בגיל 19 יצא לצרפת, תחילה ללימודים באוניברסיטת סורבון שבפריז, וכעבור שנה עבר ללימודי חקלאות בנאנסי, שם שהה שנתיים והשתלם כאגרונום. במהלך שהותו שם התקרב לחוגי הבוהמה, בהשפעתם ובעזרת אביו התפרסם לראשונה במרץ 1931 שיר מפרי עטו, "בשטף עיר", בכתב העת "כתובים", בעריכת אברהם שלונסקי.[1] במהלך חופשת הקיץ בארץ ישראל באותה שנה, התפרסמה רשימתו הראשונה ב"הארץ" ולאחר מכן הוסיף לפרסם משיריו ב"כתובים" וב"גזית". כששב לארץ ישראל, בקיץ 1932, עבד במשך תקופה קצרה במקווה ישראל, אך במהרה עבר לעסוק בכתיבה עיתונאית – תחילה בעיתון "דואר היום" וב"במחנה", ואחר כך, לזמן קצר, בשבועון "בשער". במקביל המשיך לפרסם גם ב"כתובים" (בשם העט "נ. העזתי"), ב"טורים" וב"הארץ".
ביולי 1934 החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שירי אקטואלי בשם "סקיצות תל אביביות", שעליו חתם בשם העט "אלף נון". במהלך ארבעה חודשים הופיעו 26 טורים. בנובמבר 1934 עזב את "דבר" והחל לפרסם ב"הארץ" טור דומה אך בעל אופי פחות לירי ויותר סאטירי, בשם "רגעים". הוא התמיד בכתיבתו שמונה שנים, שבהן התפרסמו 297 טורים שעליהם חתם בשם העט "אגב".
לצד כתיבתו האקטואלית הוא הצטרף לקבוצת המשוררים "יחדיו" של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, שהתרכזה סביב כתב העת "טורים" ומרדה בממסד הספרותי של אותה עת, שהיה מזוהה עם חיים נחמן ביאליק. ספר שיריו הראשון, "כוכבים בחוץ", יצא לאור ב-1938 בהוצאת "יחדיו" (למעשה, הוצאה עצמית של חברי הקבוצה), והתקבל כחידוש בשירה העברית.
ב-22 באוגוסט1934 נשא לאישה את שחקניתהתיאטרון הקאמרירחל מרכוס. בינואר 1941 נולדה בתם היחידה תרצה אתר, לימים משוררת אף היא. במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה בדירה בשדרות נורדאו עד יום מותו, היה בידיעתה בקשרים ממושכים עם הציירתצילה בינדר, אשר איירה אחדים מספרי הילדים שכתב. הוא היה ידוע במצבי רוחו המתחלפים תדירות, בשתיינותו (היה יושב יום יום בקפה "כסית" בתל אביב), בחדות לשונו ובצניעותו החומרית.
בתחילת 1943, עזב את עיתון "הארץ" עקב ויכוח כספי עם המו"לגרשום שוקן, וחזר ל"דבר", שם החל לכתוב את מדורו האקטואלי "הטור השביעי", שהתפרסם מאז מדי שבוע עד תחילת 1967.
ב-1943 הוצג לראשונה בתיאטרון "האוהל" המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונמן, בתרגומו של אלתרמן, וכן יצא הראשון מספרי הילדים שלו, "האפרוח העשירי".
ב-1944 הפסיק לכתוב לתיאטרון "המטאטא" והחל לכתוב לתיאטרון "לי-לה-לו".
בשנת 1959 פרסם נתן זך את מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", שהיווה מתקפה על סגנונו השירי של אלתרמן והאשימו במלאכותיות ובחוסר-רגש. מאמר זה הופנה נגד אלתרמן, אך כוון נגד כל חבורת "יחדיו", ופתח פתח לשירה עברית צעירה, ללא חרוז ומשקל על נושאי היומיום, כמגמה מנוגדת לזו שהובילו אלתרמן ובני דורו.
ב-1967 הפסיק לכתוב את "הטור השביעי" ב"דבר" והחל לכתוב מאמריםפובליציסטיים ב"מעריב", שכונסו לאחר מותו בספר "החוט המשולש".
במהלך החודש שלאחר פטירתו התנוסס שמו של אלתרמן בכותרות של עשרות כתבות, בעמודי השער של העיתונים הישראלים, במאמרים, בטורי דעה, בדפים פנימיים ובמוספים שמותגו כמדורי ספרות. ספדו לו בכירי המערכת הביטחונית והפוליטית, נותחו יצירותיו, הוקדשו לו שירים של משוררים ישראלים ידועים ואף נשלח מכתב למערכת דבר שמתח ביקורת על אי־נכונותה של הממשלה לקבור אותו בין גדולי האומה בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, בהתעלמות מהוראתו לקבור אותו בטקס צנוע וסמלי, כפי שביקש בצוואתו[9]
יצירתו העשירה של נתן אלתרמן כוללת שירה לירית ופזמונים, שירי ילדים ומחזות, וכתיבה אקטואלית בשירה ובפרוזה. מלבד כתיבתו המקורית הרבה אלתרמן גם בתרגום יצירות מופת מספרות העולם.
שירה
ספרו הידוע והמוערך ביותר הוא ספרו הראשון "כוכבים בחוץ", שבו מתבונן המשורר בהתפעלות בבריאה ומתאר את חוויותיו ממפגשים רבי-היבטים עם אובייקטים שונים בעולם. הספר נפתח בשיר "עוד חוזר הניגון" – מהידועים בשיריו, שאף זכה לכמה לחנים. בשיר מופיעות כמה מה"דמויות" המלוות את הספר לכל אורכו: ההֶלֶך עובר־האורח והדרך הארוכה שהוא הולך בה, העיר, העצים, ואיתני הטבע – הרוח, הגשם והברקים. ברבים משירי הספר שב ההלך ומופיע, ויחסו אל "הדרך" והנופים שסביבה מביע את חוויית העולם של המשורר – התפעמות מהעולם ומעוצמת הטבע ואיתניו, ותחושת חידלון לעומתם.
השיר "פגישה לאין קץ", למשל, זכה לפרשנויות רבות בשל העמימות שבו: האם הנמענת בשיר היא אהובה בלתי מושגת, או שמא השיר הוא פנייה אל העולם או הבריאה בגוף שני יחיד, כאל נקבה, פנייה החוזרת גם בשירים נוספים בספר:
את הזדהותו עם גורלם של היהודים הביע בספרו "שירי מכות מצרים", שיצא בתקופת מלחמת העולם השנייה ותיאר לפרטים את סבלם של אב ובנו הבכור תחת עשר המכות. סמוך לפרוץ המלחמה התפרסם ספרו "שמחת עניים", קובץ שירים מלנכולי וקשה שגיבורו הוא מת הבוחן את עולם החיים שעזב – את רעייתו, את חבריו ועוד. אלתרמן מעולם לא פירש ספר זה, והתייחסותו אל המלחמה נותרה עמומה. רמז לעמדתו נמצא בדבריו על הספר – "ראיתי שהעולם הולך לאבדון, ושאלתי את עצמי: מה יישאר ממנו לאחר מכן?"
לאחר קום המדינה התמקד בשירים בעלי נושאים חברתיים ואישיים. שיריו אלה מאופיינים בהתנגשות ובהתנצחות בלתי פוסקת בין עולם "קדוש" לבין עולם "טמא" (הדבר ניכר במיוחד בתארו נשים טהורות או, לחלופין, שפלות). בספרו "עיר היונה" שיצא לאור ב-1957 מתערב הפן האישי עם החברתי והלאומי.
בשנותיו האחרונות נאחז חרדה לגורל בתו, המשוררת תרצה אתר, בעלת הסגנון הייחודי והדיכאוני. לאחר שניצלה מניסיון אובדני, אחד מני אחדים, כתב עבורה את "שיר משמר" ("שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ"), שלימים הולחן בידי סשה ארגוב; בתגובה היא כתבה לו את "שיר הנשמרת".
מחזות
אלתרמן כתב מספר מחזות תיאטרון. שלושה מהם זכו להצלחה גדולה על במות תיאטרון הקאמרי והבימה: "כנרת כנרת" העוסקת בימי ההקמה של קבוצת דגניה, "פונדק הרוחות" על אמן המגלה כי שועבד להצלחה על חשבון זוגתו וחייו הפרטיים ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", קומדיה על חילופי תפקידים בין שלמה המלך לסנדלר פשוט שאותו תרגם ועיבד למחזמר על פי מחזהו של סמי גרונמן. מחזותיו הנוספים היו "משפט פיתגורס", "אסתר המלכה" ו"ימי אור האחרונים" (מחזה שנמצא בעזבונו ולא הוצג).
בטור "רגעים" שכתב ב"הארץ" מסוף 1934 ועד תחילת 1943, עסקו רבים מהשירים בעיר תל אביב, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עסקו שירים רבים במלחמה זו ובשואה, ונימתם הייתה של עידוד ונחמה. לאחר מותו קובצו שירי המדור בספר "רגעים" (שני כרכים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד).
לאחר שעזב את "הארץ" וחזר לכתוב בדבר, הופיעו שיריו האקטואליים במדורו "הטור השביעי" שהתפרסם אחת לשבוע במשך 24 שנים. במהלך השנים קובצו שירי הטור בכמה מהדורות של ספרים הנקראים "הטור השביעי".
גם לאחר הקמת המדינה המשיך בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כבשיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, והשיר "על זאת" שבו ביקורת על פשע מלחמה שביצעו לוחמים ישראלים במהלך מלחמת העצמאות, ובן-גוריון הורה להפיצו לקציני צה"ל. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי לא יבדילו בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל זו של היודנראט.[13]
בשירו האחרון, "אז אמר השטן", שנמצא בעזבונו על ידי בתו, מזהיר אלתרמן את עמו מפני קטרוגו של השטן את צדקת דרכה המוסרית של מדינת ישראל, על ידי זה שיטע בה רגשות אשם וישכיח את ההיסטוריה: ”אכהה את מוחו ושכח שאיתו הצדק”. בשיר אחר, "ארץ ערבית", יוצא אלתרמן נגד טענת ערביי ארץ ישראל, שהם העם הילידי בארץ ישראל: ”נוצצים כוכבי-ליל במצמוץ וזורעים את אורם הרעוד על העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד”.[15]
אלתרמן כתב גם שירים לילדים. החל משנת 1932, החל לפרסם שירים וסיפורים במוסף "לילדים" שצורף לעיתון "דבר" ובעיתון "כלנוע". אחד המפורסמים בהם הוא "זה היה בחנוכה" שהומחז לרוב בגני ילדים ובתי ספר.
בשנת 1958 הוציא ספר שירי ילדים בשם "ספר התיבה המזמרת". השירים בספר עסקו בנושאים ציוניים (כמו בשיר "אנשי העלייה השנייה" העוסק באידיאל ההתיישבות והעבודה) ובסיפורים תנ"כיים והיסטוריים (כמו בשיר "ספני שלמה המלך" העוסק בספנים העבריים בעציון גבר בתקופת המלך שלמה והשיר "מסעות בנימין מטודלה" העוסק בנווד היהודי המפורסם). לדברי חוקרת הספרות זיוה שמיר, אלתרמן הרבה לכלול בשירים בספר זה דיונים ספרותיים מתוחכמים שספק אם ילדים יכלו לקלוט את משמעותם המלאה, וכן אקרובטיות לשונית שבאה "לרמוז לקוראים הצעירים (והמבוגרים) על החשיבות של כל מילה וכל אות וכל תג ניקוד, שכל שינוי בהם יכול לברוא עולם ולהחריבו".[17]
קברו של אלתרמן בבית הקברות בקריית שאול, ליד זה של אברהם שלונסקי.
הנצחתו
אלתרמן בשטר 200 ש"ח
על שמו של אלתרמן קרויים מספר רחובות בערי ישראל, כולל בעירו תל אביב.
דמותו של אלתרמן מעטרת שטר כסף בערך 200 ש"ח, במסגרת סדרת השטרות שהנפיק בנק ישראל החל מ-2014 ומנציחה משוררים. השטר הנושא את דיוקנו של אלתרמן יצא בדצמבר 2015.[18]
על שמו בית הספר העל-יסודי "תיכונט ע"ש אלתרמן" הנמצא בצפון תל אביב, וכן חטיבת הביניים "אורט ע"ש נתן אלתרמן" שנמצאת בקריית השרון שבנתניה.
.jpg)
.jpg)
אלתרמניה, סרטון באתר יוטיוב
גילוי המצבה מעל קברו של נתן אלתרמן במלאת שנה למותו, 1971, יומני גבע, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
מרדכי נאור, סיפורה של הידידות בין נתן אלתרמן ליצחק שדה, באתר הארץ, 15 באפריל 2013.
האזנה למספר שירי זמר של אלתרמן באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית