בנג'מין בריסטו
 | |||||||||||
| בנג'מין בריסטו | |||||||||||
| לידה |
20 ביוני 1832 אלקטון, קנטקי, ארצות הברית | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 ביוני 1896 (בגיל 64) ניו יורק, ניו יורק ,ארצות הברית | ||||||||||
| שם מלא | בנג'מין הלם בריסטו | ||||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות וודלאון, ניו יורק, ניו יורק ,ארצות הברית | ||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
בנג'מין הלם בריסטו (באנגלית: Benjamin Helm Bristow; 20 ביוני 1832 - 22 ביוני 1896) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר האוצר ה-30 וכפרקליט המדינה הראשון של ארצות הברית.
בריסטו היה קצין בצבא האיחוד, איש רפורמות חבר המפלגה הרפובליקנית ופעיל זכויות אזרח. במהלך כהונתו כמזכיר האוצר הוא נודע בעיקר בשל מיטוטה והעמדתם לדין של חבריה של "טבעת הוויסקי", קבוצה בה היו חברים יצרני ויסקי ומשתפי פעולה משירות הכנסות הפנים להשתמטות ממיסים שדלדלה את האוצר הלאומי, זאת הוא עשה לבקשתו של הנשיא יוליסס סימפסון גרנט. בנוסף, קידם בריסטו את המטבע שנשען על תקן הזהב במקום שטרות כסף. בריסטו היה אחד מחברי הקבינט הפופולריים ביותר של גרנט מבין הרפורמטורים. הוא תמך ב"חוק חידוש המטבעות" של גרנט משנת 1875, שסייע לייצב את הכלכלה במהלך המשבר הפיננסי של 1873. כפרקליט המדינה הראשון, סייע בריסטו לגרנט ולתובע הכללי איימוס טפן אקרמן באופן נמרץ בהעמדתם לדין של חברי הקו קלוקס קלאן במהלך תקופת השיקום במדינות הדרום. בריסטו דחף למתן האפשרות לאזרחים האפרו-אמריקאים בקנטקי להעיד בבתי משפט בתיקים בהם היו מעורבים לבנים ופתיחת מערכת החינוך הציבורית לבני כל הגזעים.
בריסטו, בן קנטקי, היה בנו של עורך דין בולט תומך האיחוד חבר המפלגה הוויגית. הוא סיים את לימודיו בקולג' ג'פרסון בפנסילבניה ב-1851, למד משפטים והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1853 ועסק בעריכת דין עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1861. במהלך המלחמה הוא שירת בצבא האיחוד, נפצע בקרב שילה, החלים, וקודם לדרגת לוטננט קולונל. עד סוף שרותו הצבאי הגיע לדרגת קולונל. ב-1863 נבחר בריסטו כחבר הסנאט של קנטקי וכיהן בו תקופת כהונה אחת. בתום המלחמה הוא מונה כעוזר לתובע המחוזי של ארצות הברית באזור לואיוויל וב-1866 הוא מונה לתובע המחוזי עצמו.
ב-1870 מונה בריסטו כפרקליט המדינה הראשון של ארצות הברית, ובתפקיד זה הוא סייע לתובע הכללי בטיעונים בתיקים בבית המשפט העליון. ב-1874 מינה אותו הנשיא גרנט כמזכיר האוצר של ארצות הברית. בתחילה העניק גרנט לבריסטו את מלוא הגיבוי במהלך משפטי "טבעת הוויסקי" עם זאת, כאשר בריסטו והתובע הכללי אדוארד פיירפונט, איש רפורמות נוסף בקבינט, חשפו את אורוויל בבקוק, מזכירו האישי של גרנט, כחלק מטבעת הוויסקי, החלו יחסיהם של גרנט ובריסטו להתקרר. ביוני 1876, בשל חיכוך על ההעמדה לדין של אנשי טבעת הויסקי על ידי בריסטו, ועל רקע שמועה שבריסטו היה מעוניין להתמודד לנשיאות, הוא התפטר מתפקידו. במהלך הבחירות לנשיאות של 1876 ביצע בריסטו ניסיון בלתי מוצלח לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות והרפובליקנים בחרו ברתרפורד הייז. לאחר הבחירות שב בריסטו לעסקיו הפרטיים בעריכת דין בניו יורק וב-1878 הקים משרד עורכי דין מצליח, ולעיתים קרובות הוא טען בתיקים בפני בית המשפט העליון עד למותו ב-1896.
ההיסטוריון ג'ין אדוארד סמית' הגדיר את בריסטו כאחד מהבחירות הטובות של גרנט לקבינט שלו. אנשי הרפורמות היו מעל הכל מרוצים מבריסטו על ההעמדה לדין של אנשי טבעת הוויסקי ועל כך שהוא ניקה את הממשלה משחיתות. ההיסטוריונים גם שיבחו את בריסטו, פרקליט המדינה הראשון של ארצות הברית, על העמדתם לדין של אנשי הקו קלוקס קלאן. בכל אופן, בריסטו היה איש מחלוקות שאפתני מטבעו, ובאותה תקופה הוא היה מעורב בכמה סכסוכים עם חברי הקבינט של גרנט. כאיש קנטקי, הוא ייצג את הדרום בקבינט של גרנט בתקופת נשיאותו השנייה.
ראשית חייו
בנג'מין בריסטו נולד באחוזת אדוארדס הול שבאלקטון, קנטקי.[1] הוא היה בנם של פרנסיס בריסטו ושל רעייתו אמילי הלם. פרנסיס בריסטו היה עורך דין בולט וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1854–1855 ו-1859–1861 מטעם המפלגה הוויגית.[2][3] אדוארדס הול היה ביתו של סבו מצד אמו של בריסטו, בנג'מין אדוארדס.[1] לזמן מה עבד בנג'מין בריסטו כשותף במשרד עורכי הדין של אביו. בהמשך היה אביו לתומך נלהב של האיחוד ומתנגד עבדות אדוק. דעותיו הפוליטיות הוויגיות השפיעו מאוד על השקפותיו של בנו.[2]
נישואים ומשפחה
ב-21 בנובמבר 1854 נשא בריסטו לאישה את אֶבִּי בריסקו.[2] לזוג נולדו בן בשם ויליאם ובת בשם נני. ויליאם היה לימים עורך דין שעבד במשרדו של אביו בניו יורק. נני נישאה לאיבן סמנר דרייפר, איש עסקים בתחום הטקסטיל ופוליטיקאי שכיהן בין השאר כמושל מסצ'וסטס.[4] ב-1858 עברו בריסטו ורעייתו אבי להופקינסוויל שבקנטקי. הוא עסק בעריכת דין עד לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית.[5][2]
מלחמת האזרחים
בדצמבר 1860, לאחר שנבחר אברהם לינקולן לנשיאות, פרשה קרוליינה הדרומית מן האיחוד וכך הוקמה קונפדרציית המדינות של אמריקה ("הקונפדרציה"), בעיקר כדי להגן על מוסד העבדות בארצות הברית ועל מטעי הכותנה הרווחיים במדינות הדרום וכהתנגדות לשילובם של השחורים בחברה וקבלתם כאזרחים.[6] הנשיא ג'יימס ביוקנן, שרחש אהדה לדרום, כמעט ולא נקט בשום צעד למנוע את הפרישה טרם השבעתו של לינקולן ב-4 במרץ 1861. בתחילת המלחמה באותה שנה, בריסטו, שהיה תומך אדוק של האיחוד, התגייס לצבא האיחוד וסייע בהקמת רגימנט הרגלים ה-25 של קנטקי. ב-21 בספטמבר אותה שנה הוא מונה כקצין בדרגת לוטננט קולונל ברגימנט זה.[2] בריסטו לחם תחת פיקודו של הגנרל יוליסס סימפסון גרנט ושירת בשלושה קרבות: קרב פורט הנרי (אנ'), קרב פורט דונלסון (אנ') וקרב שילה, בו הוא נפצע.[7]
באפריל 1862 חנו הגנרל גרנט ורוב כוחות צבא האיחוד שבפיקודו במזח פיטסבורג שבטנסי ותכננו לתקוף את קורינת' (אנ') שבמיסיסיפי, שבה היה מוצב כוח חזק של צבא הקונפדרציה. הדרומיים תקפו בכוח מלא, והפתיעו את צבאו של גרנט שלא היה מחופר. גרנט ואנשיו הצליחו להדוף את המתקפה, אף על פי שדיוויזיה אחת של הצפוניים נלכדה. ביום המחרת, לאחר שגרנט קיבל תגבורות, תקף צבא האיחוד את אנשי הקונפדרציה בכוח מלא והדף אותם בחזרה לקורינת'. ביומיים אלו של קרב שילה נפצע בריסטו קשה מהתפוצצות פגז מעל לראשו ונאלץ לפרוש זמנית משירות קרבי כדי להחלים.[5] ההתפוצצות החזקה מחרישת האוזניים גרמה לבריסטו ללקות שמיעה ולחוסר הכרה, ונבצר ממנו לפקד. הוא הוחלף במייג'ור ויליאם בל. לאחר שהחלים, שב בריסטו בקיץ אותה שנה לשירות קרבי וסייע בגיוסו של רגימנט הפרשים השמיני של קנטקי.[7]
ב-8 בספטמבר אותה שנה הוצב בריסטו כלוטננט קולונל ברגימנט הפרשים השמיני. בינואר 1863 הוא קיבל את הפיקוד על הרגינמט, לאחר שהמפקד הקודם, קולונל ג'יימס שקלפורד, קודם לדרגת בריגדיר גנרל. ב-1 באפריל קודם בריסטו לדרגת קולונל והמשיך לפקד על הרגימנט. ביולי אותה שנה סייע הרגימנט בפיקודו של בריסטו ללכוד את ג'ון האנט מורגן, במהלך פלישתו באותו חודש לאינדיאנה ולאוהיו.[7]
קריירה פוליטית ומשפטית בקנטקי
ב-23 בספטמבר 1863 שוחרר בריסטו מצבא האיחוד ונבחר כחבר הסנאט של קנטקי מטעם מחוז כריסטיאן. בחירה זו הייתה ללא ידיעתו והוא כיהן בתפקיד עד התפטרותו ב-1865. הוא תמך בכל צעדי החקיקה של האיחוד במהלך המלחמה, בבחירתו של לינקולן לתקופת כהונה שנייה כנשיא בבחירות של 1864 ובקבלתו של התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהוציא את העבדות אל מחוץ לחוק.[5]
ב-1865 מונה בריסטו כעוזר התובע המחוזי. ב-1866 הוא מונה כתובע המחוזי בלואיוויל. כתובע מחוזי הוא נודע בשל תקיפותו באכיפת חוק זכויות האזרח של 1866 (אנ'). בריסטו שירת כתובע המחוזי עד 1870 ובילה חודשים מספר בעריכת דין בשותפות עם מי שלימים יכהן כשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית ג'ון מרשל הרלאן.
פרקליט המדינה של ארצות הברית
ב-1870 הקים הקונגרס את מחלקת המשפטים של ארצות הברית, בין השאר כדי לסייע לאכיפת חוקי השיקום והתיקונים לחוקה. ב-4 באוקטובר מינה הנשיא יוליסס סימפסון גרנט את בריסטו כפרקליט המדינה הראשון של ארצות הברית, תפקידו בו הוא כיהן עד התפטרותו ב-12 בנובמבר 1872.[7]
משפטי הקו קלוקס קלאן
בריסטו והתובע הכללי של ארצות הברית איימוס טפן אקרמן דאגו להעמדתם לדין של אלפי אנשי הקו קלוקס קלאן. כתוצאה מכך השנתיים הבאות היו שקטות במהלך תקופת השיקום הסוערת בדרום. ב-1873 הציג הנשיא גרנט את מועמדותו של בריסטו כתובע הכללי במקרה שתאושר מועמדותו של התובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס לתפקיד נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, אך בסופו של דבר לא אושר מינויו של ויליאמס.[3]
נאום זכויות האדם
ב-1871 נסע בריסטו למדינתו קנטקי ובנאום שנשא שם הוא הגן על זכויות האדם של האפרו-אמריקאים. הוא טען שלשחורים ניתנה הזכות להעיד בבתי משפט. באותה עת אסר החוק בקנטקי על 225,000 אזרחים שחורים מלהעיד בכל משפט אזרחי או פלילי בו היו מעורבים לבנים. בריסטו קבע ששורשיו של חוק זה במשטר העבדות ושהוא "שגוי באופן מפלצתי ואכזרי כלפי שני הגזעים". בריסטו ציין שחוק הקו קלוקס קלאן ושאר חוקי זכויות האדם שעברו בקונגרס נועדו להגן על "האזרחים הצנועים" מפני פורעי החוק. הוא ציין שהוא "יגבה מס מרכושם של העשירים כדי לחנך את ילדיהם של שכניהם העניים" ושהוא "יגבה מס מרכושם של הלבנים כדי לחנך את ילדי השחורים". בריסטו טען שיש להעניק חינוך אוניברסלי ושיש לגבות מס מכל בעלי הרכוש בקנטקי כדי לממן את בתי הספר.[8]
מזכיר האוצר
.jpg)
ב-3 ביוני 1874 מינה הנשיא גרנט את בריסטו כמזכיר האוצר של ארצות הברית לאחר שויליאם אדמס ריצ'רדסון אולץ להתפטר על רקע "שערוריית סנבורן" (אנ'), שבה היו מעורבים ספסרות ומשוא פנים בגביית חובות מס. בריסטו זכה לשבחים מהעיתונות כאיש רפורמות שהמערכת הייתה זקוקה לו אז.[2] הוא לקח את השליטה על המשבר הכלכלי שהחל בעקבות המשבר הפיננסי של 1873. באותה התקופה הייתה המפלגה הרפובליקנית חלוקה בשאלת המטבע. בריסטו תמך בחברי המפלגה מצפון מזרח ארצות הברית שהעדיפו את השימוש במטבע קשה (מטבעות) על פני שטרות הכסף. ב-22 באפריל הטיל הנשיא גרנט וטו על "חוק האינפלציה" שהיה אמור להגדיל את כמות השטרות במחזור בכלכלה הקורסת. תמיכתו של בריסטו בווטו של גרנט סייעה לו לקבל ממנו את המינוי כמזכיר האוצר. כשבועיים לאחר שנכנס בריסטו לתפקידו, ב-20 ביוני, חתם גרנט על חוק פשרה שאישר בדיעבד מבחינה חוקית את הכנסתם למחזור של 26 מיליון דולר בשטרות על ידי המזכיר הקודם ריצ'רדסון, התיר את הכנסתם של לא יותר מ-382 מיליון דולר, ואישר הפצה חוזרת של שטרות בערך של 55 מיליון דולר. לחוק הייתה השפעה מצומצמת בהחייאת הכלכלה ההרוסה.
רפורמות פנימיות
מתוך רצון להגשים את הציפיות של העיתונות לרפורמות, ניגש בריסטו למשימה באופן מידי. הוא ביצע ארגון מחדש מקיף במחלקת האוצר, ביטל את המשרה המושחתת של האדריכל המפקח ופיטר את מבקר המשנה של המחלקה ואת הכפופים לו בשל חוסר יעילות. הוא טלטל את כוח הבילוש ואיחד מחוזות גביה בשירות המכס ובשירות הכנסות הפנים.[2] הוא פיטר יותר מ-700 איש ויישם כללי שירות ציבורי במחלקת האוצר.
הסכסוך עם רובסון
חודשיים לאחר מינויו של בריסטו כמזכיר האוצר, פרצה מחלוקת בינו לבין מזכיר הצי ג'ורג' רובסון. המחלוקת התמקדה סביב רצונו של רובסון למנות את הסנאטור אלכסנדר קייטל כסוכן פיננסי בלונדון כדי לנהל משא ומתן על אגרות חוב. קייטל מילא משימה דומה ב-1873 תחת מזכיר האוצר הקודם ריצ'רדסון. בריסטו סירב לבצע את המינוי והאמין שמינוי מקרב עובדי מחלקת האוצר יהיה מתאים יותר. בריסטו ניסה לשכנע את גרנט למנות את ג'ון ביגלו, ראש חטיבת ההלוואות של מחלקת האוצר. גרנט קיבל את בחירתו של בריסטו, אך הזהיר אותו שלביגלו רקע של אלכוהוליזם. בריסטו המשיך לחתור עוד תחת השפעתו של רובסון בקבינט. הוא ציין בפני לגרנט שמחלקת הצי מנוהלת באופן בלתי יעיל ושהיא נמצאת תחת השפעתו של הבנק בבעלותו של מזכיר האוצר לשעבר יו מקולוק. יועציו של בריסטו יעצו לו לצנן את גישתו ולנקוט בגישה פחות תוקפנית.
הסכסוך עם ויליאמס
לאחר שמועמדתו של התובע הכללי ג'ורג' הנרי ויליאמס כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית לא אושרה על ידי הסנאט, היה מעמדו בקבינט לא בטוח. המוניטין האישי שלו ושל רעייתו, קייט ויליאמס היה תחת בחינה ציבורית נוקבת. כדי להגן על בעלה ועל עצמה, שלחה קייט ויליאמס מכתבים אנונימיים שהשמיצו את חברי הקבינט ואישים אחרים, כולל רמיזות על התנהגות לא צנועה לכאורה. בין חברי הקבינט שקיבלו את המכתבים הללו היה מזכיר המלחמה ויליאם בלקנאפ ומזכיר הצי ג'ורג' רובסון. היועץ המשפטי של מחלקת האוצר, בלופורד וילסון, חקר את המכתבים ואת קייט ויליאמס. וילסון, בלקנאפ ורובסון הסכימו שוויליאמס חייב לפרוש מתפקידו. בריסטו, שגיבה את וילסון, דחק בנשיא גרנט להדיח את ויליאמס. מזכיר המדינה המילטון פיש ציין בפני הנשיא שקייט ויליאמס קיבלה שוחד של 30,000 דולר מחברת Pratt & Boyd כדי שמחלקת המשפטים תסגור תיק משפטי שהתנהל נגדה. לבסוף הדיח גרנט את ויליאמס והחליפו באדוארד פיירפונט שטיהר את מחלקת המשפטים מהשחיתויות.[9]
הסכסוך עם דלאנו
קולומבוס דלאנו היה מזכיר הפנים של גרנט, שהתיר שחיתות רבה במחלקת הפנים. בריסטו, שהיה איש רפורמות, שאף שדלאנו יודח, בהאמינו שעזיבתו של דלאנו תיצור אווירה של יושרה במפלגה הרפובליקנית. בנוסף, האמין בריסטו שדלאנו זומם כנגדו. בריסטו כינה אותו "כלב מרושע מאוד" ואמר שדלאנו ראוי "לנאצה מפי כל אדם הגון". הוא שכר את פרנק וולקוט כדי שיחקור את הנעשה במחלקת הפנים, שהייתה נגועה בשחיתות. וולקוט גילה שהמודד הראשי של ויומינג, סילס ריד, ביצע חוזים עם מודדים מושחתים שחלקו רווחים עצומים עם שותפים סמויים.
אחד משותפים סמויים אלו היה בנו של דאלנו, ג'ון, שלא עבר שום הכשרה כמודד ולא היה לו ניסיון תעסוקתי בתחום זה. וולקוט העביר לבריסטו את העדות על כך, ובריסטו העביר אותה לגרנט. אף על פי שהקשרים עם השותפים הסמויים היו חוקיים לכאורה, השערורייה שילהבה את הדמוקרטים. באפריל 1875 היה ברור שדלאנו חייב לעזוב את תפקידו, אך גרנט עיכב את פיטוריו בכמה חודשים. דלאנו השיב מלחמה שערה כאשר חשף מידע שחברי קבינט אחרים ביקשו שהוא יישאר בתפקידו, בנוסף להטלת האשמות שווא נגד בריסטו. באוקטובר אותה שנה החליף גרנט בסופו של דבר את דלאנו בזכריה צ'נדלר שניקה את השחיתות במחלקת הפנים.[10]
טבעת הוויסקי
באביב 1875 החל בריסטו במערכה נגד שחיתות שהציבה אותו באור הזרקורים. פועלו הגדול ביותר במחלקת האוצר הייתה פירוקה של "טבעת הוויסקי" (Whiskey Ring), שבסיסה היה בסנט לואיס, והעמדתם לדין של חבריה. טבעת הוויסקי הייתה מנגנון חזק ומושחת שהוקם על ידי מזקקי ויסקי במערב התיכון ובעלי בריתם בשירות הכנסות הפנים (IRS). הם הגדילו את רווחיהם באמצעות הימנעות מתשלום מס על ייצור הוויסקי. המזקקים העדיפו לשחד את סוכני שירות הכנסות הפנים במקום לשלם את המס על האלכוהול. מאמצים קודמים לחשוף את טבעת הוויסקי עלו בתוהו, שכן חבר הרשת בוושינגטון הזהירו את שותפיהם במערב התיכון על החקירה. בנובמבר 1872 נערכה חקירה על ידי שלושה חוקרים של שירות הכנסות הפנים, במזקקות של סנט לואיס, וחשפו אי-סדרים בהיקף משמעותי, אך אחד מסוכני השירות שקיבל שוחד, הגיש דוח מסולף על הנעשה שם. על אף השמועות שנפוצו בוושינגטון על קיומה, נראה היה שהרשת חסינה מפני רשויות החוק.
החקירה
בסתיו 1874 קיבל בריסטו הקצבה מהקונגרס בסכום של 125,000 דולר לחקירת טבעת הוויסקי.[11] בדצמבר אותה שנה שיכנע בריסטו את מפקח הכנסות הפנים, ג'. ו. דאגלס, למנות צוות חקירה חדש, אך מזכירו האישי של הנשיא גרנט בבית הלבן, אורוויל בבקוק, שכנע את דאגלס לפעול באופן מנוגד. מאמץ להעביר את מפקחי ההכנסות, שהוצעו על ידי דאגלס, למקומות חדשים, כדי לפרק את הרשת, כשל כאשר על רקע התנגדות פוליטית השעה הנשיא גרנט ב-4 בפברואר 1875 את ההוראה. גרנט שאף "לחשוף שחיתויות" שכבר בוצעו על ידי טבעת הוויסקי יותר מאשר להעביר מתפקידם את המפקחים. בריסטו והיועץ המשפטי של מחלקת האוצר שמונה על ידי גרנט, בלופורד וילסון, איבדו אמון בנכונותו של דאגלס לעקוב אחרי טבעת הוויסקי ופתחו בחקירה סמויה שנוהלה על ידי חוקרים עצמאיים, ששמותיהם הוצעו על ידי סוכן מחלקת הכנסות הפנים הומר יריאן.
הכתב הפוליטי ג'ורג' ו. פישבק, בעליו של העיתון St. Louis Democrat, יעץ לבריסטו ולווילסון כיצד לחשוף את הטבעת הוויסיקי ולעקוף כל פקיד פדרלי מושחת שהיה עלול להעביר מידע על החקירה לחברי הרשת. העיתונאי הוושינגטוני הנרי בוינטון סייע גם הוא לבריסטו ולווילסון בחקירתם. בפיקוחו של וילסון, סוכנים בלתי מושחתים שעליהם נמנה גם יריאן, השיגו עדויות בהיקף נרחב בסנט לואיס על מעשי שחיתות שבוצעו על ידי חברי הרשת.[2] כדי לוודא את היקפה הרחב של השחיתות, ביצע בריסטו בדיקה של הכמויות המדויקות בשטרי המטען של הרכבות וספינות הקיטור בהם הועברו המשקאות בסנט לואיס ובערים אחרות.[9] כדי שלא ייוודע דבר אודות החקירה לחברי הרשת, צייד בריסטו את הסוכנים שניהלו את החקירה בצופן שונה מהצופן הרגיל של מחלקת האוצר, והמסרים הועברו דרך פישבק ובוינטון. חקירה דומה בוצעה בשיקגו ובמילווקי[2] עד מהרה הושג מידע על מעשי השחיתות, שכללו מערך ספסרות שבו היו מעורבים מזקקי ויסקי וסוכנים מושחתים של שירות הכנסות הפנים. כדי להימנע מתשלום מס, שיווקו חברי הרשת את הוויסקי כשהוא מסומן כחומץ, או עשו שימוש רב-פעמי בחותמות של שירות הכנסות הפנים בניגוד לחוק. כתוצאה ממעשים אלו, הפסידה מחלקת האוצר הכנסות בשווי של מיליוני דולרים בתשלומי מס.
החקירה של בריסטו חשפה שגובה המס של סנט לואיס, ג'ון מקדולנד, שמונה על ידי גרנט ושלט על שבע מדינות, היה מנהיג טבעת הוויסקי.[11] באפריל 1875 זומן מקדונלד ללשכתו של בריסטו בוושינגטון, שם הוא עומת עם כל העדויות נגדו והתוודה על היותו מנהיג הרשת. עם זאת, לאחר שעזב את משרדו של בריסטו, ביודעו שהוא עלול לעמוד לדין, הוא ביקש מווילסון, ללא הצלחה, לשלם כופר במקום לעמוד לדין, ושלא יערכו פשיטות על המזקקות הקשורות לרשת. מקדונלד קיווה שהעמדת חברי טבעת הוויסקי לדין תגרום נזק למפלגה הרפובליקנית במיזורי. מאוחר יותר אמר וילסון שהיה עליו לפטר את מקדונלד באותו רגע אם הייתה לו הסמכות לעשות כן.[11]
התביעה
ב-8 במאי 1875 הגיש בריסטו לגרנט את ממצאי חקירת השחיתות על טבעת הוויסקי והביע את הצורך בהגשת תביעה באופן מידי. גרנט נתן מיד לבריסטו את הרשות לפעול נגד טבעת הויסקי וביקש ממנו לפעול ללא רחם נגד כל האשמים. שלושה ימים לאחר מכן, ב-10 במאי, הכה בריסטו ברשת בעת ובעונה אחת.[2] סוכני שירות הכנסות הפנים פשטו על מזקקות בסנט לואיס, שיקגו, מילווקי ושש ערים נוספות במערב התיכון וסגרו אותן. סוכני שירות הכנסות הפנים המושחתים הושמו במעצר ובוצעו השתלטויות על 32 מזקקות. נלקחו ספרי חשבונות, מסמכים וקבלות מס, מהם עלו הוכחות לאשמותיהם של חברי הרשת. היקף העדויות היה נרחב והוגשו יותר מ-350 כתבי אישום.[9]
אחד מראשי המנגנון של המפלגה הרפובליקנית בוויסונסין נמצא קשור לרשת. מן העדויות עלה שכמעט כל מחזיקי המשרות בשיקגו מטעם הרפובליקנים הפיקו רווחים מהזיקוק הבלתי חוקי. מרכז הרשת היה בסנט לואיס. היקף ההשתמטות במס בששת החודשים שלפני התפוצצות הפרשה עמד על 1,650,000 דולר ובשנתיים קודם לכן הגיע היקף ההשתמטות ל-4 מיליון דולר.[9] בריסטו דאג להגשה של כמעט 250 תביעות פליליות פדרליות נגד חברי טבעת הוויסקי ותוך שנה הושב סכום של 3,151,000 דולר לקופת האוצר בכספי מיסים שלא שולמו והושגו 110 הרשעות נגד 176 חברי טבעת הוויסקי. נגד הפקיד הראשי של מחלקת האוצר, ויליאם אוורי, גובה המס בסנט לואיס, ג'ון מקדולנד וסגנו ג'ון ג'ויס, הוגשו כתבי אישום והם הורשעו.[12]
משפט בבקוק
חקירתו של בריסטו המשיכה אל הבית הלבן, שכן העדויות רמזו שמזכירו הפרטי של הנשיא גרנט, אורוויל בבקוק, היה מודיע חשאי בתשלום של טבעת הוויסקי. בריסטו מצא שני מכתבים מוצפנים מפלילים שהיו חתומים בשם Sylph, שהוא האמין שהם היו בכתב ידו של בבקוק. במכתב הראשון, מתאריך 10 בדצמבר 1874, נכתב, "הצלחתי, הם לא ימשיכו, אכתוב לך". במכתב השני, מה-3 בפברואר 1875, נכתב, "יש לנו מידע רשמי שהאויב התעורר, תזיז דברים". באוקטובר 1875 הביא בריסטו את המכתבים לישיבת הקבינט. בבקוק הוכנס לישיבה ועומת מול העדויות הן עם בריסטו והן עם התובע הכללי אדוארד פיירפונט. בבקוק טען שהמסרים הללו היו קשורים לבניית גשר אידז בסנט לואיס ולעניינים פוליטיים במיזורי. גרנט קיבל את הסברו של בבקוק על המכתבים. בכל אופן, בדצמבר אותה שנה הוכח הקשר של בבקוק לטבעת הוויסקי ומשפטו נקבע לפברואר 1876 בסנט לואיס. במהלך המשפט, הנשיא גרנט, שהאמין בחפותו של בבקוק, נקט בבית הלבן בעמדה להגנתו, והיא הוקראה למושבעים בסנט לואיס. בסופו של דבר זוכה בבקוק על ידי חבר המושבעים ושב לוושינגטון.[13][14]
התפטרותו
לאחר משפטי טבעת הוויסקי, כולל משפטו של בבקוק, ועם התקרבות מערכת בחירות לנשיאות של 1876, מעמדו של בריסטו בקבינט של גרנט היה בלתי נסבל. גרנט כעס על העמדתו של בבקוק על ידי בריסטו, והוא היה סבור גם כן שבבקוק היה חף מפשע. בנוסף, נפוצו שמועות שבריסטו הגיש את כתבי האישום בפרשה כדי לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, וכך חש גרנט שהוא נבגד על ידו. בעיקר בשל החיכוך בינו לבין הנשיא, התפטר בריסטו מתפקידו ביוני 1876. כמזכיר האוצר הוא דחף להחזרתם של המטבעות הקשים ולהוצאת מהמחזור, לפחות באופן חלקי של שטרות הכסף. הוא גם היה זה שקידם את הרפורמה בשירות הציבורי.[3] עם התפטרותו, שלא כמו שאר חברי הקבינט של גרנט, כמו התובעים הכללים אבנעזר רוקווד הואר ואיימוס טפן אקרמן והמנהל הכללי של הדואר מרשל ג'וול, נמנע בריסטו ממצב מביש יותר של פיטורים ישירים על ידי גרנט.
המירוץ לנשיאות ב-1876
בריסטו היה מועמד בולט למינוי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות בבחירות לנשיאות של 1876. בוועידת המפלגה הוא הובס לאחר שכמועמד נבחר רתרפורד הייז. במהלך ועידת המפלגה, האמינו חברים נאמנים של המפלגה, ידידיו של הנשיא גרנט, שבריסטו גילה חוסר נאמנות לנשיא במהלך משפטי טבעת הוויסקי בניסיון להשיג את מועמדות המפלגה לנשיאות לעצמו. בכל אופן, בריסטו הוכיח את עצמו כמדינאי נאמן ושאף להרחיק את הנשיא ואת האומה מהשערוריה. כאשר העיד בריסטו בפני הוועדה של הקונגרס לחקר פרשת טבעת הוויסקי, הוא לא מסר שום מידע ישיר שנגע לקשר כלשהו בין האשמים לבין הנשיא גרנט, בטענה לחיסיון.
ועידת המפלגה התכנסה באולם התערוכות בסינסינטי. בסבב ההצבעה הראשון הגיע בריסטו למקום השלישי עם 113 קולות מול 285 הקולות של ג'יימס בליין ו-124 הקולות של אוליבר מורטון. בסבב ההצבעה הרביעי הגיע בריסטו למקום השני עם 126 קולות, התוצאה הגבוהה ביותר שלו, מול 292 קולות של בליין. בסבב ההצבעה השביעי והאחרון קיבל בריסטו 21 קולות בלבד ורתרפורד הייז זכה במועמדות המפלגה לנשיאות עם 384 קולות. בליין סיים שני עם 351 קולות.
עורך דין בניו יורק
בריסטו היה מתוסכל מאוד מהפסדו בוועידת המפלגה ועל השמועות על חוסר נאמנותו לנשיא גרנט. הוא פרש מן החיים הפוליטיים ויותר לא כיהן בשום משרה ציבורית. לאחר 1878 הוא החל לעסוק בעריכת דין בניו יורק וב-16 באוקטובר אותה שנה הוא פתח משרד עורכי דין בשם "בריסטו, פיט, ברנט ואופדיק". הוא היה מנהיג מוביל של לשכת עורכי הדין במזרח ארצות הברית ונבחר כנשיא השני של לשכת עורכי הדין האמריקאית ב-1879. הוא נותר תומך נלהב של רפורמות בשירות הציבורי ובשל כך נבחר כנשיא של "אגודת הרפורמות בשירות הציבורי". לעיתים קרובות הוא הופיע בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית.[5]
מותו ומורשתו
בנג'מין בריסטו נפטר בביתו בניו יורק ב-22 ביוני 1896 לאחר שבחודשי חייו האחרונים סבל מדלקת התוספתן. הוא נטמן בבית הקברות וודלאון שבברונקס, ניו יורק.
ההיסטוריונים מעריכים את פועלו של בריסטו בעיקר בשל חיסולה של רשת "טבעת הוויסקי" והעמדתם לדין של חבריה במהלך נשיאותו של גרנט. אף על פי שבמקצועו הוא היה עורך דין ולא רכש שום השכלה בתחום הפיננסי, עלה בידו לטהר את מחלקת האוצר משחיתות. בריסטו הדגים את יכולותיו במכה שהנחית על טבעת הוויסקי שזכתה לגיבוי של חוגים פוליטיים רבי עוצמה. קנאותו של בריסטו לביצוע רפורמות בעת כהונתו כמזכיר האוצר, הונעה בין השאר על ידי אמונתו הכנה בניקיונה משחיתות של המפלגה הרפובליקנית, וכן על ידי שאיפתו להתמודד לנשיאות ב-1876. כתבי האישום שהוגשו על ידיו פגעו בנאמני המפלגה הרפובליקנית שתמכו בפטרונות, ואילצו אותו לפרוש מתפקידו. כמי שכיהן כפרקליט המדינה הראשון של ארצות הברית, סייע בריסטו בהעמדתם לדין של חברי הקו קלוקס קלאן שאפשרה לאפרו-אמריקאים בדרום ארצות הברית להצביע באופן חופשי ללא חשש מאלימות. הוא נולד כאיש הדרום בקנטקי, אך חי את שנותיו האחרונות בניו יורק.
ההיסטוריון ג'ין ארדוארד סמית' אמר שמינויו של בריסטו כמזכיר האוצר היה "אחד הטובים ביותר של גרנט". סמית' טען שברסיטו "הביא אווירת חדשנות קנאית לממשל של גרנט, שחוזקה במנה כבדה של שאפתנות שלא הייתה חריגה אף על פי שהוא היה אז בראשית שנות הארבעים לחייו".[15]
ההיסטוריון רונלד וייט טען שבריסטו, כמזכיר האוצר, "הביא הגינות למשרתו".[16]
ההיסטוריון ויליאם מקפילי אמר שהמינוי של בריסטו על ידי גרנט לניהול מחלקת האוצר היה "באי רצון", וש"המחלקה עברה אל ידיו הנקיות ללא דופי של בנג'מין בריסטו, איש של מטבע קשה".[17]
קישורים חיצוניים
- בנג'מין בריסטו באתר מחלקת האוצר של ארצות הברית (באנגלית)
- בנג'מין בריסטו באתר מחלקת המשפטים של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Boone, George Street. National Register of Historic Places Inventory/Nomination: Edwards Hall. National Park Service, 1973-07-10, 3.
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 Nevins, Allan (1929). Dictionary of American Biography Bristow, Benjamin Helm. New York: Charles Scribner's Sons. pp. 55–56.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Bristow, Benjamin Helm". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.
- ^ "Benjamin Helm Bristow". New York Times. New York. June 23, 1896.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Department of Justice, Benjamin Bristow
- ^ Chadwick, French Esnor. Causes of the civil war, 1859–1861 (1906) p. 8
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Rossiter Johnson, ed. (1906). Biographical Dictionary of America Bristow, Benjamin Helm. Boston: American Biographical Society.
- ^ Ted Rockwell Tosh, The Life and Times of Benjamin Helm Bristow, Page Publishing Inc, 2015.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York, New York: Simon & Schuster, p. 584.
- ^ McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 430-432.
- ^ 11.0 11.1 11.2 McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, p. 406.
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, p. 590.
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, pp. 590-593.
- ^ White, Ronald C. (2016). American Ulysses: A Life of Ulysses S. Grant. Random House Publishing Group, pp. 563-564.
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York: Simon & Schuster, p. 583.
- ^ White, Ronald C. (2016). American Ulysses: A Life of Ulysses S. Grant. Random House Publishing Group, p. 557.
- ^ McFeely, William S. (1981). Grant: A Biography. Norton, pp. 397-398
| מזכירי האוצר של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
30028903בנג'מין בריסטו