דת במצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הדת במצרים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דת במצרים - נתונים רשמיים (נכון ל-2006)[1]

  אסלאם (85%)
  נצרות (10%)
  אחר (5%)

במצרים הדת שולטת במובנים רבים בחיי האזרחים, והיא מוכרת ומעוגנת בחוק. הדת המובילה במדינה, בפער גדול מאוד מכל שאר הדתות, היא האסלאם, אם כי היעדר נתונים סטטיסטיים בנושא ניכר מאוד. מאז מפקד האוכלוסין של 2006 הדת לא נמדדת ונספרת, ולכן כיום כל הנתונים הסטטיסטיים מקורם בארגונים דתיים ולא ממשלתיים, שעלולים לעוות את העובדות כדי לקדם אידאולוגיה מסוימת ולכן הם אינם מהימנים. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2006 הרוב המוחץ של תושבי המדינה מחזיקים בדת האסלאם בזרם הסוני (אחוזם באוכלוסייה נאמד בכ-85-90%). הקבוצה הדתית השנייה בגודלה במדינה היא הנצרות הקופטית, שקיימת כמעט אך ורק במצרים (שיעורם באוכלוסייה עומד על בין 10-15% מכלל האזרחים[2]). המספרים לגבי אחוז הנוצרים במדינה נתונים למחלוקת, כאשר התושבים הנוצרים טוענים כי המפקד לא משקף באמת את גודל הקהילה[3].

במצרים קיימים כיום שני מוסדות גבוהים גדולים לדת.[4] האחד, מסגד אל-אזהר, נוסד בשנת 970 לספירה על ידי השושלת הפאטמית כמסגד ובתוך כמה שנים הפך לאוניברסיטה האסלאמית הראשונה במצרים; השנייה היא הכנסייה הקופטית האורתודוקסית שבאלכסנדריה, אשר הוקמה באמצע המאה ה-1 על ידי מרקוס המבשר.

המוסלמים והנוצרים במצרים, על אף דתם השונה, חולקים גזע, שפה, זהות לאומית והיסטוריה משותפת[5]. אף על פי כן, הנוצרים במדינה סובלים מאפליה במקומות עבודה והגבלה לא רשמית של חופש הדת. במהלך העשור השני של המאה ה-21 מספר אזרחים נוצרים התלוננו על כך שהם מיוצגים באופן מינימלי באכיפת החוק, בביטחון המדינה ובמוסדות ציבוריים, ואף הופלו לרעה במקומות עבודה בעקבות דתם.[6] אחרי כן הם זכו לתמיכה ציבורית גדולה של הקהילה הקופטית.

היסטוריה

כתב הירוגליפי מצרים, מהסממנים הידועים ביותר של מצרים העתיקה. היעלמותם של כיתבי ההירוגליפים מסמנים את הכחדתה של הדת המצרית הילידית

מצרים העתיקה

ערכים מורחבים – מיתולוגיה מצרית, היסטוריה של מצרים העתיקה, דת מצרים העתיקה

בתקופת מצרים העתיקה הדת השולטת במצרים הייתה, כפי שהיא מכונה כיום, המיתולוגיה המצרית. הדת המצרית באותה התקופה, שהתקיימה משנת 3150 לפנה"ס ועד לשנים מעטות לפני הספירה, כללה אמונה בחיים שלאחר המוות, עבודת אלילים והעלאת קורבן. האמונה במיתולוגיה המצרית הובילה לשלטון היררכי שבו האלילים נמצאים במקום הגבוה ביותר, אחריהם השליטים (פרעה) ואחריהם שאר התושבים.[דרוש מקור] המרקם הדתי של מצרים החל להשתנות מעט רק כאשר היא נכבשה על ידי האימפריה האשורית. אף על פי שזאת לא הובילה לקריסה של הדת המצרית הקדומה, היא ערערה אותה והביאה לתחילת נפילתה של מצרים העתיקה.[7]

כאשר מצרים נכבשה על ידי האימפריה הרומית, כשזאת עוד הייתה פגאנית, החלו אמונות יווניות ורומיות להתערבב עם אמונת הילידים וגרמו דווקא לעלייה בשכיחות הדת הילידית. אוגוסטוס קיסר, עם הגיעו למצרים, בנה מקדשים רומים שונים, במיוחד באלכסנדריה, אך לא במידה נרחבת ולא אילץ את הילידים לנטוש את דתם הישנה. אדרבא, ניתן להבחין בהשפעה של הדת המצרית על אמונותיהם של הרומים.

כאשר הנצרות החלה לתפוס פופולריות היא הגיעה אף למצרים, אך תחילה לא ניכרה השפעה רבה שלה על הילידים. בשנת 333 לספירה, מספר הבישופים המצריים מוערך בפחות ממאה; הדת המצרית הקדומה נפגעה קשה רק כאשר האימפריה הרומית אימצה לעצמה את הנצרות, והכריחה גם את התושבים המצריים לקבל אותה עליהם. הכתובת ההירוגליפית האחרונה שנמצאה[8] (אשר נחשבת בעיני רבים כסמל לדעיכת האמונה המצרית) מקורה בשנת 394. היא נמצאה במקדש איזיס שבאי פילה, הנחשב לאחד ממקומות הפולחן האחרונים שנותרו לדת המצרית הקדומה.[9]

לאחר שהדת הנוצרית נכפתה על התושבים המצרים שבפרובינציה הרומית האמונה המצרית נדחקה לשוליים, ועבודת האלילים נמשכה באופן סודי באזורים המדבריים שבדרום ומזרח מצרים העכשווית.[10] באותה המאה חלה גם התרחבות של הנצרות הממסדית במצרים, אך ההקפדה על הדת הישנה בקנה מידה קטן ומקומי עדיין רווחה באזורים נרחבים של מצרים.[11]

דעיכת הדת המצרית

את האחריות על דעיכת הדת המצרית בסופו של דבר מייחסים ההיסטוריונים לא לנצרות הממסדית, אלא לכמרים ובישופים עצמאיים שפעלו על דעת עצמם[12].[דרושה הבהרה] שליטי הפרובינציה השונים ראו כי כפייה דתית עוצמתית ואגרסיבית באזורים בלתי יציבים, כדוגמת מצרים, עלולה לגרור מהומות - כפי שקרה כאשר הוציא תיאודוסיוס הראשון את הגזרות האנטי פגניות והוביל למרד מצרי ברומאים. לכן, החליטו השליטים לא להתערב כמעט באמונות המקומיות של הילידים. מה שגרם לדעיכה של האמונה המצרית היו מסעי "גירוש שדים" שביצעו בישופים וכמרים, שכללו הרס של מקדשים מצריים ואף הרג של עובדי אלילים[12].

אף שהרומאים הוציאו מחוץ לחוק את הרשות להרוס מקדשים ובתים של ילידים אשר "לא עשו כל פשע", המקדשים שכן הושמדו לא תוקנו והושמשו מחדש. בעבר, השלטון המצרי היה דואג לחדש את המקדשים אם אלו נפגעו, אך תחת השלטון הרומי המקדשים לא תוקנו וילידים רבים נטשו את הדת מפאת חוסר באמצעים. כמו כן, מנהיגים דתיים רבים של האמונה המצרית הקדומה איבדו בהדרגה את סמכויותיהם, והמערכת הדתית במצרים החלה להתנוון.

הנצרות השתלטה סופית על מצרים בסביבות שנת 450 לספירה. כתב ההירוגליפים נזנח ככל הנראה מוקדם יותר, והרוב המוחץ של מקדשי האלילים הוצאו מכלל שימוש. אחד מהסממנים היחידים שנותרו מתקופת מצרים העתיקה היא השפה הקופטית, שמדוברת עד היום בקרב הנוצרים הקופטים.

מסגד אל-אזהר, המשמש כאוניברסיטה האסלאמית הראשונה מאז 970 לספירה.

הכיבוש המוסלמי

ערכים מורחבים – הממלוכים במצרים, האימפריה העות'מאנית

בשנת 641 נכבשה מצרים על ידי האימפריה המוסלמית לאחר מצור על העיר אלכסנדריה במשך שישה חודשים. התושבים המצריים קיבלו על עצמם את האסלאם מהר יחסית, והדפו מספר פעמים את הביזנטים. לאחר כיבוש המוסלמים, נשלטה מצרים על ידי שלוש שושלות ח'ליפות, שבירתן הייתה בקהיר - שושלת טולון, השושלת הפאטמית והשושלת האיובית. מצרים הפכה מהר מאוד לאחד ממרכזי הדת המוסלמית בעולם כולו.

את האסלאם קיבלו בני העם המצרי בקלות, ורבים מהצאצאים של הילידים שהתנצרו התאסלמו, והותירו אחוז קטן של נוצרים. בנוסף, המצרים מנעו כניסה של נוצרים חזרה למצרים, וניצחו ניצחון מוחץ על מסע הצלב השביעי.

בסביבות שנת 1250 לספירה נכבשה מצרים על ידי הסולטנות הממלוכית וקישרה את מצרים דרך ים סוף לים הערבי ולהודו.[13] התרבויות הקופטיות והיווניות נשכחו והוזנחו לטובת התרבות הערבית. דחיפה נוספת של האסלאם במצרים היה כיבושה ארוך הטווח בידיי האימפריה העות'מאנית, שקידמה את האסלאם במדינה.

מאז ועד היום מצרים מחזיקה ברוב גדול של תושבים מוסלמיים, מהזרם הסוני.

דמוגרפיה

מסגד בקהיר האסלאמית. המוסלמים מהווים כמעט 90% מהאוכלוסייה במצרים.

על פי מחקר מעמיק של מרכז המחקר פיו בנושא 'הדת בעולם העתידי' בשנת 2010, שהתבסס בחלקו על נתוני מפקד האוכלוסין של שנת 2006, הוערך כי 94.9% מהמצרים הם מוסלמים סונים, 5.1% נוצרים ופחות מאחוז הם יהודים, בודהיסטים או דתות נוספות. אם להביט בסטטיסטיקה הרשמית, אחוז הנוצרים במצרים פחת משמעותית במהלך המאה העשרים, כאשר בשנת 1927 היו הנוצרים הקופטים 8.3% מהאוכלוסייה. בכל אחד משבעת המפקדים שהתרחשו מאז פחת אחוז הנוצרים באוכלוסייה, אך לא עקב עזיבה של נוצרים את מצרים אלא גידול משמעותי בגודל האוכלוסייה המוסלמית.[14]

עם זאת, הקהילה הקופטית טוענת לזיופים במפקדי האוכלוסייה, על רקע דתי.[דרושה הבהרה] נוצרים טוענים שהם מייצגים עד 15 או אפילו 25% מהאוכלוסייה המצרית.[15][16][דרושה הבהרה] בשנת 2017, העיתון הממשלתי "אל-אהראם" טען כי אחוז הנוצרים באוכלוסייה עומד על בין 10 ל-15%[2][3],[17] בדומה למכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון.[18] בסקרים שונים שנערכו בתוך מצרים נמצא כי אחוז הנוצרים נע בסביבות 10%, כמו סקר האפרו-ברומטר (אנ') משנת 2016 (שמצא כי 10.3% הם נוצרים ו-89.4% הם מוסלמים)[19] או סקר הברומטר הערבי (אנ') משנת 2019 (שהעריך כי 9.6% הם נוצרים ו-90.3% מוסלמים).[6] על פי נתוני סוכנות הביון המרכזית האמריקאית (CIA) משנת 2015, המוסלמים הסונים מהווים מעל ל-90% מכלל האוכלוסייה, כאשר נוצרים מהווים לערך את 10% הנותרים (כאשר כל שאר הדתות מהוות אחוז אחד יחד)[20][21][22][23][24][25][26]

מראה ייחודי למצרים, כנסייה לצד מסגד בעיר אלכסנדריה.

בתוך הקבוצה המוסלמית, מלבד הזרם הסוני, ישנן עוד מספר קבוצות יוצאות מהכלל, בהן הקהילה האחמדית במצרים שמונה על פי מדגמים עכשוויים[דרושה הבהרה] כ-50,000 אזרחים מצרים.[27] הקהילה השיעית במצרים כוללת בין 800,000 ל-3,000,000 אזרחים, המהווים בין אחוז ל-4 אחוז מהאוכלוסייה המוסלמית במצרים.[28]

רוב הנוצרים המצרים משתייכים לזרם הקופטי והנצרות האוריינטלית האורתודוקסית. אחוז קטן מהנוצרים במצרים נמנים עם קבוצות ארמניות, קתוליות, מארוניות ואנגליקניות. קיימת גם קהילה יוונית-אורתודוקסית במצרים, הכוללת בין 250 ל–350,000 אזרחים. בהצהרה מ-2008 הודיע האפיפיור של אלכסנדריה שנודה השלישי לפי מקורותיו מצרים מאכלסת יותר מ-12 מיליון אזרחים נוצרים. הערכות אחרות שביצעו בכירים בכנסייה טענו שמספר הנוצרים במדינה עולה על 16 מיליון[3]. הכנסייה טוענת כי היא מנהלת רישום המתעדכן באופן שוטף של מספר הנוצרים במצרים, ומשם הנתונים שהיא מפרסמת.

הכנסייה הפרוטסטנטית טוענת ל-300,000 מצרים בתוך המדינה,[29] ועל פי ההערכות, הכנסייה הקתולית מחזיקה בנתונים דומים.[30] אם להאמין לנתונים אלו, מספר הנוצרים במצרים נע בין 10% ל-20% מכלל האוכלוסייה. בין הקהילות הזעירות אך משמעותיות היסטורית נמצאת הקהילה הבהאית במצרים, כאשר ב-2008 נרשמו בערך 2,000 מאמינים במצרים. קהילה נוספת חשובה היסטורית אך זעירה אף יותר היא יהדות מצרים, אשר ב-2014 נרשמו 13 יהודים המתגוררים במדינה ומוצאם במצרים (ירידה של יותר מ-80,000 יהודים שחיו במצרים לפני פירוק ממלכת מצרים).[31] לא ידוע כמה אתאיסטים חיים כיום במצרים, שכן השלטון הפרו-דתי של מצרים מאיים באופן לא רשמי על אנשים המגדירים עצמם כא-דתיים.

עבד אל פתח א-סיסי, נשיא מצרים הנוכחי.

חופש הדת וזכויות אדם

חופש האמונה והדת במצרים כלולים בזכויות הבסיסיות של כל אדם על פי החוקה המצרית, סעיף 64. בפועל הם מוגבלים על ידי הממשל בעקבות סכסוכים דתיים ומדיניים.[דרושה הבהרה] מכיוון שחוקים רבים במדינה מבוססים על חוקי האסלאם, נוצרת הדרה ואפליה חוקתית כלפי אזרחים שלא מאמינים או מקיימים את מצוות האסלאם. גם חופש הדת הרשמי בחוק לוקה בחסר, שכן הרשויות מכירות רק ביהדות, באסלאם ובנצרות כדתות רשמיות, ורק להן מתאפשר לקיים פולחן ותפילות בפומבי[32].

הנשיא הנוכחי עבד אל-פתאח א-סיסי ובכירים נוספים במשטר הדגישו את חזונם לחופש דת במצרים. לכדי הוכחה, בשנת 2019 אישרה הממשלה של א-סיסי מספר רב של כנסיות בכל רחבי המדינה. אולם הסולידריות ששידרה הממשלה לא עלתה בקנה אחד עם הפעולות בשטח, והרשויות לא הצליחו למנוע התקהלויות של אספסוף מוסלמי אנטי-נוצרי אלים סביב הכנסיות השונות.

אפליה נוספת שאליה טוענת הקהילה הקופטית היא במותרות החוק לבניית בתי תפילה. בעוד שבניית מסגדים מותרת באופן חופשי ללא כל התערבות מצד הרשויות, כדי להקים כנסייה (וגם בית כנסת) יש לקבל אישור מיוחד מהמועצה המקומית, כאשר רבות מהבקשות לא נענות, ולעיתים כנסיות קיימות מאבדות את האישור שלהן לטובת בניית מסגדים או בתי מגורים.

על פי סעיף 98 (ו) לחוק העונשין המצרי ניתן לתבוע אדם על הפגנת בוז או חילול קודש בנוגע לדת.[33] ההמרה מאסלאם לכל דת אחרת אינה מוכרת בחוק, אך גם תהליך ההתאסלמות מסובך וחלק מהמתאסלמים מעוכבים על ידי הועידה להמרת דת[32]. ישנן קבוצות נוספות הטוענות לאפליה בתוך האסלאם, כמו הפלג השיעי, אשר תועדו מקרים שבהם מוסלמים שיעים לא הורשו ללמוד באוניברסיטת אל-אזהר.[דרוש מקור] בשנת 2006 הצהיר בית המשפט לעניינים מנהליים במצרים על הבחנה ברורה בין "דתות מוכרות" (כלומר אסלאם, נצרות ויהדות) לבין כל האמונות הדתיות האחרות. פסיקה זו עוררה זעם רב, שכן היא יוצרת דה לגיטימציה לכל שאר הדתות האברהמיות למעט שלוש,[34] והפכה את כל שאר הדתות ללא מוכרות, משמע כל בני המיעוטים הדתיים רשאים להוציא תעודת זהות ומסמכים מזהים אך ורק אם הם משמיטים את פרמטר ה'דת' מהתעודה.[35]

החופש לקיים טקסים דתיים ולבנות/להקים מבני תפילה למען חסידי הדתות המוכרות היא זכות הנתונה בחוק.

— סעיף 64 לחוקה המצרית

הגבלה על המרת דת

על אף שחופש הדת הוא אחד החוקים הבסיסיים בחוקה המצרית, על פי ארגון Human Rights Watch "מצרים הממירים את דתם לאסלאם לרוב לא נתקלים בקושי, אך מוסלמים המבקשים להמיר את דתם לנצרות לרוב מתקשים לקבל מסמכים ותעודות חדשות, ולעיתים אף נעצרים בעוון זיוף מסמכים אלה".[36] גם הקהילה הקופטית מונעת באופן לא רשמי ממצרים נוצרים להתאסלם, מכיוון שלטענתם תהליך ההתאסלמות קל בהרבה מתהליך ההתנצרות.[37]

הרשויות המצריות מגבילות בפועל את המרת הדתות באופן נקודתי. מקרה נפוץ הוא כשעובדי ציבור, אשר עצמם שמרנים, מעצימים את מורכבות ההליכים המשפטיים ומעכבים בעצמם את המרות הדת גם אם הן חוקיות לגמרי. סוכנויות הביטחון עוצרות את תהליך ההתנצרות או ההתאסלמות בטענה שהוא עשוי לעורר אי שקט חברתי, ובכך מגבילות את היכולת של אזרחים להמיר את דתם.[38]

בשנת 2007, בית המשפט המחוזי של קהיר אישר 45 בקשות להמרת דת מאסלאם לנצרות.[39] לאחר מכן ב-2008 אישר בית המשפט רק ל-12 אזרחים להמיר את דתם,[40] וגם זאת רק לאחר שנרשם בתעודות הזהות החדשות שלהם כי קיבלו על עצמם את האסלאם לתקופה מסוימת.[41]

יחסי הרוב המוסלמי למיעוט הקופטי

היחסים בין השלטון לנוצרים

הנוצרים הקופטים, שמהווים את המיעוט הדתי הגדול במצרים, סובלים במשך שנים רבות מאפליה מצד המדינה.[דרושה הבהרה] הקהילה הקופטית טוענת לאפליה שהולכת וגדלה עם השנים, ככל שאחוזם באוכלוסייה קטן. על פי מנהיגי הקהילה, היחס הלא הוגן לנוצרים התחיל במהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952 אשר הונהגה על ידי גמאל עבד אל נאצר.[42][43]

עד לאחרונה נאלצו הנוצרים לקבל אישור ממשלתי מיוחד כדי לקיים אפילו טקסים שוליים וקטנים. החוק הוקל ב-2005 כך שהסמכות למתן אישור עברה למושל המחוז, אך הקופטים ממשיכים להתמודד עם מכשולים רבים עד שניתן להם לבנות כנסיות. הקהילה הקופטית מצביעה על מכשולים רבים שמציבה המדינה, אשר לא קיימים בבניית מסגדים[5].[44]

היתקלויות אלימות בין קבוצות דתיות

על אף שלרוב המוסלמים והנוצרים במצרים חיים זה לצד זה, מדי פעם בפעם נרשמות היתקלויות אלימות על בסיס דתי או דעות קדומות בין שתי הקבוצות הללו[45]. האירועים האלימים קיבלו תנופה בעשור השני של המאה ה-21, כאשר כל שנה כמעט התחולל אירוע רב נפגעים, לרוב מצד המוסלמים כלפי הנוצרים. האירוע האלים המשמעותי ביותר בו מוסלמים ונוצרים היו מעורבים היו הפיגועים בכוש (אנ') בשנים 2000–2001, שהיוו נקודת שבר ביחסים שבין נוצרים למוסלמים במצרים. במהלך הפיגועים מוסלמים ונוצרים החלו בתקיפות אלימות זה נגד זה בעקבות התנגשות בין שני צעירים בעלי דתות אלו. כלי התקשורת בכל העולם דיווחו כי "עשרים נוצרים ומוסלמי אחד נהרגו לאחר שפרצה אלימות בעיירה אל-כוש, 440 ק"מ דרומית לקהיר"[46]. מאוחר יותר התברר כי היה הרוג נוסף, מוסלמי[47].

בשנת 2005, בכפר א-סלאמה שבנפת שרקיה, מחלוקת בין מוסלמי לנוצרי הובילה לאלימות ולבסוף למותו של המוסלמי. בתגובה, קבוצת מוסלמים מהעיירה תקפו את כנסיית אבו סיפין וכמה בתים של תושבים נוצרים כפעולת נקם, ובנוסף גם הספיקו לבזוז כמה חנויות בבעלות נוצרית עד שהמשטרה המקומית הצליחה להרגיע את הרוחות ולפזר את ההמון[45].

בשנת 2006, מוסלמי בשם מחמוד סלאח-אדין עבד אל-רזיק, שנמצא בחקירת המשטרה שיכור ובעל מחלות נפש, תקף באמצעות אקדח שתי כנסיות ונעצר כאשר ניסה לתקוף שילישית, והותיר אחריו הרוג אחד ו-16 פצועים. התוקף לא השתייך לאף אגון ממוסד, וגם האחים המוסלמים מהאופוזיציה גינו את התקיפה[46].[48][49]

ב-7 בינואר 2010 חמושים מוסלמים פתחו באש לעבר מתפללים נוצרים בעת יציאתם מכנסייה בנגע חמאדי ורצחו תשעה מתוכם. הפיגוע התרחש ביום הקדוש ביותר לנוצרים הקופטים, והיה לפיגוע השני בגודלו בעשור, אחרי הפיגועים בכוש. ביום המחרת התחוללו מהומות מצד הנוצרים בעיר שדרשו אכיפה חזקה יותר של המשטרה, מה שהוביל ליידוי אבנים וקריאות גנאי כלפי השוטרים[47].

ב-2011 אירעו מספר רב של התנגשויות אלימות בין המוסלמים לנוצרים, בחסות המהפכה, כשבראשונה נהרגו לפחות 21 בני אדם ונפצעו 83 כאשר מכונית תופת התפוצצה מחוץ לכנסייה קופטית באלכסנדריה ב-1 בינואר.[50] ב-7 במאי המהומות הגיעו לבירה קהיר כשכנסייה קופטית הוצתה, ו-11 אנשים נהרגו[51][52]. ב-10 באוקטובר קמה מחאה עצומה של הקהילה הקופטית שהפגינה מול בניין הטלוויזיה בקהיר. המפגינים הביעו את התסכול בצורה אלימה ולא מבוקרת, ובמצרים דווח על הצתה של רכבי משטרה, זריקת בקבוקי תבערה ואף ירי באש חיה כלפי השוטרים. לאחר עימותים עם כוחות הביטחון, המחאה הגיעה למספר שיא של 24 הרוגים ויותר מ-200 פצועים, מצד המפגינים והשוטרים[52]. באותו חודש דווח על הפגנות מוסלמיות כנגד אישור הממשלה לפתיחת כנסיית הבתולה שהייתה סגורה במשך שלוש שנים, וגם בה נרשמה, אם כי במידה פחותה בהרבה, אלימות בין מפגינים לשוטרים.[53][54]

ב-14 באוקטובר 2012 שני צעירים מוסלמיים נורו בידיי כוחות הביטחון לאחר שניסו לחטוף אישה ממוצא קופטי.[55]

בינואר 2013, כאשר השלטון במצרים היה נתון בידיי האחים המוסלמים, העמותה הנוצרית ללא מטרות רווח "דלתות פתוחות" (אנ') דירגה את מצרים במקום ה-25 ברשימת המדינות שהכי קשה להיות נוצרי בהן.[56] במקום הראשון דורגה ניגריה.

הדת בחוק המצרי

דתות המוכרות בחוק

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איסלאם במצרים

אסלאם

ערך מורחב – אסלאם

האסלאם הוא הדת הלאומית של מצרים מאז שנת 1980 כאשר נעשה תיקון לחוקה המצרית, אשר לפניו מצרים הוגדרה בחוק כמדינה חילונית. הרוב המכריע של המוסלמים המצריים הם סונים, אחריהם השיעים עם בין אחוז ל-4 אחוז מהמוסלמים, והשאר מתחלקים בין קבוצות של אחמדים, מועתזילתים ואסמאעילים.[57] מספר לא מבוטל של המצרים הסונים משיכים עצמם לזרם הסופיות.[58]

המוסד הסוני החשוב ביותר בעולם כיום, אוניברסיטת אל-אזהר, נמצא במצרים. זהו המוסד האיסלאמי העתיק ביותר שקיים (נוסד בסביבות שנת 970 לספירה), ובעיני רבים נחשב לאוניברסיטה הראשונה בעולם. האוניברסיטה מסמלת את חשיבותו של האסלאם לעם המצרי, ואת חשיבותה של מצרים לאסלאם.

השיעים, הסונים והאסמאעילים כולם הגיעו למצרים וביססו שם את דתם, והפכו את קהיר לבירתם.[דרושה הבהרה] החיים החברתיים והפרשי המעמדות במצרים הובילו לתפיסה שונה של האסלאם במדינה, בשונה ממדינות אחרות. תנועת הסופיות (סופיזם) פרחה דווקא במצרים והשפיעה על התפישה הדתית של התושבים. הבדלי המעמדות באו לידי ביטוי כאשר בני המעמד הגבוה והבינוני תמכו בדעה שהאסלאם הוא פרטי לכל אדם ואדם, ואינו צריך להשפיע על אורך החיים הציבורי; לעומתם, בני המעמד הנמוך (שהיוו את רוב האזרחים) תפסו כי על האסלאם למלא תפקיד דומיננטי בחיים הציבוריים.

על פי החוקה המצרית, כל חקיקה חדשה חייבת לפחות להסכים באופן מרומז לחוקי האילסאם ולשריעה. האסלאם נתמך על ידי הממשלה כאשר על בית הספר של האסכולה החנפית שומרים האל-ואקף, וגם האוניברסטיאות המוסלמיות השונות ממומנות על ידי המשטר.

  • מתפללים מוסלמים אוכלים על רצפת מסגד במצרים
    מתפללים מוסלמים אוכלים על רצפת מסגד במצרים
  • מסגד אל-ארם שבקהיר.
    מסגד אל-ארם שבקהיר.
  • פנים מסגד אבו עבאס
    פנים מסגד אבו עבאס
  • מסגד "מדרסת אל-סולטאן האסן" - המשמש גם כבית ספר ללימודי האסלאם
    מסגד "מדרסת אל-סולטאן האסן" - המשמש גם כבית ספר ללימודי האסלאם
  • נעלי מתפללים מחוץ למסגד במצרים
    נעלי מתפללים מחוץ למסגד במצרים
  • פנים הכיפה של מסגד איבן טאלאן
    פנים הכיפה של מסגד איבן טאלאן
  • מבט אל בניינים בקהיר הישנה מצריח מסגד קוויטבאי.
    מבט אל בניינים בקהיר הישנה מצריח מסגד קוויטבאי.
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נצרות קופטית

נצרות

ערכים מורחבים – נצרות קופטית, נצרות

הקהילה הנוצרית הקופטית במצרים היא הקהילה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה, והיא עומדת על 10% - 15% מכלל אוכלוסיית מצרים על פי גורמים סטטיסטיים שונים[20][21][22]. כ-95% מהנוצרים במצרים משתייכים לזרם הקופטי האורתודוקסי ורובם מתגוררים באלכסנדריה וסביבותיה. הכנסייה הקופטית הוקמה על פי המסורת בידיי מרקוס המבשר. בראש הכנסייה עומד האפיפיור הקופטי, שייחודי לקהילה נוצרית זו ובעל סמכויות דומות לאלו של האפיפיור הקתולי. על פי גורמים רשמיים ישנם כ-10 מיליון נוצרים קופטים ברחבי העולם.[59][60][61][62]

הכנסייה הקופטית מחולקת לכמה פלגים, כשהגדול בהם (עם רוב מוחץ של מאמינים) הוא הזרם האורתודוקסי הקופטי, ואחריו הכנסייה הקתולית הקופטית (אנ'), הכנסייה האוונגליסטית הקופטית (אנ') והכנסייה הפרוטסטנטית הקופטית. הקהילות הנוצריות שאינן צאצאים של ילידים מצריים נמצאות בעיקר בקהיר ואלכסנדריה. מיעוטים משמעותיים בקהילה הנוצרית במצרים כוללים את הזרמים הבאים:

  • כנסיות קתוליות ואורתודוקסיות:
    • הכנסייה הקופטית הקתולית המונה כ-210,000 מאמינים במצרים וכ-50,000 מאמינים במדינות נוספות. הקהילה מתואמת עם שאר הקהילה הקתולית שבראשה האפיפיור של רומא, ובנוסף בראש הקהילה המצרית ניצב הפטריארך הקופטי, כיום איברהים אייזיק סידראק.
    • הכנסייה היוונית האורתודוקסית של אלכסנדריה ולה 50,000 מאמינים במצרים, מתוכם כ-5,000 בערך ממוצא יווני (הלני). לכנסייה עוד 1.5 מיליון מאמינים באפריקה ובין 10,000 ל-15,000 מאמינים בשאר העולם. הפטריארך היווני האורתודוקסי הנוכחי של אלכסנדריה הוא האפיפיור תאודורוס השני.[63]
    • הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית מונה כ-7,000 מאמינים במצרים, רובם צאצאי מהגרים מהלבנט.
    • הכנסייה האפוסטולית הארמנית מונה גם כן כ-7,000 מאמינים במצרים. רובם הגדול של המאמינים במצרים משייכים לעצמם את העיר ואראשאפאט כעיר הבירה, ולא את הים הקדוש קיליקיה שבלבנון, כפי שנפוץ ברוב ארצות ערב.
    • הכנסייה הלטינית הקתולית, המונה בין 5,000 ל־7,000 מאמינים במצרים. רובם הגדול נולדו במצרים אך מוצאם זר, כאשר רוב המאמינים מתחלקים בין מוצא איטלקי, מלטזי וצרפתי. מעט מאוד מצרים ילידים משתייכים לכנסייה הלטינית, וגם מי שכן (כמה מאות בלבד) הגיע אליה דרך נישואין.
    • הכנסייה המארונית במצרים כוללת כ-5,000 מאמינים, רובם ככולם ילידים.
    • הכנסייה הארמנית הקתולית כוללת בסך הכל 1,200 מאמינים במצרים, בעיקר באלכסנדריה.
    • הכנסייה הקלדית הקתולית מונה רק 500 מאמינים במצרים בלבד.
    • לכנסייה הסורית הקתולית שלוחה במצרים הכוללת מעל ל-2,000 מאמינים, בעיקר באלכסנדריה וקהיר.
    • הכנסייה האורתודוקסית הסורית גם מיוצגת במצרים, אך באופן מצומצם וזניח עם 450 עד 500 מאמינים. רובם הגדול הם סטודנטים שהגיעו למצרים מסוריה כדי ללמוד באוניברסיטאות כמו אסכולת אלכסנדריה המודרנית וכו'.
  • במצרים נמצאים כיום בין 10,000 ל-15,000 נוצרים אנגליקנים במצרים, רובם ככולם מתגוררים בפרובינציה האנגליקנית שבמחוז אלכסנדריה.
  • גם כנסיות פרוטסטנטיות קיימות במצרים, ויחדיו הן כוללות בערך 200,000 מאמינים. הנוצרים הפרוטסטנטים במצרים מתחלקים לכמה קבוצות דתיות שונות, והן:
    • הכנסייה האוונגליסטית של מצרים, המונה כ-140,000 חברים במצרים, שהם כמעט שלושה רבעים מהנוצרים הפרוטסטנטים במדינה.
    • כנסיית 'אסמבל אוף גוד' (באנגלית: Assemblies of God), המצויה בכל העולם כוללת 40,000 מאמינים במצרים, שמהווים פלח משמעותי מתוך כלל הנוצרים הפרוטסטנטים.
    • כנסיית המתודיסטים החופשית, גם היא פלח יחסית גדול, מונה 120 כנסיות ו-10,000 מאמינים.
    • כנסיית האחים הנוצרים, מונה כ-5,000 מאמינים במצרים.
    • כנסיית האל הפנטקוסטלית, מונה כ-3,500 מאמינים במצרים.
    • כנסיית הקדושה הפנטקוסטאלית, מונה כ-1,400 מאמינים במצרים.
    • כנסיית א-לוהי הנבואה, מונה כ-1,100 מאמינים במצרים.
    • הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי מחזיקה נציגות קטנה של מאמינים במצרים, 852 מאמינים בלבד.

דתות שלא מוכרות בחוק

פלג האחמדים

ערך מורחב – אחמדים

הפלג האחמדי שבאסלאם, אשר אינו מוכר כזרם רשמי של האסלאם בחוק המצרי, הגיע למצרים מתת-היבשת ההודית עוד בזמן חייו של מירזא ע'ולאם אחמד אל-קאדיאני, מייסד הזרם. התנועה במצרים הוקמה רשמית בשנת 1922 בהנהגת הח'ליף השני שלה.[64][65][דרושה הבהרה] מאז שהפלג הסוני גדל מאוד וצמצם את אחוז האחמדים באוכלוסייה המוסלמית במצרים לפחות מ-5%, העוינות הממסדית והלא-רשמית כלפי הקהילה גדל,[דרושה הבהרה] והאחמדים (שכיום מונים 50,000 מאמינים במצרים[66]) סובלים מדיכוי מה.

הצעד הראשון של קהילת המוסלמים נגד קהילת האחמדים היה בשנת 1962, כאשר ועדת א-זאהר הכריזה כי רשמית האחמדים נפרדו מהאסלאם וכי הם לא מהווים יותר חלק מהקהילה האסלאמית במצרים.[67] עם זאת, רוב האחמדים חיים בשלום עם שאר הזרמים המוסלמיים. ההתנכלויות היחידות נגד אחמדים במצרים באמצע המאה העשרים היו מצד תנועת האחים המוסלמים, שטענו כי האחמדים "מהווים איום על האסלאם" וקראו לתושבי מצרים המוסלמים 'להישמר' מפני המאמינים בזרם.

החל מהמאה ה-21 חל גידול מסיבי בעוינות כלפי אחמדים. האחמדים, יחד עם קבוצות מוסלמיות אחרות שנחשבות סוטות מהזרם המרכזי, נרדפו על ידי ממשלות המדינות בהן הם נמצאו, וכך גם במצרים.[68] במרץ 2010 כ-11 מאמינים אחמדים נעצרו בטענה שהפרו את חוק החירום המצרי - חוק המוגבל לכאורה לטיפול בפשעים הקשורים לטרור או סחר בסמים - באשמת "ביזוי הדת" ו"ערעור היציבות הלאומית"[69][70].[71] 11 העצורים הוחזקו על ידי מוסד "החקירות לביטחון המדינה" בארבע תחנות משטרה שונות: בקהיר, בקליוביה, באל-מניא ובסוהאג. הם נחקרו כולם על אמונותיהם הדתיות והוחזקו במעצר זה במשך יותר מחודשיים מבלי שהובאו לבית המשפט או שהוגש נגדם כתב אישום[70]. לאחר המקרה התערבה היוזמה המצרית לזכויות אישיות (EIPR) וטענה כי המעצרים והחקירות נוגדים את חוקת מצרים וההגנה על חופש האמונה והביטוי, כמו גם על התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים בעניינים אלו[70].

הדת הבהאית

ערך מורחב – הקהילה הבהאית במצרים

הדת הבהאית קיימת במצרים מעט שנים יחסית, כאשר מאמינים ראשונים הגיעו בשנת 1863.[72] בהאא אללה, מייסד הדת, שהה במצרים זמן קצר בעצמו בשנת 1868 כשהיה בדרך למאסר בעכו.[73] המצרים הראשונים שהמירו את דתם לבהאים עשו זאת בשנת 1896.[74] בתחילת המאה העשרים הוקמה אספה לאומית של בני הדת הבהאית במצרים, אך בשנת 1960, בעקבות אי יציבות שלטונית וחוקים פזיזים, איבדו הבהאים את זכותם להיות קהילה דתית רשמית[75] על פי צו 263 לחוקה המצרית שהעביר הנשיא המצרי, גמאל עבד אל נאצר.[76] עם זאת, בשנת 1963 נותרו במצרים שבע קהילות בהאיות מאורגנות, שהיו פזורות לאורך הנילוס.[77]

במשך השנים הדלדלה קהילת הבהאים, בין היתר בעקבות הזנחה מצד השלטון ואיסורים נוספים על פולחן. בין השנים 2006[78] ל-2009[79] התרחשה במצרים פרשה שבמסגרתה השלטונות עיכבו וחקרו כמעט כל בהאי במצרים בטענה שהיה חשד ל'זיוף תעודות זהות'[79]. במקביל, פעילים אסלאמיסטיים הציתו בתים של משפחות בהאיות וגרשו מאמינים מעיירות בעקבות דתם. בשנים אלו האוכלוסייה הבהאית הוערכה בין 2,000[80] ל-7,000[81] תושבים.

יהדות מצרים

ערכים מורחבים – יהדות, יהדות מצרים
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהדות מצרים
ילדות יהודיות במצרים חוגגות בת מצווה.

לפני שנת 1956 ועל פי מפקד האוכלוסין של 1948 היו במצרים 65,639 בני הדת היהודית.[דרוש מקור] היהודים לקחו חלק בכל היבטי החיים במצרים - הם היו שותפים בפוליטיקה, בכלכלה, בחיי החברה ובתרבות ככל אזרח מצרי אחר. היהודים שימשו חלק קריטי בתרבות המצרית, ואנשים כמו יעקוב צנוע, הלאומן המצרי הנלהב, דאוד חוסני, המוזיקאי המפורסם ועוד.

בתקופה מסוימת במאה ה-19 יהודים מכל רחבי האימפריה העות'מאנית (ששלטה אז באזור) ואירופה הגיעו כדי לחיות במצרים, בגלל ההרמוניה ששררה בין התושבים המוסלמים לתושבים היהודים. אך בשנות ה-30 של המאה ה-20 הסתה שהפעילו תנועות פשיסטיות איטלקיות וגרמניות לצד תנועות כגון האחים המוסלמים גרמו לגזענות, הדרה והתנכלויות כלפי יהודים ובני מיעוטים אחרים, כדוגמת הקופטים והיוונים.[82] ככל שהלאומיות המצרית המוסלמית צברה פופולריות, החל היחס ליהודים הרע, בטענה שהם "לא יהודים אמיתיים". הסכסוך המתמשך של המרד הערבי הגדול משנת 1936 לא הועיל ליחס המוסלמים ליהודים, שהדהו עם המאבק הערבי.

על אף שגרמניה הנאצית לא שלטה במצרים, הלך הרוח הפשיסטי שרר גם שם, ולאומנים מצריים מוסלמים השתמשו בטיעוני הגזע כדי להסית כנגד היהודים. בשנות השלושים המאוחרות תורגמו לערבית והופצו במצרים ספרים כגון מיין קמפף והפרוטוקולים של זקני ציון. בעקבות ההסתה המסיבית, החלו התנגשויות אלימות מצד מוסלמים כלפי היהודים בקהיר, אלכסנדריה וטנטא, אך המשטרה המקומית הצליחה למנוע אירוע רב נפגעים. בשנת 1945 חלו פרעות נגד היהודים באלכסנדריה וקהיר, בהן נהרגו כעשרה יהודים.

ב-28 בנובמבר 1947, על רקע ההצעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הזהיר שגריר מצרים באו"ם באותה העת כי: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. [...] אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".[83]

העיתון היהודי-מצרי ישראל, משנת 1933

הכרזת העצמאות

בזמן הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לשטח מדינת ישראל עצרה ועיקבה המשטרה המצרית גברים ונשים יהודים בגילאי 16–67 על אף שלא עשו שום פשע, וכלאה אותם בארבעה בתי מעצר: 'בית הסוהר לזרים' במרכז קהיר, מחנה 'האקסטפ' בהליופוליס, מחנה א-טור ומחנה באבוקיר. העצורים הוחזקו בשבי ללא העמדה לדין עד לשנה וחצי, כאשר כל אותו הזמן לא נמסר למשפחותיהם היכן הם נמצאים. בתום תקופה זו הם שוחררו ללא כתב אישום, מה שמעיד על החזקתם בתנאי שבי ללא כל סיבה פלילית.[84]

נקודת השבר ביחסים שבין המוסלמים במצרים ליהודים הייתה תבוסת הצבא המצרי לצבא ההגנה לישראל במלחמת העצמאות. הניצחון של ישראל על מצרים נראה בעיני הציבור המצרי כניצחון של היהודים על המצרים, והוביל לגל של זעם בקרב האוכלוסייה המוסלמית כלפיי היהודים. שרשרת ההסתה, רגשות התבוסה והלאומנות הערבית-מוסלמית הובילה להפיגועים בקהיר בשנת 1948, אשר זכורים כנקודת שבר ביחס המוסלמי-יהודי במצרים. לאחר שמטוס מסוג בואינג B-17s ניסה להפציץ את ארמון עאבדין כחלק מהתכנית של ישראל להכניע את הכוחות המצריים, הוא החטיא ופגע בבתי מגורים, מה שגרם להרס והרוגים רבים. בעקבות המקרה, התארגנה הפגנה ספונטנית של מוסלמים מול הרובע היהודי, אשר הייתה לאות אזהרה לקראת האירועים שעתידים לבוא.

מספר ימים לאחר מכן התריעו השלטונות המצריים מפני פיגוע ישראלי בקהיר, אך בסופו של דבר התברר כי היה מדובר באזעקת שווא.[85] העניין גרם לזעם ציבורי נגד היהודים, ויומיים לאחר מכן, בתאריך 19 ביולי, כנקמה על ההפצצה הישראלית, הושלכו פצצות לעבר חנויות כלבו בבעלות משפחות יהודיות,[86] ו-22 איש נהרגו.[87] בתאריכים 28 ביולי ו-1 באוגוסט הופצצו חנויות נוספות גם כן.

טנק ישראלי במלחמת סיני במהלך קרב במדבר סיני.

מלחמת סיני

ב-29 באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני, אשר נתפסה שנית על ידי העם המצרי כקריאת תיגר של היהודים על מצרים. בעקבות השנאה הגוברת לישראל במצרים הוחרמו יותר מ-500 עסקים יהודיים וכספיהם הוקפאו בבנקים.[דרוש מקור] בנוסף, 800 יהודים נוספים הוכנסו ל'רשימה השחורה'[דרושה הבהרה] של השלטונות מצרים ללא כל סיבה אמיתית,[דרושה הבהרה] וכל כספם הוחרם. בנובמבר אותה שנה חוקק 'חוק האזרחות החדש' במצרים אשר קבע כי ציוניים אינם רשאים להשיג אזרחות מצרית, ואם יש להם אזרחות מצרית היא תישלל מהם. החוק היה הראשון בסדרת חוקים וגזרות כנגד הקהילה היהודית, שמטרתם הסופית הייתה לדלל לחלוטין את האוכלוסייה היהודית. השלטונות המצריים ובראשם גמאל עבד אל נאצר נקטו כמה צעדים חריפים כנגד היהודים, כדוגמת צווי גירוש ליהודים, מעצרים ממושכים ללא סיבה פלילית או החזקה של יהודים בביתם תחת השגחה במעין "מעצר בית" לא רשמי.

באופן כללי ככל שעבר הזמן מאז מלחמת העצמאות היחס ליהודים במצרים הלך והורע, ויהודים רבים פוטרו מעבודותיהם, לא קיבלו טיפולים רפואיים וסבלו מרדיפה והתנכלויות מצד התושבים המוסלמים. האווירה האנטי-יהודית או אנטי-ציונית במצרים הובילה יהודים רבים, מתוך חשש לחייהם, לברוח ממצרים אל ישראל כחלק מחוק השבות.

עיניין הבריחה ממצרים לא היה דבר של מה בכך, וכדי שהשלטונות המצריים יאפשרו לאדם לצאת מגבולות המדינה היה עליו לשלם סכום כסף ניכר כדי לקבל 'תעודת מסע', ולאחר מכן היה עליו לוותר על כל רכושו ולהתחייב שלא לחזור למצרים לעולם. על כן, יהודים רבים שלא היה ברשותם הכסף נאלצו לברוח בצורה לא חוקית, כאשר חלקם נסעו כנוסעים סמויים באוניות שיצאו מנמלי פורט סעיד, אלכסנדריה ואל עריש וחלקם נעזרו בצלב האדום כדי לברוח.

עד שנת 1957 נותרו במצרים רק כ-3,000 יהודים, כאשר עשור קודם לכן חיו במצרים למעלה מ-80,000 יהודים.[88]

מלחמת ששת הימים וסוף הקהילה היהודית

סופה של הקהילה היהודית במצרים הגיע במלחמת ששת הימים. ההפסד החמור של מצרים לצה"ל נראה בישראל כניצחון מזהיר, ואילו במצרים נתפס כבושה לאומית וגרר זעם חסר תקדים כלפי היהודים. ביום הראשון למלחמה בין 500 ל-600 גברים יהודים נעצרו על ידי השלטונות המצריים (אשר היוו כמעט את כל הגברים היהודיים במצרים באותה עת). במשך כל זמן הלחימה הם הוחזקו בתחנות המשטרה ללא אוכל ועם תנאים קשים מאוד. ככל שהצבא הישראלי התקדם לכיוון תעלת סואץ, הקצינים המצריים התעללו יותר ויותר באזרחים יהודיים, ואף הרגו כמה. בסיום המלחמה כל היהודים אשר נעצרו שוחררו וגורשו לאלתר ממצרים.

מתוך 90,000 יהודים שחיו במצרים בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1967 נותרו רק 2,000-2,500 יהודים במצרים, והם היו נתונים תחת השגחה צבאית מתמדת. ביולי 1970 התיר נשיא מצרים החדש אנואר סאדאת ליהודים לצאת מארצו.[89] בשנת 1971 הקהילה היהודית מנתה פחות מ-50 אנשים.[90]

לאחר שנחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים שקטו מעט הרוחות, אך במצרים לא נותרו כמעט יהודים כלל. בתקופת שלטונו של חוסני מובארכ לא השתנה היחס ליהודים, והשלום עם ישראל נותר קר מאוד.

פעולות א-סיסי עבור יהודי מצרים

לאחר שעלה לשלטון עבד אל-פתאח א-סיסי בהפיכה במצרים, אחד מהדברים העיקריים שהפגין היה יחס חם לישראל וליהודים. כחלק מכך, בשנת 2018 הצהיר שר העתיקות המצרי על רפורמה שבמסגרתה יוקצו 71 מיליון דולר לשיפוץ בתי כנסת ואתרי מורשת יהודיים.[91] כחלק מהרפורמה, בתי כנסת שננטשו לאחר גירוש היהודים שופצו והושמשו מחדש כאתרי מורשת הפתוחים לקהל הרחב.[92] מי שביצע את כל השיפוצים ומימן את כל הפרויקט הייתה ממשלת מצרים בלבד, ללא התערבות מצד ארגונים יהודים או ציוניים.[93]

בינואר 2019 אמר הנשיא כי ברצונו לחדש את הקהילה היהודית במצרים. הוא הבהיר כי ברצונו לתקן את העוול שנגרם לתושבים היהודים, וממשלת מצרים תתחייב לשפץ, לבנות ולתקן בתי כנסת ומוסדות דתיים אחרים. הפרויקט הראשון מתוך סדרה של פרויקטים שהוצהרו היה שיקום בית הקברות היהודי העתיק ברובע סאטין שבקהיר,[94] שנחשב לאחד מבתי הקברות העתיקים במצרים (הקמתו מתוארכת למאה התשיעית לערך).[95][96] המשלחת היהודית שהגיעה למצרים בעקבות הצהרות אלו ביקשה לממן את הפרויקט, אך נתקלה בסירוב מצד א-סיסי שקבע כי זוהי אחריותה הבלעדית של מצרים לתקן את העוול שנגרם ליהודים.[97]

אתאיזם ואגנוסטיות

עמוד ראשי
 ראו גם – אלבר סאבר
אלבר סאבר, אתאיסט גלוי שהורשע ונאסר בעקבות גילוי בפומבי של דעותיו.

ישנם מצרים המזהים עצמם כאגוניסטים ואתאיסטים, אך קשה להאריך את מספרם באוכלוסייה מכיוון שקיימת סטיגמה הגורמת לא-דתיים במצרים להסתיר את עובדת היותם כאלה, מחשש פגיעה.[98] החוק המצרי מדכא פעילויות והתבטאויות א-דתיות, ומצרים רבים חוששים להביע את דעותיהם אשר נוגדות את האסלאם או הנצרות, מכיוון שהתבטאות מסוימת עלולה להיחשב הפרה של חוק חילול הדת (אנ'), ועונשו הוא מאסר.

אתאיסטים גלויים רבים הורשעו על פי חוק זה ונכנסו לכלא. מהבולטים שבקורבנות לחוק נגד אתאיזם הוא אלבר סאבר. סאבר, אתאיסט ממוצא קופטי, שיתף בעמוד הפייסבוק שלו בשנת 2012, בזמן שלטונו של מוחמד מורסי מטעם האחים המוסלמים, את הטריילר לסרט "תמימות המוסלמים" שמבקר בחריפות את האסלאם. השיתוף הוביל למחאה גדולה ואלימה של שמרנים כנגדו, בהן ניסו לשרוף את ביתו[99] ואף פצעו אותו באמצעות סכין גילוח. בזמן שהמוחים איימו להרוג את סאבר המשטרה לא רק עמדה מנגד, אלא אף עצרה אותו באשמת חילול הדת. לאחר משפט ממושך הוא נאלץ לגלות ממצרים כדי לחמוק ממאסר של שלוש שנים בכלא המצרי, וזאת באשמה הקלושה של "הכפשת האסלאם והנצרות, העלבת הטקסים והקדושים ואת הנביאים לפי סעיפים 98, 160 ו-161 לחוק העונשין המצרי".

סאבר אמנם התפרסם בעקבות המקרה, שתואר על ידי רבים כפגיעה בחופש הביטוי,[100] אך הוא רק אחד מני רבים שנעצרו ונשלחו למאסר בעקבות העבירה על חוק חילול הדת. סוגים אלו של פשע במצרים מטופלים בצורת אנטראגסדליקט, שבה הליכים משפטיים מתקיימים רק אם אזרח אחד תובע אזרח אחר, ולא יזומים תיקים על ידי התובע הכללי. אחד מהמקרים הידועים ביותר של אדם שהורשע בעוון פשע זה הוא סלאחדין מוחסן, סופר אתאיסט גלוי אשר בשנת 2000 נשפט והורשע על כך שנטען כי ארבעה מספריו מכילים קטעים "המביאים להעלבת האסלאם".[101] על פי דיווחים שונים, מספר בני הנוער המאבדים את האמון בדת ופונים לאתאיזם עולה בשנים האחרונות, והם מדברים ומתקשרים זה עם זה דרך תחת שמות בדויים באינטרנט.[102] על פי סקר שערך ארגון הברומטר הערבי, כ-10% מהאוכלוסייה במצרים מזהים עצמם כאתאיסטים.[103] באותו סקר, כנטען כי חמישית מהצעירים במצרים (בני 10–20) מגדירים עצמם אתאיסטים.[104] העיתון המצרי "אל-סבאח" ("הבוקר") טען כי לשלושה מיליון מתוך 84 מיליון תושבי מצרים אין דת מוגדרת, וציין במקורותיו סקר אמריקאי, אם כי לא חשף את שמו.[105]

אף שהממשלה הכירה במגמה זו, היא רואה בה בעיה שיש להיאבק בה, ומשווה את תהליך החילון לתהליך של הקצנה דתית. בשנת 2014 הודיעו משרד הנוער ומשרד הווקף ​​המצריים על אסטרטגיה משותפת למאבק בהפצת "רעיונות מזיקים" בקרב צעירי האומה, דהיינו אתאיזם וקיצוניות דתית.[106] בדצמבר 2014 ארגון 'דאר אל-איפטה', מרכז חינוך איסלאמי המזוהה עם הממשלה, טען כי ישנם במצרים 866 אתאיסטים בלבד, נתון המסתכם בכ-0.001% מהאוכלוסייה וכונה על ידי מגזין הגרדיאן "מדויק באופן מחשיד".[107] על אף העוינות כלפיהם, קיימת מגמה ברורה של עלייה בכמות האתאיסטים הגלויים מאז המהפיכה של 2011.[108]

בסקר של מרכז המחקר פיו שנערך בשנת 2011 בקרב 1,798 מוסלמים במצרים, 63% מהנסקרים תמכו ב"עונש מוות לאנשים שעזבו את הדת",[109] אך עונש שכזה לא קיים במצרים כיום.[110] בינואר 2018 הציע יו"ר ועדת הדתות בפרלמנט, עמר המברוש, הצעת חוק לענישה על גילויי אתאיזם בפומבי, ואשר קבעה בין היתר כי "יש להפליל אותו [האתאיזם] ולקטלג אותו כזלזול בדת מכיוון שהאתאיסטים לא מחזיקים באף דוקטרינה וכל פועלם הוא העלבת דתות אברהם".[111] הצעת החוק לא עברה, אך כן אושר חוק המקטלג אוטומטית אנשים על פי דת הוריהם, גם אם בחרו שלא לקיים אותה.

ראו גם

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

פורטל המזרח התיכון הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של המזרח התיכון. הפורטל מציג נושאים חשובים בנושא האזור, לרבות היסטוריה של המזרח התיכון, אישים חשובים, נושאים פאן-ערביים, הסכסוך הישראלי-ערבי, דת ועוד.


מצרים העתיקה

מצרים הרומית

מצרים המוסלמית

יהודי מצרים

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דת במצרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ על פי מפקד האוכלוסין של 2006, אם כי הנתונים עומדים במחלוקת (לקריאה נוספת ראו 'פרק: דמוגרפיה').
  2. ^ 2.0 2.1 Thousands Protest Egypt's Neglect of Coptic Persecution, www.christianpost.com (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Egyptian Copts reject population estimate - Politics - Egypt, Ahram Online (באנגלית)
  4. ^ 1615 L. St NW, Suite 800Washington, DC 20036USA202-419-4300 | Main202-857-8562 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, How many Christians are there in Egypt?, Pew Research Center, ‏2011-02-16 (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Egypt, 2001-2009.state.gov, ‏2008-09-19 (באנגלית)
  6. ^ 6.0 6.1 Data Downloads – Arab Barometer (באנגלית)
  7. ^ "Egypt in the Late Period (ca. 712–332 B.C.) - Heilbronn Timeline of Art History - The Metropolitan Museum of Art", metmuseum
  8. ^ Cyril Aldred, The Egyptians, Thames and Hudson, 1956, מסת"ב 978-0-500-02104-0. (באנגלית)
  9. ^ BBC History Magazine, The amazing history of Egypt, BBC, ‏17 ביוני 2016
  10. ^ BBC - History - Ancient History in depth: Egypt: The End of a Civilisation, www.bbc.co.uk (באנגלית)
  11. ^ Jitse Dijkstra, Philae and the End of Ancient Egyptian Religion: A Regional Study of Religious Transformation (298-642 CE) (עמ' 22), www.amazon.com
  12. ^ 12.0 12.1 David Frankfurter, Religion in Roman Egypt: Assimilation and Resistance, Princeton University Press, 1998, מסת"ב 978-0-691-07054-4. (באנגלית)
  13. ^ Janet L. Abu-Lughod, Before European Hegemony: The World System A.D. 1250-1350, Oxford University Press, 1989, מסת"ב 978-0-19-506774-3. (באנגלית)
  14. ^ Religions in Egypt | PEW-GRF, www.globalreligiousfutures.org
  15. ^ Egypt's Coptic Christians: Caught Between Renewal and Persecution, WRMEA (באנגלית)
  16. ^ The Christian Post מתאריך 28 בספטמבר 2008.
  17. ^ Egypt's Sisi meets world Evangelical churches delegation in Cairo - Politics - Egypt, Ahram Online (באנגלית)
  18. ^ The Copts and Their Political Implications in Egypt, www.washingtoninstitute.org (באנגלית)
  19. ^ Egypt Round 6 Data (2016) | Afrobarometer, afrobarometer.org
  20. ^ 20.0 20.1 Africa :: Egypt — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
  21. ^ 21.0 21.1 Wayback Machine, web.archive.org, ‏2009-10-10
  22. ^ 22.0 22.1 Search, Star Tribune
  23. ^ Egypt, U.S. Department of State
  24. ^ Country Profile: The Arab Republic of Egypt, webarchive.nationalarchives.gov.uk (באנגלית)
  25. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  26. ^ أخبار سياسية | جدل بمصر بعد إحصاء مسؤول بالكنيسة لـ 12 مليون قبطي, web.archive.org, ‏2010-06-03
  27. ^ Mohammad Hassan Khalil, Between Heaven and Hell: Islam, Salvation, and the Fate of Others, OUP USA, 2013-01-31, מסת"ב 978-0-19-994541-2. (באנגלית)
  28. ^ Egypt's Shiite Muslims saw the Sunni hatred grow under Morsi - Page 2 - latimes, web.archive.org, ‏2015-09-22
  29. ^ Betty Jane Bailey, J. Martin Bailey, Who Are the Christians in the Middle East?, Wm. B. Eerdmans Publishing, 2003-03-27, מסת"ב 978-0-8028-1020-5. (באנגלית)
  30. ^ جدل بمصر بعد إحصاء مسؤول بالكنيسة لـ 12 مليون قبطي, العربية, ‏2008-08-28 (בערבית)
  31. ^ Egypt's Jewish community diminished to 6 women after death of Lucy Saul, Egypt Independent, ‏2016-07-30 (באנגלית)
  32. ^ 32.0 32.1 United States Commission on International Religious Freedom, "Egypt Chapter - 2019 Annual Report"
  33. ^ על פי סעיף 98 (ו) לחוק העונשין המצרי
  34. ^ Press Releases & News | Egyptian Initiative for Personal Rights, www.eipr.org
  35. ^ News | Africa - Reuters.com, web.archive.org, ‏2008-02-15
  36. ^ Essential Background: Overview of human rights issues in Egypt (Human Rights Watch World Report 2007, 31-12-2006), web.archive.org, ‏2008-09-28
  37. ^ Al-Ahram Center for Political & Strategic Studies, web.archive.org, ‏2007-09-12
  38. ^ Come and See, Egypt Arrests 22 Muslim converts to Christianity, Come And See (באנגלית)
  39. ^ Al-Ahram Weekly | Egypt | 'Fraud, not freedom', web.archive.org, ‏2008-10-15
  40. ^ Audi, Nadim (2008-02-11). "Egyptian Court Allows Return to Christianity (Published 2008)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-10-23.
  41. ^ AFP: Egypt allows converts to revert to Christianity on ID, web.archive.org, ‏2009-04-16
  42. ^ סטפן טרנסטרום, Harvard Encyclopedia of American Ethnic Groups, ארצות הברית: Harvard University Press, 1980, עמ' 242
  43. ^ פואד איברהים, Social and economic geographical analysis of the Egyptian Copts, GEOJOURNAL Vol. 6, עמ' 63-67
  44. ^ WorldWide Religious News-Church Building Regulations Eased, web.archive.org, ‏2009-03-18
  45. ^ 45.0 45.1 Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Egypt, 2001-2009.state.gov, ‏2006-09-15 (באנגלית)
  46. ^ 46.0 46.1 "Egyptian court orders clashes retrial" (באנגלית בריטית). 2001-07-30. נבדק ב-2020-10-24.
  47. ^ 47.0 47.1 Egyptians riot after 7 killed in church attack, NBC News (באנגלית)
  48. ^ Coptic Christians attacked in churches, The Telegraph (באנגלית)
  49. ^ Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Egypt, 2001-2009.state.gov, ‏2006-09-15 (באנגלית)
  50. ^ מצרים: 21 הרוגים בפיגוע סמוך לכנסייה קופטית - וואלה! חדשות, באתר וואלה!News, ‏2011-01-01
  51. ^ 11 killed, churches burned in Cairo, UPI (באנגלית)
  52. ^ 52.0 52.1 הפגנה אלימה של הקופטים במצרים: 24 נהרגו - וואלה! חדשות, באתר וואלה!News, ‏2011-10-10
  53. ^ התגברות התקפות המוסלמים על הקופטים במצרים, באתר ממרי
  54. ^ א-דוסתור, 20.5.2011
  55. ^ StackPath, www.dailynewsegypt.com
  56. ^ Home, Open Doors International (באנגלית)
  57. ^ Africa :: Egypt — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
  58. ^ Valerie J. Hoffman, Sufism, Mystics, and Saints in Modern Egypt, University of South Carolina Press, 2009, מסת"ב 978-1-57003-849-5. (באנגלית)
  59. ^ 1615 L. St NW, Suite 800 Washington, DC 20036 USA202-419-4300 | Main202-419-4349 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, Orthodox Christianity in the 21st Century, Pew Research Center's Religion & Public Life Project, ‏2017-11-08 (באנגלית)
  60. ^ BBC - Religions - Christianity: Coptic Orthodox Church, www.bbc.co.uk (באנגלית)
  61. ^ Matt Rehbein CNN, Who are Egypt's Coptic Christians?, CNN
  62. ^ Coptic Orthodox Church, World Council of Churches (באנגלית)
  63. ^ האתר הרשמי של הקהילה היוונית האורתודוכסית, באתר greekorthodox
  64. ^ Yohanan Friedmann, Prophecy Continuous: Aspects of Ahmadī Religious Thought and Its Medieval Background, Oxford University Press, 2003, עמ' 24, מסת"ב 978-0-19-566252-8. (באנגלית)
  65. ^ Adil Hussain Khan, From Sufism to Ahmadiyya: A Muslim Minority Movement in South Asia, Indiana University Press, 2015-04-06, עמ' 134, מסת"ב 978-0-253-01529-7. (באנגלית)
  66. ^ Mohammad Hassan Khalil, Between Heaven and Hell: Islam, Salvation, and the Fate of Others, OUP USA, 2013-01-31, עמ' 297, מסת"ב 978-0-19-994541-2. (באנגלית)
  67. ^ Christina Jones-Pauly, Abir Dajani Tuqan, Women Under Islam: Gender Justice and the Politics of Islamic Law, I.B.Tauris, 2011-04-30, עמ' 416, מסת"ב 978-0-85772-013-9. (באנגלית)
  68. ^ Insult laws: Elusive and longstanding, Egypt Independent, ‏2012-11-19 (באנגלית)
  69. ^ Ahmadis of Egypt, Minority Rights Group (באנגלית)
  70. ^ 70.0 70.1 70.2 StackPath, dailynewsegypt.com
  71. ^ Egypt Ahmadis detained under emergency law: rights group | Persecution of Ahmadiyya Muslim Community, www.persecutionofahmadis.org
  72. ^ Bahá'í Communities by Country, bahai-library.com (באנגלית)
  73. ^ Peter Smith, An Introduction to the Baha'i Faith, Cambridge University Press, 2008-04-07, עמ' 26, מסת"ב 978-0-521-86251-6. (באנגלית)
  74. ^ Abu'l-Fadl Gulpaygani, web.archive.org, ‏2008-05-13
  75. ^ Baha'i community of Egypt, web.archive.org, ‏2009-09-29
  76. ^ Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Egypt, 2001-2009.state.gov, ‏2004-01-01 (באנגלית)
  77. ^ Bahá'í Faith, The: 1844-1963, bahai-library.com (באנגלית)
  78. ^ Egyptian Initiative for Personal Rights - EIPR-, web.archive.org, ‏2007-02-09
  79. ^ 79.0 79.1 | AHN, web.archive.org, ‏2011-08-13
  80. ^ et - Full Story, web.archive.org, ‏2009-09-04
  81. ^ על פי נתוני "ארגון ארכיון נתוני הדתות" - Association of Religion Data Archives (בקיצור: ARDA)
  82. ^ Elinoar Bareket, Racheline Barda, Egypt, Encyclopedia of Jews in the Islamic World, 2010-10-01
  83. ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים, עמ' 156-141
  84. ^ המיליון שנשכח - ארגון ווז'ק, באתר www.forgotten-million.co.il
  85. ^ Beinin, Joel (1998). The Dispersion of Egyptian Jewry: Culture, Politics, and the Formation of a Modern Diaspora (Contraversions: Critical Studies in Jewish Literature, Culture, and Society). University of California Press. עמ' 69.
  86. ^ 1948: Cairo bomb blast kills 22 Jews, Haaretz.com (באנגלית)
  87. ^ Mike Marqusee, If I Am Not For Myself: Journey of an Anti-Zionist Jew, Verso Books, 2010-02, מסת"ב 978-1-84467-435-0. (באנגלית)
  88. ^ A Short History of The Exodus Of Jews From Egypt, www.sephardicstudies.org
  89. ^ ישראל 50, עמוד של שנת 1970
  90. ^ בת יאור, יהודי מצרים, ישראל: רמת גן: הוצאת ספרית מעריב והקונגרס היהודי העולמי, 1974
  91. ^ א-סיסי: "71 מיליון דולר לשיפוץ בתי כנסת", באתר כיכר השבת
  92. ^ חנוכה שמח ממצרים, באתר ynet, ‏2018-12-10
  93. ^ מצרים: 71 מיליון דולר לבתי כנסת - חדשות בעולם, באתר ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד
  94. ^ רועי קייס, "אם יש אצלנו יהודים - נפעל עבורם": שיקום בית הקברות היהודי בקהיר, באתר כאן חדשות - תאגיד השידור הישראלי, ‏25 בפברואר 2019
  95. ^ ירון בן-יאה, קבורה, חברות קבורה וכתובות מבית הקברות של קהילת יהודי קהיר במפנה המאות הי"ז וי"ח
  96. ^ Yiśraʼel Ben-Zeʼev, Bet ha-ḳevarot ha-Yehudi ha-ḳadum be-Ḳahir: le-ʼor teʻudot ḳedumot me-ʼarkheyon ha-ḳehilah be-Ḳahir, 1957. (בiw)
  97. ^ יעקב אבוביץ, א-סיסי: "לקהילה היהודית במצרים מגיעה תחייה מחודש", באתר JDN - חדשות, ‏2019-02-28
  98. ^ Who is afraid of Egyptian atheists?, Al Arabiya English, ‏2013-05-28 (באנגלית)
  99. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  100. ^ WebCite query result, www.webcitation.org
  101. ^ Al-Ahram Weekly | Egypt | Limits to expression, web.archive.org, ‏2004-12-26
  102. ^ מוחמד עבד אל-פתח, "Leaving Islam in the age of Islamism", Daily News Egypt, ‏31-3-2014
  103. ^ "The Arab world in seven charts: Are Arabs turning their backs on religion?". BBC News (באנגלית בריטית). 2019-06-23. נבדק ב-2020-11-04.
  104. ^ Young Arabs are Changing their Beliefs and Perceptions: New Survey – Arab Barometer (באנגלית)
  105. ^ "Egypt: Are there really three million atheists?". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-11-19. נבדק ב-2020-11-04.
  106. ^ Govt announces campaign to save youth from atheism, Mada Masr (באנגלית)
  107. ^ Kingsley, Patrick (2014-12-12). "Egypt's atheists number 866 – precisely". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2020-11-04.
  108. ^ Patrick Keddie, Egypt’s embattled atheists, www.aljazeera.com (באנגלית)
  109. ^ "The World's Muslims: Religion, Politics and Society", Pew Research Center (archived), ‏2014-10-30
  110. ^ מבקר המדינה המצרי, דו"ח חופש הדת במצרים, 2015
  111. ^ Egyptian Parliament considers outlawing atheism | WWRN - World-wide Religious News, wwrn.org
מצרים
היסטוריה היסטוריה של מצרים • מצרים העתיקה • מצרים הרומית • הסולטנות הממלוכית • מוחמד עלי • מהומות 1919 במצרים • ממלכת מצרים • רפובליקת מצרים • מהפכת הקצינים החופשיים • ההפיכה במצרים (2011) • ההפיכה במצרים (2013)
ממשל ומשטר ממשלת מצרים • משרד החוץ המצרי • משרד הפנים המצרי • הסנאט המצרי • הפרלמנט המצרי • נשיא מצרים • ראש ממשלת מצרים • המשרד לענייני עתיקות של מצרים
חוק ומשפט משטרת מצרים • חוק החירום במצרים • הקודקס האזרחי של מצרים • חוקת מצרים (1923) • חוקת מצרים (2014)
צבא וביטחון צבא מצרים • הביטחון הלאומי המצרי • כוחות הביטחון המרכזי • תוכנית הגרעין של מצרים • צבא השחרור הפלסטיני
דמוגרפיה דת במצרים • הקהילה הבהאית במצרים • יהדות מצרים • נצרות קופטית • מצרים (עם) • נובים • שאהם אל ניאסם • מיתולוגיה מצרית
כלכלה כלכלת מצרים • אנפתאח • הבנק המרכזי של מצרים • לירה מצרית • מיזם תושכא • פלאח
גאוגרפיה גאוגרפיה של מצרים • אגם תמסח • ג'זירה • גילף כביר • הדלתא של הנילוס • יב • משולש חלאיב • סהל • עווינאת • קו עקבה–רפיח • שדואן • תעלת סואץ • תעלת סואץ החדשה
ערים גדולות קהיר • אלכסנדריה • אסואן • אסמאעיליה • בילביס • גיזה • דמיאט • סואץ • ע'רדקה • קוסייר • שוברא אל-ח'ימה
אישים לוטפיה א-נאדי • אולימפיודורוס מתבאי • רפעת אל גמאל • דה זור'ב • יוסף זידאן • מוחמד חלמי • באסם יוסוף • כמאל א-דין חוסיין • מוסה • אסמאא' מחפוז • יוסוף נאדה • נזלי סברי • נגיב סאווירס • מונה סיף • מייקל נביל סנד • עבד אל-באסט עבד א-סמד • עבד אל-רזאק אל-סנהורי • פאוזיה פואד • חסן פתחי • ואאיל רונים • ריא וסכינה • כרים רשיד • לנין א-רמלי
תרבות א-דוסתור • אל-אהראם • אללילה אלכבירה • גראן הוטל • המטבח המצרי • הסוף • ערבית מצרית • פסטיבל סרטי נשים הבינלאומי בקהיר • פסטיבל קהיר • פרש בלי סוס • הרעם, תבונה מושלמת • תחיית מצרים • תרבות מצרים העתיקה
אנשי תרבות מגדי א-שאפעי • חוסיין ביכאר • תחיה כאריוכא • מחמוד מוח'תאר • האחים פרנקל • נגיב מחפוז • אחמד לוטפי א-סייד • אחסאן עבד אל-קדוס • יוסף אידריס • סלאח גאהין • גמאל אל-בנא • סייד דרוויש • מוחמד חסנין הייכל • טה חוסיין • תאופיק אל-חכים • תאופיק חמיד • יוסף אל סיבאי • מוחמד חוסיין היכל • אניס מנסור • עלי סאלם • סעד אל-דין אבראהים • עלאא אל-אסואני • קאסם אמין • דאוד חוסני • אום כולתום • סועאד חוסני • דינה אל-ודידי • האני עאדל • מוחמד חמאקי • עבד אל-חלים חאפז • שעבאן עבד א-רחים • מוחמד עבד אל-והאב • שייח' אימאם
ספורט מצרים במשחקים האולימפיים • מצרים במשחקים האולימפיים לנוער • מצרים במשחקים הפאראלימפיים • נבחרת מצרים בכדוריד • נבחרת מצרים בכדורסל • גביע דייוויס 1973 • גביע דייוויס 1974 • גביע דייוויס 1975 • אליפות אירופה בכדורסל 1949 • אליפות העולם בכדוריד 1999 • א-זמאלכ • אל-אהלי • האצטדיון הבינלאומי קהיר • מכבי קהיר • גביע אפריקה לאומות 2019 • מהומות פורט סעיד • נבחרת מצרים בכדורגל
אנשי ספורט סאלח סלים • איהאב א-סייד • גומא אחמד • כרם אבראהים גאבר • אחמד חסנין • אחמד עבד-אלרחמן • פרידה עות'מאן • אחמד חסן • אחמד חוסאם • מוסטפא מנסור • עבד א-רחמאן פאוזי • האני רמזי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32276469דת במצרים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דת_במצרים&oldid=2242349"