איטליה הגדולה
איטליה הגדולה (באיטלקית: Grande Italia) או "איטליה הקיסרית" היה מיזם שאפתני פרי יוזמתו של הפשיזם האיטלקי שמטרתו ליצור אימפריה איטלקית שתתרחב מעבר לשטחים הכלולים בתביעה המקורית של איטליה אירידנטה (קורסיקה, ניס, דלמטיה, מלטה), ותכלול טריטוריות נוספות באגן הים התיכון בהן יש אוכלוסיות של מהגרים או של קולוניאליסטים איטלקים, או שהן בתחומי ההשפעה האיטלקית, דוגמת אלבניה, מונטנגרו, צפון תוניסיה וצפון לוב. המטרה הייתה להקים מדינה איטלקית שבה החלקים שאינם איטלקים יוטמעו במדינה ותקודם קולוניזציה איטלקית. ההתפשטות לשטחים אלו הייתה אמורה לתת לאיטליה סיכוי להחזיר לעצמה את השליטה בים התיכון, שאבדה לה מאז נפילת האימפריה הרומית.
היסטוריה
לאחר שהתמנה למושל האיים הדודקאנסיים ב-1936 החל המנהיג הפשיסטי צ'זארה מריה דה וקי (Cesare Maria De Vecchi) לקדם במסגרת המפלגה הפשיסטית של מוסוליני את הרעיון של "איטליה הקיסרית"(באיטלקית: "Italia Imperiale")[1], שכמו האימפריה הרומית, התפשטה מחוץ לאירופה וכללה את צפון אפריקה (החוף הרביעי או באיטלקית "Quarta Sponda" – השם שנתן מוסוליני ללוב בתקופה שהייתה תחת שלטון איטליה)
דה וקי חלם על איטליה קיסרית שתכלול לא רק את כל השטחים באירופה שהאירידנטיסטים האיטלקים תבעו (ניס, סבוי, טיצ'ינו, ונציה ג'וליה, דלמטיה, קורפו, מלטה וקורסיקה) ושהיו בהם אוכולוסיות של איטלקים מזה מאות בשנים, אלא גם את השטחים בצפון אפריקה (לוב ותוניסיה), בהם יצרו מהגרים איטלקים "קולוניות" בשלהי המאה ה-19.
לאחר 1936 ובמהלך מלחמת העולם השנייה נכללו במיזם גם האיים הדודקאנסיים היווניים (כולל האיים היוניים זקינתוס, איתקה וכו') והמשטר הפשיסטי החל לקדם תהליך של איטליזציה של איים יוונים אלו.[2]
הצעות של דה וקי התקבלו על ידי מוסוליני בחלקן ב-1940[3], כשאיטליה הצטרפה למלחמת העולם השנייה, אך זכו להתנגדות (ולספקנות) מצדו של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה.
ב-1942 עם הכיבוש האיטלקי של קורסיקה ותוניסיה, היו כל השטחים עליהם חלם דה וקי במסגרת "איטליה הגדולה" בידי איטליה, למעט מלטה, אבל המיזם לא יצא פוליטית לפועל משום שהמלחמה החלה לנטות כנגד מדינות הציר.[4]
שלב ראשון: האיים הדודקאנסיים
דה וקי ישם את השלב הראשון לקראת "איטליה הקיסרית" (או "איטליה הגדולה") כאשר ב-1936, בהיותו מושל האיים הדודקאנסיים, הוא חייב להשתמש בשפה האיטלקית במנהל של האיים, ויצר קולוניה של 7,000 איטלקים באי רודוס ובאיים שסביבו.[5] ב-1940 הוא מונה למועצה הפשיסטית העליונה ובמסגרתה הציע, מאוחר יותר, במהלך הכיבוש האיטלקי של יוון, את סיפוח האיים הדודקאנסיים והיוניים לממלכת איטליה יחד עם האי כיוס, שהיה שייך במהלך ההיסטוריה לרפובליקה של ג'נובה.
שלב שני: החוף הרביעי
איטלו באלבו, מנהיג פשיסטי נוסף, קידם באורח פעיל את פיתוח הקהילות האיטלקיות באזור החוף של לוב, לאחר שחבל ארץ זה נרגע עם סיומה של מלחמת גרילה ערבית. באלבו כינה את טריפוליטניה וקירנאיקה "קוורטה ספונדה" (Quarta Sponda – כלומר החוף הרביעי) של איטליה בהתייחס לשלושת החופים האחרים של איטליה: החוף המערבי, החוף המזרחי והחוף האדריאטי.
אחת מהמטרות המקוריות של איטליה בכיבוש לוב אכן הייתה להקל על מצוקת עודף האוכלוסייה והאבטלה שבאה בעקבותיה באמצעות הגירת תושבים למושבה המתפתחת. לאחר שהושג הביטחון עודדה ממשלתו של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה "קולוניזציה דמוגרפית". המיזם שהחל בו איטלו באלבו, מושל לוב, הביא את 20,000 המתיישבים הראשונים ללוב בשיירה בודדת באוקטובר 1938. מתיישבים נוספים הגיעו ב-1939, ובהגיע 1940 כבר היו בלוב כ-110,000 איטלקים, שהיוו כ-12% מכלל האוכלוסייה.[6]
התוכניות חזו מושבה איטלקית בת כחצי מיליון איטלקים לקראת 1960, כך שהאיטלקים יהוו אז כשני שלישים מהאוכלוסייה. האדמה הטובה ביותר בלוב הוקצתה למתיישבים לצורך עיבוד חקלאי, בעיקר עבור מטעי זיתים. ההתיישבות נוהלה על ידי חברה ממשלתית, "החברה לקולוניזציה של לוב", שנטלה על עצמה את ביצוע השבחת הקרקע ובניית כפרים לדוגמה והציעה הלוואות נוחות ואשראי למתיישבים בהם תמכה.
בנובמבר 1942 נכללה גם תוניסיה ב"קוורטה ספונדה" (ובה כמעט 100,000 תוניסאים ממוצא איטלקי), אך כמה חודשים אחר כך היא נכבשה על ידי בעלות הברית.
שלב שלישי: מערב הבלקנים
באביב 1941 הצליח מוסוליני – בעזרת הוורמאכט – להביס בסופו של דבר את יוון ולכבוש את אזור החוף של יוגוסלביה.
הגנרל ויטריו אמברוסיו, מפקד צבא איטליה במהלך כיבוש דלמטיה היוגוסלבית, יצר שטח כיבוש צבאי מליובליאנה עד צפון מונטנגרו שבהמשך היה עתיד להיחשב כגבול העתידי של "איטליה הגדולה" בצפון מערב חבל הבלקן.[7] בגבולות מדרום היו כלולים ממלכת מונטנגרו הפשיסטית, אלבניה הגדולה ונסיכות פינדוס באפירוס.
דה וקי קידם גם את הכללת קורפו (ובה קהילה משמעותית של ילידי קורפו ממוצא איטלקי), האיים היוניים ואת הקבוצה הדרומית של האיים האגאיים (שפעם היו בשלטון הרפובליקה של ונציה), על מנת ליצור "קשת" שהשתרעה מהאיים הדודקאנסיים ואת האי כיוס (שהיה במהלך ההיסטוריה בשלטון הרפובליקה של ג'נובה).
במיזם זה של דה וקי, מערב הבלקן, מדרום סלובניה עד כמריה (השם שהאלבנים מכנים את אזור אפירוס ביוון), היה אמור להיות איטלקי, בדומה למיזם הנאצי הגדול הרבה יותר של גרמניה הגדולה במזרח אירופה שנועדה לספק מרחב מחיה לעם הגרמני.
מיזם שמעולם לא התממש
ב-1940 הגה דה וקי את רעיון "איטליה הקיסרית" המשתרעת באירופה מניס ועד השטחים בדלמטיה שסופחו לאיטליה בשם "Governatorato di Dalmazia" (ממשל דלמטיה) וייתכן שגם את אלבניה הגדולה (ראו מפה), האיים היוניים, נסיכות פינדוס באפירוס (צפון יוון), האיים הדודקאנסיים, והחוף הצפוני של אפריקה מתוניסיה ללוב (אזור פזאן בלוב היה עתיד להיות במעמד של מושבה של האימפריה).
במשא ומתן לאחר ניצחון מדינות הציר תכנן מוסוליני לדרוש עבור איטליה הגדולה גם את כל האי כרתים (שהיה בעיקר בשליטה גרמנית) והאיים היוונים שסביבו במטרה ליצור רצף טריטוריאלי בין השטחים בשליטת איטליה באיים הדודקאנסיים לאלו שבאיים היוניים.[8]
דרומית לחוף הרביעי חלמו כמה מנהיגים פשיסטיים על אימפריה איטלקית שתתחיל בפזאן שהייתה כבר בשליטה איטלקית ותכלול את מצרים ואת סודאן ותגיע עד מזרח אפריקה האיטלקית.[9]
ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה הביא לקיצם של מיזמים אלו, וכך בא גם הסוף לשאיפות ההתפשטות הפשיסטיות ליצירת אימפריה.
איטלקים באזורים של "איטליה הגדולה"
בנוכחות קהילות איטלקיות משמעותיות בטריטוריות שמחוץ לממלכת איטליה נעשה שימוש להצדקת המיזם "איטליה הגדולה".[10]
בראשית שנות ה-40 היו האוכלוסיות האיטלקיות הבאות בשטחים אותם חמדו דה וקי והפשיסטים במהלך מלחמת העולם השנייה.
- ניס – 9,000-4,000
- סבויה – פחות ממאה.
- שווייץ – 430,000
- איסטריה - 270,000
- דלמטיה - 50,000
- קורפו והאיים היוניים – 500
- אלבניה – 11,000-3,000
- נסיכות פינדוס - ?
- האיים הדודקאנסיים ביוון – 7,015 (ב-1936)
- מלטה – 70,000
- קורסיקה – 40,000
- לוב - 108,419 (ב-1939)
- תוניסיה - 89,216 (ב-1937)
לקריאה נוספת
- Baioni, Massimo. Risorgimento in camicia nera. Carocci. Arezzo, 2006.
- Blitzer, Wolf. Century of War. Friedman/Fairfax Publishers. New York, 2001 מסת"ב 1-58663-342-2
- Chapin Metz, Helen. Libya: A Country Study. GPO for the "Library of Congress". Washington, 1987.
- De Felice, Renzo Interpretations of Fascism (translated by Brenda Huff Everett). Harvard University Press. Cambridge, 1977 מסת"ב 0-674-45962-8.
- De Felice, Renzo. Mussolini l'Alleato: Italia in guerra 1940-1943. Rizzoli Ed. Torino, 1990.
- Del Boca, A. Le guerre coloniali del fascismo Laterza. Roma, 1991
- Galeotti, Carlo. Credere obbedire combattere - I catechismi fascisti Stampa Alternativa. Milano, 1996.
- Lamb, Richard. Mussolini as Diplomat. Fromm International Ed. London, 1999 מסת"ב 088064244-0
- Payne, Stanley G. A History of Fascism, 1914-45. University of Wisconsin Press. Madison, Wisc., 1995 מסת"ב 0-299-14874-2
- Rosselli, Alberto. Storie Segrete. Operazioni sconosciute o dimenticate della seconda guerra mondiale Iuculano Editore. Pavia, 2007
הערות שוליים
- ^ Baioni, Massimo. Risorgimento in camicia nera. pag. 47
- ^ Del Boca, A. Le guerre coloniali del fascismo. p. 71; Galeotti, Carlo. Credere obbedire combattere - I catechismi fascisti. p. 72
- ^ Baioni, Massimo. Risorgimento in camicia nera. p. 73
- ^ Blitzer, Wolf. Century of War. p.125
- ^ [1]. Italian rule in the Dodecanese: 1912-1943
- ^ Chapin Metz, Helen. Libya: A Country Study. Chapter XIX
- ^ Rosselli, Alberto. Storie Segrete. Operazioni sconosciute o dimenticate della seconda guerra mondiale p. 36
- ^ Davide Rodogno. Fascism European Empire
- ^ Rosselli, Alberto. Storie Segrete. Operazioni sconosciute o dimenticate della seconda guerra mondiale pag. 49
- ^ Lamb, Richard. Mussolini as Diplomat. pag. 66
29675307איטליה הגדולה