יחדיו
יחדיו הייתה חבורה ספרותית שהתקיימה בתל אביב בין השנים 1926–1939, ומנתה בעיקר משוררים. עם חבריה הבולטים נמנו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן, אליעזר שטיינמן, יעקב הורוביץ, משה ליפשיץ, יוסף סערוני, וישראל זמורה.
חבורת המשוררים הצעירים, שהשפה העברית הייתה לרוב שפת כתיבתם הראשית (אם כי לא כולם היו ילידי ארץ ישראל) עסקה ביצירת יצירה עברית מקורית שקראה תיגר על דור המשוררים הקודם, שייצג את הממסד הספרותי, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי ששירתם נראתה בעיניהם מיושנת, ארכאית ולא מתאימה לארץ.
ההיסטוריה
אליעזר שטיינמן היה בשנת 1926 עורך "כתובים", בטאונהּ של אגודת הסופרים שביאליק עמד בראשה. יחד עם אברהם שלונסקי פרסם מספר מאמרים בזכות המודרניזם בספרות ובשירה, הנשען על השכלה אוניברסלית. מאמרים אלו כוונו נגד ביאליק ואגודת הסופרים עצמה שכונתה "מנוונת". כתוצאה מכך נוצר נתק בין כתב העת לבין האגודה וכתב העת הפך לשופר התנועה המודרניסטית. כותבים שהזדהו עם הקו שהוצג במאמריהם של שטיינמן ושלונסקי התקבצו יחדיו בבית הקפה "שלג לבנון" בתל אביב. הם הקריאו זה לזה מיצירותיהם והעבירו אותן (לרוב שירים וסיפורים קצרים) לפרסום ב"כתובים". כיוון שחלקם היו עולים בודדים היוותה החבורה תחליף למשפחה וסביבה תומכת הן יצירתית והן חברתית. חבורות ספרותיות היו נפוצות באותה תקופה גם במקום שהיווה מודל עבור רוב משוררי התקופה הצעירים – פריז. בין היתר קוימו דיונים לשם קביעה של מוסכמות כיצד על השירה העברית החדשה להיראות ובאילו נושאים עליה לטפל. הם הושפעו מהפסיכואנליזה שהיוותה חידוש באותה תקופה ואחת מההחלטות הייתה שעל השירה לצלול אל מעמקי נפש האדם.
בין הפעילויות של החבורה היו ערבי קריאה, ערבי דיון פילוסופיים וגם הצגת מופעים דרמטיים, והעלאת תוכניות שעירבו בין בידור קל ומסרים מעמיקים שנקראו "טורים בעל פה" ו "קלוב האמודאים". למרות שנגבה תשלום מהציבור, החבורה לא החזיקה עצמה כלכלית.
בשנת 1933 עזב שלונסקי את "כתובים" וייסד את כתב העת "טורים". החבורה שסביב "טורים" הייתה דומה מאד במטרותיה לחבורה שסביב "כתובים" אך משנת 1935 החלו להתבלט בה שני כוכבים, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. בהמשך הצטרפו לחבורה גם אלכסנדר פן וחנה רובינא. החבורה נעה מ"שלג הלבנון" לקפה "כסית" (הראשון, ברחוב בן-יהודה 59) ולאחר מכן קבעה את משכנה בקפה "אררט" (בן יהודה 9), ששמו, שניתן על ידי שלונסקי, פורש על ידי ליצני הדור כראשי תיבות של "אני רוצה רק טה", בהתאם למצבם הכלכלי של חברי החבורה.
שעות הערב היו מתארכות עד הלילה, עד אחרי חצות. על פני בית הקפה הקטן, שבו היינו מתוועדים עם ערב, היו עוברות כרכרות סוסים, נהוגות בידי עגלונים ערביים. לפרקים היו העוברים והשבים נעצרים להסתכל באותה חבורה, הממלאה כולה, עד אפס מקום, את בית הקפה... אותה שנה הראשונה לשבתי בארץ, היינו, כמעט כולנו, כל בני חבורת יחדיו, שרויים במחסור מתמיד של כסף. עבודתנו היומית כאמור הייתה מייגעת מאוד. אבל בערב, במקום לשכב ולנוח, הרשינו לעצמנו להיות בטלנים ולשבת בקפה ולשוחח ולהתווכח, ולפעמים גם להתלוצץ ולשיר שירים
— לאה גולדברג
הוצאות הספרים העבריות (ובייחוד הוצאת דביר) לא היו מעוניינות להוציא את ספרי חברי "יחדיו", עקב החשש שמדובר בצעד לא כלכלי. לפיכך, אנשי החבורה הוציאו את ספריהם בעצמם, תחת השם "יחדיו". בשנת 1939 הקים ישראל זמורה, שביתו היה אחד ממקומות המפגש של החבורה, את הוצאת "מחברות לספרות", שיועדה להוציא לאור את כתביהם של אנשי החבורה ומשוררים וסופרים עבריים נוספים.
החבורה התפרקה בסוף שנות ה-30, על רקע קרעים בין חבריה. "כוכבי" הקבוצה ובראשם אלתרמן, הפכו בעצמם לממסד ספרותי, בעוד אחרים נותרו בשוליים. כמו כן נבעו פערים בשל חילוקי דעות פוליטיים וסכסוכים שונים.
מאפיינים
החבורה ראתה בעצמה חלק מן המודרניזם האירופי. הודגשה הקפדה על אסתטיקה, הן במבנה והן בתוכן. למרות שנושאי השירה היו מגוונים, ובחלקם חילוניים ותמונות יום-יום, השפה הייתה מוקפדת, עשירה ו"גבוהה" (מושפעת מלשון התנ"ך) ועשירה בסימבוליזם. בצד השפה הגבוהה, הוכנסו מילים יומיומיות כחלק מדימויים. המבנה המוקפד התאפיין, לדברי החוקרת חיה שחם, בחריזה, אנאפורה, חזרה משולשת וקצב הנשען על משקל.
לרבים מחברי הקבוצה הייתה זיקה לתיאטרון ולדרמה, הן בנושאי השירה, הן בהצגת הסצנות והן בחיי היום יום ותחומי העניין. חלקם אף כתבו מחזות להצגה בתיאטרון. ניתן לציין בהקשר זה במיוחד את אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אלכסנדר פן ועוד.
היצירות המייצגות ביותר את שירת החבורה הן "כוכבים בחוץ" של אלתרמן, "טבעות עשן" של גולדברג ו"אבני בֹהו" של שלונסקי.
ביקורת והמשכיות
המתקפה העזה ביותר על חבורת "יחדיו" באה בשנות ה-50 מאת נתן זך וחבורת "לקראת" וסוכמה במאמרו של זך "הרהורים על שירת אלתרמן", שפורסם ב"עכשיו" ב-1959. כבר מתחילת שנות ה-50 פרסמו זך ואחרים מניפסטים כיצד לכתוב שירה, במסגרתם הותקפו יוצרי חבורת "יחדיו" כנגועים בפאתוס, שהליריקה שלהם סנטימנטלית (רגשנית אך חסרת עומק רגשי) ושהצורניות של יצירתם, החרוז והמשקל, מיושנת.
זך, ועמו יוצרים כדוד אבידן, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', אריה סיון ואחרים, הציבו דוגמה שונה לשירה עברית, משוחררת מכבלי חריזה ומשקל, בשפה יומיומית יותר ובוטה יותר.
החל משנת 2005 רואים עצמם חברי "הו!" (דורי מנור, סיון בסקין, משה סקאל ועוד) כממשיכי הדרך השירית הצורנית והתוכנית של "יחדיו".
לקריאה נוספת
- חגית הלפרין, עלייה וקוץ בה: עלייתו של אברהם שלונסקי ארצה - בין ביוגרפיה למיתוס, מדעי היהדות 44 (תשס"ז) עמ' 249–263
- חיה שחם, "סימן של אמנציפציה" או "אקט של מלחמה"? על זיקתה הפארודית של שירת אבידן אל שירת אלתרמן, מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ג (תשנ"ב) עמ' 261-294 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- חגית הלפרין, המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב, 2011 עמודים 390 - 414
קישורים חיצוניים
- יאיר קדר, 120 שנה של חבורות ספרותיות עבריות רשימה שפורסמה בקפה דה-מרקר ב-26/7/08
