הפיגועים בקהיר (1948)
הפיגועים בקהיר התרחשו בחודשים יוני ויולי 1948, אז סדרת פיצוצים, מעשי חבלה והתקפות שונות נערכו באזורים היהודיים של העיר קהיר, מצרים. הפיגועים כוונו נגד יהודי מצרים, ויוזמיהם, ארגון האחים המוסלמים, ביצעו אותם כמעשי נקמה בשל כישלון מצרים במלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. על פי הערכות לא רשמיות, בפיגועים נהרגו 70 יהודים ונפצעו קרוב ל-200[1].
רקע
בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להשתנות האווירה הציבורית במצרים לרעת היהודים ומיעוטים לא-מוסלמים אחרים. תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית ענפה פעלה במצרים, ותנועות כמו האחים המוסלמים והמצרים הצעירים פסלו את היהודים אם משום שאינם מוסלמים ואם משום שלא ראו בהם "מצרים אמתיים". הסכסוך המתלהט בארץ ישראל והמרד הערבי הגדול שפרץ בשנת 1936 החמירו את המצב, וכבר ב-1945 ספגה הקהילה היהודית בקהיר גל אלימות קשה, שהותיר אחריו פצועים רבים וספרי תורה שרופים.
התנכלויות רבות ליהודי קהילת מצרים באו בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם. שיאן היה בפרעות וגירוש. ב-28 בנובמבר 1947, הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים"[2]. במהלך מלחמת העצמאות, ובפרט לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמה ונסיגתו גברו ההתנכלויות ומעשי אלימות כלפי יהודים.
האירועים
הפיצוץ הראשון היה ב-19 ביוני 1948 ברובע היהודי-קראי של קהיר, "חארת אל-יהוד". 22 יהודים נהרגו ו-41 נפצעו. ההפצצה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה בין צבאות ערב וישראל במהלך מלחמת השחרור. בתחילה טענו הרשויות כי הפיגוע נבע מהתפוצצות של זיקוקים שאוכסנו בבתי יהודים, ומלחימה פנימית בין הקראים לבין היהודים הרבניים[דרוש מקור].
לפי דיווחו של מרדכי קארו (יליד מצרים, 1906) מה-8 בספטמבר על האירוע:[3]
בתקופת יולי–אוגוסט 1948 הניחו מטען חומר נפץ עצום בתוך תלת-אופניים צמוד ליד ביתנו ברחוב דרב אל-מולבט בשכונת היהודים בקאהיר. מההתפוצצות העצומה באותו יום נהרגו ונפצעו עשרות יהודים בשכונה. אחת הקרבנות הייתה בתי הקטנה עליזה, ילידת 1945... בעת ההתפוצצות נפלה הילדה מקומה שנייה לארץ בחדר המדרגות של הבניין. הילדה איבדה את הכרתה משך למעלה מחודש, ונותרה נכה למשך כל ימי חייה.
ארבעה שבועות לאחר מכן, ב-15 ביולי, בעקבות עשרות התקפות אוויר של המצרים על תל אביב ובנותיה [דרוש מקור]שגרמו למאות אזרחים הרוגים ופצועים, ניסה בואינג B-17s, לימים מטייסת 69, להפציץ את ארמון עאבדין בקהיר, משכנו הרשמי של המלך פארוק והחטיא. הפצצות פגעו בשכונות בקרבת הארמון וגרמו להרג של אזרחים ולנזק רב לרכוש. הפצצה התקיימה בזמן ארוחת שבירת הצום בחודש הראמדן[4]. מצעד הפגנה ספונטני סמוך לרובע היהודי התקיים בעקבות ההפצצה. מספר ימים לאחר מכן התריעו השלטונות המצריים מפני פיגוע ישראלי בקהיר, אך בסופו של דבר התברר כי היה מדובר באזעקת שווא[4]. יומיים לאחר מכן, בתאריך 19 ביולי, כנקמה על ההפצצה הישראלית, הושלכו פצצות לעבר חנויות כלבו בבעלות המשפחות היהודיות[1], 22 איש נהרגו[5]. בתאריכים 28 ביולי ו-1 באוגוסט חנויות כלבו נוספות, בבעלות משפחות עדס וגטניו, הופצצו אף הן.
ב-22 בספטמבר, חמישה ימים לאחר רצח מתווך האו"ם פולקה ברנדוט בירושלים, נהרגו 19 יהודים ו-62 נפצעו בפיצוץ שאירע אף הוא ברובע היהודי בקהיר.[6]
ב-12 בנובמבר, פצצה הרסה בית ההוצאה לאור Société Orientale de Publicité[1].
הפיגועים ברובע היהודי גרמו אמנם למספר הרב ביותר של נפגעים והרוגים, אך הן לא היו ההתקפות היחידות שכוונו נגד יהודים (או זרים) בתקופה זו. מהומות והתפרעויות עממיות ברחבי קהיר הביאו להריגתם ופציעתם של יהודים רבים נוספים ולמעשי ביזה רבים. העיתון "נציונל צייטונג", שראה אור בבזל, דיווח כי קהיר "הופקרה כליל לאימי האספסוף, שהשתולל ברחובות בצעקות 'יָהוד, יָהוד'. כל אדם שחזותו אירופית הותקף. המחזות הקשים ביותר נראו ברובע היהודי, שם פשט האספסוף על בית אחר בית… וטבח מאות יהודים".[7]
אירועים אלו, שהצטרפו לפרעות שהתרחשו בקהיר מספר שנים קודם לכן ולאווירה הכללית העוינת במדינה לאורך כל שנות ה-40, גרמו לחוסר ביטחון אישי חמור עבור יהודי מצרים, והובילו להגירה המונית מהמדינה. עד 1950 עזבו את מצרים כעשרים אלף יהודים.[7]
לאחר האירוע
תגובת הממשלה לאירועים עומעמה בתחילה והושתקה בשל ההשפעה הגוברת והכוח הרב שצבר ארגון האחים המוסלמים במצרים ולא כי הממשל המצרי עודד פגיעה ביהודים. בחודש נובמבר 1948, לאחר מספר פיגועים וניסיונות רצח, הממשלה עצרה 32 מנהיגים של "המנגנון הסודי", הענף הטרוריסטי של ארגון האחים המוסלמים ואסרה אותם. ב-8 בדצמבר 1948, ראש הממשלה מחמוד פהמי נוקראשי הוציא את הארגון מחוץ לחוק, ורכוש הוחרם בידי הממשלה. במשפט שנערך ב-1950 הואשמו חברי האגודה בביצוע כל הפיגועים ביהודי קהיר מיוני עד נובמבר 1948. לטענת הפרקליטות, ההפצצות היו חלק מאסטרטגיה מכוונת של האחים שנועדה לנצל את סוגיית פלסטין על מנת לערער את המשטר ולחתור תחת קיומו. הבחירה של הממשלה להגן על הקהילה היהודית בזמן מלחמת 1948 סיכנה הפופולריות, שלא הייתה גבוהה באותה תקופה, של הממשלה[4].
בעקבות המשפטים התנקש אנשי האחים המוסלמים בחייו של ראש הממשלה וב-28 בדצמבר באותו חודש גם נרצח מנהיג האחים המוסלמים חסן אל-בנא בידי השלטונות המצריים, כנראה כתגובה על ההתנקשות בחייו של נוקראשי[4].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- עשרות נהרגו ונפצעו בהתפוצצות ברובע היהודי בקאהיר, דבר, 21 ביוני 1948
- יעקב מירון, הפיצוץ ברובע היהודי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים 70, חורף תשנ"ז, עמ' 141–156
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Green, David B. (2013-06-20). "This Day in Jewish History // 1948: Cairo Bomb Blast Kills 22 Jews". Haaretz (באנגלית). נבדק ב-2017-09-23.
- ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים 70, חורף תשנ"ז, עמ' 156-141
- ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב-19 ביוני 1948, פעמים 70, חורף תשנ"ז, עמ' 141–156
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Beinin, Joel (1998). The Dispersion of Egyptian Jewry: Culture, Politics, and the Formation of a Modern Diaspora (Contraversions: Critical Studies in Jewish Literature, Culture, and Society). University of California Press. p. 69.
- ^ Mike Marqusee, If I Am Not For Myself: Journey of an Anti-Zionist Jew, Verso, 2010, עמ' 218
- ^ Nine Killed, 20 Injured when Blasts Jewish Quarter of Cairo; Police Act Speedily, Jewish Telegraphic Agency, 23 September 1948
- ^ 7.0 7.1 עדי שורץ, חורבן קהילות ארצות ערב: האסון שנגנז, תכלת 43, אביב התשע"א
