכויות שהבורגנות הקפיטליסטית מאפשרת לארגונים דמוקרטיים... ההצלחה טמונה בהתקדמות מודרגת ובדרכי שלום... ולא בהתנגשות מהפכנית.".
המפלגה החדשה נערכה באופן ששימש דוגמה למפלגות אחרות בעולם. בשנת 1914 היו במפלגה מעל למיליון חברים, ופעולתה הייתה בשטח האיגוד המקצועי, וכן בתחום הפרלמנטרי. מבחינת הארגון לא היה דומה למפלגה זו במפלגות אחרות בגרמניה, או במפלגות פועלים אחרות בעולם. המפלגה לא הייתה רק בעלת מוסדות ארגוניים, אלא פיתחה חלופה אמיתית למוסדות המדינה, מתוך ראיית עולם הקוראת לשינויים. המפלגה פיתחה מוסדות חינוך, רווחה, פנאי ואמנות.
בשנת 1912 הייתה המפלגה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג, ולה 110 נציגים. אך עדיין לא הייתה המפלגה לשותפה בשלטון, שכן לרייכסטאג לא הייתה השפעה ישירה על הרכבת הממשלה. מנהיג המפלגה היה אוגוסט בבל. הטבלה שלהלן משקפת את עלייתה של המפלגה בתקופה זו:
| אחוזי הצבעה ומושבים בפרלמנט למפלגה הסוציאל-דמוקרטית 1871 - 1912 | |||||
| שנה | אחוזים | מושבים | |||
| 1871 | 3.2% | 2 | |||
| 1874 | 6.8% | 9 | |||
| 1877 | 9.1% | 12 | |||
| 1878 | 7.6% | 9 | |||
| 1881 | 6.1% | 12 | |||
| 1884 | 9.7% | 24 | |||
| 1887 | 10.1% | 11 | |||
| 1890 | 19.8% | 35 | |||
| 1893 | 23.3% | 44 | |||
| 1898 | 27.2% | 56 | |||
| 1903 | 31.7% | 81 | |||
| 1907 | 28.9% | 43 | |||
| 1912 | 34.8% | 110 | |||
הפילוג בשורות המפלגה בזמן מלחמת העולם הראשונה
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה תמכו הסוציאל-דמוקרטים בתקציב המלחמה. על אף אמונתם של הוגים כז'ורס כי הפועלים משני הצדדים הלוחמים לא יאפשרו את המלחמה ההמונית הממשמשת ובאה, בפועל אפשרו הסוציאל-דמוקרטים במדינות הלוחמות, הן בגרמניה והן בצרפת לאחר רציחתו של ז'ורס, את קיומה של המלחמה, ויישרו קו עם מדיניות השלטון. עשרות שנים של עלייה הדרגתית ברמת החיים, והישגים סוציאליים ניכרים, הפכו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה ממפלגה מהפכנית, למפלגה השואפת לרפורמות מתונות, ואף פונה אל חלקים מן הבורגנות.
מנהיגי המפלגה, פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, ראו את המלחמה כמלחמת מגן שנכפתה על גרמניה כנגד רצונה. עמדה זו לא הייתה קלה לאלו שהחזיקו בה, ונראה כי הסוציאל-דמוקרטים נוקטים בה כנגד האינסטינקט הפוליטי שלהם. "אין זה קל לסוציאל-דמוקרטים", הכריז אברט ב-1916, "להגן על המעמד השליט בעת שאנו מגינים על מולדתנו. אנו איננו מרוצים מהתנאים הכלכליים, ועומדים באופוזיציה חריפה לתנאים הפוליטיים ברייך". עם כל זאת נותר אברט נאמן לממשלתו של הקייזר, עד ליומה האחרון.
ככל שהתקדמה המלחמה, כן גדל מספר המתנגדים לה בשורות המפלגה. ראשיהם היו אדוארד ברנשטיין, קרל קאוטסקי והוגו האזה.
ב-1917 התחולל משבר בשורות המפלגה כאשר אנשי השמאל, ובראשם ברנשטיין, קאוטסקי והאזה פרשו על מנת להקים את "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הבלתי תלויה", אשר הביעה התנגדות להמשך המלחמה, ואף הצביעה כנגד התקציב. לאחר אירועי המהפכה הרוסית נוסד פלג נוסף, "הליגה הספרטקיסטית", בראשותם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, שראה אפשרות להביא בגרמניה למהפכה בנוסח המהפכה שהתחוללה במזרח. קבוצה זו ייסדה לאחר מכן את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
ב-1922 שבו חלק מה"בלתי תלויים" והצטרפו אל הסוציאל-דמוקרטים, בעקבות רציחתו של ולטר רתנאו. המפלגה המאוחדת קיבלה את השם הזמני "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המאוחדת" (Vereinigte Sozialdemokratische Partei), אך ב-1924 שבה וקיצרה את שמה ל-SPD. חלק מה"בלתי תלויים" המשיכו בפעילות עצמאית במפלגות שמאל קטנות מחוץ למסגרת המפלגה המאוחדת.
מעבר הפוך אירע, באופן אירוני, כאשר הצטרף הפלג של הסוציאל-דמוקרטים במזרח גרמניה ב-1946 אל "צאצאי" הפורשים הספרטקיסטים, אנשי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ליצירת מפלגה מאוחדת שהייתה מפלגת השלטון במזרח גרמניה עד להתפוגגות המדינה, היא ה-Sozialistische Einheitspartei Deutschlands, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה.
רפובליקת ויימאר (1918–1933)
עם תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה מונה הנסיך מקס פון באדן לקנצלר גרמניה. בפעם הראשונה בתולדות גרמניה שיתף פון באדן בממשלתו סוציאל-דמוקרטים, וביניהם את מנהיג המפלגה פרידריך אברט. ב-9 בנובמבר 1918 התפטר פון באדן, ואברט מונה לקאנצלר. באותו יום הכריז הסוציאל-דמוקרט פיליפ שיידמן, כי הקייזר התפטר, וכי מוקמת רפובליקה. רפובליקה זו, שהוקמה כמעט באקראי, ללא בסיס הסכמה עממית, ומתוך ייסורי התבוסה במלחמה, כונתה רפובליקת ויימאר.
השלטון ניתן לממשלה זמנית (שליחי העם - Volksbeauftragte), שבה היו חברים שלושה סוציאל-דמוקרטים ושלושה "בלתי תלויים". שלטון זה לא נקט בפעולות מהפכניות שהיה בהן כדי לשלול מעיקרו את השלטון הקודם. הפקידות הבכירה, המערכת המשפטית, ויחסי הקניין הבסיסיים במדינה הגרמנית החדשה נותרו על מכונם.
במהלך החודשים הבאים הוביל אברט את הממשלה החדשה, ואף השתמש בכוח כנגד המהפכנים משמאל, במיוחד כנגד "הרפובליקה הסובייטית" שקמה בבוואריה אחרי רציחתו של קורט אייזנר, וכנגד הספרטקיסטים, תנועה שמאלית קיצונית בהנהגת רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט אשר הובילה מהומות שיכולות היו להתפתח למרידה בחודש ינואר 1919. בדיכוי המהומות נעשה שימוש בחיילים, וכן באנשי המיליציות הימניות הקיצוניות פרייקור. דיכוי המהומות היה אכזרי, גרם להרוגים רבים, בהם לוקסמבורג וליבקנכט (כפי הנראה נרצחו על ידי אנשי הפרייקור).
לאחר הבחירות הראשונות לאספה הלאומית, שהתקיימו ב-19 בינואר 1919 יצאה המפלגה כשהיא החזקה ביותר, אך לא הייתה בעלת רוב, ונזקקה להקמת קואליציה עם המפלגות השמרניות. כך היה גם ברוב מדינותיה של גרמניה, שבהן הוקמה ממשלת קואליציה בראשות הסוציאל-דמוקרטים.
כאשר התכנסה המועצה המכוננת בווימאר בפברואר 1919, נבחר אברט לנשיא הראשון של הרפובליקה הגרמנית החדשה. למרות תמיכתו של אברט בדיכוי אלים של המהפכנים משמאל, הגנו העובדים הגרמנים על ממשלתו מניסיון ההפיכה הידוע בתור הפוטש של קאפ אותו יזמו גורמים ימנים בשנת 1920. הפועלים הכריזו על שביתה כללית והיא, בין היתר, שגרמה לכישלון הפוטש. לאחר השביתה שב אברט והשתמש בפרייקור אשר היו חלק מן הפוטש, וניסו למגר את ממשלתו, על מנת לדכא מהומות שמאליות ברחבי גרמניה. אברט המשיך לכהן כנשיא עד למותו בשנת 1925, אך מפלגתו עזבה את הקואליציה הממשלתית בהנהגת גוסטב שטרזמן בנובמבר 1923.
במהלך תקופת ויימאר היו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD), אשר הוקמה על ידי חברים לשעבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ליריבות מרות, לא מעט בשל זכר האירועים בתחילת ימי הרפובליקה. בעוד שה-KPD נותרה באופוזיציה והתנגדה לשיטה הפרלמנטרית החדשה, הפכה ה-SPD לאחד מעמודי התווך של הרפובליקה, ועמדה בראש כמה מממשלותיה קצרות המועד. עמוד התווך של המפלגה, וגורם מייצב ברפובליקת ויימאר, היה שלטונם היציב רב השנים (1920–1932) של הסוציאל-דמוקרטים בפרוסיה.
הטבלה הבאה מראה את הישגי הסוציאל-דמוקרטים בבחירות לרייכסטאג במהלך רפובליקת ויימאר:
| הישגי הסוציאל-דמוקרטים בבחירות 1919 - 1933 | ||
| שנה | אחוזים | |
| ינואר 1919 | 37.9% | |
| יוני 1920 | 21.7% | |
| מאי 1924 | 20.5% | |
| דצמבר 1924 | 26% | |
| מאי 1928 | 29.8% | |
| ספטמבר 1930 | 24.5% | |
| יולי 1932 | 21.6% | |
| נובמבר 1932 | 20.4% | |
| מרץ 1933 | 18.3% | |
האתגר מצידם של הקומוניסטים העמיד את אנשי ה-SPD במצב קשה. המפלגה יכלה להפוך למפלגה רדיקלית, ובכך הייתה מחלישה את הקומוניסטים, אך מקטינה את שיעורי התמיכה בה מצד מעמד הביניים, או להישאר מפלגה מתונה, ולאבד תומכים מקרב מעמד הפועלים.
המשבר הכלכלי של שנת 1929 גרם לקרע בין הסוציאל-דמוקרטים ואנשי "מפלגת המרכז" ו"מפלגת העם", בעוד שהבחירות התכופות לפרלמנט הביאו לעליית כוחות קיצוניים, ובפרט אנשי המפלגה הנאצית, במערבולת מחריפה והולכת של אלימות פיזית ומילולית. בשנת 1928 הביא הישגם של הסוציאל-דמוקרטים לבחירתו של הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי הרמן מילר, אך זה לא האריך ימים בתפקידו, והתפטר במרץ 1930.
ככל שהחריף המאבק בין הנצים ברפובליקה הגוססת, כך נראה כי פסיחתם של הסוציאל-דמוקרטים על שתי הסעיפים, וכישלונם ליצור חזית אחידה כנגד הנאצים עם הקומוניסטים או עם השמרנים, היו בין הגורמים לעלייתם של הנאצים. בתחילת 1932 תמכו הסוציאל-דמוקרטים במועמדותו של פאול פון הינדנבורג לנשיאות הרפובליקה לתקופת כהונה נוספת, על מנת לעצור את היטלר, אך המצב היה כבר כלאחר ייאוש.
קיץ 1932 הביא עמו קרבות רחוב בין קומוניסטים ונאצים, ובין סוציאליסטים ונאצים, ואנרכיה גוברת. אירוע חמור אירע ב-20 ביולי 1932 עת החליף הקאנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלתה של פרוסיה בראשה עמד הסוציאליסט אוטו בראון, בממשל מטעמו כ"נציב הרייך". הסוציאליסטים ההמומים התנגדו לצעד זה ואף הגישו כנגדו עתירות לבתי המשפט, אך אלו לא סייעו בעדם. הסוציאליסטים נראו כמרותקים בעבותות המחויבות לקיום שלטון החוק והרפובליקה, בעוד שסביבם פעלו הנאצים והקומוניסטים, המחויבים להפלת הרפובליקה מבלי לבחול באמצעים, ואישים שמרנים כפרנץ פון פאפן וקורט פון שלייכר המחויבים אך לאינטרס האישי שלהם.
ב-30 בינואר 1933 הביאו תככי המנהיגים השמרנים לבחירתו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. בבחירות החופשיות האחרונות שנערכו ב-5 במרץ 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון, ולאחר שריפת הרייכסטאג, זכו הסוציאל-דמוקרטים ל-7,181,629 קולות (כ-18.25% מן הקולות) והיו המפלגה השנייה בגודלה. האיומים בטרור פוליטי, מסעי התעמולה הנאצים ואווירת ההפחדה הביאו לירידה של כ-70,000 קולות בלבד מאז הבחירות הקודמות. אך הישג זה לא אִפשר לסוציאל-דמוקרטים השפעה שתמנע את הפיכתה של גרמניה לדיקטטורה נאצית.
לאחר שריפת הרייכסטאג הציע היטלר את חוק ההסמכה שהעביר את סמכויותיו של הרייכסטאג לידי הקבינט, ולמעשה הפך את גרמניה מדמוקרטיה פרלמנטרית, ולו להלכה בלבד, לדיקטטורה נאצית. הסוציאל-דמוקרטים היו היחידים מבין חברי הבית שהתנגדו. רבים מבין חבריהם היו במעצר, כאשר עלה החוק להצבעה ב-27 במרץ 1933. מנהיגם של הסוציאל-דמוקרטים, אוטו ולס, נאם נאום חוצב להבות כנגד הדיקטטורה הנאצית, ובסיומו הצביעו כל 94 חברי הבית מן המפלגה (כאשר 26 מתוכם נעצרו ולא הגיעו להצבעה) כנגד החוק, והיו הסיעה היחידה אשר הצביעה כנגד החוק. הייתה זו שירת הברבור של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ברייך השלישי. סמוך לאחר מכן יצא ולס לגלות, בתחילה בחבל הסאאר שהיה תחת שלטון חבר הלאומים ולאחר מכן בפראג. חברי הרייכסטאג מטעם המפלגה נעצרו, נרצחו או שיצאו לגלות. ב-14 ביולי 1933 נאסרה פעילותה של המפלגה.
התקופה הנאצית (1933–1945)
בהיות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המפלגה היחידה ברייכסטאג שהתנגדה לחוק ההסמכה, ובהיותם קול בולט בתנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם דאגו הנאצים לאסור על פעילות המפלגה זמן קצר לאחר עלייתם לשלטון. רבים מחברי המפלגה נעצרו, נרצחו או נשלחו למחנות ריכוז. מנהיג המפלגה אוטו ולס יצא אף הוא לגלות, ולאחר זמן מה הקים מרכז של המפלגה בפראג אשר דאג לקיים קשרים עם פעילי המפלגה בגרמניה, ליצור דו"חות תקופתיים על המתרחש בגרמניה, ולשמור על המבנה השלדי של המפלגה. פעילות זו נמשכה במהלך כל תקופת הרייך השלישי, אך לא היו לה תוצאות מעשיות כלשהן. ולס מת בגלות בשנת 1939.
בין 1936 ל-1939 נלחמו כמה מאנשי המפלגה במלחמת האזרחים בספרד לצד הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות ובמסגרות נוספות, ולעיתים נלחמו כנגד בני עמם, הגרמנים, שסייעו לפשיסטים במסגרת "לגיון הקונדור".
לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים בשנת 1938 עברה הנהגת המפלגה לפריז ולאחר כיבושה של זו על ידי הגרמנים, עקרה ללונדון. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הודיעה הנהגת המפלגה כי היא תומכת במטרתן של בעלות הברית, וכי את השלטון הנאצי יש להסיר בכוח.
במהלך המלחמה שמר שלד המפלגה על קיום במחתרת, אך לא בוצעו כמעט פעולות מעשיות של התנגדות למשטר. יוצאת דופן הייתה פעילותו של ד"ר יוליוס לבר, מראשי המפלגה, אשר היה פעיל בהתנגדות למשטרו של היטלר, וחבר ב"חוג קרייזאו", חוג רעיוני ששימש כבסיס אידאולוגי לקושרים כנגד היטלר, ואף חבר לאנשי קשר העשרים ביולי בניסיון לרצוח את היטלר ולהפיל את משטרו. למפלגה, כמפלגה, לא היה חלק משמעותי בניסיון זה.
לאחר המלחמה (1946–1998)
לאחר מלחמת העולם השנייה קמה המפלגה מחדש בכל אזורי הכיבוש בגרמניה. בגרמניה המערבית החלה המפלגה את דרכה באופוזיציה, ממועד הבחירות הראשונות ברפובליקה הפדרלית ב-1949 ועד לשנת 1966.
בגרמניה המזרחית אולצה המפלגה להתמזג עם המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, וליצור את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה בשנת 1946. במהלך נפילת השלטון הקומוניסטי בשנת 1989 הוקמה מחדש המפלגה כמפלגה נפרדת, מחוץ לשורות מפלגת האיחוד, ולא כפלג שלה, ולאחר מכן התאחדה מחדש עם אחותה שבמערב, עם איחודה של גרמניה.
בשנת 1959 קיבלה המפלגה את "תוכנית גודסברג" שבה נטשה את העקרונות המרקסיסטים והדגישה תוכניות לרווחה חברתית. בתחילה התנגדה המפלגה לחימושה מחדש של גרמניה ולהצטרפותה לברית נאט"ו, בשנת 1955, והעדיפה כי המדינה תישאר נייטרלית, אך לאחר מכן ניהלה מדיניות שהביאה לקשרים חזקים עם המדינות המשתתפות בברית.
ב-1966 השתתפה המפלגה בקואליציה שבראשה עמד הקאנצלר קורט גאורג קיזינגר, איש המפלגה הנוצרית דמוקרטית. ב-1969 זכתה המפלגה ברוב בבחירות, בפעם הראשונה מאז 1928. מערכת הבחירות נוהלה על ידי הארי וולטר שניהל מערכות בחירות נוספות עד לשנת 1980. המפלגה הייתה המפלגה המובילה בגרמניה בין 1969 ל-1982 תחת הנהגתם של הקאנצלרים וילי ברנדט והלמוט שמידט.
וילי ברנדט הוביל מדיניות שנקראה "המדיניות המזרחית" ("אוסטפוליטיק"), אשר ביקשה להפיג את המתיחות של המלחמה הקרה תחת הסיסמה "שינוי באמצעות התקרבות" וכן לפתוח בהדרגה את חומת ברלין.
ב-7 בדצמבר 1970 קיים ברנדט ביקור היסטורי בוורשה בירת פולין. ברנדט חתם בביקור על הסכם שיתוף פעולה, והכרה בגבול המערבי של פולין. צעד זה, שעורר בגרמניה פולמוס ואף התנגדות, הביא בין השאר לשיפור היחסים עם שאר מדינות הגוש המזרחי. הסכמים נוספים נחתמו עם ברית המועצות, צ'כוסלובקיה אליהם הצטרף גם "הסכם היסודות" עם מזרח גרמניה.
כהונתו של ברנדט כקאנצלר הביאה גם לרפורמות במדיניות החברתית, בחינוך ובמשפט. בשנת 1972 חש ברנדט כי הוא מאבד את הרוב שלו בבונדסטג. הוא הוביל את המפלגה לבחירות, ובהן זכתה המפלגה לרוב של 45.8% מן הקולות והייתה לסיעה החזקה בבונדסטג. מפרסומים שנחשפו לאחרונה נמצא כי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית שיתפה פעולה באופן חשאי עם מתכנני טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מארגון ספטמבר השחור.[1]
ב-6 במאי 1974 התפטר ברנדט במפתיע מתפקיד הקאנצלר, על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. לאחר התפטרותו של ברנדט מתפקיד הקאנצלר, נבחר לתפקיד שר האוצר בממשלתו, הלמוט שמידט. בשנותיו כקאנצלר טיפל שמידט במספר משברים שפקדו את גרמניה, ובהם: משבר האנרגיה העולמי בשנת 1974, התגברות הטרור של קבוצות שמאל רדיקליות בגרמניה, ו"עידן הקרח" בין מזרח גרמניה ומערב גרמניה. באוקטובר 1982 נפלה ממשלתו של שמידט לאחר חבירת המפלגה הליברלית (FDP) לאופוזיציה בראשות הלמוט קוהל.
בבחירות שנערכו בשנת 1982 איבדה המפלגה את השלטון כאשר הלמוט קוהל, מנהיגה החזק של המפלגה הנוצרית דמוקרטית, זכה בארבע תקופות כהונה רצופות כקאנצלר. בשנת 1998 הפסיד קוהל בבחירות למועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית גרהרד שרדר.
ממשלתו של שרדר וקואליציית מרקל: 1998 ואילך
גרהרד שרדר הוביל את המפלגה בבחירות בשנת 1998 על בסיס מצע מתון, שהדגיש את הצורך בהקטנת האבטלה. לאחר הבחירות הפכה המפלגה למפלגה החזקה ביותר בבונדסטאג, ולה 40.9% מן הקולות. עיקר הצלחתה של המפלגה היה בערים הגדולות ובמרכזי התעשייה. רבים סבורים כי את הצלחתה הרבה ניתן לזקוף לתחושות האכזבה של הציבור הגרמני מתוצאות איחוד גרמניה ב-1990 ומחוסר הצלחתה של ממשלתו של קוהל לגשר על הפערים העמוקים בין המזרח והמערב. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בראשות שרדר הקימה קואליציה עם מפלגת הירוקים, ושרדר מונה לקאנצלר.
אל מול שרדר עמד כוח חשוב במפלגה, אוסקר לפונטיין, יושב ראש המפלגה, ויריב אפשרי במרוץ לכהונת הקאנצלר. לאחר הניצחון מונה לפונטיין לשר האוצר. במרץ 1999 החמירה היריבות בין שרדר ללפונטיין, ולפונטיין התפטר מכל משרותיו במפלגה ובממשלה. לפונטיין תירץ פעולה זו בכיוון הנאו ליברלי והאנטי סוציאלי אליו מוביל שרדר את המפלגה לדעתו. שרדר מעולם לא התבטא באשר ללפונטיין, ולקח על עצמו את משרתו כיושב ראש המפלגה.
בבחירות בשנת 2002 זכתה המפלגה ל-38.5% מן הקולות, ולניצחון דחוק על יריבתה, המפלגה הנוצרית דמוקרטית. שוב הוקמה קואליציה עם מפלגת הירוקים. הבחירות למוסדות האירופיים ב-2004 היוו כישלון מבחינת המפלגה.
מאז הקמתה של המפלגה במאה ה-19 חלקו אנשי השמאל על מטרותיה ומסירותה לרעיונות הסוציאליסטיים. אך הנהגתו של שרדר הובילה את המפלגה לכיוון הליברלי הרחק מעבר לכל קודמיו. שרדר קיצץ בהוצאות הממשלה ובתקציבי הרווחה, והיו שכינוהו ""der Genosse der Bosse" - "החבר של הבוסים" משחק מילים שבו המילה Genosse משמשת בכפל התפקידים שיש לה בלשון העברית, הן כ"חבר" המפלגה, והן כאיש אמונם של הבוסים - אנשי התעשייה וההון. במשך שנים ירד שיעור החברוּת במפלגה, ממיליון חברים בשנת 1976 ל-775,000 חברים בבחירות בשנת 1998, ובאוגוסט 2003 ירדה ל-663,000 חברים.
בינואר 2005 פרשו מספר חברים בולטים והקימו את מפלגת העבודה והצדק החברתי (WASG), אשר התנגדה למה שנראה לה כנטיות הנאו ליברליות של שרדר. לפונטיין הצטרף אף הוא למפלגה החדשה. לאחר מכן התאחדה המפלגה עם המפלגה הפוסט קומוניסטית המזרח גרמנית מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (PDS) ליצירת מפלגת די לינקה (השמאל). התפתחויות אלו הביאו ללחץ על המפלגה לשפר את תדמיתה כמפלגת פועלים חברתית.
באפריל 2005 ביקר בפומבי יושב ראש המפלגה, פרנץ מינטפרינג, את מדיניות השוק החופשי של שרדר, והציע מעורבות חזקה יותר של המדינה הפדרלית לקידום צדק חברתי. הצעותיו של מינטפרינג קיבלו תמיכה רחבה, אך גם זכו לביקורת מאנשי התעשייה ומיריבים פוליטיים.
במאי 2005 נערכו בחירות לפרלמנט ולראשות ממשלת נורדריין-וסטפאליה, המדינה הגדולה בגרמניה (בה מתגוררים למעלה מחמישית מתושבי גרמניה). המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הובסה בבחירות, ובכך באה לקיצה תקופה בת 39 שנים של שלטון מפלגה זו בנורדריין-וסטפאליה. איבוד המעוז הגדול ביותר של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הביא את הקאנצלר, גרהרד שרדר, להכריז על הקדמת הבחירות הכלליות בגרמניה.
אל הבחירות הפדרליות בשנת 2005 התייצבה המפלגה כשהיא משוסעת, ובמצב בו הוטל ספק ביכולתה לזכות בבחירות אל מול המועמדת הפופולרית משורות הנוצרים דמוקרטים, אנגלה מרקל. למרות זאת, הייתה המפלגה להפתעת הבחירות, והפער בינה לבין הנוצרים דמוקרטים עמד על פחות מאחוז אחד. תוצאות הבחירות הביאו לכך שאף מפלגה משתי המפלגות הגדולות לא יכלה להקים בעצמה קואליציה, ולאחר משא ומתן ממושך הוסכם על הקמת "קואליציה גדולה" בראשותה של מרקל, כאשר מינטרפרינג מונה לסגן הקאנצלרית. שרדר פרש מן הפוליטיקה לעיסוקיו הפרטיים.
עקב מינויו של מינטפרינג לסגן הקאנצלרית פרש הלה מתפקידו כיושב ראש המפלגה. החליף אותו מתיאס פלאצק, ראש ממשלת ברנדנבורג ואחד הפוליטיקאים האהודים ביותר בגרמניה. פלאצק נבחר לתפקיד יו"ר המפלגה ברוב של 99.4%. הוא שירת בתפקיד זה פחות מחצי שנה; ב-10 באפריל 2006 פרש מתפקידו עקב אירוע עצבי אשר גרם לירידה משמעותית ביכולת השמיעה. פלאצק הסביר כי עקב מצב בריאותו הוא מעוניין להקדיש את מרצו לניהול ענייניה של ברנדנבורג בלבד. את פלאצק החליף קורט בק, המשמש גם כראש ממשלת ריינלנד-פפאלץ.
כיום, לאחר הסקרים שצפו תבוסה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבחירות לבונדסטאג בראשותו של מנהיג המפלגה, קורט בק, החליט בק להתפטר מתפקידו, ובכך שינה את סדרי ניהול המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שוב.
המפלגה החליטה להחזיר את סגן הקנצלרית לשעבר, פרנץ מינטפרינג, לתפקיד מנהיג המפלגה. לאחר שמינטפרינג לא הסכים להיות מועמד המפלגה למשרת הקנצלר מתוקף תפקידו, הוחלט על ידי מועצת המפלגה למנות את סגן הקנצלרית המכהן, שר החוץ פרנק ולטר שטיינמאייר, הפופולרי למועמד המפלגה למשרת הקנצלר. בבחירות שנערכו בספטמבר 2009 זכתה המפלגה במספר הקולות המועט ביותר במערכת בחירות כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה, והשיגה 23.5% מן הקולות. בבחירות אלו נטה הבוחר הגרמני מחד, למפלגות המרכז-ימין בהנהגת מרקל, ומאידך חיזק בצורה משמעותית את מפלגת די לינקה, הנמצאת משמאל ל-SPD, דבר שהוביל לירידה במספר המצביעים למפלגה.[2] לקראת הכניסה הרשמית לשנת הבחירות לבונדסטאג הגרמני שייערכו בין ספטמבר לאוקטובר 2013 - בחרה המפלגה בשר האוצר לשעבר, פאר שטיינברוק, כמועמד המפלגה למשרת הקנצלר. האחרון יתמודד בבחירות מול הקנצלרית אנגלה מרקל.
עם סיום מערכת הבחירות לבונדסטאג והעובדה כי מפלגתה של אנגלה מרקל (CDU) זכתה במספר הצירים הרב ביותר, הזמינה הקנצלרית מרקל את ה-SPD למשא ומתן קואליציוני ארוך על אפשרות של הקמת קואליציה גדולה פעם נוספת. כמו כן התקיימו עם מפלגת הירוקים, אך זה היה בשביל כללי הפרוטוקול. בסיומו של המשא ומתן עליו הסכימו הצדדים ונחתם על ידי הקנצלרית מרקל, ראש ממשלת בוואריה זיהופר ויו"ר ה-SPD גבריאל - קיימה מפלגת ה-SPD משאל חברים לגבי שאלת ההצטרפות לממשלה החדשה של אנגלה מרקל. על פי התוצאות - כ-76% הצביעו בעד כניסה לקואליציה גדולה, ובכך בעצם נסללה הדרך להקמת ממשלה גדולה שנייה עם ה-SPD תחת הנהגתה של אנגלה מרקל. ה-SPD קיבלו את תפקיד סגן הקנצלרית לידי יו"ר המפלגה גבריאל ויו"ר סיעת ה-SPD בפרלמנט הגרמני, פרנק ולטר-שטיינמאייר, ישוב לעמדת שר החוץ הגרמני גם בקואליציה הגדולה הנוכחית.
במאי 2017 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה הצביעה בעד החלטת הבונדסטאג להגדיר את ה-BDS כאנטישמיות.
אישים בולטים בשורות המפלגה
מנהיגים לפני מלחמת העולם הראשונה
יושבי ראש המפלגה
בימי האימפריה הגרמנית ורפובליקת ויימאר
- 1892–1911: אוגוסט בבל ופאול זינגר
- 1911–1913: אוגוסט בבל והוגו האזה
- 1913–1917: פרידריך אברט והוגו האזה (האזה פרש בשנת 1916 כדי להקים את המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה)
- 1917–1919: פרידריך אברט ופיליפ שיידמן
- 1919–1931: אוטו ולס והרמן מילר; לאחר 1922 גם ארתור קריספין כנציג הבלתי תלויים שחזרו והתאחדו עם המפלגה.
- 1928–1931: אוטו ולס וארתור קריספין
- 1931–1933: אוטו ולס, ארתור קריספין והנס פוגל
בגלות
לאחר המלחמה
- אוטו גרוטהוול - יו"ר המפלגה במזרח, טען לסמכות כלל גרמנית, והתמזג עם המפלגה הקומוניסטית בשנת 1946 ליצירת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה.
- קורט שומאכר - מייסד המפלגה מחדש במערב, בשטחי הכיבוש הבריטים, התנגד לדרישות גרוטווהל, והקים מחדש את המפלגה.
יושבי ראש במערב גרמניה
- 1946–1952: קורט שומאכר
- 1952–1963: אריך אולנהאואר
- 1964–1987: וילי ברנדט
- 1987–1991: הנס יוכן פוגל
יושבי ראש המפלגה במזרח גרמניה לאחר הקמתה מחדש
- 1989–1990: איברהים בהמה
- 1990: מרקוס מקל
המפלגות במזרח ובמערב התאחדו באוקטובר 1990.
לאחר איחוד גרמניה
- 1990–1991: הנס יוכן פוגל
- 1991–1993: ביורן אנגהולם
- 1993: יוהאנס ראו (יושב ראש בפועל)
- 1993–1995: רודולף שרפינג
- 1995–1999: אוסקר לפונטיין
- 1999–2004: גרהרד שרדר
- 2004–2005: פרנץ מינטרפרינג
- 2005–2006: מתיאס פלאצק
- 2006–2008: קורט בק
- 2008–2009: פרנץ מונטפרינג
- 2017-2009: זיגמר גבריאל
- 2018-2017: מרטין שולץ
- 2018: אולאף שולץ
- 2018-ואילך: אנדריאה נאלס
קאנצלרים של גרמניה משורות המפלגה
- 1918: פרידריך אברט
- 1919: פיליפ שיידמן
- 1919–1920: גוסטב באואר
- 1920 ו-1928–1930: הרמן מילר
- 1969–1974: וילי ברנדט
- 1974–1982: הלמוט שמידט
- 1998–2005: גרהרד שרדר
- 2021-: אולף שולץ
נשיאי גרמניה משורות המפלגה
- 1919–1925: פרידריך אברט
- 1969–1974: גוסטב היינמן
- 1999–2004: יוהאנס ראו
- 2017-מכהן: פרנק-ואלטר שטיינמאייר
על פי חוקת גרמניה: לאחר מלחמת העולם השנייה, על נשיא גרמניה להיות בלתי מפלגתי, ולפיכך אין לראותו כאיש המפלגה בתקופת כהונתו.
לקריאה נוספת
- Carl E. Schorske, German Social Democracy, 1905-1917: The Development of the Great Schism (Harvard University Press, 1955)
- Vernon L. Lidtke, The Outlawed Party: Social Democracy in Germany, 1878-1890 (Princeton University Press, 1966)
- Koppel S. Pinson, Modern Germany - its history and civilization (the MacMillan Company, 1963
- Geoffrey Barraclough, The Origins of Modern Germany (Capricorn Books, 1963
- האנציקלופדיה העברית, כרך יא, עמוד 455 ואילך.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה- האתר הרשמי של המפלגה
- אתר ארגון הצעירים של המפלגה
- המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ברשת החברתית פייסבוק
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, סרטונים בערוץ היוטיוב
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ גרמניה שיתפה פעולה עם מבצעי הטבח במינכן, ישראל היום, 27 באוגוסט 2012
- ^ תוצאות הבחירות ב-2009, באתר rightpundits.com
33559795המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה