ג'ון מרשל הרלן
ג'ון מרשל הרלן | |||||||||
לידה | מחוז בויל, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה | וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
מדינה | ארצות הברית | ||||||||
מקום קבורה | בית הקברות רוק קריק, וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
| |||||||||
|
ג'ון מרשל הרלן (באנגלית: John Marshall Harlan; ) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. לעיתים הוא קרוי "המתנגד הגדול" (The Great Dissenter"), בשל חוות דעת המיעוט הרבות שכתב בתיקים שהגבילו את זכויות האזרח, כולל "תיקי זכויות האזרח" (Civil Rights Cases) ופסק דין פלסי נגד פרגוסון. רבות מהשקפותיו של הרלן הובעו בחוות דעת המיעוט הבולטות שלו שיהפכו להשקפה הרשמית של בית המשפט העליון החל משנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר כנשיא בית המשפט כיהן ארל וורן. נכדו של הרלן, ג'ון מרשל הרלן השני, כיהן גם הוא כשופט בבית המשפט העליון.
הרלן נולד ליד פרנקפורט, קנטקי, למשפחה נודעת, שהחזיק בבעלותה עבדים, ועד מהרה החל לבלוט גם הוא בעולם הפוליטי. עם פרוץ מלחמת האזרחים, תמך הרלן בתוקף באיחוד וגייס את רגימנט הרגלים העשירי של קנטקי. על אף התנגדותו להצהרת האמנציפציה, הוא השתתף בלחימה עד 1863, כאשר הוא נבחר כתובע הכללי של קנטקי. ב-1867 הוא הפסיד בבחירות מחדש לתפקיד ובשנה שלאחר מכן הוא הצטרף למפלגה הרפובליקנית, ועד מהרה עלה כוחו כמנהיג המפלגה בקנטקי. לאחר הבחירות לנשיאות של 1876, מינה אותו הנשיא החדש רתרפורד הייז כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
גישתו המשפטית של הרלן עמדה בסימן אמונתו במשך כל חייו בממשלה לאומית חזקה, אהדתו לחלשים מבחינה כלכלית, והשקפתו שתיקוני השיקום (התיקון ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית) יצרו שינוי יסודי ביחסים שבין הממשלה הפדרלית ובין ממשלות המדינות. הוא כתב חוות דעת מיעוט הן בתיקי זכויות האזרח משנת 1883 והן בפסק הדין פלסי נגד פרגוסון משנת 1896, שהתירו למדינות ולגורמים פרטיים ליישם את ההפרדה הגזעית. הוא גם כתב חוות דעת מיעוט בשני תיקים מרכזיים כמו "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות לחקלאים" (Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co.) משנת 1895, שפסל את גבייתו של מס ההכנסה הפדרלי, פסק הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co), שהגביל באופן משמעותי את סמכות הממשלה הפדרלית לנקוט בצעדים בנוגע להגבלים העסקיים, ופסק הדין "חברת סטנדרד אוייל של ניו ג'רזי נגד ארצות הברית" (Standard Oil Co. of New Jersey v. United States) משנת 1911, שמיסד את מבחן השכל הישר (Rule of reason). הרלן היה השופט העליון הראשון שדחף להחלתה של מגילת הזכויות על חוקי המדינות, וחוות דעת הרוב שכתב בפסק הדין "חברת הרכבות של שיקגו, ברלינגטון וקווינסי נגד עיריית שיקגו" (Chicago, Burlington & Quincy Railroad Co. v. City of Chicago) משנת 1897, החילה את "סעיף ההפקעה" (הסעיף האחרון בתיקון החמישי לחוקה). הרלן נשכח באופן כללי בעשורים שלאחר מותו, אך חוקרים רבים מחשיבים אותו כיום כאחד מגדולי השופטים של בית המשפט העליון בתקופתו.
ראשית חייו
ג'ון מרשל הרלן נולד בחוות משפחתו השוכנת שמונה ק"מ ממערב לדאנוויל, קנטקי. הוא היה בן למשפחה שהחזיקה בבעלותה עבדים ושהייתה מראשוני המתיישבים באזור ב-1779. אביו של הרלן, ג'יימס הרלן, היה עורך דין וחבר בולט במפלגה הוויגית, שייצג את קנטקי בבית הנבחרים של ארצות הברית ושימש כמזכיר המדינה של קנטקי. אמו של הרלן, אליזבת לבית דוונפורט, הייתה בת למשפחה שהגיעה מווירג'יניה. הרלן גדל באחוזת המשפחה שליד פרנקפורט. הוא נקרא על שמו של ג'ון מרשל, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, שאביו העריץ.
להרלן היו כמה אחים בוגרים ממנו, כולל רוברט ג'יימס הרלן, אחיו למחצה, שהיה בן תערובת, נולד ב-1816 כעבד וגודל על ידי אביו כבן בית וחונך על ידי ריצ'רד וג'יימס הרלן, שניים מאחיו הבוגרים של ג'ון מרשל הרלן.[1] רוברט היה לאדם מצליח, התעשר בבהלה לזהב בקליפורניה ולאחר מכן חזר לסינסינטי, אוהיו והתיישב בה. הוא נותר בקשרים עם בני משפחת הרלן, וככל הנראה קשר זה השפיע לימים על ג'ון מרשל הרלן, שטען לשוויון זכויות על פי החוק בפסק דין פלסי נגד פרגוסון.[2]
לאחר סיום לימודיו בבית ספר בפרנקפורט, החל הרלן את לימודיו בסנטר קולג' שבדאנוויל. הוא היה חבר באחוות בטא-תטא-פי וסיים את לימודיו בהצטיינות. אף על פי שאמו של הרלן שאפה שהוא יהיה סוחר, אביו עמד על כך שבנו ילך בעקבותיו ויעסוק בעריכת דין והוא הצטרף למשרדו של אביו ב-1852. בעוד שאביו של הרלן היה יכול להכשיר את בנו במסגרת המשרד, כפי שהיה מקובל באותה תקופה, הוא שלח אותו ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טרנסילבניה, שם הוא החל את לימודיו ב-1850 ובין מוריו נמנו ג'ורג' רוברטסון ותומאס אלכסנדר מרשל.[3] הרלן השלים את השכלתו המשפטית במשרדו של אביו וב-1853 התקבל ללשכת עורכי הדין של קנטקי.[4][5]
פוליטיקאי ועורך דין
ראשית דרכו
כחבר המפלגה הוויגית, כמו אביו, תחילת דרכו הפוליטית של הרלן הייתה מוקדמת, כאשר כבר ב-1851, הוצעה לו משרת השליש הראשי של המדינה (State adjutant general) על ידי מושל קנטקי ג'ון הלם. בתוקף תפקידו זה הוא היה למעשה המפקד של המיליציה של המדינה ועל כוחות המשמר הלאומי בתחומיה. הוא שימש בתפקיד במשך שמונה שנים, וכך נוכחותו במדינה בלטה והוא הכיר רבים מקרב הדמויות הפוליטיות המובילות בה. עם פירוק המפלגה הוויגית בראשית שנות ה-50, העביר הרלן את שיוכו הפוליטי למפלגת שאינם יודעים דבר, זאת על אף אי הנוחות שהוא חש כלפי התנגדותם לקתולים. הפופולריות האישית של הרלן בקנטקי גרמה להישרדותו הפוליטית כאשר מפלגה זו שקעה בסוף העשור, וב-1858 הוא ניצח בבחירות לתפקיד השופט המחוזי של מחוז פרנקלין (Opposition Party). במסגרת מפלגה זו הוא התמודד ללא הצלחה נגד הדמוקרט ויליאם סימס על מושב בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השמיני של קנטקי.[6]
במשך כל אותו עשור, מתח הרלן ביקורת הן על מתנגדי העבדות והן על תומכיה. כמו רבים מהדרומיים מתנגדי הפרישה, הוא תמך במועמדותם של ג'ון בל ואדוארד אברט מטעם מפלגת האיחוד החוקתי בבחירות לנשיאות של 1860.. הרלן הסכים להיות אלקטור עבור בל, ונשא נאומים בשם מפלגתו בכל רחבי קנטקי במהלך מסע הבחירות. במשבר הפרישה שהתחולל בעקבות בחירתו של הרפובליקני אברהם לינקולן, שאף הרלן למנוע את פרישתה של קנטקי. הוא כתב כמה מאמרי מערכת בעד האיחוד, ייצג את האיחוד בבית המשפט של המדינה והצטרף למיליציה שנודעה כ"הזואבים של קריטנדן".
לאחר שבית המחוקקים של קנטקי הצביע בעד הרחקת כל כוחות הקונפדרציה מהמדינה, גייס הרלן פלוגה ששירתה במסגרת רגימנט הרגלים העשירי של קנטקי. הוא לחם בזירה המערבית עד למותו של אביו בפברואר 1863 אז הוא התפטר ממינויו כקולונל ושב לפרנקפורט כדי לסייע למשפחתו.[7]
מנהיג במפלגה
שבועות ספורים לאחר פרישתו מהצבא, הוצגה מועמדותו של הרלן על ידי מפלגת האיחוד לתפקיד התובע הכללי של קנטקי. הוא התמודד במסע הבחירות על בסיס מצע להגשת תביעות שנגעו למלחמה באופן נמרץ, וניצח בהן בהפרש משמעותי. כתובע הכללי של קנטקי, הוציא הרלן חוות דעת משפטיות וייצג את המדינה בכמה תיקים בבתי המשפט. עם זאת, הפוליטיקה המפלגתית מילאה את רוב זמנו.[8] אף על פי שהיה עדיין מחויב לאיחוד, הוא התנגד להצהרת האמנציפציה של לינקולן ותמך במועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקללן בבחירות לנשיאות של 1864. הרלן התנגד גם לאשרור התיקון ה-13 לחוקה, ומתח עליו ביקורת כ"התערבות ישירה, בחלקן של המדינות, בעניינים המקומיים של מדינות אחרות".[9]
ב-1865, לאחר סיום המלחמה, סירב הרלן בתחילה להצטרף הן למפלגה הדמוקרטית, שאותה הוא ראה כמפלגה שקיבלה יתר על המידה את המורדים לשעבר, והן למפלגה הרפובליקנית, שלמדיניות השיקום שלה הוא התנגד. הוא ביקש להתמודד לבחירה מחדש ב-1867 כנציג מפלגה שלישית, אך הפסיד בבחירות על רקע ניצחון סוחף של הדמוקרטים במדינה. לאחר תבוסתו, הוא הצטרף למפלגה הרפובליקנית, ובבחירות לנשיאות של 1868 הוא תמך במועמדותו של יוליסס סימפסון גרנט. הוא עבר ללואיוויל, ופתח משרד עורכי דין מצליח בשותפות עם ג'ון ניומן, שופט לשעבר, שכמו הרלן, היה תומך האיחוד שעבר לשורות הרפובליקנים.[10] ב-1870 צירפו השניים לזמן קצר שותף שלישי, בנג'מין בריסטו, אך מאוחר יותר באותה שנה מינה הנשיא גרנט את בריסטו כפרקליט המדינה של ארצות הברית.
במקביל להרחבת עסקיו המשפטיים, היה הרלן פעיל בבניית וארגון המפלגה הרפובליקנית בקנטקי. ב-1871 הוא היה מועמד הרפובליקנים לתפקיד מושל קנטקי. אף על פי שהוא זכה רק במקום השני בבחירות בהפרש גדול מול המושל הדמוקרטי המכהן פרסטון לסלי, במהלך מסע הבחירות הוא ייצב את עצמו כמנהיג המפלגה הרפובליקנית במדינה. השקפותיו של הרלן על השיקום השתנו בראשית שנות ה-70 והוא החל לתמוך בצעדי השיקום כמו חוק האכיפה של 1870 (Enforcement Act of 1870), אם כי הוא עדיין התנגד לחוק זכויות האזרח של 1875, שבו הוא ראה כצעד מרחיק לכת יתר על המידה של הממשלה הפדרלית. באי רצון הוא קיבל את מועמדות המפלגה לתפקיד המושל ב-1875, ושוב נוצח בהפרש גדול, הפעם לדמוקרט ג'יימס מק'קרירי. בשנה שלאחר מכן היה הרלן פעיל בקידום מועמדותו לנשיאות של בריסטו בוועידה הארצית של המפלגה, בשאיפה להציב את בריסטו כמועמד בעל סיכויים טובים יותר מול המועמד המוביל ג'יימס בליין. כאשר עלה שמו של רתרפורד הייז כמועמד פשרה, העביר הרלן את קולותיהם של הנציגים שסרו למרותו ובסופו של דבר היה פעיל במערכת הבחירות של הייז בבחירות לנשיאות של 1876.
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית
מינויו
אף על פי שהוא ראה את עצמו כמועמד מתאים לכמה תפקידים בממשל החדש, במיוחד התובע הכללי, התפקיד היחיד שהוצע בתחילה להרלן היה חברות בוועדה שנשלחה ללואיזיאנה כדי ליישב את המחלוקת בנוגע לבחירות שם. עם זאת, בינואר 1877 התפטר השופט העליון דייוויד דייוויס בשל בחירתו לסנאט של ארצות הברית. בבקשו למנות דרומי כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית על רקע האווירה הקשה של הבחירות השנויות במחלוקת לנשיאות, הסכים הייז למנות את הרלן. אף על פי שמינויו של הרלן עורר ביקורת בקרב "סיעת האיתנים" (Stalwarts) של המפלגה הרפובליקנית, הוא אושר פה אחד על ידי הסנאט ב-29 בנובמבר 1877.
כהונתו
באופן כללי נהנה הרלן מתקופת כהונתו על כס השיפוט, והוא כיהן עד למותו ב-1911. כבר מתחילת כהונתו הוא יצר מערכת יחסים טובה עם עמיתיו השופטים והיה ידיד קרוב של כמה מהם. אף על פי שלעיתים קרובות הוא חלק על דעותיהם של שאר השופטים, בדרך כלל הוא היה מסוגל להפריד בין חילוקי הדעות בסוגיות משפטיות לבין מערכות היחסים האישיות. במהלך תקופת כהונתו הוא היה טרוד ללא הרף בבעיות כספיות, במיוחד כאשר הוא החל לממן את לימודיוהם של שלושת בניו בקולג'. שקיעתו בחובות הייתה בעיה תמידית מבחינתו, ובראשית שנות ה-80 הוא שקל להתפטר מבית המשפט ולשוב לעריכת דין במגזר הפרטי. בסופו של דבר הוא החליט להישאר בבית המשפט, אך השלים את הכנסתו בהוראת משפט חוקתי בבית הספר למשפטים קולומביה, שלימים היה בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.
בתקופה בה החל הרלן את כהונתו, בית המשפט ניצב בפני עומס עבודה, שנבע בעיקר מתיקים אזרחיים כלכליים, בהשוואה למעט מאוד פסקי דין בסוגיות חוקתיות. השופטים גם שפטו בסבבי רכיבה בבתי המשפט הפדרליים המחוזיים. אף על פי שמשימות שיפוט אלו היו קשורות לאזור שממנו הגיע השופט, בשל מעמדו הזוטר, הוצב הרלן לסבב השיפוטי השביעי, שמרכזו היה בשיקגו. בסבב זה כיהן הרלן עד 1896 ואז הוא הועבר לסבב השיפוטי השישי, שחלש על אזורים שהיו קרובים יותר לקנטקי. הוא מונה לתפקיד בשל מותו של השופט הקודם בסבב זה, האוול ג'קסון. הרלן היה לשופט בכיר בבית המשפט לאחר פרישתו של סטיבן פילד ב-1897 ולאחר מותו של מלוויל פולר ב-1910 הוא שימש כנשיא בית המשפט העליון בפועל.
פסיקותיו
במהלך תקופת כהונתו של הרלן על כס השיפוט, עסקו פסקי הדין המרכזיים של בית המשפט העליון בשאלות שעלו מתהליך התיעוש ומתיקוני השיקום (התיקון ה-13, ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית). החל משנות ה-80, החל בהדרגה בית המשפט העליון לאמץ את השקפת הלסה פר, תוך שהוא פסל תקנות כלכליות ובה בעת אפשר למדינות לקצץ בזכויותיהם של האפרו-אמריקאים.[11] בניגוד לרבים מעמיתיו, הצביע הרלן לעיתים קרובות בעד אישור התקנות הפדרליות והגן על זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים.[12] חוות הדעת השיפוטיות שלו הושפעו מאמונתו לאורך כל ימי חייו בממשלה לאומית חזקה, אהדתו לשכבות החלשות, ומהשקפותיו שתיקוני השיקום שינו באופן יסודי את מערכת היחסים בין הממשלה הפדרלית ובין ממשלות המדינות.[13] אף על פי שהרלן האמין שלבית המשפט הייתה הסמכות לערוך ביקורת שיפוטית על צעדי המדינות וצעדי הממשלה הפדרלית במגוון רחב של נושאים, הוא נטה להתנגד לאקטיביזם שיפוטי ורחש כבוד למחוקקים.[14]
התיקים המוקדמים (1896-1877)
את חוק זכויות האזרח של 1875 העביר הקונגרס בשלהי תקופת השיקום, ובו הוא התווה את ההפרדה הגזעית במרחב הציבורי, כמו למשל בשירות הרכבות. בית המשפט העליון לא דן בחוק זה עד 1883, כאשר הוא פסל את החוק ב"תיקי זכויות האזרח" (Civil Rights Cases). בחוות דעת הרוב שכתב בתיק זה, קבע השופט ג'וזף בראדלי שהתיקון ה-13 "פשוט ביטל את העבדות", ושהתיקון ה-14 לא הסמיך את הקונגרס לאסור על אפליה גזעית במרחב הפרטי. היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בתיק זה היה הרלן, שהתנגד לקביעה של בראדלי בתוקף, וטען ששופטי הרוב חתרו תחת תיקוני השיקום: "תוכנם ורוחם של התיקונים האחרונים לחוקה הוקרבו על ידי ביקורת מילולית שנונה ומתוחכמת". הרלן טען שהתיקון ה-14 העניק לקונגרס את הסמכות לפקח על מוסדות הציבור, והמשיך וטען שהתיקון ה-13 העניק לקונגרס את הסמכות "לעקור" את שרידי העבדות, כמו ההגבלה על חופש התנועה.
הרלן הצטרף לדעת הרוב בהחלטה שהתקבלה פה אחד בפסק הדין "פייס נגד אלבמה" (Pace v. Alabama) מ-1883, שבו נקבע שהחוקים נגד נישואי תערובת תאמו לחוקה. הרלן היה השופט העליון הראשון שטען שהתיקון ה-14 הגשים את מגילת הזכויות (נתן ערבויות לזכויות שיושמו במדינות עצמן), בפסק הדין "הורטדו נגד קליפורניה" (Hurtado v. California) מ-1884.
הרלן היה אחד מארבעת השופטים שכתבו חוות דעת מיעוט בפסק הדין "פולוק נגד חברת ההלוואות והנאמנות של החקלאים" (.Pollock v. Farmers' Loan & Trust Co) מ-1895, שפסל את גבייתו של מס הכנסה פדרלי על פי חוק וילסון-גורמן (Wilson–Gorman Tariff Act) משנת 1894. הרלן תיאר את חוות דעת הרוב כ"אסון לאומה" בשל "היותה מזיקה לסמכויות הצודקות של הממשלה הלאומית ומשבשת אותן".[15] הוא היה היחידי מבין חבר השופטים שכתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת א. ס. נייט" (United States v. E. C. Knight Co) מ-1895, שבו קיצץ בית המשפט העליון באופן משמעותי את סמכות הממשל הפדרלי לנקוט בצעדים בנוגע להגבלים העסקיים על פי חוק ההגבלים העסקיים של שרמן (אנ'). בחוות דעת זו הוא כתב ש"הממשלה המשותפת של כל האנשים היא היחידה שיכולה לעסוק באופן ראוי בעניין באופן ישיר וללא גרימת נזק לסחר בארץ בכללותו".[16] בשנות ה-90 הוא גם כתב כמה חוות דעת מיעוט בתיקים שבהם החלטות בית המשפט קיצצו בסמכויות הרגולטוריות של "מועצת הסחר הבין-מדינתי" (Interstate Commerce Commission).
פסק דין פלסי נגד פרגוסון
- ערך מורחב – פסק דין פלסי נגד פרגוסון
ב-1896 כתב השופט הנרי בראון את חוות דעת הרוב בפסק דין פלסי נגד פרגוסון, שהניח את היסודות לדוקטרינה של נפרד אך שווה. בעוד שתיקי זכויות האזרח פסלו את החוק הפדרלי, שאסר על ההפרדה הגזעית במרחב הפרטי, החלטת בית המשפט העליון בפסק הדין פלסי נגד פרגוסון התירה לממשלות המדינות ליישם את ההפרדה הגזעית. כשהוא דחה את הטיעון שההפרדה הגזעית הפרה את התיקון ה-13, כתב בראון ש"חוק שמרמז על הבחנה משפטית בלבד בין הלבנים לבין השחורים לא מהווה הרס של השוויון החוקי בין שני הגזעים, ולא יוצר מחדש מצב של עבדות בלתי רצונית". בתגובה לטענת העותר בתיק בנוגע לתיקון ה-14, כתב בראון שהתיקון ה-14 נועד "לאכוף שוויון מוחלט של שני הגזעים בפני החוק", אך הוסיף שהתיקון "לא יכול היה להיות מכווון לבטל הבחנה המבוססת על צבע עור או לאכוף שוויון חברתי, במובחן משוויון פוליטי, או למזג את שני הגזעים בתנאים שלא מקובלים על שניהם".
הרלן, שהיה היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בפסק דין זה, הסתייג לחלוטין מחוות דעת הרוב, וכתב ש"פסק הדין שניתן היום, יוכח בבוא הזמן כהרסני כמו פסק הדין שניתן בבית משפט זה בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד". הוא קיבל את הטיעון של המערער שהתיקון ה-13 אסר על הפרדה גזעית במרחב הציבורי, כפי שהוא האמין שההפרדה הגזעית כפתה "סמלים של עבדות ושיעבוד" על האפרו-אמריקאים. הוא גם קיבל את הטיעון של העותר שההפרדה הגזעית הפרה את התיקון ה-14 על בסיס העובדה שמרחב זה כלל "דרכים ציבוריות". הוא המשיך וכתב ש"החוקה שלנו היא עיוורת צבעים, והיא לא מכירה ולא סובלת מעמדות בקרב האזרחים". הרלן דחה את הרעיון שהחוק שבנדון היה מנוטרל משאלות גזעיות, וכתב ש"כל אחד יודע שכוונת החוק שבנדון היא להדיר שחורים מכלי תחבורה ציבוריים שנתפסו על ידי לבנים או יועדו להם". הוא הוסיף שהחוק היה "מתוכנן בערמומיות" כדי להפוך על פניהן את תוצאות מלחמת האזרחים.
תיקים מאוחרים (1911-1897)
הרלן לא חיבב את הרעיון של שוויון חברתי גזעי מלא. בעוד שהוא דחף לשוויון כפי שעשה בתיקים שונים לטובת "חוקה עיוורת צבעים" בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין פלסי נגד פרגוסון, הוא גם ציין ש"ישנו גזע כה שונה מאיתנו שאנו לא מרשים לבניו להפוך לאזרחי ארצות הברית... אני רומז על הגזע הסיני". בפסק הדין "ארצות הברית נגד וונג קים ארק" (United States v. Wong Kim Ark) מ-1898 הצטרף הרלן לחוות דעת המיעוט של נשיא בית המשפט העליון פולר, שבה תוארו הסכנות הכרוכות בהימצאותם של מספר רב של מהגרים סינים בארצות הברית. בית המשפט פסק שאנשים ממוצא סיני שנולדו בארצות הברית הם אזרחים על פי לידה. פולר והרלן טענו שהעיקרון דין הדם (כלומר, העיקרון שהילד יורש את האזרחות של אביו ללא קשר למקום לידתו) היה נפוץ יותר בהיסטוריה המשפטית של ארצות הברית מאז עצמאותה. מנקודת המבט של המיעוט, היסמכות יתר על עיקרון דין הקרקע (אזרחות על פי מקום הלידה), כאמצעי להגדיר את האזרחות, תוביל מצב עניינים בלתי נסבל שבו "ילדי הזרים, שבמקרה נולדו תוך כדי שאמותיהן עברו דרך שטחי הארץ, בין אם הוריהם הם בני מלוכה או לא, או בין אם הם מונגולים, מלאים או בני כל גזע אחר, זכאים לכהן כנשיא ארצות הברית, בעוד שילדיהם של אזרחינו, שנולדו מחוץ לארצות הברית, לא זכאים לכך.
הרלן גם כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "חברת הרכבת של שיקגו, ברלינגטון וקווינסי נגד עיריית שיקגו" (Chicago, Burlington & Quincy Railroad Co. v. City of Chicago) מ-1897, שקבע שהזכות להליך הוגן מצריכה פיצוי הולם שיינתן על כל רכוש פרטי שנתפס על ידי המדינה. פסק דין זה יישם את הסעיף הרלוונטי בתיקון ה-14, ושהיה הפעם הראשונה שחלק ממגילת הזכויות נגע לממשלות המדינות. בית המשפט לא יישם אף סעיף של מגילת הזכויות עד לפסק הדין "גיטלו נגד ניו יורק" (Gitlow v. New York) מ-1925. הרלן כתב את חוות דעת הרוב בפסק הדין "חברת ניירות הערך הצפונית נגד ארצות הברית" (Northern Securities Co. v. United States), שהיה הפעם הראשונה שבית המשפט אישר את השימוש בחוק ההגבלים העסקיים של שרמן כדי לפרק תאגיד גדול. הרלן כתב גם את חוות דעת הרוב בפסק הדין "אדאיר נגד ארצות הברית" (Adair v. United States) מ-1908, בו נקבע שלקונגרס לא הייתה הסמכות לאסור את "חוזי הכלב הצהוב" (Yellow-dog contract), הסכם העסקה בית עובד למעביד על בסיס הסכמתו של העובד לא להיות חבר באיגוד עובדים.
בשנותיו האחרונות על כס השיפוט, המשיך הרלן לכתוב חוות דעת מיעוט בפסקי דין מרכזיים, כמו פסק הדין "גילס נגד האריס" (Giles v. Harris) מ-1903, תיק שקרא תיגר על השימוש ב"סעיף הסבא", שהגביל את רשימות המצביעים ולמעשה שלל מהשחורים את זכות הבחירה. הוא גם כתב חוות דעת מיעוט בפסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק מ-1905, אך הוא הסכים עם דעת הרוב "שקיימת חירות להתקשר בחוזה שאינה יכולה להיות מופרת אפילו באמצעות סנקציה ישירה על פי חוק". בחוות דעת המיעוט שלו בפסק הדין "הודג'ס נגד ארצות הברית" (Hodges v. United States) מ-1906, חזר והדגיש הרלן את אמונתו שהתיקון ה-13 הסמיך את הקונגרס להגן על האפרו-אמריקאים מפני אפליה או אלימות. הוא היה השופט היחידי שכתב חוות דעת מיעוט בפסק הדין "אקס פארטה יאנג" (Ex parte Young) מ-1908, בו הוא טען שהתיקון ה-11 מנע תביעות נגד פקידי ממשל של המדינות הפועלים בתוקף תפקידם. בחוות דעת המיעוט החלקית שלו בפסק הדין "חברת סטנדרד אוייל מניו ג'רזי נגד ארצות הברית" (Standard Oil Co. of New Jersey v. United States), טען הרלן בתוקף שחוות דעת הרוב שאימצה את מבחן השכל הישר, ושבה נקבע שנסיבות מקלות מסוימות לא ניתן לפרק נאמנות גם אם היא מהווה מונופול. הן בפסק דין זה, והן בפסק הדין "ארצות הברית נגד חברת הטבק האמריקאית" (.United States v. American Tobacco Co) מ-1911, מתח הרלן ביקורת נוקבת על חוות דעת הרוב על כך שאימצה את מבחן השכל הישר, שכן מבחן זה לא בא לידי ביטוי בחקיקה המקורית, והוא האמין שבית המשפט חמס את זכות החקיקה של הקונגרס.
חיים אישיים
בדצמבר 1856 נשא הרלן לאישה את מלווינה פרנץ' שנקלין, בתו של איש עסקים מאינדיאנה. על פי ידידיהם ועל פי זיכרונותיה של שנקלין, הנישואים היו מאושרים והם נמשכו עד למותו של הרלן. לזוג נולדו שלושה בנים ושלוש בנות. בנם הבכור, ריצ'רד, היה לכומר פרסביטריאני ושירת כנשיא לייק פורסט קולג'. בנם השני, ג'יימס ס. הרלן, עסק בעריכת דין בשיקגו והיה התובע הכללי של פוארטו ריקו ויושב ראש מועצת הסחר הבין-מדינתי. בנם הצעיר, ג'ון מיינרד הרלן, עסק גם הוא בעריכת דין בשיקגו והיה חבר מועצת העיר. בנו של ג'ון מיינרד, ג'ון מרשל הרלן השני, היה שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית כמו סבו בשנים 1955–1971.
הרלן היה נוצרי פונדמנטליסט ולאמונתו הדתית היה מקום חשוב בחייו, כשופט בבית המשפט העליון, ובכלל.[17] בתקופת כהונתו על כס השיפוט הוא היה בעל תפקיד בכיר בכנסייה הפרסביטריאנית של שדרת ניו יורק בוושינגטון הבירה. בכנסייה זו הוא לימד אנשים בגיל הביניים בבית ספר של יום ראשון מ-1896 ועד למותו. הרלן היה גם חבר בבונים החופשיים.[18]
מותו
ג'ון מרשל הרלן נפטר בוושינגטון הבירה ב-14 באוקטובר 1911 לאחר 33 שנות על כס השיפוט. הוא היה השלישי באורך כהונתו עד אז והשישי באורך כהונתו עד היום. הוא היה אחרון השופטים שכיהנו תחת נשיאותו של מוריסון וייט שנותר על כס השיפוט. הוא נטמן בבית הקברות רוק קריק שבוושינגטון, מקום בו קבורים שופטים נוספים שכיהנו בבית המשפט העליון. הלראן, שסבל מקשיים פיננסיים במשך כל תקופת כהונתו בבית המשפט, הותיר אחריו מעט נכסים שיכלו לפרנס את אלמנתו ואת שתי בנותיו הרווקות. בחודשים שלאחר מותו, הקימו חברים מובילים בלשכת עורכי הדין של בית המשפט העליון קרן לרווחת משפחתו.
מורשתו והנצחתו
בעשורים שלאחר מותו, נשכח הרלן כמעט לחלוטין, אך המוניטין שלו החל להשתפר באמצע המאה ה-20, וחוקרים רבים מחשיבים אותו כיום כאחד מהשופטים הגדולים בבית המשפט העליון בתקופתו.[19][20] הוא נודע בעיקר בשל המוניטין שלו כ"מתנגד הגדול" (The Great Dissenter"), והוא ייזכר במיוחד בשל חוות דעת המיעוט שלו בפסק דין פלסי נגד פרגוסון.[21] ההיסטוריון ד. גרייר סטפנסון כתב ש"יותר מכל אחד מהשופטים העליונים שלצידם הוא כיהן, הרלן הבין את תיקוני השיקום ככאלו שמיסדו זכות מוגנת ברמה הלאומית נגד אפליה גזעית, אף על פי שהיה זה אמצעי של בית המשפט שלעיתים קרובות ביטא את הייעוד שלהם בחוות דעת המיעוט שלו".[22] חוקר המשפט ברנרד שוורץ כתב ש"חוות דעת המיעוט המרכזיות של הרלן אושרו באופן כללי בבית המשפט של ההיסטוריה. מאה שנים לאחר מכן, התנגדותו לפירוש הצר של זכויות האזרח, שאומץ על ידי דעת הרוב, זכתה לאישור באופן כללי".[23] השקפתו של הרלן, שהתיקון ה-14 קבע שמגילת הזכויות תיושם במדינות, גם היא אומצה באופן כללי על ידי בית המשפט העליון.[22]
על שמו של הרלן נקרא בית ספר תיכון ציבורי בשיקגו,[24] ובית ספר תיכון בסן אנטוניו שבטקסס.[25] במלחמת העולם השנייה נקראה על שמו אחת מאוניות ליברטי.[26] ב-1994 הקים סנטר קולג', שהרלן נמנה עם בוגריו, משרת פרופסורה בממשל על שמו.[27] בית הספר למשפטים של אוניברסיטת לואיוויל הקים על שמו קרן מלגות.
ב-1906 תרם הרלן עותק של תרגום המלך ג'יימס לבית המשפט העליון. עותק זה נודע כ"תנ"ך של הרלן" ועד היום הוא נחתם על ידי כל שופטי בית המשפט העליון לאחר השבעתם.[28]
קישורים חיצוניים
- ג'ון מרשל הרלן באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- ג'ון מרשל הרלן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ון מרשל הרלן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Eventful Life of Robert Harlan, The Cincinnati Enquirer (Cincinnati, Ohio), September 22, 1897, p. 6.
- ^ Lydialyle Gibson, The University of Chicago Magazine, WINTER/21, Volume 113, Number 2, May–June/2015.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 7–8, 13–17.
- ^ "John M. Harlan". Oyez Project. Chicago-Kent College of Law.
- ^ "John Marshall Harlan, 1877-1911". Supreme Court Historical Society.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 18-19, 29-37.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 38-68.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 68-80.
- ^ Luxenberg, Steve (2019). Separate: The Story of Plessy v. Ferguson, and America's Journey from Slavery to Segregation. W. W. Norton & Company, p. 202.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 81-109.
- ^ White, G. Edward (1975). "John Marshall Harlan I: The Precursor". The American Journal of Legal History. 19 (1), pp. 2–3.
- ^ White, G. Edward (1975). "John Marshall Harlan I: The Precursor". The American Journal of Legal History. 19 (1), pp. 5-6.
- ^ White, G. Edward (1975). "John Marshall Harlan I: The Precursor". The American Journal of Legal History. 19 (1), pp. 11, 20-21.
- ^ Shoemaker, Rebecca S. (2004). The White Court: Justices, Rulings, and Legacy, p. 16.
- ^ Schwarz, Bernard (1995). A History of the Supreme Court. Oxford University Press, p. 185.
- ^ Stephenson, D. Grier (2003). The Waite Court: Justices, Rulings, and Legacy. ABC-CLIO, p. 116.
- ^ "John Marshall Harlan - Supreme Court History". pbs.org. December 2006.
- ^ Paul M. Bessel, U. S. SUPREME COURT JUSTICES WHO WERE FREEMASONS, The Masonic Trowel.
- ^ White, G. Edward (1975). "John Marshall Harlan I: The Precursor". The American Journal of Legal History. 19 (1), p. 1.
- ^ Beth, Loren P. (1992). John Marshall Harlan: The Last Whig Justice. Lexington, KY: University Press of Kentucky, pp. 1–2.
- ^ King, Gilbert (December 20, 2011). "The Great Dissenter and His Half-Brother". Smithsonian.
- ^ 22.0 22.1 Stephenson, D. Grier (2003). The Waite Court: Justices, Rulings, and Legacy. ABC-CLIO, pp. 114-115.
- ^ Schwarz, Bernard (1995). A History of the Supreme Court. Oxford University Press, p. 163.
- ^ "Harlan Community Academy". harlanfalcons.org.
- ^ Harlan High School
- ^ "Jones Construction, Brunswick GA". www.ShipbuildingHistory.com. 13 October 2010.
- ^ "Centre's John Marshall Harlan praised as civil rights pioneer". Centre College. March 5, 2009. Archived from the original on December 15, 2009.
- ^ White, Darrell (March 12, 2008). ""Harlan Bible" Day – March 12 (1906)". American Judicial Alliance.
33495966ג'ון מרשל הרלן