בילי יוז
 | |||||
| לידה |
25 בספטמבר 1862 לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 באוקטובר 1952 (בגיל 90) סידני, אוסטרליה | ||||
| שם מלא |
ויליאם מוריס "בילי" יוז William Morris "Billy" Hughes | ||||
| מדינה |
 אוסטרליה | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות האנגליקני, צפון סידני. | ||||
| בת זוג |
אליזבת קטס (1906-1886) מרי קמפבל (1952-1911) | ||||
| |||||
ויליאם מוריס "בילי" יוז (באנגלית: William Morris "Billy" Hughes; 25 בספטמבר 1862 – 28 באוקטובר 1952) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה השביעי בין השנים 1915 –1923.
במשך הקריירה שלו בת ה-51 שנים כחבר הפרלמנט האוסטרלי, בנוסף ל-7 שנים כחבר הפרלמנט של המושבה ניו סאות' ויילס, עבר יוז ממפלגה למפלגה חמש פעמים: ממפלגת הלייבור (1916-1901), למפלגת הלייבור הלאומית (1917-1916), למפלגה הלאומנית (1930-1917), למפלגה האוסטרלית (1931-1930), למפלגת אוסטרליה המאוחדת (1944-1931) למפלגה הליברלית (1952-1944). הוא הורחק משלוש מפלגות וייצג ארבעה מחוזות בחירה שונים בשתי מדינות של אוסטרליה.
יוז החל את כהונתו כראש ממשלה כמנהיג מפלגת הלייבור ובמהלך כהונתו הוא העביר את תמיכתו, יחד עם עוד 24 חברי פרלמנט, למפלגת הלייבור הלאומית, על רקע הוויכוח על סוגיית גיוס החובה. מפלגת הלייבור הלאומית התמזגה עם המפלגה הליברלית כדי ליצור את המפלגה הלאומנית. כהונתו כראש ממשלה הסתיימה כאשר המפלגה הלאומנית נאלצה להיכנס לקואליציה עם מפלגת הכפר, שסירבה להיות שותפה בממשלה בראשותו. עד לנקודת זמן זו היה יוז ראש הממשלה שתקופת כהונתו הייתה הארוכה ביותר. מאוחר יותר הוא הוביל את מפלגת אוסטרליה המאוחדת בבחירות של 1943, אף על פי שארתור פאדן הנהיג את הקואליציה.
יוז מת ב-1952 בגיל 90 בעודו מכהן כחבר הפרלמנט. הוא חבר הפרלמנט האוסטרלי שתקופת כהונתו היא הארוכה ביותר בכל הזמנים ואחת הדמויות הצבעוניות והשנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית.
ראשית חייו
ויליאם מוריס יוז נולד ברובע פימליקו שבלונדון, אנגליה, להורים ממוצא ולשי. אביו, ויליאם יוז, היה דובר השפה הולשית ועל פי מפקד האוכלוסין של 1881, הוא נולד בעיירה הוליהד שבאי אנגלסי שבצפון ויילס בערך בשנת 1825. הוא היה כומר זוטר בכנסייה הבפטיסטית ובמקצועו הוא היה נגר שעבד בבית הלורדים. אמו של יוז הייתה בתו של חוואי ממחוז מונטגומרישייר שבויילס שעבדה כמשרתת בלונדון. ג'יין מוריס הייתה בת 37 כאשר היא נישאה ויליאם מוריס יוז היה ילדה היחיד.[1]
כשהיה בילי יוז בן שבע מתה אמו והוא עבר לגור עם אחותו של אביו בלדודנו שבויילס וכן בילה את זמנו עם קרוביה של אמו באזור הכפרי של מונטגומרישייר, שם דיבר ולשית. כאשר הוא היה בן 14 שב ללונדון ועבד כמורה בבית ספר. הוא חי עם אביו ועם דודתו.
באוקטובר 1884, בהיותו בן 22, היגר יוז לאוסטרליה, שם עבד כפועל, כחקלאי וכטבח. ב-1886 הוא הגיע לסידני, התגורר כדייר משנה במור פארק וחי עם אליזבת קטס, בתה של בעלת הבית שלו.[2] ב-1890 עבר הזוג לבלמיין, שם עבד יוז בתחילה בבית מרקחת ולאחר מכן פתח עסק משל עצמו, שם הוא מכר עלונים פוליטיים, ביצע עבודות שונות ותיקן מטריות. הוא הצטרף לליגה הסוציאליסטית ב-1892 ושימש כנואם רחוב עבור הליגה למען מיסוי אחיד וכאיש ארגון של איגוד העובדים האוסטרלי. בשלב זה הוא הצטרף למפלגת הלייבור האוסטרלית שנוסדה אז.[1]
ראשית הקריירה הפוליטית
ב-1894 בילה יוז שמונה חודשים במרכז ניו סאות' ויילס כאיש ארגון באיגוד עובדים ובאותה שנה נבחר לאספת הנבחרים של ניו סאות' ויילס ביתרון של 105 קולות.[1][3] בהיותו חבר האספה, הוא מונה להיות מזכיר איגוד עובדי הרציפים. ב-1900 הוא ייסד את איגוד הסוורים והיה נשיאו הראשון. בתקופה זו הוא למד משפטים והוסמך כעורך דין ב-1903. שלא כמו רבים מחברי מפלגת הלייבור, היה יוז תומך נלהב באיחוד אוסטרליה.
ב-1901 הוא נבחר לפרלמנט הפדרלי הראשון כחבר הלייבור מטעם מחוז הבחירה של מערב סידני. הוא התנגד להצעות של ממשלתו של אדמונד ברטון להקים צבא מקצועי קטן ותחת זאת דגל בהנהגתם של אימוני חובה כלליים.[1] ב-1903 הוא הוסמך סופית כעורך דין לאחר כמה שנים כמתלמד. ב-1909 הוא מונה כפרקליט הכתר (King's Counsel).[4]
ב-1906 מתה בת זוגו ובתו בת ה-17 גידלה את חמשת אחיה הקטנים בסידני. ב-1911 נישא יוז למרי קמפבל.[2]
יוז היה שר החוץ בממשלת הלייבור הראשונה בראשותו של כריס ווטסון. בשלוש הממשלות בראשותו של אנדרו פישר הוא כיהן כתובע הכללי.[1] בממשלות אלו הוא היה המוח שמאחורי המהלכים הפוליטיים של הממשלות והיה ברור שהוא שואף להיות מנהיג מפלגת הלייבור, אך אופיו הגס, שנבע ככל הנראה מהפרעות העיכול שלו, הרתיעו את עמיתיו מלבחור בו כמנהיג. האיבה ארוכת הימים שלו עם קינג או'מיילי, שהיה גם הוא שר מטעם הלייבור, הייתה דוגמה בולטת למזגו התקיף.
ב-1908 נוסדה ליגת הרוגבי באוסטרליה ויוז היה עסקן פעיל בספורט זה. כמנהיג פועלים הוא פעל למען שחקני רוגבי חובבנים שמעסיקיהם סירבו לשלם על היעדרותם מהעבודה עקב פציעותיהם במשחקים.
ראש ממשלה
ראש ממשלת הלייבור
לאחר הבחירות של 1914 לא עמד ראש הממשלה מטעם הלייבור, אנדרו פישר בלחצים של ההנהגה במהלך מלחמת העולם הראשונה. יוז השאפתני שאף לכך שאוסטרליה תוכר ככוח משמעותי על הבמה העולמית. ב-1915 התרופפה בריאותו של פישר ובאוקטובר הוא התפטר והוחלף על ידי יוז. במסגרת מדיניותו החברתית, הנהיג יוז רפורמה בתשלומי הקצבאות לעניים ולנכים.[5]
יוז היה תומך נלהב בהשתתפותה של אוסטרליה במלחמת העולם הראשונה ולאחר שביולי ובאוגוסט 1916 נמנו 28,000 הרוגים, פצועים ונעדרים, שכנעו הגנרלים בירדווד וווייט מהכוח האימפריאלי האוסטרלי את יוז, שגיוס חובה חיוני מאוד לאוסטרליה כדי שתוכל להמשיך לתרום למאמץ המלחמתי. אף על פי כן, כשני שלישים של חברי המפלגה, כולל קתולים, נציגי איגודים מקצועיים וסוציאליסטים, התנגדו לכך בתקיפות. אלה שהובילו את ההתנגדות לגיוס החובה היו בעיקר אוסטרלים ממוצא אירי שסלדו מתגובתה של בריטניה למרידת חג הפסחא באירלנד.
באוקטובר 1916 קיים יוז משאל עם על שאלת גיוס החובה, אך המשאל נכשל בהפרש מזערי.[6] הארכיבישוף הקתולי של מלבורן, דניאל מניקס, היה המתנגד הראשי לגיוס החובה. תוצאת המשאל הייתה חוק השירות הצבאי שלא היה גיוס חובה. ההפרש הזעום בין המתנגדים לתומכים, לא הרתיע את יוז, שהמשיך לטעון בתוקף לטובת גיוס החובה. ויכוח זה חשף את הפילוג העמוק בתוך החברה האוסטרלית שהיה קיים עוד לפני האיחוד וכן את הפילוג בתוך מפלגת הלייבור.
גיוס החובה היה בתוקף עוד מאז שנחקק חוק ההגנה של 1910, אך הוא הוגדר רק לטובת פעולות להגנתה הישירה של אוסטרליה. יוז שאף לשנות זאת באמצעות משאל עם כדי שיוגדר גם שגיוס החובה יהיה בתוקף גם לפעולות מלחמתיות מעבר לים. על פי החוק לא היה נחוץ משאל עם, אך יוז חש שלאור חומרת המצב, הצבעת "כן" מצדו של העם, תיתן לו מנדט לעקוף את ההתנגדות של הסנאט. בנוסף, בעוד שממשלת בריטניה בראשותו של לויד ג'ורג', שחיבבה את יוז, עלתה לשלטון רק כמה חודשים לאחר משאל העם הראשון על גיוס החובה באוסטרליה, הממשלה שקדמה לה, ממשלתו של אסקווית', סלדה מיוז.
ב-15 בספטמבר 1916 הורחק יוז, יחד עם 24 חברי פרלמנט אחרים, ממפלגת הלייבור. על קבוצה זו נמנו כל חברי הפרלמנט הכישרוניים של המפלגה ובכך הסתיים הפרק הראשון בהיסטוריה שלה. שנים לאחר מכן אמר יוז: "לא עזבתי את מפלגת הלייבור, המפלגה עזבה אותי".[1] משמעות העיתוי של הרחקתו של יוז מהמפלגה היה שהוא למעשה היה מנהיג המפלגה הראשון של הלייבור שאף פעם לא הנהיג אותה במערכת בחירות.
ראש ממשלת מפלגת הלייבור הלאומית
יוז וחסידיו, שביניהם היו רבים ממנהיגי הלייבור בראשית דרכה, קראו לעצמם מפלגת הלייבור הלאומית (National Labor Party) והחלו להניח את היסודות ליצירת מפלגה שהם חשו שהיא צריכה להיות באופן מוצהר גם לאומית וגם רדיקלית מבחינה חברתית.[1] יוז נאלץ לחתום על הסכם קואליציוני עם יריבתו לשעבר מהאופוזיציה, המפלגה הליברלית, כדי להישאר בתפקידו.
כמה חודשים לאחר מכן, החליטו יוז ומנהיג המפלגה הליברלית, ג'וזף קוק (בעצמו איש לייבור לשעבר) להפוך את השותפות שלהם בזמן המלחמה למפלגה מאוחדת חדשה, המפלגה הלאומנית (Nationalist Party of Australia). אף על פי שהליברלים היו הרוב במפלגה החדשה, יוז עלה כמנהיג שלה, כשקוק נהיה לסגנו. נוכחותו של איש מעמד הפועלים כמו יוז המוביל מפלגה שהיא בבסיסה מפלגה של אנשי המעמד העליון ומעמד הביניים, אפשרה לאנשי המפלגה להציג תדמית של מפלגה לאומית במלוא מובן המילה. במקביל הוא הוקע מאותה עת במשך שנים כבוגד בעיניהם של אנשי הלייבור.
בבחירות הכלליות של 1917 זכתה המפלגה בראשותו של יוז בניצחון סוחף. בבחירות אלו ויתר יוז על האפשרות לרוץ מטעם מחוז הבחירה של סידני, שהיה בעל זיקה פועלית, ונבחר מטעם מחוז הבחירה של בנדיגו, ויקטוריה ובכך היה ראשון מבין רבים מחברי הפרלמנט האוסטרלי שנבחרו בהזדמנויות שונות מטעם מחוזות בחירה של יותר ממדינה אחת. יוז הכריז שאם משאל עם נוסף על גיוס החובה לא יעבור, הוא יתפטר. משאל עם כזה נערך בדצמבר 1917, אך נכשל שוב, הפעם בהפרש גדול יותר. יוז, לאחר שהמפלגה הצביעה הצבעת אי אמון בו, התפטר מתפקידו כראש ממשלה, אך מאחר שלא היה מועמד חלופי לתפקיד, מינה אותו המושל הכללי, סר רונדל מונרו פרגוסון, מחדש.[1]
ועידת השלום בפריז
ב-1919 נסעו יוז וראש הממשלה לשעבר, ג'וזף קוק לפריז כדי להשתתף בועידת השלום בורסאי. יוז נשאר שם 16 חודשים וחתם על חוזה ורסאי בשמה של אוסטרליה, החוזה הבינלאומי הראשון עליו חתמה אוסטרליה. "אני מדבר בשמם של 60,000 אוסטרלים הרוגים" אמר יוז בנאומו בוועידה, "בשם כמה הרוגים אתה מדבר"? שאל את נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, כאשר זה כשל בהשגת דרישותיו. יוז, שלא כמו וילסון או כמו ראש ממשלת דרום אפריקה, יאן סמאטס, דרש תשלום פיצויים כבד מגרמניה בדברו על סכום עצום של 24 מיליארד ליש"ט שממנו תדרוש אוסטרליה מיליונים רבים כדי לכסות את הוצאות המלחמה שלה. יוז התעמת לעיתים קרובות עם הנשיא וילסון, שכינה אותו "מזיק נושא מחלות".
יוז תבע שאוסטרליה תקבל ייצוג עצמאי בחבר הלאומים החדש. אף על פי שהצעת החוק שלו לגיוס חובה נכשלה, יוז שמר על האהדה הציבורית כלפיו ובדצמבר 1919 נבחרה ממשלתו מחדש במערכת בחירות קלה. בדיונים בורסאי היה יוז המתנגד הראשי לדרישתה של יפן לשוויון על רקע גזעי, הצעה שכתוצאה מדרישתו ומדרישתם של אחרים לא נכנסה לנוסח הסופי של ההסכם. עמדתו בנושא זה שיקפה את המחשבה על "סיווג גזעי" שהייתה מקובלת באותה תקופה. יפן נפגעה באופן בולט מעמדתו זו של יוז.[1]
כמו יאן סמאטס היה יוז מודאג מעליית כוחה של יפן. תוך חודשים מפרוץ המלחמה באירופה ב-1914, השתלטו יפן, אוסטרליה וניו זילנד על כל הנכסים הגרמנים באוקיינוס השקט. אף על פי שיפן השתלטה על שטחים אלה בברכתה של בריטניה, יוז היה מוטרד ממדיניות זו. בוועידת השלום דרשו מנהיגי הדומיניונים, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה שהשטחים שהם כבשו מגרמניה, כמו סמואה הגרמנית, דרום מערב אפריקה הגרמנית וגינאה החדשה הגרמנית, יישארו בשליטתם ושטחים אלה קיבלו מעמד של מנדט מסוג C. במסגרת אותו הסכם קיבלה יפן שליטה על כל השטחים הגרמניים לשעבר שמצפון לקו המשווה.
שקיעה פוליטית
לאחר 1920 שקע מעמדו הפוליטי של יוז. רבים מהגורמים השמרנים של מפלגתו לא בטחו בו מעולם בשל העובדה שהם סברו שעמוק בליבו הוא עדיין נותר סוציאליסט, כשהם מצטטים את התבטאויותיו בנוגע להעברת הבעלות על קווי הספנות וחברת האלחוט לרשות הממשלה. עם זאת, הם המשיכו לתמוך בו לזמן מה לאחר המלחמה, רק כדי להרחיק את הלייבור מהשלטון.
מפלגה חדשה, "מפלגת הכפר", הוקמה, כשהיא מייצגת את החוואים שהיו מנותקים מהמדיניות הכפרית של המפלגה הלאומנית, במיוחד גישתו של יוז בנוגע לפיקוח על המחירים. בבחירות של 1922 ויתר יוז על מחוז הבחירה של בנדיגו ורץ מטעם מחוז הבחירה של צפון סידני, שבוחריו נמנו על המעמד העליון, ובכך ניתק עצמו סופית משורשיו כאיש מעמד העובדים. עם זאת, איבדה המפלגה הלאומנית את הרוב המוחלט שלה. מפלגת הכפר, למרות התנגדותה למדיניותו החקלאית של יוז, הייתה השותפה הקואליציונית היחידה האפשרית עבורו. אף על פי כן, מנהיג המפלגה, ארל פייג', הודיע שהוא ומפלגתו לא יכהנו בממשלה בראשותו של יוז. עקב לחץ מאנשי האגף הימני של מפלגתו, התפטר יוז בפברואר 1923 והוחלף על ידי שר האוצר שלו סטנלי ברוס.[1] תקופת כהונתו כראש ממשלה הייתה הארוכה ביותר עד אותו זמן. שיא זה נשבר על ידי רוברט מנזייס ועד ל-1983, כאשר סיים את תפקידו מלקולם פרייזר, הייתה תקופת כהונתו של יוז השנייה באורכה.
יוז זעם על בגידתה של מפלגתו בו ועד ל-1929 בילה את זמנו על הספסלים האחוריים של הפרלמנט, אז הוביל קבוצה של מורדים יושבי הספסלים האחוריים שחצו את הקווים כדי להפיל את ממשלתו של ברוס.[1] יוז הורחק מהמפלגה הלאומנית והקים מפלגה משל עצמו, "המפלגה האוסטרלית" (Australian Party). לאחר שהמפלגה הלאומנית נחלה מפלה בבחירות של 1929, תמך בתחילה יוז בממשלת הלייבור בראשותו של ג'יימס סקאלין, אף על פי שהיו לו חילוקי דעות עם סקאלין בסוגיות כלכליות. ב-1931 התפייס יוז עם עמיתיו לשעבר והצטרף לאנשי המפלגה הלאומנית ולכמה מאנשי האגף הימני של הלייבור בהנהגתו של ג'וזף ליונס כדי להקים את מפלגת אוסטרליה המאוחדת (United Australia Party). יחד עם כל חברי מפלגה זו הוא הצביע בעת הפלת ממשלתו של סקאלין.[1]
עלייה מחדש
בבחירות של 1931 נחלה מפלגת אוסטרליה המאוחדת ניצחון סוחף. ליונס שלח את יוז לייצג את אוסטרליה בעצרת חבר הלאומים בז'נבה וב-1934 מונה יוז להיות שר הבריאות והשר לענייני הוטרנים. מאוחר יותר מינה אותה ליונס כשר החוץ, אך ב-1935 הוא אולץ להתפטר לאחר שפרסם את הספר "אוסטרליה והמלחמה כיום" בו חשף את חוסר המוכנות של אוסטרליה למלחמה הבאה. זמן קצר לאחר מכן הגדילה ממשלת ליונס את תקציב ההגנה פי שלושה.
ב-1937 הוחזר יוז לממשלה על ידי ליונס ושימש שוב כשר החוץ. עד למותו של ליונס ב-1939 הוא כיהן גם כתובע הכללי וכשר התעשייה. בממשלתו של יורשו של ליונס, רוברט מנזייס, הוא כיהן בתקופות שונות כשר הצי, שר התעשייה וכתובע הכללי. סוגיות הביטחון עלו בהדרגה על סדר היום הציבורי עם עליית הפשיזם והנאציזם באירופה ועלייתה של האימפריה היפנית באסיה.[7] החל מ-1938 הובילו ליונס ויוז תהליך של הגדלת סדר הכוחות של כוחות ההגנה של אוסטרליה. ב-7 באפריל 1939 מת ליונס בעת כהונתו כראש ממשלה. מפלגת אוסטרליה המאוחדת בחרה ברוברט מנזייס כיורשו כדי שיעמוד בראש ממשלת מיעוט ערב מלחמת העולם השנייה. אוסטרליה הצטרפה למלחמה ב-3 בספטמבר 1939 ומיד לאחר מכן הוקם קבינט מלחמה מיוחד, שבתחילה כלל את מנזייס וחמישה שרים בכירים, כולל יוז. מנהיג הלייבור, ג'ון קרטין דחה הצעה להצטרף לממשלה ובבחירות של 1940 איבדה ממשלתו של מנזייס את הרוב שלה בפרלמנט. כשבעלות הברית ספגו אבדות כבדות ולנוכח האיום ההולך וגדל בזירת האוקיינוס השקט, הסתמכה הממשלה על רוב שנשען על שני חברי פרלמנט עצמאיים. לנוכח אי הצלחתו לשכנע את קרטין להצטרף לקבינט המלחמה ועקב לחץ הולך וגובר מצד מפלגתו, התפטר מנזייס מתפקידיו כראש הממשלה וכמנהיג המפלגה ב-29 באוגוסט 1941. אף על פי שמפלגת אוסטרליה המאוחדת הייתה בשלטון כבר כעשור, היא הייתה חסרת שדרה מנהיגותית, כך שהיא נאלצה לבחור ביוז כמנהיגה. בימים כתיקונם, הייתה זו הזדמנות ליוז לשוב לכיסא ראש הממשלה בפעם השנייה. אך יוז היה אז חודש לפני יום הולדתו ה-78 ובריאותו כבר החלה להיות רופפת. מסיבה זו, הוא לא היה כשיר להיות ראש ממשלה בתקופת מלחמה וויתר על האפשרות להיות מנהיג המפלגה וראש הממשלה לטובתו של מנהיג מפלגת הכפר, ארתור פאדן. יוז נשאר להיות האיש מספר שתיים בממשלה כשהוא מכהן כתובע הכללי וכשר הצי. חודש לאחר מכן חצו שני חברי הפרלמנט העצמאיים, שהיוו את בסיס התמיכה לממשלה, את הקווים והפילו את ממשלתו של פאדן במסגרת ההצבעה על חוק התקציב. העצמאיים, בעידודו של המושל הכללי, לורד גאורי, העבירו את תמיכתם למנהיג האופוזיציה ג'ון קרטין, שהושבע כראש ממשלה ב-7 באוקטובר 1941.[8] שמונה שבועות לאחר מכן תקפו היפנים את פרל הארבור.
יוז הנהיג את מפלגת אוסטרליה המאוחדת בבחירות של 1943, אך סירב לנהל את ישיבות המפלגה והותיר לפאדן להנהיג את האופוזיציה. הקואליציה הצליחה לזכות רק ב-19 מושבים נוספים בפרלמנט. לאחר הבחירות, יוז, שנחשב למנהיג ביניים, העביר את שרביט ההנהגה על מפלגת אוסטרליה המאוחדת בחזרה למנזייס. בפברואר 1944 הוציאה המפלגה את נציגיה ממועצת המלחמה המייעצת (Advisory War Council) כצעד מחאה כנגד ממשלתו של קרטין. יוז נשאר במועצה והורחק ממפלגת אוסטרליה המאוחדת.
לאחר מכן הקים מנזייס מפלגה חדשה, המפלגה הליברלית ויוז היה לחבר במפלגה. הוא המשיך להיות חבר הפרלמנט עד למותו ב-28 באוקטובר 1952. בילי יוז היה חבר הפרלמנט הפדרלי במשך 51 שנים ושבעה חודשים וכולל זמן כהונתו באספת הנבחרים של ניו סאות' ויילס לפני כן, הוא בילה 58 שנים על ספסלי הפרלמנט ומעולם לא הפסיד במערכת בחירות. תקופת כהונתו זו מהווה עדיין שיא של כל הזמנים בהיסטוריה של הפוליטיקה האוסטרלית. במותו הוא היה האחרון מבין חברי הפרלמנט הראשון שנבחר ב-1901 שעדיין כיהן בתפקידו ואחרי מותו נותר רק קינג או'ומיילי האחרון מבין חברי פרלמנט זה שעדיין נותר בחיים. או'מיילי מת 14 חדשים לאחר יוז. כשהוא בן 90 שנים, חודש אחד ושלושה ימים במותו, היה יוז לאדם הזקן ביותר שכיהן אי פעם כחבר הפרלמנט האוסטרלי.[9]
מותו
בילי יוז מת ב-28 באוקטובר 1952 בגיל 90 בביתו שבלינדפילד, סידני. ההלוויה הממלכתית שלו נערכה בקתדרלת סנט אנדרו שבסידני והייתה אחת הגדולות בתולדות אוסטרליה. כ-450,000 צופים עמדו לאורך הרחובות. מאוחר יותר הוא נקבר בבית הקברות האנגליקני של צפון סידני.
הוא הניח אחריו את ששת ילדיו מבת זוגו הראשונה ואת אשתו מרי. בתם הלן מתה בעת לידה בלונדון ב-1937 בהיותה בת 21 כתוצאה מאלח דם.[10] נכדם חי כיום בסידני תחת שם אחר. עובדה זו לא הייתה ידועה עד 2004 כאשר הקרינה רשת הטלוויזיה ABC תוכנית דוקומנטרית על האירועים הללו. את התוכנית הנחה השחקן מרטין וון, שגילם את יוז בסרט משנת 1975 והעניין המתמשך שלו בדמותו של יוז הובילה אותו לחשוף את גורלה של הלן.[1][11]
מרי יוז מתה ב-1958.
מורשתו
לבילי יוז, שהיה איש קטן ממדים אך שרירי, עם קול צרוד ופנים שנעשו בהדרגה מצומקים, לא היה את המראה האופייני למנהיג לאומי, אך במהלך תקופת כהונתו כראש ממשלה הוא רכש לעצמו מוניטין כמנהיג בזמן מלחמה. החיילים האוסטרלים כינו אותו "החופר הקטן" (Little Digger), כינוי שליווה אותו עד סוף חייו. הוא ייזכר על מיומנויותיו הפוליטיות והדיפלומטיות היוצאות מגדר הרגיל, על אמירותיו השנונות הרבות ועל האופטימיות והפטריוטיות הבלתי נלאות שלו.
בארוחה החגיגית שנערכה לרגל יובל החמישים לכינונו של הפרלמנט האוסטרלי, ציין אחד הנואמים את יוז כאיש "שישב בכל ישיבות הפרלמנט מאז האיחוד והיה חבר בכל המפלגות". כאן התערב ארתור פאדן ואמר: "לא במפלגת הכפר"! "לא" אמר יוז, שעדיין היה מסוגל לשמוע כאשר רצה בכך, "עלי לשים את הגבול במקום כל שהוא".
אותות כבוד והנצחה
ב-1941 קיבל יוז את אות מסדר עמיתי הכבוד על שירותו כראש ממשלה.[12] על שמו נקראים מחוז בחירה המשתרע על פרבריה הדרומיים של סידני ופרבר של קנברה. ב-1972 הנפיק הדואר האוסטרלי בול הנושא את דיוקנו.[13]
לבילי ומרי יוז לא היה זמן לצאת לירח דבש. לאחר טקס הנישואין שלהם ב-1911 הם נסעו ברכבם שהתרסק בתאונת דרכים בהצטלבות בין כביש סידני-סידני מלבורן עם מסילת הברזל סידני-מלבורן, מצפון לאולבורי. צומת זה, ומאוחר יותר הגשר שנבנה במקום, נקראו על שמו של יוז.
קישורים חיצוניים
- בילי יוז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי בילי יוז בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- בילי יוז, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 Fitzhardinge, L.F. "Hughes, William Morris (Billy) (1862–1952)". Australian Dictionary of Biography. Australian National University. Retrieved 18 July 2014
- ^ 2.0 2.1 "William Morris Hughes – Australia's Prime Ministers". National Archives of Australia. Retrieved 10 February 2010.
- ^ "Mr William Morris Hughes (1862–1952)". Members of Parliament. Parliament of New South Wales. Retrieved 10 February 2010.
- ^ "William Morris Hughes, Before office". Australia's Prime Ministers. National Archives of Australia.
- ^ "Pandora Archive". Pandora.nla.gov.au. 23 August 2006. Retrieved 22 April 2013.
- ^ "Plebiscite results, 28 October 1916". Parliamentary Handbook. Parliament of Australia. Retrieved 16 February 2010.
- ^ "In office – Joseph Lyons – Australia's PMs – Australia's Prime Ministers". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 4 November 2011.
- ^ "In office – Arthur Fadden". Primeministers.naa.gov.au. Retrieved 4 November 2011.
- ^ O'Brien, Amanda (6 May 2009). "Tuckey refuses to stand aside for younger candidate". The Australian. Retrieved 24 June 2010. Billy Hughes who, at 90, was the country's oldest serving MP before he died in 1952
- ^ "The lonely death of Billy Hughes' daughter – National". www.theage.com.au. 7 August 2004. Retrieved 4 November 2011.
- ^ "Rewind: ABC TV". Abc.net.au. Retrieved 16 April 2010.
- ^ It's an Honour
- ^ "Australian postage stamp". Australian Stamp and Coin Company. Retrieved 10 February 2010.
| ראשי ממשלת אוסטרליה | ||
|---|---|---|
|
36275462בילי יוז