פרנק יוברט מקנמרה
 | |
| פרנק מקנמרה בנציגות חיל האוויר האוסטרלי באנגליה (1942) |
סגן-מרשל אוויר פרנסיס יוברט "פרנק" מקנמרה (אנגלית: Francis Hubert (Frank) McNamara; 4 באפריל 1894 - 2 בנובמבר 1961) היה חייל בכוחות ההגנה של אוסטרליה שקיבל את צלב ויקטוריה, שהוא העיטור הצבאי הגבוה ביותר עבור גבורה בפני האויב שניתן להעניקו לחבר בכוחות המזוינים של הממלכה המאוחדת או חבר העמים הבריטי. הוא שירת בחיל האוסטרלי המעופף, וקיבל את העיטור על פעילותו ב-20 במרץ 1917, כשחילץ טייס עמית שהופל מעבר לקווי האויב. מקנמרה היה הטייס האוסטרלי הראשון, והיחיד במלחמת העולם הראשונה, שקיבל את צלב ויקטוריה. מאוחר יותר הוא התמנה לקצין בכיר בחיל האוויר המלכותי האוסטרלי.
ראשית חייו ותחילת מלחמת העולם הראשונה
מקנמרה נולד בעיירה ראשוורת' שבוויקטוריה, והיה בנם הבכור של ויליאם פרנסיס מקנמרה, פקיד במחלקת אדמות המדינה, ואשתו רוזאן. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי של ראשוורת', והשלים את חינוכו העל-יסודי בבית הספר התיכון החקלאי שפארטון, אליו התקבל באמצעות מלגת לימודים. ב-1910 עבר עם משפחתו למלבורן.
הוא הצטרף לבית הספר לצוערים ב-1911, וביולי 1913 הוסמך כלוטננט משנה (סגן משנה) בגדוד ה-49. הוא החל לעבוד כמורה לאחר שסיים בהצלחה את לימודי ההוראה ב-Melbourne Teachers' Training College ב-1914, ולימד במספר בתי ספר בוויקטוריה. הוא נרשם גם לאוניברסיטת מלבורן, אך לימודיו הופרעו על ידי מלחמת העולם הראשונה.
מקנמרה גויס לשירות צבאי פעיל באוסטרליה עם הכרזת המלחמה באוגוסט 1914. הוא שירת במשך תקופות קצרות בבסיסים בקווינסקליף ובפוינט ניפן שבוויקטוריה, ובדצמבר הצטרף לבית הספר לקצינים שבברודמדוס (Broadmeadows). בפברואר 1915 החל להדריך במרכז האימונים של הכוח האימפריאלי האוסטרלי. ביולי הוא קודם לדרגת לוטננט, ומיד התנדב לקורס אווירונאוטיקה בבית הספר המרכזי לטיסה שבפוינט קוק.
מקנמרה החל להשתתף בקורס טיס בפוינט קוק באוגוסט 1915, ב-18 בספטמבר ערך את טיסת הסולו הראשונה שלו בבריסטול בוקסקייט, והוסמך כטייס באוקטובר. ב-6 בינואר 1916 הוצב כנספח בטייסת 1 של החיל האוסטרלי המעופף, שנודעה עד 1918 גם כטייסת 67 של החיל המעופף המלכותי. במרץ עזב את מלבורן לכיוון מצרים על גבי האונייה HMAT אוסרובה, והגיע לסואץ כעבור חודש. במאי סופח באופן זמני לטייסת 42 של החיל המעופף המלכותי, על מנת שיוכל ללמוד בבית הספר המרכזי לטיסה באפהייבן שבאנגליה; סיפוחו לחיל האוסטרלי המעופף פורסם בלונדון גאזט ב-5 ביולי 1916[1].
מקנמרה השלים את קורס הטיס באפהייבן, ובאוגוסט הוצב במצרים, אך ב-8 בספטמבר אושפז בבית חולים בגלל דלקת באשכים. הוא שוחרר מבית החולים ב-6 באוקטובר, ושירת למשך תקופה קצרה כמדריך טיסה בטייסת 22, לפני שהוצב מחדש בטייסת 1. במשימתו הראשונה, שהייתה סיור מעל סיני, הוא לא היה מודע לכך שמטוסו נפגע מירי נ"מ, וחזר לבסיסו כשאספקת שמן המנועים שלו נוצלה כמעט עד תום. הוא טס במטוסי B.E.2 ומרטינסייד, ובחודשים שלאחר משימתו הראשונה יצא לגיחות סיור והפצצה.
צלב ויקטוריה
ב-20 במרץ 1917 טס מקנמרה במטוס מתוצרת מרטינסייד, והיה חלק מרביעיית מטוסים של טייסת 1 שנטלה חלק בפשיטה נגד צומת מסילות רכבת עות'מאנית ליד עזה. בגלל מחסור בפצצות חומשו כל המטוסים בשישה פגזי הוביצר מותאמים בקוטר 4.5 אינץ'[2]. מקנמרה הטיל בהצלחה שלושה פגזים, אך הרביעי התפוצץ בטרם עת, וגרם לו לפציעות רסס קשות ברגל. הוא פנה בחזרה לבסיס שלו, ואיתר את אחד מחבריו לטייסת באותה משימה, קפטן דייוויד ראתרפורד, שהיה על הקרקע ליד מטוס ה-B.E.2 המיורט שלו[3]. במקרים דומים קודם לכן נהרגו חיילי מדינות ההסכמה על ידי חיילי מעצמות המרכז, ומקנמרה הבחין במספר פרשים טורקים בדרכם אל ראתרפורד[3].
למרות תנאי השטח הקשים והפצע הפתוח ברגלו, הוא נחת ליד ראתרפורד בניסיון לחלצו[2]. במטוס חד-מושבי זה לא היה תא טייס נוסף, וכתוצאה מכך החליט ראתרפורד לקפוץ ולהיאחז בכנף המטוס. כתוצאה מהפציעה ברגלו והמשקל העודף של ראתרפורד, שהפר את שיווי המשקל המכני של המטוס, התרסק מקנמרה בזמן שניסה להמריא. שני החיילים, שניצלו מפציעה נוספת בתאונה, הציתו את המרטינסייד ומיהרו לעבר מטוס ה-B.E.2 הדו מושבי של ראתרפורד. ראתרפורד תיקן את הנזק במנוע המטוס, ובמקביל השיב מקנמרה אש באמצעות אקדח תופי לעבר הפרשים הטורקים שהתקרבו אליהם וירו עליהם[3]. שני הטייסים האחרים מטייסת 1, לוטננט (לימים מרשל אוויר) פיטר רוי מקסוול דראמונד ולוטננט אלפרד אליס, החלו גם כן בהפצצת חיילי האויב[2]. מקנמרה הצליח להתניע את ה-B.E.2 ולהמריא, כשראתרפורד יושב בתא הנווט[3]. מקנמרה היה על סף איבוד הכרה, אך הצליח להטיס את המטוס בחזרה לאורך 110 קילומטרים לאל עריש[3].
זמן קצר לאחר הנחיתה איבד מקנמרה את ההכרה[2]. הוא פונה לבית החולים, שם כמעט מת מתגובה אלרגית לחיסון נגד טטנוס שניתן לו. הוא נאלץ לעבור החיאה, אך התאושש במהירות. ב-26 במרץ המליץ בריגדיר גנרל ג'פרי סלמונד, המפקד הכללי של בריגדת המזרח התיכון, כי מקנמרה יקבל את צלב ויקטוריה[4]. ב-3 וב-4 באפריל כתבו דראמונד[5], אליס[6] וראתרפורד את הצהרותיהם אודות פעילותו של חברם לנשק, כאשר ראתרפורד מצהיר כי "הסיכון של לוטננט מקנמרה להיהרג או להילקח בשבי היה כה גדול שגם אם לא היה נפצע ניתן היה להבין אלמלא חילץ אותי - העובדה שנפצע הפכה את פעולתו לאבירית באורח יוצא דופן - נחישותו ותושייתו וחוסר יחס מוחלט לסכנה לאורך כל המבצע היו שווים את העיטור הגבוה"[7]. הידיעה אודות הענקת צלב ויקטוריה למקנמרה פורסמה בלונדון גאזט ב-8 ביוני 1917[8], והייתה זו הפעם הראשונה והיחידה במלחמה שהעיטור ניתן לאיש אוויריה אוסטרלי:
משרד המלחמה, 8 ביוני 1917.
הוד מעלתו המלך אישר בשמחה את הענקת צלב ויקטוריה לקצינים, למש"קים ולחיילים המוזכרים להלן: -
[...]
לוטננט פרנק יוברט מקנמרה, הכוחות האוס', ח.א.מ
עבור אומץ ומסירות ניכרים ביותר לחובתו במהלך הפצצה אווירית על רכבות האויב, כאשר אחד מטייסינו נאלץ לנחות מאחורי קווי האויב.
לוטננט מקנמרה, שהבחין במצב הקשה של הטייס ובעובדה שפרשים עוינים מתקרבים, נחת על מנת להצילו. הוא עשה זאת תחת אש רובים כבדה ולמרות העובדה שהוא עצמו נפצע באורח קשה ברגלו.
הוא נחת במרחק 200 יארד בקירוב מהמטוס הפגום, שהטייס שלו טיפס על מטוסו של לוטננט מקנמרה, וניסה להמריא. אולם, בעקבות רגלו הפגועה לוטננט מקנמרה לא היה יכול לשמור על מטוסו באוויר, וחזר לקרקע. שני הקצינים, שחילצו את עצמם, הציתו מיד את המטוס ועשו את דרכם למטוס הפגוע, והצליחו להתניעו.
לבסוף לוטננט מקנמרה, למרות שהיה חלש מאובדן דם, הטיס את המטוס בחזרה לשדה התעופה, מרחק של שבעים מיל, ובכך השלים את חילוץ חברו לנשק
ב-10 באפריל 1917 הועלה מקנמרה לדרגת קפטן, והתמנה למפקד גף מטוסים בטייסת 4, אך לא היה כשיר יותר לטיסה בגלל הפציעה שספג ברגלו ב-20 במרץ. באוגוסט נשלח בחזרה לאוסטרליה על סיפון הבורארה, וזכה לקבלת פנים של גיבור עם הגעתו למלבורן. בבדיקה רפואית התברר כי הוא אינו כשיר יותר לשירות צבאי, וב-31 בינואר 1918 הוא שוחרר מהחיל האוסטרלי המעופף. אולם, במהלך הבהלה שנגרמה בעקבות חדירת ספינת הפשיטה הגרמנית Wolf למים הטריטוריאליים של אוסטרליה הוחזר מקנמרה לשירות, הוצב כמפקד יחידת סיור אווירית בסאות' גיפסלנד שבוויקטוריה, והטיס מטוסי F.E.B2 ופארמן MF.11. בספטמבר 1918 הוצב מקנמרה כמדריך טיסה בפוינט קוק, ושירת שם עד תום המלחמה.
בין מלחמות העולם
באפריל 1920 הועבר מקנמרה לכוחות האוויר האוסטרליים באפריל 1920, בעקבות פירוק החיל האוסטרלי המעופף. הוא קיבל את צלב ויקטוריה באופן אישי מידי הנסיך מויילס, בטקס שנערך ב-26 במאי בבית הממשלה שבמלבורן. ב-1921 התגייס מקנמרה לחיל האוויר המלכותי האוסטרלי שזה עתה הוקם. הוא קיבל דרגת קצין טיסה ודרגת כבוד של לוטננט טיסה, ונמנה עם 21 הקצינים הראשונים של חיל האוויר עם הקמתו באותו מרץ. בתחילה הוא הוצב במטה החיל במלבורן בתפקיד קצין מטה מבצעים ומודיעין, וביולי 1922 קיבל את הפיקוד על בית הספר להדרכת טיסה מספר 1 בפוינט קוק. הוא קודם לדרגת מפקד טייסת במרץ 1924, ובחודש שלאחר מכן נישא לבלגית אלן בלונטשלי, אותה פגש בקהיר במהלך המלחמה, בקתדרלת פטריק ה"קדוש"; השושבין שלו היה עמיתו הקצין פרנק לוקיס.
ב-1935 עבר מקנמרה לאנגליה, ובמשך שנתיים שירת בבית הספר להדרכת טיסה מספר 5 של חיל האוויר המלכותי בבסיס סילנד ובמנהלת האימונים שבמיניסטריון האוויריה בלונדון, במסגרת חילופי קצינים. ב-1928 חזר מקנמרה ללימודיו באוניברסיטת מלבורן, לאחר שקודם לכן נכשל בבחינות הכניסה למכללה של חיל האוויר המלכותי באנדובר שבהמפשייר. הוא היה סטודנט באופן חלקי, וב-1933 סיים בהצלחה תואר ראשון ביחסים בינלאומיים. באוקטובר 1930 מונה מקנמרה למפקד בית הספר לטיסה מספר 1, ובשנה שלאחר מכן קודם לדרגת מפקד כנף. בפברואר 1933 מונה למפקד בסיס חיל האוויר המלכותי האוסטרלי לברטון שבוויקטוריה. ב-1936 קודם לדרגת קפטן קבוצה, ובשנה שלאחר מכן למד במכללה המלכותית ללימודי הגנה בלונדון. במסגרת תוארי השנה החדשה של 1938 הוענק לו תואר מפקד במסדר האימפריה הבריטית.
מלחמת העולם השנייה ושלהי חייו
בין ינואר 1938 לספטמבר 1939, עת נפתחה מלחמת העולם השנייה, שירת מקנמרה כקצין קישור בבית אוסטרליה שבלונדון. בדצמבר קודם לדרגת קומודור אוויר, וזמן קצר קודם לכן יעץ להקים בסיס קליטה שישמש את מפקד חיל האוויר האוסטרלי באנגליה ו"בדרך כלל יפקח על האינטרסים של אנשי הצבא האוסטרלים" המוצבים בו. אולם, בנובמבר 1940 הוא נסוג מעמדה זו, ותמך בהצעת מיניסטריון האוויריה להקים מחנה צבאי של חיל האוויר המלכותי עבור חיילי כל המדינות. ב-1 בדצמבר 1941 הוקמה מפקדת חיל האוויר המלכותי האוסטרלי שמעבר לים, ומקנמרה מונה לסגנו של מרשל אוויר ריצ'רד ויליאמס. מקנמרה מונה לסגן-מרשל אוויר בפועל ולמחליפו של ויליאמס כשזה חזר לאוסטרליה בינואר 1942 עבור ביקור זמני; אולם, ויליאמס הוצב בוושינגטון הבירה, ומקנמרה המשיך בתפקיד זה עד סוף השנה.
בשלהי 1942 מונה מקנמרה למפקד הכוחות הבריטיים בעדן, וב-9 בינואר 1943 החל לכהן באופן רשמי. התפקידים העיקריים של כוחות אלו היו מלחמה נגד צוללות וליווי שיירות. מקנמרה טס במשימות האלה לפי יכולתו, בדרך כלל כמשקיף, אך כמעט ולא בא במגע עם האויב. בתוארי השנה החדשה של 1945 הוענק לו תואר עמית במסדר האמבט, ובמרץ הוא חזר ללונדון. באותו חודש חווה טרגדיה אישית עם מותו של חברו הקרוב פיטר דראמונד, שסייע לו בהדיפת הפרשים במהלך האירוע שבגינו קיבל את צלב ויקטוריה. מטוס ה-B-24 ליברטור של דראמונד נעלם ליד האיים האזוריים בדרכו לקנדה, וכל אנשי הצוות שלו הוכרו כהרוגים; מקנמרה היה זה שנאלץ לבשר על כך לאיזבל, אלמנתו של דראמונד. בריאותו של מקנמרה נפגעה כתוצאה מהחשיפה לאבק המדברי בעדן, והוא לא היה יכול להתחיל בכהונתו כנציג חיל האוויר המלכותי האוסטרלי במשרד ההגנה הבריטי עד ספטמבר. לאורך כל המלחמה הוא שהה מחוץ לאוסטרליה.
מקנמרה פרש מחיל האוויר המלכותי האוסטרלי ב-1946, ביחד עם מספר קצינים בכירים ובוגרי מלחמת העולם הראשונה, כשההצדקה הרשמית לכך היא פינוי מקום לטובת קצינים צעירים יותר בעלי כישורים דומים. בנוסף, תפקידו כנציג אוסטרלי צומצם במידה רבה[9]. הוא שוחרר מחיל האוויר ב-11 ביולי. במאי 1946 הציעה לו ממשלת בריטניה לכהן כקצין בקרת חינוך בכיר בווסטפליה שבגרמניה, תחת חסותה של המועצה לפיקוח של בעלות הברית, ומאוחר יותר הוא התמנה לסגן מנהל החינוך באזור הכיבוש הבריטי. הוא חזר להתגורר באנגליה לאחר שהשלים את עבודתו עם המועצה באוקטובר 1947, ועד 1959 היה חבר במועצת הפחם הלאומית. ב-2 בנובמבר 1961 נפל ומת בביתו שבבקינגהאמשייר כתוצאה ממחלת יתר לחץ דם שפגעה בלבו. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים, ונקבר בלוויה גדולה במנזר סנט ג'וזף שבעיירה ג'רארדס קרוס[10].
מקנמרה היה ממורמר בגלל אופן שחרורו מחיל האוויר האוסטרלי ומפיצויי הפיטורים שקיבל מממשלת אוסטרליה, והתעקש כי צלב ויקטוריה שניתן לו לא יוחזר לאוסטרליה לאחר מותו; במקום זאת החליטה המשפחה לתרום את העיטור למוזיאון חיל האוויר המלכותי שבלונדון. אדריאן קול, ששירת עם מקנמרה בטייסת 1, תיאר את מקנמרה כ"שקט, מלומד, נאמן ואהוב על ידי כולם... הקצין האחרון שהיה צפוי כי יקבל את העיטור הגבוה הזה"[11]. הוא היה אחד ממקבלי צלב ויקטוריה שמונו לתפקידים בכירים לאחר מכן, אם כי היסטוריון חיל האוויר האוסטרלי אלן סטיבנס טען כי המינויים היו שגרתיים, וכי אירועי 1917 הקנו לו תהילה שככל הנראה הייתה נטל מבחינתו[3]. הביוגרף כריס קולטהארד-קלארק תיאר את ה"דילמה" של מקנמרה ככזו של "אדם רגיל לחלוטין" שנזרק לאור הזרקורים על ידי "אירוע יוצא דופן במידה רבה מאוד"[12].
על שמו קרויים פארק פרנק מקנמרה בשפארטון שבוויקטוריה, ומועדון פרנק מקנמרה VC במרכז התעופה הצבאית אוקי שבקווינסלנד.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Chisholm, Alec H. (ed.) (1947). Who's Who in Australia 1947 (Pages 567 - 568). Melbourne: The Herald and Weekly Times
- Macklin, Robert (2008). Bravest: How Some of Australia's Greatest War Heroes Won Their Medals (Pages 84 – 99). Crows Nest, NSW: Allen & Unwin. מסת"ב 1741148820
- Stephens, Alan; Isaacs, Jeff (1996). High Fliers: Leaders of the Royal Australian Air Force (Pages 20 – 22). Canberra: Aust. Govt. Pub. Service. מסת"ב 0644456825
- Coulthard-Clark, Chris (1997). McNamara VC: A Hero's Dilemma. Canberra: Air Power Studies Centre. מסת"ב 0642265003
- Stephens, Alan (2006) [2001]. The Royal Australian Air Force: A History. London: Oxford University Press. מסת"ב 0195555414
- Wilson, David (2005). The Brotherhood of Airmen. Crows Nest, NSW: Allen & Unwin. מסת"ב 1741143330
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרנק יוברט מקנמרה |
- פרנק יוברט מקנמרה באתר אנדרטת המלחמה של אוסטרליה
- פרנק יוברט מקנמרה באתר מילון הביוגרפיות האוסטרלי
- פרנק יוברט מקנמרה באתר פרויקט הכוח האימפריאלי האוסטרלי
הערות שוליים
- ^ London Gazette: no. 29675, p. 7219, 21 July 1916
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 וילסון, עמודים 11 - 13
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 סטיבנס, עמודים 14 - 15
- ^ מסמך המלצה באתר אנדרטת המלחמה האוסטרלית
- ^ הצהרת דראמונד באתר אנדרטת המלחמה האוסטרלית
- ^ הצהרת אליס באתר אנדרטת המלחמה האוסטרלית
- ^ הצהרת ראתרפורד באתר אנדרטת המלחמה האוסטרלית
- ^ London Gazette: (Supplement) no. 30122, pp. 5701–5703, 8 June 1917
- ^ Helson, Peter (2006). Ten Years at the Top (Pages 234 - 237). Sydney: University of New South Wales
- ^ Bowyer, Chaz (2002) [1992]. For Valour: The Air VCs (Page 88). London: Caxton. מסת"ב 1840672404
- ^ הערך במילון הביוגרפיות האוסטרלי
- ^ Coulthard-Clark, Chris (1997). McNamara VC: A Hero's Dilemma (Pages 114 - 115). Canberra: Air Power Studies Centre. מסת"ב 0642265003
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] פרנק יוברט מקנמרה24793305