אדוארד השלישי, מלך אנגליה
| לידה | טירת וינדזור | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| דת | נצרות קתולית | ||||
| בת זוג | פיליפה מאנו | ||||
| |||||
אדוארד השלישי (13 בנובמבר 1312 - 21 ביוני 1377) היה מלך אנגליה משנת 1327 ועד מותו. נחשב לאחד שליטיה המוצלחים ביותר של הממלכה האנגלית בימי הביניים. תקופת שלטונו (50 שנה) נחשבת לארוכה במיוחד, האחרון שמלך תקופה דומה לזו לפניו היה המלך הנרי השלישי, ואף מלך אחריו לא שלט במשך זמן כה רב עד לתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי.
בגיל 17 ביצע הפיכה כנגד רוג'ר מורטימר, פלגשו של אימו איזבלה, אשר שימש כעוצר, והחל שולט בכוחות עצמו. משימתו הראשונה הייתה שיקום כוחה וסמכותה של המלוכה לאחר שלטונו הכושל של אביו, אדוארד השני. לאחר מכן התפנה להפיכת הממלכה האנגלית לכוח הצבאי היעיל ביותר באירופה. לאחר שהצליח לנצח (אך לא לשעבד) את ממלכת סקוטלנד, הכריז על עצמו ב- 1337 בתור היורש החוקי של הכתר הצרפתי, הכרזה אשר גרמה לפריצתה של "מלחמת מאה השנים". לאחר מספר עיכובים ראשונים, הייתה ידה של אנגליה על העליונה במלחמה. ניצחונותיהם של האנגלים בקרב קרסי ובקרב פואטייה הובילו לחתימה על הסכם ברטיני. אך הצלחותיו של אדוארד נקטעו בנקודה זו, ושנות שלטונו המאוחרות יותר אופיינו בכשלונות בזירה הבינלאומית ומאבקים בתוך הממלכה, בין היתר עקב בריאותו המדרדרת של המלך.
אדוארד היה האדם אשר הקים את מסדר הבירית ובתקופת שלטונו נרשמו התפתחויות חיוניות ברשות המחוקקת והממשלה בכלל והתפתחות הפרלמנט האנגלי בפרט. בתקופתו השתוללה המגפה השחורה באירופה. אף על פי שאופיין כשליט חם מזג, נודע הוא גם כאדם רחום וחנון בעת הצורך. ברוב המקרים דמתה אישיותו למלכים אחרים של התקופה, אשר עיקר עיסוקם היה שדה הקרב. אף על פי שזכה להערצה עצומה בתקופת שלטונו ובמאות שלאחריו, הוקע אדוארד השלישי על ידי היסטוריונים ויגים ותואר כ"הרפתקן חסר אחריות". עם זאת, ההיסטוריה המודרנית זוקפת לזכותו הישגים רבים.
שנותיו המוקדמות
אדוארד נולד בטירת וינדזור ב-13 בנובמבר 1312 לאדוארד השני ולאיזבלה מצרפת, בתו של פיליפ הרביעי, מלך צרפת. בתחילת ימיו כונה "אדוארד מוינדזור". ב-1320 העניק לו אביו את דוכסות אקוויטניה, ואדוארד הצעיר נלקח לצרפת עם אמו המלכה כדי לפגוש שם את דודו, שארל הרביעי, מלך צרפת.
תקופת שלטונו של אביו, אדוארד השני, לוותה בתבוסה צבאית, ברונות מורדת וחצר מלכות רווית שחיתות. עם זאת, לידתו של יורש זכר ב-1312 הצליחה לחזק את אחיזתו של אדוארד השני בכתר בצורה זמנית. אך ב- 20 בינואר 1327 כאשר היה אדוארד השלישי בן 14, המלכה, שהייתה בעלת עוצמה רבה עוד בזמן שלטונו של אדוארד השני, הדיחה מהשלטון את בעלה, שהיה מלך חלש ובלתי אהוד, בסיועו של פלגשו, רוג'ר מורטימר. לאחר הדחתו של אביו, אדוארד זכה לתואר "אדוארד השלישי" והוכתר באחד בפברואר. עד הגיעו לבגרות ניהלה להלכה מועצה את ענייני המדינה, אולם בפועל היה השלטון בידי המלכה האם איזבלה ופלגשו מורטימר. במהלך התקופה נהג מורטימר בגסות והשפיל את אדוארד לעיתים קרובות, דבר שגרם למתיחות רבה בין השניים. מורטימר גם ידע על שבריריות שלטונו.
מורטימר ניצל את כוחו כדי להשתלט על מספר אחוזות של אצילים, בהם כאלה אשר נשארו נאמנים לאדוארד השני ומאבקו באיזבלה ומורטימר. עקב כך, הוצא אדוארד השני להורג בסתר ב-17 בנובמבר 1326. רכושו ותאריו הוחרמו עם הוצאתו להורג וכך התאפשר למורטימר לרכוש אותם. עם זאת, תאוות הבצע והיהירות שהפגין מורטימר השניאו אותו בקרב רבים מהאצילים האחרים, דבר שלא חמק מעינו של המלך הצעיר.
זמן קצר לפני יום הולדתו ה-18, ב-19 באוקטובר 1330, ביצע אדוארד הפיכה בעזרת מספר קטן של בעלי ברית, אשר התרחשה בטירת נוטינגהאם ובמהלכה נאסרו מורטימר ואימו איזבלה. מורטימר נשפט ונכלא במצודת לונדון וחודש לאחר מכן הוצא להורג בתלייה. איזבלה גורשה למבצר מרוחק. בעקבות המהפך הדרמטי החל למעשה שלטונו האמיתי של אדוארד.
שנות שלטונו המוקדמות
אדוארד השלישי הוכתר ב-25 בינואר 1327, וב-1328 נשא לאישה את הנסיכה הצרפתייה פיליפה מאינו. באותה שנה נפטר דודו של אדוארד, שארל הרביעי, מלך צרפת, ללא יורשים זכרים, וכעת היה אדוארד צאצאו הבכיר של פיליפ הרביעי מצד אמו.
עם עלייתו לכס המלכות בחר אדוארד לחדש את העימות הצבאי עם ממלכת סקוטלנד, שבה זכו אביו וסבו להצלחה חלקית בלבד. אדוארד ביטל את אמנת נורת'מפטון אשר נחתמה במהלך כהונתו של יורש העצר ובכך חידש למעשה את טענותיה של אנגליה על ריבונות בסקוטנלד, דבר שהוביל לפריצת מלחמת העצמאות הסקוטית השנייה. אדוארד אשר היה נחוש בדעתו להשיב את אשר אבד לאנגליה, זכה במספר ניצחונות שבמהלכן כבש בחזרה את בריק ואף הביס בשנת 1333 בקרב גבעת הלידון את כוחותיו של דייוויד השני, מלך סקוטלנד. בעקבות זאת, היה כעת אדוארד בעמדה שבה יכול היה להושיב את אדוארד באליול, שליט בובה מטעמו בכס המלכות של סקוטלנד ואף לדרוש שלל של 2,000 ליבראות אדמה באזור המדינות הדרומיות בממלכה. על אף הניצחונות המוקדמים, הצליחו הכוחות הסקוטים להתאושש וב-1335 נתקל השלטון מטעם אנגליה בקשיים רבים והפסיד שטחים בקצב מהיר.
אף על פי שאדוארד השלישי הקצה צבאות גדולים במיוחד למערכה אל מול הסקוטים, ב-1337 היה כבר רוב השטח הסקוטי בידיו של דייוויד השני ורק מספר קטן של טירות נותרו בידי האנגלים. המתקנים הללו לא היו ערוכים כדי לאכוף את שלטונו וב- 1338/9 השתנה מצבם של הכוחות האנגלים ממלחמת כיבוש לבלימה.
בעיותיו הצבאיות של אדוארד התנהלו בזמן זה בשתי חזיתות, בחזית אחת אל מול הסקוטים ובשנייה מול המלוכה הצרפתית אשר אף היא היוותה איום ממשי. הצרפתים היוו איום בשלושה אזורים: ראשית, הם סיפקו תמיכה מתמשכת לסקוטים באמצעות הברית הצרפתית-סקוטית. המלך פיליפ השישי הגן על דייוויד השני בגלות ותמך בפשיטות סקוטיות בצפון אנגליה. שנית, הצרפתים תקפו מספר ערי חוף אנגליות, דבר שגרר גל שמועות בדבר פלישה בסדר גודל מלא אל אנגליה ולבסוף, אחזקותיו של המלך האנגלי בצרפת היו תחת איום – ב-1337 סיפח פיליפ השישי את דוכסות אקוויטניה ואת מדינת פונטייה.
במקום לבחור בפתרון של שלום על ידי חלוקת כבוד למלך הצרפתי, תבע אדוארד את הזכות על הכתר הצרפתי בטענה כי הוא היורש הזכר היחיד לסבו מצד אמו, המלך פיליפ הרביעי. הצרפתים עם זאת, נהגו לפי החוק אשר קובע את הזכות לשלטון מצד האב ולפיכך דחו את הטענה, והכריזו על יורשו של המלך פיליפ הרביעי, פיליפ השישי בתור היורש לכתר ובכך הכשירו את הקרקע למלחמת מאה השנים.
במהלך המלחמה מול צרפת כרת אדוארד בריתות ונלחם באמצעות נסיכים צרפתים זוטרים אשר שימשו כשליחיו. בשנת 1338 העניק לו לודוויג הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" את התואר "המשנה לגנרל האימפריה הרומית ה"קדושה"" והבטיח את תמיכתו בו. אך אמצעים אלה הביאו להישגים מועטים ביותר, וההישג הגדול היחיד היה ניצחון של הצי האנגלי ב-24 ביוני 1340 שבמהלכו נהרגו 16,000 מלחים וחיילים צרפתים.
הלחץ הכספי שנגרם עקב הבריתות היקרות של אדוארד הוביל להתמרמרות בממלכתו שלו. בתגובה לכך, חזר אדוארד ב-30 בנובמבר 1340 לממלכה ללא הודעה מראש והתוודע לאי הסדר שהתחולל. בעקבות המצב ביצע טיהורים בקרב מנהל המלוכה, אך דרכי הפעולה הללו לא תרמו ליציבות הפנימית ונוצר מצב של שוויון כוחות בין המלך לג'ון סטראטפורד שהיה הארכיבישוף מקנטרברי.
באפריל 1341, במעמד הפרלמנט, נאלץ אדוארד לקבל על עצמו מספר הגבלות קשות על עליונותו הכספית והאדמיניסטרטיבית, אך באוקטובר של אותה השנה ביטל המלך את ההסכם והארכיבישוף הוחרם פוליטית. הנסיבות יוצאות הדופן של 1341 הובילו את המלך למצב של כניעה, אך תחת נסיבות רגילות היה למעשה כוחו של המלך באנגליה של ימי הביניים בלתי מוגבל, ואדוארד ניצל זאת.
שלל המלחמה
לאחר מערכה ארוכה ולא מוכרעת ביבשת אירופה, החליט אדוארד לקיים פלישה רחבת היקף. ב-1346 הוביל כוח בן כחמישה עשר אלף איש ששט לכיוון דוכסות נורמנדיה. צבאו בזז את העיר קן וצעד לאורך צפון צרפת. ב- 26 באוגוסט התעמת הכוח האנגלי מול הכוח הצרפתי בקרב קרסי וזכה במערכה. בנוסף לכך, רשמו האנגלים ניצחון נוסף לטובתם ב-17 באוקטובר, בהביסם את דייוויד השני, מלך סקוטלנד ולקיחתו בשבי. כעת, עם הרגיעה בגבולו הצפוני, ניצל אדוארד את ההזדמנות להוביל תקיפה גדולה מול הצרפתים והטיל מצור על העיר קאלה. המצור צלח והעיר נפלה באוגוסט 1347.
לאחר מותו של לודוויג הרביעי באוקטובר 1347 ניהל בנו, לודוויג החמישי, דוכס בוואריה, משא ומתן עם אדוארד כדי שיתמודד מול המלך הגרמני החדש קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". בסופו של דבר החליט אדוארד במאי 1348 שלא להתמודד על הכתר הגרמני.
ב-1348 הכתה המגפה השחורה באירופה במלוא כוחה והשמידה כשליש מאוכלוסיית אנגליה. אובדן כוח האדם וכתוצאה מכך גם אובדן ההכנסה גרמו לעצירה בהכנות למלחמה. בעלי הקרקעות הגדולים נאבקו עם המחסור בכוח אדם והעלייה בשכר העובדים. בניסיון לעצור את העלייה בשכר, הגיבו, המלך והפרלמנט ב-1349 בחקיקת "חוק העבודה", ובנוסף חוקקו ב-1351 את "חוק העובדים". עם זאת, המגפה לא גרמה להתמוטטות כללית של הממשל והחברה וההתאוששות הייתה מהירה במיוחד.
ב-1356, בזמן שהמלך לחם בצפון, זכה בנו הבכור, אדוארד, הנסיך השחור, בניצחון משמעותי בקרב פואטייה. אף על פי שהכוחות האנגלים היו בנחיתות מספרית קשה, הם הצליחו לא רק להביס את הכוח הצרפתי, אלא אף לשבות את המלך הצרפתי, ז'אן השני. לאחר שורת ניצחונות ביססו האנגלים הצלחות גדולות – המלך הצרפתי נפל בשבי, והממשל הצרפתי המרכזי כמעט התמוטט כליל. בין אם טענתו של אדוארד לכתר הצרפתי הייתה אמיתית או רק עילה למלחמה, נדמה היה כעת כי מטרתו הייתה בהישג יד. אך מערכה שניטשה ב-1359, במטרה להשלים את ההשתלטות על המדינה, לא צלחה, וב-1360 הסכים אדוארד לחתום על הסכם ברטיני שבו ויתר על טענותיו כלפי הכתר, אך באותו הזמן הבטיח לעצמו החזקות רחבות בצרפת.
תקופת שלטונו המאוחרת
אף כי ימי שלטונו המוקדמים אופיינו בהצלחות רבות, שנותיו המאוחרות יותר עמדו בסימן דעיכה, כישלונות צבאיים וסכסוכים פוליטיים. ענייני השגרה של המדינה לא משכו את אדוארד כפי שנמשך אל מערכות צבאיות, וכך ב-1360 מצא עצמו מסתמך יותר ויותר על אלה הכפופים לו ובמיוחד על ויליאם ויקהאם. אף כי ויקהאם עצמו הצליח במשך השנים לצבור מספר תפקידים, בין היתר משרת הלורד צ'נסלור, טעויות שביצע בהמשך גרמו לפרלמנט לאלצו להתפטר מתפקידו ב-1371. בעיה נוספת שהיה על אדוארד להתמודד איתה היו מותם של רבים מאנשיו הקרובים ביותר כתוצאה מהמגפה השחורה שהשתוללה. בעיות נוספות התעוררו עם כישלון בנו של אדוארד, ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, להכניע ולדכא את כוחם של הלורדים האנגלו-אירים אשר נהנו מאוטונומיה רחבה.
באותו זמן בצרפת, אופיין העשור שלאחר חתימת הסכם השלום עם האנגלים ברגיעה יחסית בין הצדדים, אך ב-8 באפריל 1364 מת המלך ז'אן השני בעודו בשבי האנגלי, לאחר שכשל בניסיונו לגייס את דמי הכופר שלו. יורשו, שארל החמישי, היה אדם נמרץ, וב-1369 פרצה המלחמה מחדש. בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, אשר מונה על המערכה הצבאית, כשל במלחמה, וב-1375 נחתם הסכם חדש, בו למעשה צומצמו אחזקותיהם האדירות של האנגלים בצרפת לשלוש ערי חוף בודדות.
הכישלון הצבאי מעבר לגבול ועלותה הכספית הגבוהה של המלחמה גרמו פעם נוספת לתסיסה, ששיאה הגיע במושב הפרלמנט ב-1376, שבו נקרא לאשר מיסוי נוסף. במקום זאת, בחר בית הנבחרים לנצל את ההזדמנות כדי להתייחס לתלונות שהועלו. ביקורת ספציפית כוונה אל עבר אחדים מיועציו הקרובים של המלך, והללו נושלו מתפקידיהם. פילגשו של אדוארד, אליס פררס, שנראה היה כי היא מחזיקה בכוח רב מדי גורשה מחצר המלכות.
עם זאת, יריבם הגדול ביותר של ההמונים היה בנו השלישי של אדוארד, ג'ון מגונט, שהחזיק במושכות השלטון במהלך מחלתם של אביו ואחיו הבכור. אמנם הפרלמנט הצליח לאלץ את ג'ון להיכנע לדרישותיהם, אך עד מושב הפרלמנט הבא ב-1377 בוטלו רוב הישגיו של הפרלמנט.
לאדוארד עצמו לא הייתה כבר בשלב הנוכחי השפעה אמיתית על מהלך העניינים, והחל מ-1375 ואילך תפקידו בממשלה היה מוגבל. קרוב ל-29 בספטמבר 1376 נפל למשכב בעקבות פצע מוגלתי. לאחר תקופת התאוששות קצרה בפברואר מת המלך משבץ ב-21 ביוני. בנו, הנסיך השחור, נפטר שנה קודם לכן, ואת הכתר ירש נכדו בן העשר של המלך, ריצ'רד השני.
צאצאיו
בניו:
- אדוארד, הנסיך השחור, מת בימי חיי אביו, גם בנו הבכור של אדוארד מת, בנו השני - ריצ'רד השני עלה על כיסא המלוכה
- ויליאם מהרטפילד, מת כתינוק
- ליונל מאנטוורפן, דוכס קלרנס, נינתו נישאה לבית יורק וכך סייעה לטענתם לזכות המלוכה
- ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר, מייסד בית לנקסטר, בנו, הנרי הרביעי הדיח את בן-דודו ריצ'רד השני
- אדמונד מלאנגלי, דוכס יורק, מייסד בית יורק
- תומאס מווינדזור, מת בילדותו
- ויליאם מווינדזור, מת כתינוק
- תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר
בנותיו:
- איזבלה, נישאה לדוכס מבדפורד
- ג'ואן, מתה כנערה מאורסת מהמגפה השחורה
- בלנש, מתה כתינוקת
- מרי מוולת'אם, נישאה לדוכס בריטני
- מרגריט, נישאה לדוכס מפמברוק
קישורים חיצוניים
23528310אדוארד השלישי, מלך אנגליה