ביעור חמץ
ביעור חמץ הוא מנהג שתיקנו חז"ל בנוסף למנהג בדיקת חמץ, כדי לקיים את מצוות ביטול החמץ לפני חג הפסח. המנהג הוא על כל אדם לבער את החמץ המצוי בחזקתו בערב החג. צורת הביעור ואופיו נידונה בהרחבה בספרות חז"ל.
דיני הביעור
_(13844115554).jpg)
נהגו ישראל להדר ולבער את החמץ בשרפה, על פי דעת רבי יהודה שטען כי ניתן לבער בשרפה בלבד. עם זאת, הלכה למעשה אפשר לבער את החמץ בדרכים שונות כמו: פיזור ברוח, הורדת החמץ בבית שימוש, לפגום את החמץ באקונומיקה וכו'. לאחר הביעור יש לבטל את החמץ, כלומר להסכים במחשבה בלב שלם שהחמץ מבוטל וחשוב כעפר הארץ. ואף שכבר נעשה ביטול בערב הקודם, בעת בדיקת החמץ, יש לחזור ולבטלו שוב, כי את החמץ של ארוחת הערב והבוקר לא היה ניתן לבטל בבדיקת החמץ. את נוסח הביטול יש לומר בשפה אותה המבטל מבין.
לשון נוסח הביטול בארמית הוא: ”כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי כעפרא דארעא.”
לשון נוסח הביטול בעברית: ”כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא כעפר הארץ.”
ויש מוסיפים את המילה "הפקר" לפני המילים "כעפרא דארעא", פעם אחת מתוך שלש.
זמן הביעור הוא עד שעה חמישית בשעות זמניות (שעה 11:00 לערך[1]). סוף זמן אכילת החמץ הוא מוקדם יותר, בסוף שעה רביעית בשעות זמניות (שעה 10:00 לערך[1]).
בריכוזי האוכלוסייה החרדית במדינת ישראל, נהוג לבצע את שריפת החמץ במדורות גדולות וציבוריות. יש נוהגים גם לשרוף את ארבעת המינים, יחד עם החמץ.
מהות ביעור החמץ
במהותו של ביעור החמץ נחלקו תנאים. לדעת רבי יהודה "אין ביעור חמץ אלא שרפה", ואילו לדעת חכמים "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".[2] הגר"ח מבריסק מבאר שמחלוקתם של רבי יהודה וחכמים תלויה בהגדרה היסודית של מצוות הביעור: האם זו מצווה תכליתית, שבעצם פעולת השרפה הנעשית בחמץ יש מצווה, או שמא מצווה אמצעית היא, שרשותו של האדם תהיה מנוקה מחמץ, ומלאכת הביעור אינה אלא אמצעי לכליון והעדר החמץ. ר' יהודה שמקפיד על איכות הביעור, שתעשה דווקא בשרפה, סימן שסובר שהמצווה היא בעצם הביעור. ולחכמים, שההשבתה לשיטתם נעשית בכל דרך, אין המצווה בגוף החמץ המבוער אלא בתוצאה דווקא: אפיסת החמץ מרשותו של האדם.[3]
על החקירה עצמה, מבלי לתלות את הדבר במחלוקת התנאים, עמד כבר המנחת חינוך[4] ובאריכות רבה הוא מתאמץ להוכיח שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים. במהלך דיונו הוא אף מעלה הווה אמינא לנפקא מינה הלכתית: לסוברים שבעצם מעשה ההשבתה יש מצווה, יש על האדם מצווה לשייר לעצמו[5] חמץ כדי שיוכל לבערו בערב פסח ולקיים מצוות "תשביתו", כדרך שיש מצווה ללבוש בגד של ארבע כנפות כדי להתחייב בציצית[6]. אמנם לדעת הסוברים שהמצווה מתקיימת בשב ואל תעשה, אין מצווה שיהיה לאדם חמץ ברשותו בערב פסח, וכפי שכתב המהרי"ק: "...דאטו [וכי] מי שאין לו חמץ כלל, ואפילו פסק חמצו ל' יום קודם הפסח, יצטרך לקנות חמץ כדי לשרפו ולקיים מצווה ד'תשביתו' [?] אלא ודאי דבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו".[7]
במחשבת ישראל
בספר הזוהר כתוב: "חמץ ומצה - דא יצר הרע ודא יצר טוב" (זה יצר הרע, וזה יצר טוב). ומזכיר פעמים רבות שהמצה מרמזת לצד הקדושה וחמץ לצד הסטרא אחרא. ונכתב עוד שחמץ הוא בחינת חימוץ המחשבה, בחינת פגם הדעת, אבל מצה הוא דעת. ולכן בפסח שהוא תחילת תהליך ההיטהרות לקראת קבלת התורה בשבועות, אזי עיקר התיקון הוא אכילת מצה, המסמלת את פינוי המוח מחמץ. ובדיקת החמץ היא כל אחד לפי דרגתו הרוחנית, לתקן את מעשיו ולהשתפר, ולסלק מעצמו כל מחשבה רעה שיש במוחו.
מובא בשם האר"י: "הנזהר ממשהו חמץ בפסח - מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה".[8] וביארו[דרוש מקור] את כוונתו, שהיצר הרע תמיד מתחיל ב"משהו", בחוט השערה. אך ירא שמים לא שומע ליצר הרע גם ב"משהו", לכן מי שנזהר מ"משהו חמץ", כלומר אדם שהוא ירא שמים, ומקפיד בפסח גם על המשהו, אז זה סימן שהוא לא יחטא כל השנה כולה.
ולכן נהגו לומר אחר הביעור "יהי רצון" זה:
- ”יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבַעֵר חָמֵץ מִבֵּיתִי וּמֵרְשׁוּתִי כַּךְ יְיָ אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי תְּבַעֵר אֶת כָּל הַחִיצוֹנִים, וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה תְּבַעֵר מִן הָאָרֶץ וְאֶת יִצְרֵנוּ הָרָע תְּבַעֲרֵהוּ מֵאִתָּנוּ וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר, וְכָל הַסִטְרָא אַחֲרָא וְכָל הָרִשְׁעָה כְּעָשָׁן תִּכְלֶה, וְתַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ, וְכָל הַמְעִיקִים לַשְׁכִינָה תְּבַעֲרֵם בְּרוּחַ בָּעֵר וּבְרוּחַ מִשְׁפָּט כְּשֵׁם שֶׁבִּעַרְתָּ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת אֱלֹקֵיהֶם בַּיָמִים הַהֵם וּבִזְמַן הַזֶּה, אָמֵן. וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.”
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם
- הרב ישראל דנדרוביץ, האמנם אין אנו מקיימים מצות 'שריפת' חמץ?, בתוך: מוריה (כתב עת), ניסן תשע"ו, עמודים: רצה – שד.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בעור חמץ |
- ביעור חמץ שנמצא בתוך הפסח באתר ויקיסוגיה
- נוסח ביעור חמץ להורדה, באתר אחינו
ביעור חמץ, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 השעה המדויקת לכל מקום מתפרסמת בלוחות השנה המקומיים
- ^ משנה פסחים פרק ב משנה א.
- ^ חידושי רבנו חיים הלוי הלכות חמץ ומצה.
- ^ מצווה ט.
- ^ אך גם לפי הוה אמינא זו, אין מצווה שאדם יזום לקנות חמץ כדי לבערו, אלא אם יש לו חמץ, לא ייפטר ממנו לפני שעת הביעור, אלא ישייר ממנו משהו כדי לבערו ולקיים בו המצווה. כפי שכתב המנחת חינוך: "ולדבריהם [בהוה אמינא] עכ"פ מצווה על כל איש ישראל להותיר לו חמץ כדי לקיים מ"ע דתשביתו".
- ^ בפועל המנחת חנוך דוחה אפשרות זו, משום שהדעה שסוברת שיש מצווה להשבית את החמץ בקום עשה היא דעת התוספות, והם סוברים שהמצווה מתקיימת רק לאחר חצות יום י"ד בניסן. ומשעה שתקנו חכמים לבער את החמץ לפני חצות, בפועל אין אנו מקיימים את מצוות 'תשביתו'. יעוין שם.
- ^ שורש קעד.
- ^ לראשונה בספרים הבאים: באר היטב על אורח חיים תמז א. יסוד ושורש העבודה שער הצאן סוף פרק ז. בני יששכר ניסן מאמר ד על דרך הרמז ד"ה והנה ככה. לעיון יסודי בשרשי מובאה זו: הרב פנחס פרידמן, ביאורים ורעיונות על הגדה של פסח, באתר בינינו.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
26206507ביעור חמץ