דין הקרקע
דין הקרקע (בלטינית: Jus soli), היא דרך לקבלת אזרחות או השתייכות למדינה על סמך מקום לידתו או המקום בו מתנהלים חייו של פרט.
את ההופעה הראשונה של דין הקרקע נוהגים לייחס לשינויים של קלייסתנס, שארגן את אזרחי אתונה לפי השתיכות טריטוריאלית במקום החלוקה השבטית הקודמת. באימפריה הרומית היה נהוג דין הדם עד המאה השלישית, כשכל האנשים החופשיים ברחבי האימפריה קיבלו אזרחות וכך למעשה הוחלפה שיטת דין הדם ושיטת דין הקרקע, כי האזרחות נקבעה לפי הטריטוריה בה חי או נולד הפרט. בימי הביניים נסוג דין הקרקע ושב דין הדם, אך עם היווצרות המדינות המודרניות ובמיוחד לאחר המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקאית זכה דין הקרקע לפופולריות מחודשת ובמדינות רבות התקבל במקום דין הדם, אך לרוב לצידו.
דין הקרקע יונק את סמכותו המוסרית מההומניזם בעוד שדין הדם מבוסס על הפילוסופיה הדטרמיניסטית. מונטסקייה, מחסידי זכות הדם, המחיש את דעתו בספרו "רוח החוקים" (1748) בזו הלשון: "דין הקרקע הוא עיוות שנובע מהאמונה שסיח שבא לעולם בין פרות הוא עגל." השקפה זו מבדילה בין אנשים ממוצאים שונים כמו בין מיני בעלי חיים שונים.
התשתית המוסרית של דין הקרקע נוסחה על ידי פטריק הנרי, בנג'מין פרנקלין וג'ורג' וושינגטון שהצהירו בפילדלפיה ב-1775: "דין הקרקע הוא הכבוד הניתן לכל גבר שחי, עובד ומשלם את מיסיו במושבות שלנו, להתקבל כאזרח בעל זכויות מלאות, שתהיה לו הזכות להביע את דעתו ולהשתתף בכל ההחלטות הנוגעות לו, בלי הבדל במוצאו, אמונתו או עושרו." גם הצהרה זו הבדילה בין גברים משלמי מיסים ובין עניים, נשים, ילדים, עבדים ואינדיאנים, שלא נכללו בין הזכאים לאותן זכויות.
מדינות רבות, בהן האזרחות נקבעת בעיקר לפי דין הקרקע, חוקקו חוקים המעודדים מהגרים, שיצאו מהן, לשוב אל המולדת הישנה, הם או צאצאיהם, על בסיס דין הדם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "דין הדם ודין הקרקע" באתר של הוצאת ענבר
24964858דין הקרקע