קאסם אמין
 | |
| לידה | 1 בדצמבר 1863 |
|---|---|
| פטירה | 5 במרץ 1908 (בגיל 44) |
| לאום | מצרי |
| עיסוק | משפטן, סופר |
| יצירות בולטות | "שחרור האישה" (תחריר אל-מראה), "האישה החדשה" (אל-מראה אל-גדידה) |
| הושפע מ | מוחמד עבדו, ג'מאל א-דין אל-אפגאני, דוק ד'ארקור, ארנסט רנאן |
| השפיע על | מוחמד חוסיין הייכל, טה חוסיין, מחמוד עזמי, חסן אל-בנא, סלאמה מוסא, תאופיק אל-חכים |
קאסם אמין (בערבית: قاسم أمين; 1 בדצמבר 1863 – 5 במרץ 1908) היה אינטלקטואל וסופר מצרי. מראשוני ההוגים בעולם הערבי אשר קראו לשיפור משמעותי במעמד האישה בעולם הערבי ובמצרים בפרט. חשיבותם של כתביו נובעת לא רק מחלוציותם, אלא גם מההשפעה שהייתה להם על רבים מהאינטלקטואלים המצרים והערבים שדנו במעמד האישה, וראו עצמם מחויבים להתייחס להגותו בתחום זה.
קורות חייו
קאסם אמין נולד בשנת 1863 במצרים לאבא ממוצא עות'מאני ששימש כמושל של סנג'ק כורדיסטן של האימפריה העות'מאנית, וזכה בחלקת אדמה גדולה במצרים בתמורה לשירותו. אמו הייתה ילידת מצרים עילית.
הוא למד בבית הספר "ראס אל-תין" באלכסנדריה, בו למדו בני המעמדות האמידים. לאחר סיום לימודיו עברה משפחתו לגור בקהיר, שם התחנך אמין בבית הספר ח'דיוי במגמה הצרפתית, ולאחר שהשלים את השכלתו התיכונית החל ללמוד בבית-הספר הצרפתי למשפטים.
בשנת 1881 קיבל רישיון עריכת-דין ונסע ללמוד בבית-הספר למשפטים במונפלייה שבצרפת. באותה תקופה יצר אמין קשר עם מוחמד עבדו וג'מאל א-דין אל-אפגאני אשר שהו בפריז, ותירגם מאמרים עבור ביטאונם "יתד נאמן" (אל-ערוא אל-ות'קא). אף על פי שאמין לא הצליח להשתלב בחברה הצרפתית, הוא הצליח ליצור קשרי ידידות עמוקים עם חברה ללימודים שהשפיעה על גיבוש תפישתו באשר למעמד האישה המצרית.
בקיץ 1885 חזר לקהיר והחל לעבוד בתביעה הכללית של בתי-הדין המעורבים אשר דנו בתביעות בהן היו מעורבים מצרים וזרים מקומיים או זרים בעלי נתינויות אירופאיות.
בשנת 1889 נתמנה לראש הפרקליטות של בני-סויף, וב-1891 לראש הפרקליטות של טנטא.
בשנת 1892 התמנה לסגן שופט בבית-משפט לערעורים.
במהלך עבודתו במערכת המשפט תבע את ביטול הכפילות במערכת המשפט המצרית, שבה היו מערכות נפרדות למצרים ולזרים. באותה תקופה פעל אמין באגודת הצדקה האסלאמית אשר הקימה בתי-ספר למיעוטי יכולת וסייעה לנזקקים ולעניים.
השפעתו
בעיני אמין קידמה משמעה חירות לכל. אמין ראה בקדמה אידיאל חברתי ראשון במעלה, וכמפתח להצלחת החברה האנושית. גישתו הייתה מנוגדת לגישה המסורתית אשר רואה בשריעה את המודל לחיי היומיום. בהגותו השתמש בהשכלתו ובניסיונו כמשפטן. האמונה של אמין בקדמה תשוב ותופיע בכתביהם של אינטלקטואלים מצרים נוספים שהיו חלק מן המעגל החברתי וההגותי אליו השתייך אמין או הושפעו ממנו, כמו אחמד לוטפי א-סייד ומוחמד חוסיין היכל.[1]
הביקורת
סועא עבד אל-קאדר טענה כי ההתעוררות הפמיניסטית במצרים הייתה במידה רבה פועל יוצא של הכיבוש הקולוניאלי הבריטי, יותר מאשר תהליכים חברתיים, כלכליים או דמוגרפיים וכי אמין הוא דוגמה אופיינית של שינוי בהלך הרוח בקרב האליטה המצרית בתגובה לכיבוש. השאיפה לעצמאות לאומית יצרה שיח בנוגע לדמותה ואופייה של מצרים חופשית, ובהקשר זה, מעמדן של הנשים. עבד אל-קאדר הסבירה את השינוי בגישתו שלא אמין לעניין נובעת מחשיפתו לכתיבה אירופאית בנושא.[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]
לילה אחמד, לעומתה, התנגדה להצגתו של אמין כ"אבי הפמיניזם המצרי". אחמד ביקרה במיוחד את הצגתו את הנשים המצריות כנחשלות, בורות ומפגרות אחרי הנשים האירופאיות וטענה כי בפועל, לא רק שאמין לא היה פמיניסט, אלא לכל היותר ביקש להחליף אנדרוצנטריות מצרית באנדרוצנטריות מערבית.[2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אורית בשקין, ישראל גרשוני וליאת קוזמא, לפסל תרבות במצרים (רמת אביב: הוצאת רמות, 1999), עמ' 95-96
- ^ Leila Ahmed, Women and gender in Islam : historical roots of a modern debate, 1992, מסת"ב 0-300-04942-0
