אחמד חסנין
 | |
| לידה | קהיר, מצרים |
|---|---|
| השכלה | בליול קולג', אוקספורד |
אחמד חַסנֵין בּאשׁא (أحمد حسنين باشا[1]; 31 באוקטובר 1889, קהיר, מצרים – 19 בפברואר 1946, קהיר, מצרים), היה מדינאי מצרי, חונכו ויועצו של המלך פארוק הראשון; דיפלומט, סייף אולימפי, צלם וסופר; מחלוצי החוקרים של מדבר לוב.
קורות חייו
אחמד חסנין היה בנו של מורה הלכה באל-אזהר, המקורב לח'דיו עבאס ולסולטאן חוסיין כאמל, והיה נכדו של האדמירל האחרון של הצי המצרי.[2] חסנין סיים לימודי משפטים בקולג' בּאליוֹל באוקספורד. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 מוּנה חסנין למזכירו בשפה הערבית של הגנרל מקסוול (אנ'), מפקד הכוחות הבריטיים במצרים, וב-1916 התמנה למפקח במשרד הפנים המצרי. ב-1921 ערך חסנין מסע אל לב מדבר לוב (כפי שנקרא אז חלקו המזרחי של מדבר סהרה), שבו הגיע עד נאת אל-כופרה. ב-1922 התמנה למזכיר ראשון בנציגות מצרים בוושינגטון, וב-1923, משקיבל חופשה משירותו, ערך את מסעו הגדול במדבר לוב, שבו הגיע עד לב סודאן. בתום המסע חזר לשירות החוץ המצרי בוושינגטון ואחרי כן בלונדון. ב-1925 נקרא למצרים לשרת בלשכתו של המלך פואד הראשון, ומאז ועד מותו ב-1946 פעל בקרבת המלוכה המצרית. חסנין היה חונכו של נסיך הכתר פארוק והוא שהכשירוֹ לדיבור רהוט בערבית כהלכתה (שלא אפיינה את שליטי מצרים לפניו). עם הכתרתו של פארוק ב-1936 הועלה חסנין לדרגת בּאשא וכיהן כראש לשכתו של המלך.
בשנות מלחמת העולם השנייה היה אחמד חסנין אחד האישים המשפיעים ביותר במצרים, וזאת בשל תלותו של המלך הצעיר בו ובשל יחסי הקרבה של חסנין עם המלכה-האֵם נאזלי.[3] כוחו של חסנין, איש אמונם של הבריטים, בא לביטוי בפעולות מדיניות מאחורי הקלעים. דוגמה לכך היא הפשרה שהשיג בעת משבר ה-4 בפברואר 1942 (אנ'), שעה שטנקים בריטים הקיפו את ארמון עאבדין בהוראת השגריר הבריטי מיילס לאמפסון שחשש משיתוף פעולה של החצר עם מדינות הציר. חסנין הציל אז הן את המלך והן את המלוכה המצרית. יש גורסים כי הידרדרותו הפוליטית של המלך הצעיר החלה עם מותו של חסנין בתאונת דרכים ב-1946.
אחמד חסנין נקבר בקהיר במאוזוליאום הדוּר שעוצב במחווה לאדריכלות הממלוכית המצרית[4] ומוקם בפאתי עיר המתים ההיסטורית של קהיר, לא הרחק ממשכנו של אימאם אל-אזהר.
אותות הוקרה
אחמד חסנין היה סייף מצטיין, שהתחרה במשחקים האולימפיים בסטוקהולם ב-1912, בעת לימודיו באוניברסיטת אוקספורד. חסנין עמד בראש המשלחת המצרית לאולימפיאדה השביעית באנטוורפן ב-1920 והשתתף באולימפיאדה השמינית בפריס ב-1924.[5] חסנין כיהן כנשיא מועדון הסיִף המלכותי המצרי ובשנתיים שלפני מותו היה נשיא מועדון הספורט אל-אהלי. בנוסף היה חסנין טייס חובב, וב-1930 היה הראשון שניסה להשיג שיא מהירות בטיסת סולו מאירופה למצרים. הוא המריא מלונדון, אך אחרי נחיתת חירום בפיזה שבאיטליה ואחרי תאונת המטוס המחליף הסתיימה ההרפתקה בפקודת המלך פואד.
אחמד חסנין זכה לאותות ולכיבודים לרוב. על שירותו במלחמת העולם הראשונה קיבל את אות המערכה (כוכב 1914-1915), את מדליית המלחמה הבריטית ואת מדליית הניצחון. בעקבות מסעו במדבר לוב הוענקה לו ב-1924 מדליית הזהב של החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית. ב-1927 הוענקה לו דרגת חבר במסדר האימפריה הבריטית (MBE) כהוקרה על תרומתו ליצירת גשרים בין בריטניה למצרים, וכן הועלה לדרגת אביר-מפקד במסדר הוויקטוריאני המלכותי (KCVO). בין היתר הוענקו לו עיטור מסדר הנילוס וכן עיטורים של מסדר ה"קדושים" מאוריציוס ולאזארוס (איט') ושל מסדר האפיפיור פיוס ה-9 (אנ') (איט').
הישגו המרשים ביותר של אחמד חסנין היה המסע שערך ב-1923 במדבר לוב. הוא היה הזר הראשון שחצה את המדבר מצפון לדרום והגיע עד לב סודאן, ומסעו המריץ נוסעים וחוקרים להגיע בעקבותיו למקומות שגילה, סקר ותיאר.
מסעותיו במדבר לוב
אחמד חסנין קיים שני מסעות גדולים במדבר לוב – ב-1921 וב-1923. במסעו השני חצה את המדבר בדרך-לא-דרך מחוף הים התיכון עד דארפֿור בסודאן; התצפיות והמדידות שערך במהלך מסעו שימשו יסודות למיפוי ולחקר מדבר לוב. יעדו של המסע הראשון ב-1921 (שנמשך פחות מ-4 חודשים, מנובמבר 1920 עד פברואר 1921) היה נאת כופרה המבודדת והמרוחקת, מרכז הסנוסים,[6] שאליה לא הגיעו קודם לכן אירופים, מלבד הגרמני גרהרד רוֹלפֿס ב-1879. רולפס נאלץ להימלט משם על נפשו מאימת אנשי המדבר וציודו הופקר והושמד, אך בתום מלחמת העולם הראשונה השתנו התנאים. מוחמד אידריס, מנהיג הסנוסים ו"אמיר קירנאיקה" (לימים מלך לוב), שהגיע למעמדו בחסות הבריטים והכיר מקרוב את אחמד חסנין, העניק למסעותיו את רשותו ואת הגנתו. לחסנין עמד גם יתרונו כמוסלמי דובר ערבית. לאור המסע הראשון תמך המלך פואד[7] בתוכניותיו של חסנין לערוך מסע שני, נועז ויסודי יותר, שיעבור באזורים בדרום מצרים ולוב שלא נסקרו ולא מופו.
בדצמבר 1922 יצא חסנין לדרך. המסע רצוף הקשיים והסכנות (בשיירת גמלים קטנה, להוציא סוסו, בַּרַכָּה) נמשך כ-8 חודשים בנתיב שאורכו 3,500 ק"מ. חסנין הגיע מסלוּם שלחוף הים התיכון אל נאת כופרה תוך עקיפת ימת החול הגדולה בשוליו המערביים ובנתיב שבו חזר מכופרה במסעו הראשון. מכופרה יצא דרומה אל הבלתי נודע בדרכים שהתוו מורי הדרך הבדואים, דרך לוב, צ'אד (אפריקה הצרפתית המשוונית) וסודאן. המסע הסתיים בחודש אוגוסט 1923 באל-פֿאשׁר שבצפון דארפֿור, ומאל-אובַּיד (الأبيض) שבסודאן הבריטית חזר ברכבת לקהיר עם יומני המדידות שערך, אלפי התצלומים שצילם ואוסף גאולוגי קטן.
התרומה העיקרית של המסע הייתה במדידות אסטרונומיות וכרונומטריות שערך אחמד חסנין בנקודות שונות בנתיב מסעו (ותיקן נתונים שנאספו לפניו בצפון מדבר לוב) וכן במדידות טופוגרפיות של פני השטח. אלה שימשו תשתית למיפוי ולחקר האזורים המערביים של מצרים. הוא אסף מידע חשוב על מקורות מים, שאיפשרו תעבורה בסהרה בין כופרה לסודאן. חסנין סיפק פרטים על שבטים ומסורות לא ידועים, בהם שבטי הטיבּוּ (אנ') שבדרום לוב ובצפון צ'אד, וכן ידיעות ראשונות על שרידי ציוויליזציות פרהיסטוריות לא מוכרות. בספרו דיווח בהרחבה על הסנוסים ואורח חייהם.
אחמד חסנין חזר בתום מסעו לשירות הדיפלומטי המצרי ולא הקדיש עצמו למחקר. לפני צאתו לדרך הדגיש את התועלת הפוליטית של המסע: "מדבר לוב הוא חלק מארצנו ועלינו להבטיח את גבולותינו ... בחציית המדבר אני מבסס כמה מהזכויות של אומתנו".[8] עם זאת, ואחרי שובו, הציג כהישגו המרכזי את איתור נאות אַרקַנוּ (אנ')(ער') ועווינאת בפינה הדרומית-מערבית של מצרים (גבולות לוב עדיין לא היו מוסכמים) על מקורות המים שם, אך בעיקר את גילוי ציורי הסלע הפרהיסטוריים שמצא בעווינאת, בהם מתוארים אריות, ג'ירפות, יענים, אַיָּלִיִים ואף פרה ארוכת-קרניים נהוגה בידי אדם.[9] גילוי זה העלה סברות בדבר התמורות באקלים מדבר סהרה. את עווינאת סקר במהירות רבה בשל רצונו להגיע ליעדו בסודאן, לחזור לקהיר ולהבטיח שהנתונים המדעיים שאסף יגיעו ליעדם.
במצרים צוין מסעו של אחמד חסנין כהתקדמות גדולה בידע הגאוגרפי וכהישג פטריוטי. כאות הוקרה על מסעו העניק לו המלך פואד תואר ביי.[10] החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית העניקה לו ב-1924 את הפרס היוקרתי ביותר שלה – מדליית זהב (אנ') "על מסעו לאל-כופרה ולדארפֿור". ב-1929 זכה יחד עם הנסיך כמאל אל-דין חוסיין (שערך ב-1925 מסע לדרום מדבר לוב, ובין היתר איתר את רמת גילף כביר והעניק לה את שמהּ זה) במדליית הזהב של החברה הגאוגרפית הצרפתית[11] על כך ש"תוצאות מסעותיהם (במזרח הסהרה) קידמו את הידע הגאוגרפי".
אחמד חסנין תיאר את מסעו בתחילה במאמר בכתב העת נשיונל ג'יאוגרפיק,[12] שלווה בעשרות תצלומים ראשונים של אנשים ואתרים בלתי מוכרים. שנה לאחר מכן, ב-1925, פרסם חסנין את סיפור המסע בספרו The Lost Oases.[13]
תגליותיו של אחמד חסנין הלהיטו את דמיונם של חוקרים שבאו אחריו למדבר לוב, ובהם רלף בגנולד, שאף הוא עשה את דרכו ברכב ממונע, ולא על גבי גמלים,[14] והרוזן ההונגרי לאסלו אלמאשי, שערך חלק ממסעותיו במדבר לוב בשנות ה-30 במטוס קל.
בשנים שעברו אחרי מותו של אחמד חסנין פג העניין בו. ב-1952 התחוללה במצרים מהפכת הקצינים החופשיים, שלוותה בתמורות פוליטיות גדולות. אך בתחילת שנות ה-2000 ניכרת התעניינות מחודשת בו,. ב-2006 ראו אור במצרים מהדורות חדשות של ספרו, הן בערבית (בהוצאות שונות) והן באנגלית. ב-2008 פרסם העיתונאי המצרי מוחמד אלתאבעי ספר מקיף שעסק באחמד חסנין.[15] צליחת המדבר הלובי ב-1923 והחקירות הראשוניות שערך חסנין בדרכו נתפסו כהישג לאומי מצרי, על-פוליטי.
לקריאה נוספת
- A.M. Hassanein, The Lost Oases, London: Thornton Butterworth, 1925 מהדורה מחודשת מ-2006 (באנגלית)
- מחמד אלתאבעי, מן אלאסראר אלסאסה ואלסיאסה: אחמד חסנין באשא חיאתה אלח'אצה ואלעאמה (אלקאהרה, דאר אלשרוק, 2008) (על סודות של פוליטיקאים ושל פוליטיקה: אחמד מוחמד חסנין באשא – חייו הפרטיים וחייו הציבוריים) (בערבית)[16]
קישורים חיצוניים
- A.M. Hassanein, "Crossing the untraversed Lybian Desert", The National Geographic Magazine, 1924 (Vol. 46), pp. 233-277 (באנגלית)
- Michael Haag, "Ahmed Hassanein: Writer, Diplomat and Desert Explorer", August 8, 2011 (באנגלית) (העתק ההקדמה שכתב מייקל האג למהדורה המחודשת של הספר מ-1925 שראתה אור ב-2006 בהוצאת האוניברסיטה האמריקאית בקהיר)
הערות שוליים
- ^ בשמו המלא (בערבית) أحمد محمد مخلوف حسنين البولاقى, אחמד מֻחמד מח'לוּף חסנֵין אלבּוּלאקי
- ^ לפני שפורק ב-1882, עם ההשתלטות הבריטית על מצרים
- ^ אחרי מות המלך פואד ב-1936 שימש חסנין בתפקיד ראש החצר של המלכה-האֵם, נַאזלי סַבּרי, וב-1942 אף נישאו כדת, אף כי ללא פרסום רשמי. הנישואין נערכו על ידי שייח' אלאזהר, מוסטפא אל-מע'ארי (אנ'),(ער'). מיד אחרי מותו של חסנין עזבה המלכה נאזלי את מצרים לבלי שוב, וב-1978 נפטרה ונקברה בקליפורניה שבארצות הברית
- ^ מבנה המאוזוליאום של אחמד חסנין תוכנן בידי גיסו, האדריכל המצרי הנודע חסן פתחי
- ^ למרות הישגיו במשחקים האולימפיים בתחרויות סיף (ברומח ובדקר) לא העפיל למקומות הראשונים
- ^ למסע זה הצטרפה העיתונאית רוזיטה פורבס, ובתומו הקדימה ופרסמה את חוויותיה (בספרה The Secret of the Sahara: Kufara; הספר זמין לקריאה במרשתת) באורח שהעמיד את חסנין בצלהּ, כביכול היא שתכננה והנהיגה את המסע
- ^ בשנים 1915–1918 כיהן פואד כנשיא החברה הגאוגרפית המלכותית המצרית (בתחילתה נקראה בשם "החברה הגאוגרפית הח'דיווית") והיה מהפעילים בהקמת אוניברסיטת קהיר
- ^ מצוטט אצל מייקל האג, "אחמד חסנין: סופר, דיפלומט וחוקר מדבר" Michael Haag, "Ahmed Hassanein: Writer, Diplomat and Desert Explorer", August 8, 2011 (באנגלית)
- ^ זכרו כובד בקריאת אחת הרמות במזרח הר עווינאת על שמו – רמת חסנין
- ^ עד אז נשא בתואר אפנדי. לימים הועלה לדרגת באשא
- ^ Grande Médaille d’Or des Explorations et Voyages Découverte
- ^ A.M. Hassanein, "Crossing the untraversed Lybian Desert", The National Geographic Magazine, 1924 (Vol. 46), pp. 233-277 (באנגלית)
- ^ הספר ראה אור תחילה באנגלית בלונדון ומיד אחרי כן בתרגומים לערבית ולגרמנית; ראו בפרק "לקריאה נוספת". ב-2006 יצאה הדפסה חדשה של ספרו בשפה האנגלית בהוצאת האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, וכן ראו אור במצרים מהדורות חדשות של הספר בתרגומיו לערבית
- ^ בחזית צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה הקים בגנולד, הודות למיומנויות התעבורה בחוֹליות שרכש במסעותיו במדבר לוב, את יחידת הקמע"ט הבריטית
- ^ ראו בפרק "לקריאה נוספת"
- ^ محمد التابعى. من أسرار الساسة والسياسة : أحمد حسنين باشا حياته الخاصة والعامة (القاهرة : دار الشروق, ٢٠٠٨
