פיקוח נפש

פיקוח נפש
(מקורות עיקריים)
משנה	מסכת יומא, פרק ח', משנה ז'
תלמוד בבלי	מסכת יומא, דף פ"ד עמוד ב'
משנה תורה	הלכות שבת, פרק ב'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן שכ"ח

פיקוח נפש הוא מצב הלכתי, המחייב לעבור על מצוות לא תעשה או לבטל מצוות עשה של התורה למען הצלת חיי אדם. ההלכה מחשיבה את ערך החיים יותר מקיום כל מצוות התורה - פרט לשלוש עבירות חמורות שדינן ייהרג ואל יעבור - ולכן במקרה של סכנת חיים בין של אדם עצמו לבין של אחרים, יש לנקוט בכל האמצעים הנדרשים לשם הצלת החיים, גם במחיר של עבירה על מצוות לא תעשה, ואף אותן שעונשן חמור, כמו חילול שבת^[1] שדינה מיתת בית דין, או מצוות שיש עליהן עונש כרת, כמו אכילה ביום הכיפורים.

חז"ל משבחים את העובר על המצוות כדי להציל נפשות: ”מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין.” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ד עמוד ב'.)

מקור הדין

התלמוד הבבלי דן במשנת "פיקוח נפש" ומחפש את מקור הדין הידוע לפיו סכנת חיים דוחה את חיובי התורה. הגמרא^[2] מביאה שלל דעות ומקורות שמוכיחים את עדיפות החיים, רובם מסתמכים על דיוקים מפסוקי התורה. לבסוף מתקבלת דעתו של שמואל שדרש את הפסוק ”וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי ה'” (ויקרא, י"ח, ה') – "וחי בהם" – ולא שימות בהם.

הרמב"ם מבאר את המשמעות העקרונית שמלמדת אותנו הלכה זו:

...אסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל, כ', כ"ה).

— משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק ב', הלכה ג'

בנוסף, בברייתא^[3] הובא נימוק המבוסס על סברא, המתייחס לחילול שבת מפני פיקוח נפש: ”רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה – חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה”. מכח נימוק זה לעיתים ניתן לחלל את השבת גם כדי להמנע מחילול שבתות רבות, כגון ההולך במדבר ואיבד את חשבון הימים שהותר לו לחלל שבת כדי לשוב למקום ישוב, ואף שלא במקום פיקוח נפש.^[4]

מקור הביטוי

פיקוח הוא לשון גילוי ופתיחה ("וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם..."^[5], "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם..."^[6], "וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו"^[7]). המשנה^[8] מתירה לפקח (=לסתור) ערימה של אבנים בשבת כדי להציל אדם שקבור תחתיה וייתכן שהוא חי. מכאן מגיע הביטוי "פיקוח נפש דוחה שבת", דהיינו פיקוח נפש - הסרה והעברה של סכנת מוות לאדם^[9]. הוא נזכר בלשון זה, כבר בתוספתא שקובעת כי "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא, שבת ט"ז, י"ד).

(במשנה משמש מושג זה להשגחה על עניינים, כשם שמשתמשים בו היום (כגון פיקוח עירוני), לדוגמה "מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין"^[10]. לעומת זה במקורות היהודיים ישנם מספר מושגים הלכתיים שונים המתייחסים לשמירה על הבריאות ועל החיים. כגון "סכנת נפשות"^[11], "שמירת נפש", הצלת נפש".)

פרטי הדין

כאשר אדם שרוי במצב של פיקוח נפש לא רק שמותר לו ולמסייעים בידו לעבור על מצוות לא תעשה על מנת להצילו, אלא שהמסייעים בידו אף מצווים לעשות זאת, בהתאם לציווי "לא תעמוד על דם רעך"^[12]. לפי פרשן המקרא רש"י פירוש צו זה הוא שאין "לראות במיתתו (-של חברך) ואתה (=כשאתה) יכול להצילו". רש"י מביא כדוגמה אדם שטובע בנהר, או שחיה טורפת או שודדים רודפים אחריו - בכל אלה החובה להצילו מוטלת על מי שיש בידו יכולת.

בספרות ההלכה מתקיימים דיונים רבים בסוגיות הקשורות בפיקוח נפש, למשל האם סכנה לעובר שאין בה סכנה לחיי האם היא בגדר פיקוח נפש, כלומר, האם עובר הוא בגדר אדם חי.

גם ספק פיקוח נפש מתיר לעבור על המצוות.

הקל הקל תחילה

כאשר חולה בסכנה ויש צורך להתיר לו איסור כלשהו, מתירים לו את האיסור הקל, ורק אם אין די בכך מתירים לו איסור חמור יותר. כך מובא בברייתא^[13]: ”תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו הקל הקל, טבל ונבלה, מאכילין אותו נבלה, טבל ושביעית, שביעית.”. הדברים נפסקו גם להלכה ברמב"ם^[14] ובשולחן ערוך^[15].

לדעת המבי"ט הדרישה להימנע מאיסור חמור כשניתן להסתפק באיסור קל היא מדרבנן, ומדאורייתא מותרים שני האיסורים כל עוד נעשה הדבר משום פיקוח נפש^[16]. ויש חולקים על כך וסוברים שהחובה להימנע מהאיסור החמור היא מהתורה^[17].

שחיטה בשבת או אכילת נבלה

שאלה שנידונה בין הראשונים היא כשיש לחולה צורך לאכול בשר בשבת, ושתי האפשרויות העומדות בפנינו להצלתו הן: א. להאכיל אותו מבשר נבלה. ב. לשחוט עבורו בשבת. איזו עבירה יש להעדיף: איסור מלאכה בשבת (מלאכת שוחט) או איסור נבלה.

לפי הכלל של "הקל תחילה" היה לנו להתיר לו איסור נבלה שהוא איסור לא תעשה שעונשו מלקות, ולא את איסור מלאכת שוחט בשבת, שהעונש עליו הוא סקילה. למרות זאת, לשיטת כמה ראשונים עדיפה השחיטה, ונאמרו בזה כמה טעמים:

הרא"ש^[18] כותב שיש חשש שהחולה יקוץ באכילתו ויסתכן.
הר"ן^[19] מסביר שבאכילת נבילה יש חומרה על פני השחיטה בשבת, היות שבאכילת נבלה עובר על האיסור בכל כזית שאוכל, ואילו בשחיטה עובר פעם אחת על איסור.
הרשב"א^[20] תלה את הדבר בשאלה האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש או דחויה במקום פיקוח נפש, שאם שבת הותרה, עדיף לשחוט בשבת, ואילו אם שבת דחויה, עדיף להאכיל את החולה נבלה.

בשולחן ערוך^[21] נפסק ששוחטים עבור החולה: ”היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבלה.” השולחן ערוך מוסיף שכל זה כשיש זמן מספיק להכנת הבשר הכשר, אבל אם החולה זקוק להצלת חייו לבשר בדחיפות ובשר הנבלה מוכן, מאכילים אותו את בשר הנבלה.

רפואה בשבת

ערך מורחב – רפואה בשבת

מי שחולה חולי שיש בו סכנה מצווה לחלל עליו את השבת והזריז הרי זה משובח, והשואל רב מה לעשות במצב שיש בו חשש פיקוח נפש נחשב כרוצח^[22], וגנאי הוא לרב שנשאל כך^[23], כי היה לו לדרוש ברבים שאפילו ספק נפשות דוחה את השבת^[24], כי כתוב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"^[25], כלומר - ראה שיהא חי וודאי בעשיית המצוות ולא יבוא מהם לידי ספק סכנה^[26]. עם זאת, אסור לחלל שבת על רפואה שתועלתה אינה מוכחת, אלא אך ורק על רפואה שהיא ידועה לכול^[27] או על-פי רופא מומחה^[28].

הצלת לא יהודים

אף על פי שניסוחו המקורי של הכלל דן ב"פיקוח נפש", ולכאורה אין הוא מחלק בין יהודי לגוי, הרי שהדיון התלמודי מבהיר שתחולת הדין היא על יהודים. לגבי לא יהודים התקיימו דיונים רבים לאורך הדורות, ובסופו של דבר רוב הפוסקים מסכימים שיש לחלל שבת גם עבור לא יהודים, ולו משום איבה, כלומר בשל הצורך למנוע סכנה כללית מצד גוים כלפי יהודים.^[29]

צום ביום הכיפורים

כלל זה שפיקוח נפש דוחה את המצוות, נאמר גם על צום ביום הכיפורים במצב שעלול לסכן את חייו של הצם.

כאשר אדם נמצא בסכנת נפשות, הרי שמטעמי פיקוח נפש הוא מחויב להציל את עצמו. על פי ההלכה חולים, אינם חייבים לצום בחמשת הצומות, פרט ליום הכיפורים שכן חיובו מן התורה ובו גם חולה חייב לצום. עם זאת,

חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות - פטור מהצום, שכן גם ספק פיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. אכילתו של חולה מסוכן ביום הכיפורים, היא חובה, ויש הסבורים^[30], שמצוות האכילה של חולה ביום הכיפורים היא מדין "וחי בהם"^[31], ומדין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"^[32].
מעוברת שאם תצום עלולה להפיל את עוברה, צריכה לאכול ולשתות, כדי למנוע את הפלתו.
מינקת חייבת לצום ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה.

גם במקרים שבהם נשקפת סכנת חיים יש שהורו שבחלק מהמקרים כדאי לאכול ולשתות "פחות מכשיעור"^[33]. בשתייה, זוהי מנת נוזלים (לא רק מים אלא גם נוזלים ממותקים ואף מרק טחון; אמנם יש מקפידים לשתות מים מרים^[^{דרוש מקור]}) בנפח של עד 40 סמ"ק הנשתית בהפסקות של מספר דקות בין מנה למנה. באכילה, זוהי מנת מזון בנפח של עד 30 סמ"ק בהפסקות של מספר דקות בין מנה למנה^[34].

במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת, אף לבריא מותר לאכול או לשתות פחות מכשיעור.

אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים - בעקבות הצום, עלולה ערנותה להיפגע, ובכך תיגרם סכנת חיים לפגים.
מנתח הצריך לבצע ניתוח דחוף - בגלל הצום עלולה ערנותו להיפגע, ותיגרם סכנת חיים למנותח. והוא הדין לחייל בכוננות^[35].

מסירות נפש על קידוש השם

ערך מורחב – קידוש השם

בתקופת גזירות השמד שהטילו הרומאים, דנו התנאים על גבולותיה של הלכה זו, והאם יש מצוות שעליהן צריך למסור את הנפש. דעת רבי ישמעאל הייתה, על סמך הפסוק האמור: "וחי בהם", שאפילו כאשר אדם נדרש לעבוד עבודה זרה - רשאי הוא לעשות זאת על מנת שלא ייהרג, אלא אם כן הדבר היה בפרהסיא. לעומתו, רבי אליעזר סבר שיש למסור את הנפש ולא לעבוד עבודה זרה. זאת, על פי הפסוק: ”וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”^[36], אותו דרש: "ובכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך".

התלמוד^[37] מספר על אספה מיוחדת שהתכנסה להכרעה בשאלה זו:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם: עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ישנם מצבים אחדים בהם הצלת הנפש אינה דוחה מצוות. ראשית, ישנן שלוש מצוות שלגביהן נקבע "ייהרג ואל יעבור", כלומר אפילו אם העבירה עליהן כרוכה במוות אין לעבור את העבירה. מצוות אלה הן:

עבודה זרה - כלומר, פולחן של אל זר
גילוי עריות
שפיכות דמים - רצח.

בנוסף, כאשר יהודי מצוּוה לעבור עבירה בפרהסיה, כלומר בפני עשרה יהודים, אסור לו להציל את נפשו ולעבור את העבירה, אפילו לא כדי להציל את חייו. אם יהודי מצווה לעבור עבירה לא בפרהסיה ומטרת הגוי היא לגרום ליהודי לעבור עבירה ולא מאינטרסים אישיים אפשר למסור את הנפש אבל אין חובה^[38]. בשעת השמד, כלומר בתקופה בה השלטון מנסה לכפות על יהודים לעזוב את דתם, אוסרת ההלכה לעבור עבירות שמכריח השלטון לעבור, לא רק בציבור אלא גם כשאין איש בסביבה. בכל מקרה החובה למסור את הנפש היא רק כדי לא לעבור עבירה, אבל כדי לעשות מצווה לא צריך למסור את הנפש^[39].

בחידושי הרמב"ן^[40] כתב שמצא בבריתא חיצונית שלשיטת רבי מאיר אף על גזל צריך למוסר נפש. מאידך במקום אחר^[41] הגירסא היא רבי יהודה ולא רבי מאיר.

במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ו)

רבי נתן אומר: 'לאוהבי ולשומרי מצוותי' - אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני. מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה. מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי המצה. מה לך לוקה מאפרגל? על נטלתי את הלולב.

לפי הרמב"ם מי שנהרג במקום שמותר לעבור עבירה בגלל סכנה הנשקפת לחייו, הוא נושא בעונש על מיתתו^[42]. לעומתו, רבי יוסף חביבא (מחבר ספר נימוקי יוסף) פסק שמותר לאדם לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב לבצע עבירה גם אם ייהרג כתוצאה מכך^[43]. ואכן, היו בעבר מקרים בהם הוזכרו לשבח כאלו שמסרו את נפשם על ערכים חשובים אף שלא היו מחויבים בכך מעיקר הדין.