הטור השביעי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רגעים (אלתרמן))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פתיחת "הטור השביעי" מיום 9 במאי 1958, העוסק במהומות שפרצו בנצרת בעקבות אירועי אחד במאי
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

"הטור השביעי" היה מדור של המשורר נתן אלתרמן שהופיע במשך 24 שנים בעיתון "דבר", וכלל טור מחורז בענייני אקטואליה. השם "הטור השביעי" נובע ממיקומו של הטור, השביעי מימין (או הראשון משמאל) בעמוד הפנימי של העיתון, שמנה שבעה טורים. הטורים היו סאטיריים וביקורתיים, אך רבים מהם הגיעו לדרגת שירה לירית ופואמה לאומית[דרוש מקור]. בשנים האחרונות להופעת הטור נכתבו חלק מן הטורים בפרוזה. "הטור השביעי" זכה ליוקרה רבה, ויש שנהגו להמתין ליד בית "דבר" בתל אביב ביום שישי בבוקר, כדי לקראו ראשונים[דרוש מקור]. שירי "הטור השביעי" קובצו בסדרת ספרים הנקראים "הטור השביעי", שלושה מהם הופיעו בימי חייו של המשורר, ולאחר פטירתו הופיעו קבצים אחדים ובהם לקט משירי הטור השביעי.

ההיסטוריה של הטור

"הטור השביעי" החל להופיע ב"דבר" בינואר 1943, כשעוד קודם לכן פרסם אלתרמן טורים דומים, תחילה ב"דבר" (בשם "סקיצות תל אביביות", בחודשים יולי-נובמבר 1934) ואחר ב"הארץ" ( בשם "רגעים", מנובמבר 1934 עד ינואר 1943). בשנותיו הראשונות התפרסם "הטור השביעי" בתדירות כמעט שבועית, ולאחר מכן ירדה תדירות הופעתו. הטור האחרון הופיע בשנת 1967, לאחר שבשנה שקדמה לכך לא הופיע כלל. בסך הכול פורסמו בדבר 693 טורים. קדם לטור ב"דבר" טור אקטואלי של אלכסנדר פן (תחת שם העט "תנו רבנן") שהתפרסם בשנת 1932[1] ולו קדמה מסורת של טור מחורז בענייני השעה בעיתונות העברית שהחלה במשה לייב חשקס שפעל בסוף המאה ה-19 ואחריו אהרון צפנת שכתב מאז 1925 ומדוריהם העיתונאיים של קדיש יהודה סילמן ויהודה קרני.[2][3]

בתקופת המנדט הבריטי עסק "הטור השביעי" בעיקר בחידודים כנגד הבריטים ובזכות הפלמ"ח ו"ההגנה" שנלחמו כנגדם. הידוע ביותר בשירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף", שפורסם ב-19 בדצמבר 1947, שלושה שבועות בלבד אחרי כ"ט בנובמבר, כאשר מספר הרוגי מלחמת השחרור שזה עתה החלה היה עשרות בודדות. טורים נודעים נוספים הם "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי",[4] שעסק בהעפלה, "מרשימותיו של כלב",[5] שעסק בחיפושי נשק על ידי שלטונות המנדט, ועוד.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך אלתרמן בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כמו השיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי. הטור "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר 1948, בעת שמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, עסק בטוהר הנשק, ולאחר פרסומו הופץ במאה אלף עותקים בקרב חיילי צה"ל, לפי החלטת דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. הטור "יום הזיכרון והמורדים" עורר פולמוס רב כשתבע בו כי אין להבדיל בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל אלה של היודנראט.

במשבר "הפרשה" צידד אלתרמן בעמדתו של דוד בן-גוריון, בניגוד לקו העיקרי של "דבר" בסוגיה זו. עימות זה גרם לערעור יחסיו של אלתרמן עם מערכת העיתון, והביא לפרישתו באמצע 1967.

חוקרת הספרות זיוה שמיר עסקה בהשפעתו של הטור:

מן הראוי להקדים ולומר: נתן אלתרמן לא חידש את הז'אנר של שירי העת והעיתון בספרות העברית. ... ואולם, היה זה נתן אלתרמן שהביא את השיר הז'ורנליסטי לשיאים חסרי תקדים – בכמות, באיכות ובאינטנסיביות – שיאים שספק אם יש להם מקבילה כלשהי בארץ או בעולם. המשורר הצעיר פרסם מדי שבוע שיר שהגיב על האירועים בעודם מתהווים, קבע עמדות והשפיע על הציבור ועל קובעי המדיניות הרבה יותר ממה שמשפיעות בימינו כל תוכניות המלל של כלי התקשורת למיניהם גם יחד. אנשים למדו להתבונן באירועים דרך הפריזמה האלתרמנית, שמעולם לא הייתה צפויה מראש וסירבה להיענות לשגרת המוסכמות.[6]

הספר הראשון

הספר הראשון והידוע ביותר בסדרת הספרים, יצא לאור בשנת 1948, בראשית מלחמת העצמאות ולפני הכרזת המדינה. בספר נכללו טורים שנכתבו מראשית שנות השואה ועד מועד צאתו לאור. בספר נכללים שישה פרקים:

  • מכל העמים - טורים שנכתבו בעת השואה (אז טרם ניתן לה שם זה). הידוע בהם הוא השיר "מכל העמים" המתחיל במלים "בבכות ילדינו בצל גרדומים" ומביע מחאה על שתיקת העולם.
  • אל בריטניה נצור - טורים שנכתבו בתקופת המאבק בבריטים ובהם ביטא המשורר אירוניה נוקבת נגד שלטונות המנדט וצביעותה של בריטניה.
  • בדרך הים - טורי תקופת ההעפלה שהידוע בהם הוא "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" הפותח במלים "עננים על ראשנו הרוח איתן".
  • גנרל המן, גנרל חסיד, גנרל חורף - טורים אודות אירועי הזירה העולמית בימי מלחמת העולם השנייה. הידוע בהם הוא "תשובת הגנרל קניג", ובו תשובתו של הגנרל פייר קניג לאולטימטום שהוצג לו על ידי הגרמנים בקרב ביר חכים, שלדברי המשורר, "זו התשובה דברי קניג הביעו: יישקני רומל מנשיקות פיהו".
ביולי 1944, כאשר נתפרסם בעיתונות העברית כי בשבי הסובייטים נפל ה"גנרל המן", כך נכתב שמו של הגנרל אדולף האמן בתעתיק לעברית, קשר אלתרמן את שמו עם שמו של המן האגגי צורר היהודים וכתב את השיר "גנרל המן", בו העניק לגנרל את שמו של הצורר ממגילת אסתר והפגיש אותו עם דמות דמיונית של קצין יהודי צעיר, שגם שמו מקושר למגילת אסתר – מרדכי אסתרזון. בינואר 1945, כאשר נתפרסם בעיתונות העברית כי בפקודת היום שלו ציין סטלין לשבח את "הגנרל-מאיור חסיד", כך נכתב שמו של הגנרל ויקטור בוריסוביץ' חוסיד בתעתיק לעברית, הבין אלתרמן נכונה כי מדובר בגנרל יהודי וראה בפועלו גם משום נקמה יהודית בנאצים, ואת הגנרל כנציגם של דורות קודמים, וכתב את השיר "גנרל חסיד", על הגנרל המנהל דיאלוג] עם אבותיו החסידים.
  • בבית הזכוכית - טורים אודות אירועים בחיי היישוב ובהם הטורים שבהם שלל אלתרמן את דרך לוחמת הטרור של ארגוני האצ"ל והלח"י; (לימים ימצא עצמו אלתרמן במחנה אחד עם אנשי הימין בתנועה למען ארץ ישראל השלמה).
  • מגש הכסף - שירי מלחמת העצמאות, שהידוע בהם הוא "מגש הכסף", שהפך למעין המנון לאומי לזכר הנופלים במערכה. שיר נוסף הוא השיר "צריף בנגב", המתאר את גבורתם של מתיישבי 11 הנקודות.

דברי תשובתו של נתן אלתרמן למברכיו

ב-9 באפריל 1948 נערכה מסיבה רבת משתתפים, של אנשי עיתון "דבר" והוצאת הספרים "עם עובד", לכבוד צאת הספר הראשון. לאחר שתמו דברי מברכיו השיב להם המשורר:

"מדי שבוע אני נותן את רשות הדיבור לאחד הטורים השבועיים שלי. עכשיו הם רואים, כיצד ניתנה לי רשות הדיבור, ושמחים הם לאיד, שכן עושה אני את הדבר גרוע מהם...
השירים עשו את המעט שהוטל עליהם בכל שבוע. ושלא כמו אותו הכושי שעשה את שלו ויכול הוא ללכת, הם אינם יכולים ללכת; משום שכונסו בספר, ואני מקווה שיוסיפו לעשות את המוטל עליהם.
דובר על גורמים שונים, שסייעו לכך, שהשירים חדרו למרחקים. גורם חשוב במעלה לא פחות מהשירים עצמם - המצפה שמעליו הם נשמעים - והוא העיתון "דבר". אין ספק שאילו היו נדפסים במקום אחר, לא היה להם אותו הד כלל. המצפה הזה הוא רם וגבוה. הטורים ניסו שבוע-שבוע להביע דעה מן הדעות. ולא נכון הדבר שנאמר, כי היה נחוץ לזה הרבה אומץ לב.
כאן חייב אני לומר דבר, שאני אומרו בפומבי זו הפעם הראשונה: החופש הבלתי-מוגבל שניתן לי ב"דבר" בעניינים עדינים למדי - נדיר הוא למדי בחיינו. ואף אני חייב תודה לרוחב הלב [...] ולרוח הטובה של [...] שסייעו בידי כל שנות עבודתי ב"דבר".

הספר השני

הספר השני הופיע בשנת 1954 וכלל את הטורים מימי מלחמת העצמאות ומחמש שנותיה הראשונות של המדינה. מפאת שפע האירועים שאירעו בפרק זמן זה והעסיקו את המשורר, נכללים בספר אחד עשר פרקים:

  • צבת ראשונה - בפרק זה מופיעים טורי מלחמת העצמאות. המרטיט מביניהם הוא הטור "אחד מן הגח"ל", על לוחמי קרב לטרון, אנשי הגח"ל, חלקם ניצולי שואה, שהובלו היישר מן האוניות לשדה הקרב ונפלו כאלמונים. כדברי המשורר:

"עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו
אשר לנו היו למתת.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה,
אבל גם את חייו, אי-בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה."

השיר "על זאת" הוא קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

  • מעשה המנורה - טורי תקופת העלייה ההמונית בימי ראשית המדינה, שבה תוך שנים ספורות כמעט והוכפל מספר תושבי המדינה.
  • ניו פומבדיתא - טורים בהם הביע אלתרמן את השקפתו הבנגוריוניסטית השוללת ציונות שאין עמה עלייה והטיח חיצי ביקורת אירוניים ביהודי ארצות הברית, הרואים בציונות רק תנועה של תמיכה במדינת ישראל ואינם מגשימים בגופם עלייה לארץ. אלתרמן שלל את השקפתם כי "יעודה ותפקידה של יהדות אמריקה - להיות מרכז שני לאומה, מחוץ למדינת ישראל. כמו יהדות בבל בשעתה". בטור "ניו פומבדיתא" לועג להם המשורר:

"ייתכן באמת - עד חכם הרזים! -
כי דרושים לנו
שני מרכזים.

במדינת ישראל
שתפרח ותשיש,
ישכנו חכמי טבריה, מרוקו, תוניס.

אבל שאר חכמיא ושאר אמוריא
ישכנו להם
בסינסינטי אוהיו.

כך בברוקלין ישבו כל העם שרצית
ויהיו אזרחיה של ניו פומפדיתא."

  • אומרים ישנה ארץ - טורים אודות אירועים בחיי המדינה פנימה בתקופתה הראשונה, ובהם טורים שבהם הביע התנגדות נחרצת לכל קשר תרבותי עם גרמניה.
  • נפש המאזנים - טורים אודות מחדלים ועוולות בחיי המדינה, ובהם חשבון נפש בדבר זהותה המוסרית. הבולט בם הוא השיר "אלמנת הבוגד" אודות פרשת טוביאנסקי:

"תזכר נא מהות "המשפט המהיר"...
זהו שמו הנורא שניתן לו!
שם סותר את עצמו! שם ריקן ויהיר!
שם שאין משמעות ומובן לו!
...
...
והאיש ייזכר. זה האיש הנדון
שידע כי נקי הוא גווע,
אך ככלות כל תקווה הוא הצדיע ב"דום!
לכיתה שכיוונה את רוביה."

  • על הגשר הצר - טורים פוליטיים סאטיריים שבהם הביע אלתרמן את תמיכתו בממשלת דוד בן-גוריון ולעג למתנגדיה. כן ביטא אלתרמן בטורים שבפרק זה את לבטי הנפש שלו בעניין הסכם השילומים שנחתם בשנת 1952 עם גרמניה. הוא צידד בקבלתם בתור השבת הגזילה החומרית שגזלו הנאצים, אבל התנגד נחרצות לנורמליזציה ולכל מחווה של מחילה שעשוייה להתלוות אליהם, ובסוגיה זו חרג מהעמדה הבן-גוריונית הרשמית.
  • שתי שיבולים וחרב - טורים שבהם הביע אלתרמן צערו על פירוק הפלמ"ח והערצתו למפקדיו ובראשם יצחק שדה.
  • אבן בוחן - טורים ובהם דעה נחרצת נגד אפליית המיעוט הערבי ונגד הדיכוי שלו באמצעים צבאיים. ביניהם השיר "הנזיפה בתופיק טובי", שבו ביקר אלתרמן את הכנסת על כך שעברה לסדר היום על הצעתו של טובי בעניין הסריקות של צה"ל באזור הממשל הצבאי.
  • לכל המעוניינים - טורים ובהם הבעת חרדה מפני הנשק האטומי (מה שייקרא לימים "החימוש הגרעיני").
  • על פרשת הדרכים - בימי משפטי פראג בשנת 1952 ומשפט הרופאים היהודיים בשנת 1953 נקט אלתרמן, בטורים אלה, עמדה תקיפה נגד עמדתה המהססת של מפ"ם ותירוציה ביחס לגל אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי זה.
  • המחרשה הגדולה - טורים שבהם תיאר אלתרמן באור חיובי ובאהדה רבה את בניין המדינה בראשיתה ואת האישים שנטלו בו חלק.

הספר השלישי

הספר השלישי הופיע בשנת 1962 וכולל את התייחסותו של המשורר לאירועים שקרו מ-1954 ועד לצאתו לאור. ספר זה, לעומת קודמיו, כולל גם טורים רבים שנכתבו בפרוזה. ביחס לתקופה סוערת זו (שהתרחשו בה מלחמת סיני, משפט קסטנר ומשפט אייכמן) אשר העלו מחדש את אימי השואה בישראל. בספר תשעה פרקים:

  • הקו הראשון - בפרק זה נכללים טורים שנכתבו על בניית המדינה והחברה ועל ביטחון ישראל בשנות המדינה הראשונות. הידוע בהם הוא השיר "אורי אילן" אודות לוחם צה"ל אורי אילן שהתאבד בשנת 1955 בשבי הסורי כדי שלא להסגיר סודות צבאיים לשוביו והסתיר בבגדיו פתק ובו המסר "לא בגדתי".

השיר "על החייל אלבז" נכתב לזכרו של החייל נתן אלבז, אשר בשנת 1954 רץ אל מותו כשבידו רימון יד שהמנגנון בו הופעל, על מנת למנוע פיצוץ הרימון בקרב חבריו.

בפרק זה מופיע שיר שזכה להיות מוקרא מעל בימת הכנסת, עוד לפני שנתפרסם בעיתון, והוא השיר "עוד יסופר" (שנדפס בספר בשם "אחד הלילות") בו ביטא אלתרמן את תחושותיו מלילה אחד בשנת 1956 (24 ביולי, מבצע יונה), שבו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון אסר על פרסום השיר, עד שבישיבת הכנסת מיום 15 באוקטובר 1956 מסר לראשונה לכנסת על דבר קבלת הנשק הצרפתי. באותה ישיבת כנסת אמר ראש הממשלה:

מן הראוי שאמסור לכם אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר אדיר-ביטוי החותם בשם נתן א. בקראי דברי המשורר כאן אני יודע שאני מקפח את העתון אשר לו נועד השיר הזה, אולם נראה לי כי דברים אלה צריכים להשאר ב"דברי הכנסת" כנכס המדינה וצבא ההגנה לישראל.

דברי הכנסת כרך 21 חוברת כא עמ' 58-60[7][8]

ולהלן הקריא ראש הממשלה את השיר כפי שנכתב על ידי אלתרמן לאחר ליל ההורדה:

"אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה. כיום אין תואר לו ושם.
אך בבוא העת - יקום גלוי, נקוב בתאריך. והוא אולי הסף
אשר מעבר לו - המרחבים והשלום. ליל חול פשוט אשר עודו אילם
אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הוכרעה הכף."

משפורסם הסוד הופיע השיר בעיתון ובספר בשינוי גרסה; בכל מקום בשיר שהמשורר השתמש בו בביטוי "אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה" מופיע בגירסת העיתון והספר הביטוי: "זה לילה שהיה".

השיר "הדף הפתוח" (שהתפרסם בעיתון ב-11 בפברואר 1955) עוסק בפרשת העסק הביש, ומהנרמז בו עולה כי אלתרמן ידע את עיקרי פרטי הפרשה, שנשמרו באותו זמן בסודיות בישראל.[9] הוא שואל: ”אם היה זה ראוי ונחוץ שיגיעו דברים לידי כך”, ו”אם אמנם אין עלינו ליתן את הדין על מידת קלות-יד ומידת קלות-ראש שצימחו את הסבך המופרך-ומדהים...”

  • החוק והשבות - פרק זה הוא אודות הוויכוח שנתעורר בציבור בשנת 1955 בדבר עליית יהודי מרוקו, עת קמו דוברים לדעה כי יש צורך בעלייה סלקטיבית למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים. בטורו הביע אלתרמן דעה נחרצת בעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו. בשירו "ריצתו של העולה דנינו" מתייחס אלתרמן לכתבה בעיתון על אודות עולה בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת. הרופא ביקש מדנינו לרוץ, והוא בהבינו שלפניו מבחן של חיים ומוות, רץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן. אלתרמן תובע את עלבונו של דנינו:

"כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר,
גם הוא בל - ישכח, דף אילם ואשם
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר
ורץ, ותינוקיו רואים דומם."

  • תוי פנים - טורים שנכתבו לכבודם של אישים ומעשים בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה, ובהם שירים לכבודם של עזריאל קרליבך, אברהם שלונסקי, חנה רובינא, משה שרת ושל האיש שאותו העריץ אלתרמן מכל, דוד בן-גוריון. כן מופיע בפרק זה השיר "מותו של נחמיה" שנכתב לזכרו של אלוף משנה נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ששם קץ לחייו בנובמבר 1957, לאחר שפגע במכוניתו ברוכב אופניים.
  • זמן וזירה - טורים בנושאים שונים שהעסיקו את הציבור ובהם שאלת יחסי דתיים-חילוניים, שלילת ציונות שאין עמה עלייה ויחסי ישראל עם העולם הקומוניסטי.
  • אכן גם זה - בטורים אלה התבטאה עמדתו המוסרית של נתן אלתרמן בעניין טבח כפר קאסם, שאירע ב-29 באוקטובר 1956, עם תחילת מבצע סיני, ובו נהרגו 43 גברים, נשים וילדים בידי חיילי משמר הגבול. בשירו "תחום המשולש" אומר המשורר:

"לא תיתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר הכרה
שלא יהום לעת מקרה כזה וגם ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)
כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה
ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר."

  • הרב עוזי - טורים אודות מצבם של יהודי ברית המועצות בתקופת שלטון הדיכוי הסובייטי.
  • מידות הדין - זהו אולי הפרק החשוב ביותר בספר[דרוש מקור]. בעניין השואה הייתה לאלתרמן דעה ייחודית השוללת את חלוקת התנהגות היהודים בשואה לשתי דרכים "דרך הניוון ודרך הבגידה של היודנראט" כנגד "דרך הכבוד והלחימה שאליה קראה המחתרת". אלתרמן חקר את הנושא לעומק. לאחר פטירתו נמצאו בעזבונו כמה פנקסים משנות החמישים והשישים ובהם סיכומים וטיוטות בכתב ידו, לקראת כתיבת טורי הטור השביעי. בהם נמצאו שלושה פנקסים שנכתבו בחודשים מאי ויוני 1954 ובהם רשימות בעניין השקפתו על אותן "שתי הדרכים"; דרך היודנראט מזה ודרך המרד מזה. פנקסים אלו הובאו לאחר מותו בספר "על שתי דרכים - דפים מן הפנקס" שיצא לאור בשנת 1989. ברשימותיו בפנקסו ובשירי הפרק "מידות הדין", נקט אלתרמן עמדה בלתי מקובלת המסתייגת מן ההערכה כי היהודים הלכו "כצאן לטבח" וערער על הסטראוטיפ בדבר החלוקה לאותן שתי דרכים, דרך שיתוף הפעולה מחד ודרך המרד מאידך. אלתרמן מבקש לראות את המכלול כתופעה מורכבת ומסובכת שלה פנים רבות. לדעתו חלק מאנשי היודנראט עשו ניסיון אמיתי ונואש (אך תמים) להצלת בני קהילותיהם, ולו אף הצלת אחדים על חשבון אחרים, והוא קורא להם "גבורי הפרנסים ושתדלנים". לעומת זאת, לדעת אלתרמן, לא הייתה דרך המרד פתוחה בפני המוני העם, אלא בפני קומץ של אנשים צעירים ונועזים, שפעלו בסביבה עוינת, בידיים כמעט ריקות מנשק מול כוח צבאי אדיר ואכזרי. עמדתו זו של אלתרמן עוררה בעת פרסום הטורים ויכוח ציבורי נוקב בישראל והיא מצביעה על עומק לבטיו המוסריים של המשורר.

בשיר "יום הזיכרון והמורדים" המופיע בפרק זה, שפורסם ב"דבר" ב-30 באפריל 1954, שבו חל באותה שנה יום הזיכרון לשואה ולגבורה מערער אלתרמן על הנטייה הרווחת לגנות את התנהגות היהודים בעת השואה וכנגדה להעלות על נס את גבורת המורדים. אלתרמן מעמיד את השיר כמונולוג של המורדים:

"אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם
גם לאבות יהודיים אשר אמרו "שואה תמיט עלינו המחתרת,
וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו - הלכו עד אם אבדו אי שם
ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית הארכיון על אבן למזכרת."

  • פולמוס הנשק - בפרק זה טורים אודות יחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן שלל מכל וכל קיום יחסי תרבות ויחסים אחרים בין מדינת ישראל לבין גרמניה. בשנת 1959 נתעורר בישראל פולמוס ציבורי ואף משבר ממשלתי, שקבלו את הכינוי "פולמוס הנשק", בהיוודע כי ישראל עומדת לייצא תתי מקלע "עוזי" לצבא גרמניה. אלתרמן נקט עמדה נחרצת נגד המשלוח, שהייתה מנוגדת לעמדתם של דוד בן-גוריון וראשי מפא"י. הטורים "סיכוניו וסיכוניו של הפולמוס" ו"נמוק שאינו גזרה", שנכתבו בפרוזה מעלה אלתרמן את עמדתו זו.
  • המשפט - פרק זה כולל את הטורים שבהם הביע אלתרמן את רגשותיו וחוויותיו ממשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 19611962.

ספרי "הטורים הגנוזים"

בשנים 1986 עד 2005 הוצאו לאור שלושה ספרים בהם פורסמו הטורים הנקראים "גנוזים" - טורים שפורסמו מעל דפי "דבר", אך לא נבחרו על ידי אלתרמן בשלושת כרכי הטור השביעי שראו אור בחייו.

בספר הרביעי נכללו טורים שהופיעו מפברואר 1943 ועד אפריל 1948. בספר החמישי נכללו טורים שהופיעו מיוני 1948 עד דצמבר 1956. בספר השישי נכללו טורים שהופיעו מינואר 1957 ועד פברואר 1967. רק כרבע מן הספר הוא שירה והיתר נכתב בפרוזה. מבקר הספרות מנחם בן מתח על קטעי הפרוזה שבספר, עם צאתו לאור ב-2005, בקורת:

"...ככותב בפרוזה עיתונאית אין באלתרמן הרבה עניין. מה שמופיע בטורים השיריים של "הטור השביעי", משיאיה של השירה העברית לדורותיה, כשנינות קלה, כמפגן חכמה נדיר ונהדר, הופך בפרוזה העיתונאית שלו לדבר מה דקדקני, נתחני, נוקב, חכם כדרכו עדיין, אבל הרבה פחות מקסים מז'בוטינסקי ברשימותיו נניח. כאילו משהו בעצם אופייה של שירתו הווירטואוזית, הלולינית, רצופת החרוזים הגאוניים, סחרר אותו לגבהים וכשעבר לפרוזה נשארה לו רק חכמתו שכבר לא יכולה לסחרר ולהגביה לשום מקום. פרוזה ארצית, נבונה מאד, מבדחת לפעמים, אבל נטולת השראה בעליל."[דרוש מקור]

לדברי ההוצאה, בפתח הספר השישי, עם הוצאתו לאור הגיעה לסיומה מלאכת פרסום הטורים הגנוזים. בטורים הגנוזים הגיב אלתרמן, כדרכו, למאורעות השוטפים ולנושאים שונים, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מפלגות, יחסי חילונים-דתיים, היחס למיעוט הערבי ויחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן גילה בטורים הגנוזים תמיכה עקבית בדוד בן-גוריון ומדיניותו ועסק רבות בעסק הביש ובויכוח בין בן-גוריון לראשי מפא"י, פרישתו מהמפלגה והקמת רפ"י.

הטורים הללו, שלא נכללו בשלושת הספרים שראו אור בחיי המשורר ונשארו גנוזים כרבע מאה ומעלה לאחר פטירתו, לא נכללו באנתולוגיות ובתוכניות הלימודים במשך פרק זמן ארוך זה, ולא קנו להם את המעמד כאתוס לאומי, כדוגמת הטורים שנתפרסמו בשלושת הספרים הראשונים. עם זאת, מהווים טורים אלה חומר רב ערך לחוקרי שירת אלתרמן ולחוקרי תולדות התקופה.

ההוצאות המקוריות של ספרי הטור השביעי

  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון. הוצאת עם עובד, 1948.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון, ספר שני. הוצאת דבר, 1954.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי תשי"ד - תשכ"ב. כרך ג' מתוך כתבים בארבעה כרכים, הוצאת דבר והקיבוץ המאוחד, 1962.

הטורים הגנוזים

  • נתן אלתרמן הטור השביעי - ספר רביעי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - ספר חמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995.
  • נתן אלתרמן, הטור השביעי - הספר השישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים