תמסח (דוברה)

תמסח (באנגלית: Gillois amphibious tank-carrier, בצרפתית: Le Bac amphibie ou Gillois) הוא כלי רכב אמפיבי לצליחה שפותח עבור נאט"ו ופעל בשנים 1963–1997. תוכנן על ידי הגנרל הצרפתי ז'אן ז'ילואה (Jean Gillois)^[1] ויוצר על ידי החברה הגרמנית EWK. בשנת 1971 הכלי נרכש על ידי צה"ל, וכונה "תמסח", שופץ והוכנס לכשירות מבצעית. במלחמת יום הכיפורים נודע לתמסחים תפקיד חשוב בצליחת תעלת סואץ, והם היו הראשונים שהצליחו להעביר טנקים לצד המערבי של התעלה.

הז'ילואה

הז'ילואה תוכנן על ידי הגנרל הצרפתי ז'אן ז'ילואה (Jean Gillois)‏^[1] ונקרא על שמו. הכלי יוצר על ידי החברה הגרמנית EWK והיה בשימוש צבאות נאט"ו. משקלו הוא 26.9 טון, והוא בעל מנוע דיזל ולו 220 כוחות סוס. לז'ילואה גלגלים לתנועה ביבשה ומדחף לתנועה במים. הכלי מסוגל לנסוע במהירות של 50 קמ"ש ביבשה ובמהירות של עד 15 קמ"ש במים. 4 אנשי צוות מפעילים את הכלי.

התמסח בצה"ל

תמסחים בתנועה בדרך לתעלת סואץ

טנקים חוצים את תעלת סואץ על גבי תמסחים

דוברות התמסח במים

מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה ברור לישראל כי היא זקוקה לאמצעי לצליחת תעלת סואץ, למקרה שבו תתפתח מלחמה בדרום, אך עקב אמברגו על אמצעי צליחה היא לא יכלה לרכוש אמצעי צליחה תקניים. בתחילת 1971 לאחר שנתברר שאין לנאט"ו צורך בכלים האמפיביים, והם החלידו והפכו לגרוטאות ביערות ולמטרות ירי, רכשה ישראל מגרמניה 62 תמסחים במצב פיזי ומכני ירוד, במחיר של 340 אלף דולר ליחידה.^[1] התמסחים הועברו לישראל במבצע סודי ועברו שיפוץ מקיף בחברת "מרכבים" ליצור אוטובוסים. 19 התמסחים ששופצו והושמשו לא הספיקו לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש רק כדוברות בודדות, או כמעבורות.

מערכת הצליחה מורכבת משלושה או יותר כלי רכב המתחברים תוך ציפה במים לדוברה אחת. חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה ופריסת המיסעות שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. דוברה המורכבת מ–6 כלי "תמסח" מסוגלת לשאת 2 טנקים כבדים במעמס של כ–120 טון.

בשנת 1968 החל חיל ההנדסה הישראלי להכשיר צוותים שיתפעלו את אמצעי הצליחה ולפתח עבורן תורת לחימה. הוקם גדוד צליחה אמפיבי 634 שהיה גדוד מוקטן המותאם למספר הכלים ששוקמו במרכבים ונקלטו בצה"ל. כבר מתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להתאמן בכנרת ומאוחר יותר, בחורף 1972, ערך תרגיל בסכר הרואיפה (ליד אבו עגילה במזרח סיני), שם נוצל מקווה המים שנוצר בעקבות הגשמים לדימוי תעלת סואץ,^[1] ותורגל מערך הצליחה ובכללו התמסחים בשילוב כוחות שריון, ושולבו בתוכניות הלחימה של חילות ההנדסה והשריון. בתחילת 1973 הורה המטכ"ל, בהמלצת סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, על הפסקת שיפוץ והשמשת התמסחים והתקציב שנחסך הועבר לפיתוח גשר הגלילים. בכך הפכו התמסחים לחלופה הנחותה מבחינת אמצעי הצליחה של צה"ל.^[1]^[2]

במלחמת יום הכיפורים

שלושה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים הועברו התמסחים מחוף אמנון בצפון הכנרת לבסיס טסה בצפון סיני,^[2] מרחק 34 קילומטרים מהתעלה. לאחר שהחלופות המועדפות על חיל ההנדסה במבצע אבירי לב לצליחת התעלה - גשר הגלילים וגשר הדוברות נשברו ונתקעו בנתיבים הפקוקים ולא הגיעו לאזור הצליחה במועד, הופעלו ב-15 באוקטובר התמסחים ונעו מצפון לציר "עכביש" אל עבר נקודת הצליחה.^[3] 18 הכלים לוו על ידי פלוגת שריון מחטיבה 421. ב-04:00 בבוקר 16 באוקטובר הגיעו הכלים לשפת תעלת סואץ. עד 06:30 הם התחברו לשתי דוברות שהיו יכולות להוביל שני טנקים כל אחת ולדוברה שלישית שהייתה מסוגלת להעביר טנק אחד.^[4] התמסחים העבירו את גדוד השריון הראשון (גדוד 264 מחטיבה 421) שמנה 21 טנקים, לגדה המערבית של תעלת סואץ והיווה ראש גשר להמשך פעולות הצליחה. כוח שריון זה אף השמיד שני בסיסי טילי נ"מ ואיפשר פעולה של חיל האוויר באותה גזרה. במהלך הצליחה הגדולה נעשה בהם שימוש רב, לצד שימוש בגשר הדוברות. במהלך הצליחה נפגעו מרבית הדוברות מירי ארטילרי ומתקיפות מטוסים מצרים.^[2]

יעקב (ג'קי) אבן, סגן מפקד אוגדה 143 במלחמת יום הכיפורים, כתב אודות ה"תמסחים":

ב-22 לחודש פונה גדוד ה'תמסח' מה'חצר' ואיתו פונתה ל'לקקן' דוברת ה'תמסח' היחידה שנותרה לפליטה. כך נסתלק לו מראש הגשר השריד האחרון של גיבוריו האמיתיים של קרב הצליחה – ה'תמסחים'. אילו היו כלים 'יד שנייה' אלה עשויים זהב טהור ומשובצים יהלומים, עדיין לא היה ערכם מגיע לאלפית הפרומיל מערך תרומתם להצלחת קרב הצליחה ולהכרעת המצרים.

— יעקב אבן ושמחה מעוז, בנקודת הכובד - המצביאות בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים^[5]