הקרב על הבליטה

קרב הארדנים

חיילים אמריקאים בקרב הארדנים
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכים	16 בדצמבר 1944 – 25 בינואר 1945 (5 שבועות ו־6 ימים)
קרב לפני	מבצע מרקט גארדן, קרב יער הורטגן
קרב אחרי	מתקפת ויסלה־אודר בחזית המזרחית
מקום	יער הארדנים (דרום בלגיה)
תוצאה	ניצחון לבעלות הברית המערביות
הצדדים הלוחמים בעלות הברית גרמניה הנאצית מפקדים דווייט אייזנהאואר עומר ברדלי (קבוצת הארמיות ה־12) קורטני הודג'ס (הארמייה הראשונה) ג'ורג' פטון (הארמייה השלישית) ברנרד מונטגומרי (קבוצת הארמיות ה־21) וילהלם קייטל גרד פון רונדשטט ולטר מודל (קבוצת ארמיות B) יוזף דיטריך (ארמיית הפאנצר השישית) האסו פון מנטויפל (ארמיית הפאנצר החמישית) אריך ברנדנברגר (הארמייה השביעית) כוחות שלב ראשון: 83,000 איש, 242 טנקים, 182 משחיתי טנקים, 394 תותחים תגבורות: 8 דיוויזיות שריון 19 דיוויזיות חי"ר שלב ראשון: 200,000 איש ב־17 דיוויזיות, כ־700 טנקים, 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב) תגבורות: למעלה מ־100,000 איש ב־11 דיוויזיות, כ־700 טנקים אבדות 110-80 אלף נפגעים ושבויים, ‏733 טנקים הושמדו 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים) 103,900-68,000 נפגעים ושבויים, כ־700 טנקים ותותחי סער

הקרב על הבליטה (באנגלית: Battle of the Bulge, בגרמנית: Ardennenoffensive, "מתקפת הארדנים") הוא השם שניתן בהיסטוריוגרפיה האמריקנית למערכה צבאית גדולה בין צבא גרמניה הנאצית לבין צבאות בעלות הברית המערביות, שהתנהלה מאמצע דצמבר 1944 עד אמצע ינואר 1945, במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם השנייה, והסתיימה בניצחון כוחות בעלות הברית. בשלב הראשון של המערכה תקפו הגרמנים את כוחות צבא ארצות הברית באזור יערות הארדנים, במפגש הגבולות בין צרפת, בלגיה ולוקסמבורג. הקרב קיבל את שמו בשל המבלט (Bulge) שיצרה החדירה הגרמנית בקו החזית האמריקני. הוא היה המתקפה הגדולה האחרונה שערך הצבא הגרמני בחזית המערבית, ושיקף את עוצמתו גם בשלבים המאוחרים של המלחמה.

מטרת המתקפה הגרמנית, שקיבלה את שם הקוד מבצע "משמר הריין" (בגרמנית: Wacht am Rhein), הייתה ליצור פרצה רחבה בקו החזית בעלות הברית בשטחי לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את נמל אנטוורפן (שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית), ולהשמיד את כוחות בעלות הברית בהולנד ובצפון בלגיה, שינותקו ויכותרו על ידי המתקפה הגרמנית. אדולף היטלר האמין כי הצלחה תגרום לקרע בתוך הקואליציה האנגלו־אמריקאית, ותאפשר לגרמניה להעביר בהמשך את כוחותיה לחזית המזרחית כדי לבלום את המשך התקדמות הצבא האדום מערבה.

המערכה החלה ב־16 בדצמבר 1944, בהשתתפות כ־200,000 חיילים גרמנים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס אס, והארמייה השביעית. המתקפה הצליחה להפתיע את הכוחות האמריקאיים החלשים יחסית באזור ויצרה עד ה־24 בדצמבר בליטה עמוקה בתוך החזית האמריקאית, שעומקה המרבי היה כ־100 ק"מ. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו עד למרחק קילומטרים ספורים מהנהר מז, ושם נבלמה התקדמותם. החל מה־26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה האופרטיבית, וכוחות בעלות הברית עברו למתקפת נגד. בעלות הברית תקפו את האגפים של הבליטה הגרמנית, אך התקדמותם הייתה איטית ויקרה, והם לא הצליחו לנתק ולכתר את הכוחות הגרמניים שהחזיקו בשטחה. ב־7 בינואר 1945 ניאות היטלר לבסוף להפסיק את המבצע ולהסיג את כוחותיו מהבליטה שכבשו באזור הארדנים, אך רק ב־25 בינואר השלימו הכוחות הגרמניים את נסיגתם לקו ההתחלה שלהם.

להוציא את המערכה בנורמנדי, קרב הארדנים היה המערכה הגדולה והיקרה (במספר האבדות) ביותר של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. בהיסטוריוגרפיה האמריקאית מקובל לראות בו את ה"קרב הבודד" (להבדיל ממערכה צבאית) הגדול והעקוב־מדם ביותר בתולדות ארצות הברית בכלל, ובמלחמת העולם השנייה בפרט. במהלך הקרב ספג הצבא האמריקאי, לפי הערכות שונות, בין 81,000 ל־108,000 אבדות, כולל שבויים ונעדרים. הצבא הגרמני ספג אף הוא אבדות כבדות בכוח אדם ובציוד לחימה כבד במהלך הקרב, ויכולתו להמשיך לנהל את המערכה הצבאית בחזית המערבית נפגעה קשות.

רקע

הרקע המבצעי בחזית המערבית

ספינות תובלה של בעלות הברית מורידות אספקה בחופי נורמנדי, לאחר הפלישה. התלות בנמלי נורמנדי יצרה בעיות לוגיסטיות מורכבות לכוחות בעלות הברית הנלחמים בצרפת.

ערך מורחב – החזית המערבית במלחמת העולם השנייה

לאחר פריצת כוחות בעלות־הברית מחופי נורמנדי בסוף יולי 1944 והתקדמותם המהירה, הם הצליחו לקראת אמצע אוגוסט לכתר בכיס פאלז שרידים של שתי ארמיות גרמניות - ארמיית הפאנצר החמישית והארמייה השביעית – שלחמו בנורמנדי. הכוחות הגרמניים שנלכדו בתוך הכיס, ספגו כ־60 אלף אבדות במהלך חיסולו, ואיבדו כמעט את כל הציוד הכבד שלהם, ולכן לא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של כוחות בעלות הברית בצרפת ובבלגיה.

עד ראשית ספטמבר 1944 שחררו צבאות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת, חדרו לבלגיה, והגיעו סמוך לגבולות גרמניה. אולם ההתקדמות המהירה של כוחות בעלות הברית יצרה בעיות לוגיסטיות קשות, וגרמה למתיחת יתר של קווי האספקה שלהם. בתחילת ספטמבר פעלו כוחות החלוץ של בעלות הברית בעומק של יותר מחמש מאות קילומטרים מבסיסי האספקה העיקריים שלהם, הנמלים המלאכותיים בחופי נורמנדי ונמל שרבור. אף שנמל אנטוורפן נכבש בשלמותו על ידי כוחות החלוץ של קבוצת הארמיות ה-21 כבר ב־4 בספטמבר, לא ניתן היה להשתמש בנמל בטרם סולקו הגרמנים מהאיים ששלטו על שפך הנהר סכלדה, שהוביל אליו. הפיקוד העליון של בעלות הברית כשל בהבנת החשיבות של פתיחת הנמל לשם קבלת אספקה, ולא מיהר להפנות כוחות לטיהור שפך הסכלדה. עקב כך נפתח נמל אנטוורפן לשימוש רק ב־28 בנובמבר 1944 ועדיין היה רחוק מניצול מלוא האפשרויות שלו. בנוסף, ההפצצות הכבדות של מטוסי בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי, החריבו כליל את רשת מסילות הברזל בצרפת, שכעת הייתה זקוקה לשיקום נרחב כדי להשמישה מחדש.

תוכניתו של גנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה, הייתה להתקדם לתוך שטח גרמניה בחזית רחבה ובכמה מאמצים עיקריים, אך הבעיות הלוגיסטיות, ובמיוחד המחסור בדלק, לא איפשרו לכוחותיו להמשיך בהתקדמותם המהירה לכל אורך החזית. מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21, לחץ על אייזנהאואר להתקדם אל לב גרמניה במאמץ עיקרי אחד, שיתמקד בחזית צרה, אותו תוביל קבוצת הארמיות שבפיקודו, דרך שטח הולנד. הוא דרש לעצור את התקדמות הארמייה השלישית של ג'ורג' פטון בצפון־מזרח צרפת, כדי שניתן יהיה לגייס את המשאבים הדרושים לביצוע תוכניתו. ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, סבר שיש לתת עדיפות להתקדמות כוחותיו לכיוון פרנקפורט ולרכז שם את המאמץ העיקרי. אייזנהאואר חשש שהתקדמות אל לב גרמניה בחזית צרה עלולה לחשוף את האגפים של הכוח התוקף להתקפת נגד גרמנית. הוא העדיף לערוך שני מאמצים התקפיים עיקריים. קבוצת הארמיות ה־21 נועדה להתקדם דרך שטח בלגיה, מצפון ליערות הארדנים, אל חבל הרוהר, אזור הייצור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה, בעוד חלק מכוחות קבוצת הארמיות ה־12 יתקדמו מדרום לארדנים כדי לכבוש את חבל הסאר, גם הוא מרכז תעשייתי חשוב.

בראשית ספטמבר אישר אייזנהאואר למונטגומרי לבצע תוכנית שאפתנית, שקיבלה את שם הקוד מבצע מרקט גארדן, ונועדה לתפוס ראש־גשר מעבר לנהר ריין התחתון, במטרה לאגף את קו זיגפריד מצפון ולכבוש את חבל הרוהר. המבצע כשל בהשגת מטרותיו וכילה משאבים יקרי־ערך של בעלות הברית, בשעה שהתקדמות הארמייה השלישית של פטון לעבר הריין נתקלה בהתנגדות קלה. העדיפות שניתנה למבצע מרקט גארדן בהקצאת משאבים, והמחסור בדלק – שנאלצו להובילו מאות קילומטרים מנמל שרבור – בלמו את המשך התקדמותו של פטון. באמצע חודש ספטמבר נעצרה התקדמות כוחות בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון, ונהר המוזל בדרום. לאחר כישלון מבצע מרקט גארדן, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית אאכן ובאזור יער הארדנים, שנמצא במפגש הגבולות של לוקסמבורג, בלגיה וגרמניה. אולם הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל מתקפה באזור הארדנים המיוער, משום שהניח שהאזור אינו נוח לתנועת כוחות ממונעים גדולים. במקום זאת הוא העדיף לתקוף את אאכן (בצפון) ואת יער הירטגן (בדרום), אולם המחסור באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית, מנע מהפיקוד שלהם לפתוח במתקפה נוספת בהיקף נרחב.

הגרמנים ניצלו את מרווח הזמן שזכו בו הודות לניצחונם בהולנד, כדי להחיש תגבורת לקו זיגפריד, שעד אז לא היה מאויש כראוי, ולחזק את כוחותיהם בחזית המערבית. משלהי ספטמבר ועד אמצע נובמבר מצאו את עצמם כוחות בעלות הברית הודפים התקפות־נגד גרמניות החלטיות בהרי הווז' ועל הנהרות מוזל וסכלדה, כמו גם במץ ובאאכן. הקרבות שהתנהלו במבואות המערביים של גרמניה באוקטובר־נובמבר 1944 לבשו אופי של קרב התשה, והתקדמות כוחות בעלות הברית הייתה איטית מאוד.

לקראת דצמבר 1944 הבין פיקוד בעלות הברית, כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה לפני חג המולד אבד. כוחות בעלות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מאלזס ועד הולנד, למול הגנה גרמנית מתוגברת. יכולתם לנצל את היתרון המכריע של חילות האוויר שלהם על הלופטוואפה, הוגבלה מאוד עקב תנאי מזג האוויר הקשים בחורף 1945/1944. ב־7 בדצמבר נועד אייזנהאואר עם סגנו, מרשל האווירייה סר ארתור טדר, ועם מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית מאסטריכט. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע הארמייה התשיעית של ויליאם סימפסון. הארמייה הראשונה של קורטני הודג'ס תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב־19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע הארמייה השביעית של גנרל אלכסנדר פאץ'.

השאיפות האסטרטגיות של גרמניה

ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו נמצאה גרמניה בסוף 1944. הכוחות הסובייטיים כבר הגיעו באותו שלב עד קו נהר הויסלה, כבשו את רומניה ואת בולגריה, ולא היו רחוקים משטח גרמניה גופא. היה ברור כי המתקפה הסובייטית הבאה עלולה להביא את הצבא האדום עד לשערי ברלין. היטלר הבין שצבאו אינו מסוגל להביס את הכוחות העצומים של הצבא הסובייטי בחזית המזרחית. הוא העריך פחות את עוצמתם של צבאות בעלות הברית המערביות בחזית המערב, וחשב ששם הוא יוכל להשיג ניצחון מכריע, שיאלץ את האמריקאים והבריטים לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית, או לפחות יוציא אותם זמנית מהמלחמה. לכן החליט להטיל את העתודות האחרונות של הוורמאכט למתקפת־נגד גדולה במערב, על חשבון החלשת כוחותיו בחזית המזרחית. היה זה הימור מסוכן מצד היטלר, אך במצב הקשה בו נמצאה גרמניה בשלב זה של המלחמה, לא היה לו הרבה מה להפסיד.

מטרתו האסטרטגית של היטלר הייתה לפצל את כוחות בעלות הברית באופן פיזי ופסיכולוגי. הוא השווה את עצמו לגיבור ששימש לו כמודל - פרידריך הגדול: פרידריך עמד על סף תבוסה במלחמת שבע השנים, אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה החזקה שקמה נגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית יליזבטה. היטלר ציפה שניצחון גרמני בחזית המערבית ימוטט את הברית הבלתי טבעית לדעתו, בין הקפיטליסטים המערביים לברית המועצות הקומוניסטית, ויביא למשבר ביחסים המתוחים ממילא בין האמריקאים לבריטים.

הרעיון לפתוח במתקפת נגד בארדנים הועלה לראשונה על ידי היטלר ב־16 בספטמבר 1944, בפגישת תדרוך ב"מאורת הזאב", מפקדתו במזרח פרוסיה, בה נכחו ראש המטה של ה-OKW וילהלם קייטל, סגנו - ראש אגף המבצעים של הוורמאכט אלפרד יודל, וגנרל-אוברסט היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי של צבא היבשה הגרמני (OKH). באותו תדרוך הודיע היטלר לגנרלים שהחליט לצאת למתקפת־נגד גדולה בחזית המערבית בנובמבר, חודש שבו שעות האור מעטות ויש בו הרבה ערפל ועננות, שמגבילים את היכולת להפעלת כוחות אוויר. הרעיון המבצעי של היטלר היה ליצור פרצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטחי בלגיה ולוקסמבורג, להשתלט על נמל אנטוורפן ששימש בסיס הספקה חיוני של כוחות בעלות הברית, ולנתק את קבוצת הארמיות ה-21 (הארמייה הבריטית השנייה והארמייה הקנדית הראשונה) ואת הארמייה האמריקאית התשיעית משאר כוחות בעלות הברית במערב אירופה. היטלר לא השלה עצמו שביכולתו של הוורמאכט לסלק את צבאות בעלות הברית המערביות מיבשת אירופה, אך האמין שניתן יהיה לגרום להן נזק מספיק גדול, שירחיב את הבקיעים הקיימים בברית האנגלו־אמריקאית, ואולי אף יגרום להם לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. הצלחת מתקפת הארדנים יכלה לאפשר לגרמניה להעביר כוחות חזקים מהחזית המערבית לחזית המזרחית, לקראת מתקפת החורף הצפויה של הצבא הסובייטי, והייתה נותנת לנאצים את הזמן הדרוש להשלמת פיתוח כלי נשק החדשים, כולל ארסנל טילי ה־V, שהיו מטים את הכף במלחמה לטובת גרמניה.

בקרב הפיקוד הגרמני העליון היו חילוקי דעות חריפים סביב המתקפה המתוכננת בארדנים. גודריאן, שמתוקף תפקידו היה ממונה על ניהול המבצעים הצבאיים בחזית המזרחית, התנגד לפתיחת מתקפה כלשהי במערב, בטענה שגרמניה זקוקה לכל עתודותיה כדי לעמוד מול המתקפה הסובייטית במזרח הממשמשת ובאה. במקום לתקוף במערב הוא דרש לתגבר את הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, לרבות בהונגריה. מפקדי כוחות הוורמאכט הבכירים בחזית המערבית – מנטויפל, רונדשטט, מודל ואחרים (שתוכניתו של היטלר הוסתרה מעיניהם בכוונה עד חודש דצמבר) התנגדו למבצע, כי סברו שהוא שאפתני מדי ביחס למשאבים שעמדו לרשות הצבא הגרמני בשלב זה של המלחמה. הם רצו מתקפה מוגבלת בארדנים, שתוציא את בעלות הברית משיווי משקלם ותעניק לגרמניה שהות לחזק את הגנתה בחזית המערבית. היטלר, לעומתם, ביקש להטיל למתקפה בארדנים חלק גדול מהעתודות שעמדו לרשות גרמניה ערב המתקפה, במטרה להשיג ניצחון מכריע, שישנה את המציאות הצבאית בחזית המערב.

ההחלטה לפתוח במתקפת נגד גדולה במערב הייתה קודם לכל החלטה אישית של היטלר. הוא טען תמיד, שהמפקדים הבכירים שלו הם חסרי הבנה בשיקולים החורגים מעבר לעניין צבאי צר. מבחינת היטלר, המתקפה בארדנים נועדה להשיג יעדים פוליטיים ופסיכולוגיים, ולא רק יעדים צבאיים. הוא דחה את טענותיו של גודריאן אודות מתקפה סובייטית בקנה מידה גדול הצפויה בחזית המזרחית, והתייחס להערכות המודיעין הגרמני ביחס לעוצמתם של כוחות הצבא האדום, כאל "אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז ג'ינגיס חאן".

שדה הקרב

ערך מורחב – ארדנים

נוף אופייני לארדנים באזור נהר סמואה

תנאי קרקע ומזג אוויר

המתקפה הגרמנית בארדנים נערכה בחורף 1944/1945, שהיה אחד מהקשים ביותר שידעה אירופה המערבית. שעות האור המעטות ותנאי מזג האוויר הקשים היקשו מאוד על הפעלת חילות האוויר של שני הצדדים. נוכח העובדה שבשלב זה של המלחמה נהנו חילות האוויר של בעלות הברית מעליונות אווירית כמעט מוחלטת על הלופטוואפה הגרמני, פגעו המגבלות על הפעלת הכוח האווירי בעיקר בכוחות בעלות הברית. זו גם הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהפיקוד הגרמני החליט להנחית את המתקפה בחודש דצמבר. ניהול מערכה צבאית בעונת החורף גרם לקשיים ללוחמים בשני הצדדים, אך במיוחד לכוחות בעלות הברית, שלא היו מורגלים ללחימה בשלג ובתנאי מזג אוויר קיצוניים, בעוד שהגרמנים צברו ניסיון רב בניהול לחימה בקור עז ובתנאי מזג אוויר קשים במהלך המערכה הצבאית בחזית המזרחית.

אזור הארדנים הוא הררי, מיוער ברובו בצפיפות, ותשתית התחבורה בו דלה. צירי התנועה המעטים שעברו בו היו צרים ברובם, ועובדה זו, ביחד עם תנאי השטח הקשים, הקלה על הכוח המגן לחסום ולבלום התקדמות כוחות תוקפים עדיפים. האזור אינו נוח לתנועת כוחות ממונעים גדולים, ואינו מאפשר פריסה שלהם וביצוע תמרונים מורכבים. בנוסף, האזור מבותר על ידי מספר נהרות, עובדה שהגבילה עוד יותר את יכולת התנועה של כוחות תוקפים, ואיפשרה לכוח המגן לעצור, ולפחות לעכב, את התקדמותם באמצעות פיצוץ גשרים ומעברי מים. באביב 1940 נתקלו הגרמנים בהתנגדות קלה בלבד בהתקדמותם דרך הארדנים, אך גם אז סבלו מפקקי תנועה קשים שעיכבו את התקדמותם. הפיקוד הגרמני קיווה שגם הפעם יצליחו כוחותיו לפרוץ דרך הארדנים במהירות, ויתגברו על התנגדות הכוחות החלשים יחסית שהחזיקו בו.

בשלבים הראשונים של המערכה בארדנים, תנאי השטח ומזג האוויר הקשים, בצירוף ההתנגדות העיקשת שגילו חלק מכוחות המגן האמריקאים, ומעל לכל מיעוט צירי התנועה - יצרו פקקי ענק בדרכים המועטות שהובילו לחזית, והיקשו על הגרמנים להזרים תגבורות ואספקה לכוחות החלוץ שלהם. טנקים רבים ננטשו בגלל מחסור בדלק ובגלל חוסר יכולתם של דרגי העורף (יחידות האספקה והחימוש) לחבור אליהן. הבעיות הלוגיסטיות, שהוחמרו בגלל תנאי השטח הקשים, היו מהגורמים העיקריים לכישלון המתקפה הגרמנית.

סדר הכוחות של בעלות הברית בתחילת המערכה בארדנים

אף שבמהלך הקרב על צרפת ב־1940 התמקד המאמץ ההתקפי הגרמני העיקרי באזור הארדנים, עדיין נתפס אזור זה על ידי פיקוד בעלות הברית כשטח שאינו נוח לתנועת כוחות ממונעים ולתמרונים התקפיים רחבי היקף, לכן המאמצים ההתקפיים העיקריים של כוחות בעלות הברית בסתיו ובחורף 1944 נערכו מדרום ומצפון לארדנים. זו הייתה גם הסיבה העיקרית לכך שקו החזית באזור זה הוחזק על ידי כוחות חלשים יחסית של בעלות הברית, וכן שהארדנים נבחרו על ידי הפיקוד העליון לשמש כאזור למנוחה ולהתארגנות מחדש לכוחות האמריקאיים. פיקוד בעלות הברית העריך, שהסיכוי שהגרמנים יתקפו דווקא באזור זה, ההררי למחצה והמיוער בצפיפות, הוא נמוך ביותר, ולכן גם לא דאג להכין תוכנית מגירה להדיפת מתקפה אפשרית בארדנים.

בגזרת המתקפה הגרמנית המתוכננת החזיקו שש דיוויזיות אמריקניות מהארמייה הראשונה, שחלקן היו מתחת לתקן לאחר שספגו אבדות כבדות בקרבות קודמים. שתי דיוויזיות חי"ר (ה־2 וה־99), שהשתייכו לקורפוס ה־5, החזיקו בגזרה ברוחב כ־35 ק"מ בחלק הצפוני של הארדנים, ואילו שלוש דיוויזיות חי"ר (ה־106, ה־28 וה־4), שהשתייכו לקורפוס ה־8, בפיקוד מייג'ור־גנרל טרוי מידלטון, תפסו גזרה ברוחב 115 ק"מ בחלק המרכזי והדרומי של הארדנים, בסיוע הדיוויזיה המשוריינת ה־9, ששימשה ככוח עתודה. היו ביניהן יחידות טריות לגמרי וחסרות כל ניסיון קרבי כמו הדיוויזיה ה־106, שתפסה את הקו בארדנים ימים אחדים בלבד לפני פרוץ המתקפה הגרמנית. כוחות בעלות הברית בארדנים כללו סך הכול 83,000 חיילים, 242 טנקים בינוניים, 160 טנקים קלים (רובם מדגם M3 סטיוארט), 182 משחיתי טנקים, ו־394 תותחים.

כוחות ופיקוד

הגרמנים

פיקוד הצבא הגרמני

באופן פורמלי, היה הפיקוד העליון של הוורמאכט ‏ (OKW) מטה הפיקוד העליון של צבא גרמניה הנאצית. עם זה, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי - ובמיוחד של היטלר - פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר 1941 בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה, ובכך הפך לסמכות הפיקודית העליונה. הדרג הפוליטי ניסה לשלוט בגרמניה בשיטת הפרד ומשול ושיטה זו לא פסחה על הפיקוד העליון; כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה העליונה של כוחות היבשה ה-(OKH). לכאורה היה ה־OKH אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט, יחד עם ה-OKL (הפיקוד העליון של הלופטוואפה) וה־OKM (הפיקוד העליון של הקריגסמרינה), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שלא כך היה הלכה למעשה.

היריבות בתוך הפיקוד העליון הוחרפה על ידי הקמת הוואפן אס אס. התחרות על משאבים בין הוואפן אס אס לוורמאכט (הצבא הסדיר) יצרה חוסר איזון ביחידות השדה. כך, היו יחידות הוואפן אס אס מצוידות טוב יותר ממקבילותיהן בצבא. יתרה מכך, הוואפן אס אס נשמע למפקדים משלו, שלא היו כפופים כלל למטה העליון של הצבא. היחידות אמנם שיתפו פעולה בשדה הקרב, אך המתח ביניהן היה גדול.

עם התקדמות המלחמה הלכה והתמסדה חלוקת תפקידים בין ה־OKW וה־OKH: ה־OKW קיבל על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית, ואילו ה־OKH התמקד בניהול המערכה הצבאית בחזית המזרחית. אף שהיטלר היה להלכה מפקד ה־OKH, הוא לא הסתפק בפיקוח כללי על ניהול המבצעים הצבאיים, או בהצגת מתווה כללי, אלא התערב אישית באופן מעשי בכל שלבי התכנון הצבאי. היטלר היה חסר השכלה צבאית רשמית, ואף שהיה בעברו חייל קרבי אמיץ ואף עוטר בעיטור גבורה, הוא לא למד מעולם בבית ספר לקצינים והבנתו בטקטיקה ובאסטרטגיה התבססה בעיקר על תחושות הבטן שלו ועל ידע ששאב מספרות. רמת מעורבות כזאת מצד הדרג הפוליטי לא הייתה מקובלת באותו שלב של המלחמה באף אחת מהמדינות העיקריות במחנה בעלות הברית.

שתלטנותו של היטלר גרמה לדחיית דעתו של ראש ה־OKH, היינץ גודריאן, שביקש לנצל את העתודות המעטות הזמינות לחיזוק ההגנות במזרח. השאיפה של היטלר לפגוע בבעלות הברית המערביות, ובמיוחד בבריטניה, הובילה אותו להטיל עתודות אלה למערכה בחזית המערבית. ראש ה־OKW, וילהלם קייטל, ציית לו ללא עוררין לכל אורך המלחמה ולא העז למחות בפניו כלל. קייטל תכנן את מתקפת הארדנים בהתאם להוראותיו של היטלר.

התוכנית הגרמנית

"משמר הריין" – התוכנית הגרמנית למתקפה בארדנים

ב־11 באוקטובר הציג יודל בפני היטלר את טיוטת תוכניתו למתקפה בארדנים. התוכנית, שנשאה את השם הסמלי כריסטרוז (ורד הנוצרי) כללה הפעלתן של שלוש ארמיות, בעוצמה כוללת של שתים־עשרה דיוויזיות פאנצר ושמונה־עשרה דיוויזיות חיל־רגלים. מבצע כריסטרוז הושתת על שתי הנחות יסוד: (1) השגת הפתעה מושלמת, שתאפשר לכוח התוקף להשיג עדיפות מקומית על כוחות בעלות הברית בגזרת ההבקעה הגרמנית; (2) תנאי מזג אוויר קשים, שלא יאפשרו למטוסי בעלות הברית, שנהנו אז מעליונות אווירית מוחלטת, לפעול. המבצע נועד להבקיע פרצה עמוקה ורחבה בחזית בעלות הברית, לחצות את נהר המז כבר ביום השני למתקפה, ולהגיע לאנטוורפן ביום השביעי, תוך השמדת למעלה משלושים דיוויזיות אמריקניות ובריטיות.

בבוקר ה־21 באוקטובר מסר יודל להיטלר את התוכנית המתוקנת למבצע, אשר כונתה לבסוף Wacht am Rhein – "משמר הריין". שם זה נבחר במתכוון, כדי להונות את המודיעין של בעלות הברית כאילו מדובר בתוכנית גרמנית למגננה על קו נהר הריין. לפי התוכנית המתוקנת, החל מ-05:30 בבוקר ה-16 בדצמבר יתקפו שלוש ארמיות גרמניות את כוחות בעלות הברית באזור הארדנים בגזרה ברוחב כ-100 ק"מ, ממונשאו בצפון ועד אכטרנך בדרום. לאחר הבקעת החזית האמריקאית יחצו הכוחות הניידים הגרמניים את הנהר מז בין ליאז' ונאמור, יעקפו את בריסל, יכבשו את נמל אנטוורפן וינתקו את כוחות בעלות הברית מצפון לאזור הפריצה הגרמנית. הפיקוד הגרמני קיווה שבעלות הברית המערביות לא יצליחו להתאושש מההפתעה הראשונית, יספגו תבוסה מוחצת, וכתוצאה מכך ייאלצו להסכים לשלום נפרד עם גרמניה הנאצית.

גרד פון רונדשטט מפקד כוחות הוורמאכט בחזית המערבית

ולטר מודל מפקד קבוצת ארמיות B

אריך ברנדנברגר מפקד הארמייה השביעית

האסו פון מנטויפל מפקד ארמיית הפאנצר החמישית

יוזף דיטריך מפקד ארמיית הפאנצר השישית

שלוש הארמיות התוקפות היו: ארמיית הפאנצר השישית של האס אס בפיקוד יוזף דיטריך, ארמיית הפאנצר החמישית תחת האסו פון מנטויפל והארמייה השביעית בפיקוד אריך ברנדנברגר. המאמץ ההתקפי העיקרי נועד להתבצע באגף השמאלי (הצפוני), על ידי ארמיית הפאנצר השישית. הארמייה נועדה לתקוף את הגזרה, שהשתרעה ממונשאו ועד פיתחת לוסהיים , לכבוש את רכס אלסנבורן , לחצות את המז ולהמשיך בהתקדמות לכיוון אנטוורפן. לצורך ביצוע המשימה קיבלה ארמיית הפאנצר השישית ארבע דיוויזיות פאנצר אס אס מובחרות, שש דיוויזיות חי"ר, וכן עדיפות בהקצאת תותחי־סער ומשחיתי טנקים.

לשמאלו של דיטריך, במרכז גזרת המתקפה, נועדה לתקוף ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא הגרמני. על הארמייה הוטלו שתי משימות עיקריות: באגפה הימני נועדו שתי דיוויזיות חי"ר לכתר את בליטת שנה אייפל , ולכבוש את סן וית, צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב. הכוח העיקרי של מנטויפל, שכלל שלוש דיוויזיות פאנצר ושתי דיוויזיות חי"ר, נועד להתקדם מדרום לשנה אייפל, לחצות את שטח לוקסמבורג ולכבוש את בריסל. מנטויפל הורה לכוחותיו כי במקרה שיתקלו בהתנגדות עיקשת, יעקפו יחידות השריון את כיסי ההתנגדות בדרך לנהר מז ויותירו את הטיפול בהם ליחידות החי"ר. לוח הזמנים הקצר של המבצע, והצורך לשמור על קצב התקדמות מהיר, הכתיב את השימוש בטקטיקה זו, אך היא גרמה לכוחותיו של מנטויפל להותיר מאחור את העיירה בסטוניי , מהלך שעתיד היה להתברר כטעות גורלית.

בדרום, נועדה הארמייה השביעית בפיקוד אריך ברנדנברגר, שהייתה חלשה יחסית ולא כללה יחידות שריון, לתפוס את אזור ויאנדן ־אכטרנאך ולהמשיך להתקדם מערבה, במטרה להגן על אגפו השמאלי של מנטויפל מפני מתקפת נגד אמריקאית מכיוון דרום. הארמייה ה־15 בפיקוד גוסטב-אדולף פון צנגן צורפה אף היא למצבת הכוחות של המבצע, אך היא נועדה לשמש ככוח עתודה, ולפתוח במתקפה משלה במקרה הצורך.

כדי לסייע להתקדמות ארמיית הפאנצר השישית, כללה תוכנית המתקפה גם מספר מבצעים מיוחדים: במסגרת מבצע דגל כוזב שנקרא "גרייף" הוקם כוח קומנדו מיוחד שצויד במדים ובציוד אמריקאי, בפיקוד שטנדרטפיהרר אס אס אוטו סקורצני, שנועד לפעול בעורפם של הכוחות האמריקאים בארדנים, לזרוע מהומה בשורותיהם ולהשתלט על גשרים ומעברי מים חיוניים עד להגעת כוחות החלוץ הגרמניים. הכוח שקיבל את השם "בריגדת הפאנצר 150", וכלל בין השאר גם מספר טנקים וכלי רכב אמריקאיים שנפלו לידי הגרמנים, נועד לנצל את הבקעת החזית האמריקאית לצורך הסתננות בקבוצות קטנות בין שורות הכוחות האמריקאים הנסוגים. כוחו של סקורצני כלל יחידה קטנה של חיילים דוברי אנגלית, שנועדו להתחזות לחיילים אמריקאים, ולשבש את תנועת הכוחות האמריקאים באמצעות חבלה בגשרים, הפצת שמועות כוזבות ושיבוש השילוט בצירי התנועה. מבצע מיוחד נוסף, שקיבל את שם הקוד מבצע שטסר (Stösser, "נץ"), כלל הצנחת כוח צנחנים של כ־800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, באזור צומת באראק מישל מצפון למאלמדי , במטרה לעכב הגעתן של יחידות תגבורת אמריקאיות לחזית מצפון. הכוח נועד להשתלט על הצומת שנמצא באזור הררי והיווה מעבר הכרחי על אחד מצירי התנועה המרכזיים מהארדנים לכיוון ליאז', ולהחזיק בה במשך כיממה עד להגעת ראשי החץ המשוריינים של דיטריך.

רוב המפקדים הגרמניים הבכירים העריכו שתוכנית המתקפה של היטלר שאפתנית מדי, ושחסרים לגרמניה המשאבים הדרושים להשלימה בהצלחה. רובם ידעו שהצלחת המתקפה תלויה ביכולת לשמור על תנופה, באמצעות משלוח כוחות תגבורת רעננים והזרמת כמויות גדולות של תחמושת ודלק שלא הובטחו, כל זאת מול אויב הנהנה מעליונות אווירית מוחלטת, שיכול להזרים כוחות עתודה חזקים לשדה הקרב תוך זמן קצר. מחמת המחסור החמור של גרמניה בדלק אחרי אובדן שדות הנפט ברומניה, לא היה לכוחות התוקפים די דלק אפילו כדי להגיע לאנטוורפן, ולכן הצלחת התוכנית הייתה תלויה בתפיסת מאגרי דלק של בעלות הברית תוך התקדמותם מערבה, ובשמירה על קצב התקדמות מהיר מאוד של יחידות הפאנצר, שנועדו להוביל את המתקפה.

כל התכנון וריכוז הכוחות הגרמניים בשטחי היערכות לקראת המבצע, התנהלו בסודיות מוחלטת: למפקדי הארמיות נודע על תוכנית המתקפה רק בראשית נובמבר, אך נאסר עליהם לגלות את פרטי המבצע המיועד לפקודיהם, לכן הם התקשו להתכונן כראוי לקראתו. לפני שנמסרו למפקדים הבכירים פרטי התוכנית המבצעית, הם נדרשו לחתום על הסכם סודיות, תוך איום בהוצאה להורג במקרה של הפרת התחייבותם. כדי לשמור בסוד את ריכוז הכוחות לקראת המתקפה, הועברו העוצבות לשטחי הכינוס רק בימים האחרונים שלפני המתקפה. כל תנועה באור יום נאסרה. הגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. כאמצעי מיסוך נוסף שונו כינויי הארמיות. גם אימון הגייסות לקראת המתקפה בוצע במסווה של אימונים לביצוע התקפת נגד במסגרת קרב מגננה. היחידות שתפסו את העמדות בקו המגע חשבו שהן מבצעות החלפות רגילות בקו. סיורים ופשיטות למטרות השגת מודיעין וטיסות סיור מעל העמדות האמריקאיות בארדנים נאסרו כליל. כמו כן, נאסרה כל תנועת כלי רכב בטווח של 5–8 קילומטר מהחזית. הסודיות הקיצונית אפשרה אמנם לגרמנים להשיג הפתעה אסטרטגית כמעט מוחלטת, אך גם הסבה להם נזק לא מבוטל: המפקדים בדרגים הטקטיים קיבלו זמן קצר מדי לצורך לימוד הבעיות הכרוכות במתקפה, סיור להכרת עמדות האויב והכנת כוחותיהם לקראת המבצע. כתוצאה מכך נגרמו בעיות רבות בשלבי הפתיחה של המתקפה הגרמנית, ואף בהמשך.

הצבא הגרמני ערב המתקפה

בתקופה שקדמה ל'קרב הבליטה' הניחו כל הערכות המודיעין של בעלות הברית המערביות, בכל הדרגים, כי אין לגרמנים אפשרות לערוך מתקפת נגד רחבת היקף עקב מחסור בכוחות עתודה זמינים. חרף זאת, הצליחו הגרמנים לארגן ולצייד בסתר עשרות דיוויזיות עתודה לקראת מתקפת הארדנים, על ידי הקמת דיוויזיות חדשות ותגבור עוצבות שהיו מותשות מקרבות קודמים. קבוצת ארמיות B בפיקודו של גנרל פלדמרשל ולטר מודל תוגברה עד שכללה כ־300 אלף חיילים ערב המתקפה; מתוכם, כ־200 אלף חיילים במסגרת 17 דיוויזיות (5 דיוויזיות פאנצר ושתים־עשרה דיוויזיות חי"ר) נועדו להשתתף בשלב הראשון של המתקפה בארדנים, ותשע דיוויזיות נוספות נשמרו כעתודה.

הוורמאכט בסוף 1944 לא היה אותו צבא מקצועי ויעיל כבשנות המלחמה הראשונות. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לפגיעה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל ביחידות העילית, והפיקוד הגרמני נאלץ לגייס לשורותיו נערים החל מגיל 16, ועד גברים בני 45–60, כדי למלא את שורותיו. עוצבות השריון והאס אס זכו לעדיפות בהזרמת כוח אדם איכותי ובהקצאת משאבים רבים יותר מיחידות אחרות, והמוראל שלהן היה עדיין גבוה; אך כוח האדם ביחידות החי"ר של הוורמאכט היה באיכות נחותה יחסית, רמת המוטיבציה שלהן הייתה ירודה מבעבר, והן הורכבו לעיתים מחיילים ללא ניסיון קרבי, ששרתו במקור ביחידות עורפיות של חיל האוויר או של חיל הים הנאצי, והוסבו לחי"ר. רוב דיוויזיות החי"ר שהשתתפו במתקפת הארדנים היו דיוויזיות פולקסגרנדיר, שכללו אחוז גבוה של חיילים חסרי כל ניסיון קרבי שנקבצו סביב גרעין של חיילים מנוסים, ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר.

המתקפה נתמכה על ידי 1,600–1,900 קני ארטילריה ומשגרי רקטות מסוג רנבלוורפר . הארטילריה הורכבה מתותחים בכל הקטרים הנפוצים, החל מתותחי שדה בקוטר 75 מ"מ ועד תותחים כבדים בקוטר 210 מ"מ. ואולם, לאחר המתקפה הראשונית התקשתה הארטילריה הגרמנית לסייע להתקדמות הכוחות התוקפים. מחסור בתותחים מתנייעים, והעובדה שרוב התותחים נגררו עדיין באמצעות סוסים - בין היתר כדי לחסוך בדלק - יחד עם תנאי הקרקע הקשים בארדנים, מיעוט הדרכים באזור ההררי ופקקי התנועה שנוצרו, הקשו על הארטילריה לעמוד בקצב ההתקדמות של כוחות החלוץ הגרמניים בארדנים. גם מלאי התחמושת הארטילרית היה מוגבל בהשוואה לצבאות בעלות הברית, ואספקת תחמושת התקשתה להגיע לחזית בשל התקיפות האוויריות של בעלות הברית.

לקראת המתקפה הורה היטלר על תגבור ניכר של יחידות הלופטוואפה בחזית המערבית. חלק מהמטוסים הועברו לשם ממשימות ההגנה על שמי הרייך מפני מפציצי בעלות הברית. עקב כך, גדל מספר מטוסי הקרב החד־מנועיים בחזית המערבית מ־300 באוקטובר ל־1,770 ערב המתקפה, אך מספר מטוסי התקיפה עמד על 155 בלבד. מרבית טייסי הלופטוואפה בשלב זה של המלחמה היו חסרי ניסיון קרבי ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה יחסית ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אווירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האוויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.

לצורך ביצוע המתקפה המתוכננת בארדנים ריכז הפיקוד הגרמני מספר גדול של כלי רכב משוריינים בחזית המערבית, על אף הקשיים בייצור, שנגרמו בשל מחסור במשאבים ומהפצצות בעלות הברית על המפעלים הנאציים. העדיפות שניתנה לחזית המערבית באה על חשבון החלשת הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, מכיוון שרק אחוז קטן מהכלים החדשים שיוצרו הופנו לשם. מתוך 2,567 כלי רכב משוריינים – טנקים, תותחי סער ומשחיתי טנקים – שהיו בכל החזית המערבית באמצע דצמבר, 2,168 הוקצו לקבוצת ארמיות B. לפחות שליש מהם הוקצו לארמייה ה־15, שלא לקחה חלק במערכה בארדנים. בסך הכל השתתפו במערכה בארדנים כ־1,400 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער, מתוכם כ־700 הופעלו בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית. הטנק העיקרי בעוצבות השריון הגרמניות בדצמבר 1944 היה עדיין הפאנצר סימן 4, אולם במתקפת הארדנים הופעל מספר גדול יותר של טנקי פנתר. כן השתתפו במתקפה מספר רב של תותחי סער מדגם שטוג סימן 3 ומשחיתי טנקים מדגמים שונים (יאגדפנצר 4, יאגדפנתר ויאגדפנצר 38(t) הצר), שמספרם השתווה כמעט למספר הטנקים. במתקפה השתתפו גם כמה עשרות טנקי טיגר וקניגסטיגר כבדים, שהוקצו לשימוש דיוויזיות הפאנצר אס אס בלבד במסגרת גדודי פאנצר כבדים. כלי השריון הגרמנים נהנו מעדיפות משמעותית על מקביליהם בצבאות בעלות הברית, אך לרשות קבוצת ארמיות B עמדו רק 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו חלקי חילוף ורכבי חילוץ, והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ופגיעה ביכולת יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות השריון הגרמני בקרב הארדנים נגרמו עקב תקלות מכניות, ובעיקר - מחמת מחסור בדלק, מה שאילץ במקרים רבים את הצוותים לנטוש את הכלים שלהם.

אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים הייתה מחסור בדלק; למרות הירידה בתפוקת דלק נוזלי ב־1944, ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז כ-4.6 מיליון גלון דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך מחצית מכמות זו לא הגיעה לכוחות בקו החזית ונתקעה בנהר הריין. תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק של כלי הרכב המשוריינים, במיוחד של הטנקים הכבדים מדגם פנתר וקניגסטיגר, שצריכת הדלק שלהם הייתה 350 ו־500 ליטר בהתאמה ל־100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק בטנק בינוני מדגם פאנצר 4. בסופו של דבר, כל טנק גרמני נכנס לקרב הארדנים כשהוא מצויד בממוצע ב־675 ליטרים דלק, המספיקים לכל היותר לתנועה של מאתיים קילומטרים – יומיים/שלושה של לחימה במקרה הטוב. לכן שאפו הגרמנים להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית בימים הראשונים למתקפה, כדי לפתור את בעיית המחסור בדלק.

מצבת הכוחות

מבנה סכמתי של הכוחות הגרמנים למתקפה בארדנים

OB West גרד פון רונדשטט                                                                             קבוצת ארמיות B ולטר מודל                                                                                                                                   ארמיית הפאנצר השישית (יוזף דיטריך)                 ארמיית הפאנצר החמישית (האסו פון מנטויפל)                       הארמייה השביעית (אריך ברנדנברגר)                                                                                                                                             קורפוס הפאנצר אס אס ה-1 (הרמן פרייס)   קורפוס הפאנצר אס אס ה-2 (וילהלם ביטריך)   הקורפוס ה-67 (אוטו היצפלד)   קורפוס הפאנצר ה-47 (היינריך פון ליטוויץ)   קורפוס הפאנצר ה-58 (ולטר קריגר)   הקורפוס ה-66 (ולטר לוכט)   הקורפוס ה-80 (פרנץ בייר)   הקורפוס ה-85 (בפטיסט קנייס)                                                                             דיויזיית הפאנצר אס אס ה-1   דיויזיית הפאנצר אס אס ה-2   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-246   דיוויזיית פאנצר להר   דיוויזיית הפאנצר ה-116   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-212   דיוויזיית הצנחנים ה-5                                                                                     דיויזיית הפאנצר אס אס 12   דיויזיית הפאנצר אס אס ה-9   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-272   דיוויזיית הפאנצר ה-2   דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-560   דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-62   דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-276   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-352                                                                     דיויזיית הצנחנים ה-3           דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-326   דיוויזיית פולקסגרנדיר ה-26                   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-340                                                 דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12             עתודת מטכ"ל   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-9   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-79   דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-167   דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3                                                                       דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277                     דיוויזיית הפאנצר ה-9   בריגדת משמר הפיהרר   בריגדת פיהרר גרנדיר   דיוויזיית פאנצרגרנדיר ה-15   הערה: דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-340 ודיוויזיית פאנצרגרנדיר ה-15 הועברו במהלך קרב הבליטה מהארמייה ה-15.

• ארמיית הפאנצר השישית בפיקודו של יוזף דיטריך הוקמה בסוף אוקטובר 1944. היא כללה את קורפוס הפאנצר אס אס ה־1, קורפוס הפאנצר אס אס ה־2, והקורפוס ה־67. הייתה זו הארמייה החזקה והמנוסה ביותר משלוש הארמיות שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל שלה היה קורפוס הפאנצר אס אס ה־1, שכלל שתי דיוויזיות עילית מנוסות – דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה ודיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד – ושלוש דיוויזיות חי"ר באיכות נחותה. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים. היא כללה 117 טנקים, כולל 45 טנקי טיגר II חדישים ו־22 משחיתי טנקים. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מיחידות הלופטוואפה, שלא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי פאנצר סימן 4, 41 טנקי פנתר, ו־22 משחיתי טנקים יאגדפנצר 4, וסבלה מחסור חמור בנושאי גייסות משוריינים לחרמ"ש שלה: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. קורפוס הפאנצר אס אס השני כלל את דיוויזיית אס אס דאס רייך ואת דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית, והקורפוס ה־67 כלל שלוש דיוויזיות פולקסגרנדיר (חי"ר).
• ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל כללה ארבעה קורפוסים: קורפוס הפאנצר ה־58, קורפוס הפאנצר ה־47, הקורפוס ה־66 וקורפוס הפאנצר ה־39. קורפוס הפאנצר ה־47 היה החזק ביותר בארמייה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות פאנצר מנוסות, דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר ה־2. דיוויזיית פאנצר להר הייתה יחידת עילית, אולם היא סבלה מאבדות קשות במהלך מבצע קוברה ובמערכה בלורן. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן בכח אדם, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו־15 משחיתי טנקים. לאחר פתיחת המתקפה בארדנים היא תוגברה בגדוד משחיתי טנקים כבדים מדגם יאגדפנתר. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה בכיס פאלז. ערב המתקפה עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, והיא כללה 12,680 חיילים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו־45 תותחי סער שטוג סימן 3, אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. קורפוס הפאנצר ה־58 הורכב מדיוויזיית הפאנצר ה־116 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־560. דיוויזיית הפאנצר ה־116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 חיילים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מתקן כלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מחיילים ששירתו ביחידות עורפיות של הלופטוואפה בנורווגיה ובדנמרק. היא הייתה בתקן כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. הקורפוס ה־66 כלל שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, ואילו קורפוס הפאנצר ה־39 היה קורפוס פאנצר רק בשמו, וכלל דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת בלבד.
• הארמייה השביעית בפיקוד אריך ברנדנברגר הורכבה מהקורפוס ה־80 והקורפוס ה־85, אך כללה רק דיוויזיות חי"ר מוחלשות, עם מעט מאוד כלי רכב משוריינים לסיוע, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה־80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שלמרות היותה הגדולה ביותר בארמייה, הייתה בלתי מנוסה, ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־352 שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה־85 כלל בתוכו את הדיוויזיות ה־212 וה־276, שהוכו קשות שתיהן בחודשים הקודמים ונבנו עתה מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד הקורפוס ה־53 ככוח עתודה.

בנוסף לדיוויזיות אלו ששותפו בשלבים הראשונים של המתקפה הגרמנית, עמדו לרשות קבוצת ארמיות B עוד מספר יחידות עתודה, שחלקן נשלחו לתגבר את הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך "הקרב על הבליטה" : דיוויזיות הפולקסגרנדיר 9, 79, 167, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה־3; דיוויזיית הפאנצר ה־9; בריגדת "פיהרר בגלייט", בריגדת "פיהרר גרנדיר"; דיוויזיית אס אס הררית השישית, דיוויזיית הפאנצר ה-10, וכן דיוויזיית הפאנצר ה-11. שלוש הדיוויזיות האחרונות לא השתתפו בסופו של דבר במערכה בארדנים. במהלך המערכה הועברו גם דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה־15 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־340 מהארמייה ה־15 (שלא השתתפה במערכה) לתגבור הארמייה השביעית של ברנדברגר. לדיוויזיית הפאנצרגרנדיר השלישית היו 66 משחיתי טנקים (41 מתוכם תותחי סער מדגם שטוג). בריגדת "פיהרר בגלייט" כללה 23 טנקי פאנצר 4 ו־48 תותחי סער, ואילו בריגדת "פיהרר גרנדיר" כללה 11 פאנצר 4, 37 פנתרים, ו־34 תותחי סער.

בעלות הברית

הקרב על הבליטה החל בשעת שפל ביחסם של האמריקאים כלפי הבריטים. עוד קודם לקרב, קבלו המצביאים האמריקאים בצרפת על הפסיביות שמגלה קבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי. האמריקאים גם השמיעו ביקורת נוקבת על ההתערבות הצבאית הבריטית נגד הקומוניסטים ביוון, התערבות שנחשבה לא רק לביטוי של אימפריאליזם, אלא גם של נכונות לכפות את השאיפות הבריטיות באמצעות הסטת כוחות בריטיים משדות הקרב של מערב אירופה, בלא להתחשב בכך שהמהלך מכביד את הנטל על האמריקאים.

פיקוד בעלות הברית

דווייט אייזנהאואר המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה
ברנרד לו מונטגומרי מפקד קבוצת הארמיות ה־21			עומר בראדלי מפקד קבוצת הארמיות ה־12
קורטני הודג'ס מפקד הארמייה הראשונה		ג'ורג' פטון מפקד הארמייה השלישית		ויליאם סימפסון מפקד הארמייה התשיעית

המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית בחזית המערבית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת, וכן ממדינות שעדיין נמצאו תחת כיבוש נאצי, כגון פולין. כמעט כל כוחות בעלות הברית, שלקחו חלק במערכה בארדנים (למעט הקורפוס הבריטי ה־30 מהארמייה השנייה) היו מצבא ארצות הברית. דווייט אייזנהאואר שימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, וניצל את כשרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו, ובמיוחד כדי להרגיע את המתחים בין המפקדים הבכירים של צבאות ארצות הברית ובריטניה במערב אירופה.

כוחות בעלות הברית בחזית המערבית כללו 3 קבוצות ארמיות: קבוצת הארמיות ה־21 תחת פיקודו של ברנרד לו מונטגומרי בצפון, בשטח הולנד, קבוצת הארמיות ה־12 תחת פיקודו של עומר בראדלי במרכז, וקבוצת הארמיות ה־6 תחת פיקודו של ג'ייקוב דיוורס בדרום. הארמיות שהשתייכו לקבוצת הארמיות האמריקנית ה־12, נשאו בעיקר נטל הלחימה במהלך הקרב על הבליטה, אם כי חלקן סופחו זמנית לפיקוד קבוצת הארמיות ה־21 במהלך הקרב.

הכישלון המודיעיני

העובדה שבעלות הברית לא צפו את המתקפה של היטלר נבעה בראש ובראשונה מתחושת האופטימיות המופרזת שרווחה במפקדות בעלות הברית, וזלזולן בגרמנים שנחשבו כבר למנוצחים. השפיע כאן גם לא מעט אופי פעולת המודיעין של בעלות הברית, שהושתתה בראש ובראשונה על תצפיות־אוויר, ועל ההסתמכות המוחלטת על האולטרה (המודיעין שעסק בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה), שסיפק לבעלות הברית זרם מידע כה אמין עד למועד הקרב. האולטרה לא יכול היה להאזין ולפענח תשדורות בנושא המתקפה המממשת ובאה, משום שהגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. בדומה לכך, שלג וגשמים כבדים שיבשו כליל את תצפיותיהן האוויריות של בעלות הברית, ומעבר לכך הגביל הוורמאכט את תנועת כוחותיו לשעות הלילה, וכך נשללה כל אפשרות להתרעה מוקדמת על ההתקפה.

המפקד העליון אייזנהאואר קיבל דו"חות מודיעין מברדלי שקבעו כי יש "סבירות נמוכה בלבד" להתקפה גרמנית, ובדו"ח ממונטגומרי מה־15 בדצמבר – יום אחד בלבד לפני המתקפה – נאמר שהאויב "אינו יכול לצאת למבצעים התקפיים בקנה־מידה גדול". ארבעה גרמנים שנפלו בשבי דיברו אמנם על מתקפה גדולה לפני חג המולד, אבל מודיעין בעלות הברית לא האמין להם. רמזים ברורים מסוגים שונים שהתקבלו מתשדורות שיורטו, בין השאר ממברקיו של שגריר יפן בברלין, העידו על הכנות למתקפה. "אולטרה" סיפקה ראיות לוגיסטיות רבות לכך שדווקא בגזרה השקטה של הארדנים הגרמנים צוברים תחמושת ודלק, שנזקקו להם באופן נואש בגזרות אחרות שהתנהלו בהן קרבות כבדים. אך איש לא נתן דעתו לרמזים הללו, משום שמתקפה גרמנית אפשרית נתפסה כצעד עקר וחסר ערך. צבא גרמניה – כך העריכו באותה העת בעלות הברית – לא מסוגל היה להפתיע גם משום שהיו מצוי בלפיתה אדירה בין שתי זרועות ענקיות, זו הסובייטית וזו של בעלות הברית המערביות, וגם בשל היותו שחוק לאחר האבדות הכבדות שספג.

כוחות בעלות הברית ערב המתקפה

מבנה סכמתי של כוחות הברית ערב המתקפה בארדנים

SHAEF דוויט אייזנהאואר                                                                             קבוצת הארמיות ה-12 (עומר בראדלי)                                                                                                                               הארמייה הראשונה (קורטני הודג'ס)                   הארמייה השלישית (ג'ורג' פטון)                     הארמייה התשיעית (ויליאם סימפסון)                                                                                                                                               הקורפוס ה-5 (לאונרד ג'רואו)   הקורפוס ה-7 (ג'וזף לוטון קולינס)   הקורפוס ה-8 (טרוי מידלטון)   הקורפוס ה-3 (ג'ון מיליקין)   הקורפוס ה-12 (מנטון אדי)   הקורפוס ה-20 (וולטון ווקר)   הקורפוס 13 (אלוואן גילם)     הקורפוס ה-19 (ריימונד מק'ליין)                                                                               הדיוויזיה ה-2   הדיוויזיה המשוריינת ה-5   הדיוויזיה ה-4   הדיוויזיה ה-26   הדיוויזיה ה-35   הדיוויזיה ה-5   הדיוויזיה ה-84     הדיוויזיה המשוריינת ה-2                                                                                   דיוויזיית חי"ר שמינית*   הדיוויזיה ה-9   הדיוויזיה ה-28   הדיוויזיה המשוריינת ה-4   הדיוויזיה המשוריינת ה-6   הדיוויזיה ה-90   הדיוויזיה ה-102*                                                                                       דיוויזיית חי"ר 78   הדיוויזיה ה-83   הדיוויזיה ה-106           הדיוויזיה ה-87   דיוויזיית חי"ר 95*   הדיוויזיה המשוריינת ה-7     הדיוויזיה ה-30 (עתודה)                                                                           הדיוויזיה ה-99   הדיוויזיה ה-104*   הדיוויזיה המשוריינת ה-9           הדיוויזיה ה-80 (עתודה)   הדיוויזיה המשוריינת ה-10 (עתודה)                                                                             הדיוויזיה ה-1 (עתודה)     הדיוויזיה המשוריינת ה-3 (עתודה)               הקורפוס המוטס ה-18   הדיוויזיה המוטסת ה-82   הדיוויזיה המוטסת ה-101   הדיוויזיה ה-75                                               תגבורות שנשלחו במהלך הקרב                                                       קבוצת הארמיות ה-21 (מונטגומרי)   הקורפוס ה-30 (בריאן הורוקס)   הדיוויזיה המוטסת ה-6   הדיוויזיה ה-43                             הדיוויזיה המשוריינת ה-11   הדיוויזיה המוטסת ה-17                                                                 בריגדה משוריינת 29   בריגדה משוריינת 33   בריגדת הטנקים 34   הדיוויזיה ה-51   הדיוויזיה ה-53             הערות: *יחידות שלא השתתפו בקרב הבליטה ההיררכיה המוצגת כאן נכונה לערב המתקפה הגרמנית בארדנים. במהלך הקרב השתנתה ההיררכיה של יחידות רבות בהתאם להתפתחות מהלכי הקרב; כך לדוגמה, סופחו היחידות של הארמייה התשיעית לארמייה הראשונה, ואילו האחרונה סופחה לפיקודה של קבוצת הארמיות ה-21 הבריטית.

ערב מתקפת הנגד הגרמנית היו כוחות בנות הברית במערב אירופה ערוכים בחזית שאורכה 650 ק"מ. בחלק הדרומי של החזית הגיעה קבוצת הארמיות השישית אל נהר הריין העליון מבזל לאורך גבול גרמניה, חוץ ממובלעת קולמר בה החזיקו עדיין כוחות גרמניים. הארמייה השלישית של פטון הצליחה לפרוץ בכמה מקומות את קו זיגפריד והתכוננה למתקפה גדולה נוספת לכיוון חבל הסאר. הארמייה הראשונה הגיעה למרחק קצר מנהר הרור, והתכוננה לתפוס את הסכרים על הנהר, כדי למנוע את הצפת השטח על ידי הגרמנים. בצפון, הארמייה התשיעית וקבוצת הארמיות ה־21 של מונטגומרי היו עדיין עסוקים בקרבות במזרח הולנד.

הצבא האמריקאי
בגזרה עליה הונחתה המתקפה הגרמנית החזיקה קבוצת הארמיות ה־12 האמריקאית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי, שהייתה הכוח הצבאי האמריקאי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. קבוצת הארמיות ה־12 כללה את הארמייה הראשונה בפיקודו של גנרל קורטני הודג'ס, הארמייה השלישית בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, והארמייה התשיעית בפיקודו של גנרל ויליאם סימפסון. היא ריכזה במסגרתה את מרבית כוחות היבשה של צבא ארצות הברית במערב אירופה (שלוש מתוך ארבע ארמיות), וכללה ערב המתקפה 30 דיוויזיות, מתוכן 22 דיוויזיות חי"ר ו־8 דיוויזיות משוריינות.

אף שבסתיו 1944 כלל הצבא האמריקאי כמעט שמונה מיליון חיילים, כאשר למעלה משני מיליון מתוכם שירתו בחזית המערבית, הוא סבל ממחסור מתמיד בלוחמים (בעיקר לוחמי חיל־רגלים). דיוויזיית חיל־רגלים אמריקאית ממוצעת כללה ב־1944 למעלה מ־14,000 איש, מתוכם רק כ־9,000 שירתו בפלוגות הרובאיות, והשאר שירתו ביחידות הארטילריה והנ"ט, או בשירותים לוגיסטיים ואדמיניסטרטיבים (חימוש, רפואה, קשר וכו'). אף שלוחמי החי"ר היוו אחוז נמוך יחסית מכלל החיילים ששירתו בכוחות היבשה האמריקאים, הם ספגו את רוב האבדות, מאחר שהם ביצעו את עיקר הלחימה הקרקעית. בחודשים שחלפו מהפלישה לנורמנדי ועד לקרב הבליטה הוחמר המחסור בלוחמי חי"ר, בין השאר בגלל החלטת הפיקוד האמריקאי להעניק עדיפות לחזית היפנית בהקצאת חיילים. אחד הפתרונות שיישם בראדלי לאחר פתיחת המערכה בארדנים, הייתה להסב חיילים מיחידות לא קרביות, או מיחידות שהצורך בקיומן פחת (כגון יחידות הנ"מ) – לשרת כלוחמי חי"ר (בדומה למה שעשו הגרמנים).

הצבא האמריקאי נהנה משפע ציוד וחימוש בהשוואה לצבא הגרמני, אך במקרים רבים הציוד הצבאי וכלי הנשק שעמדו לרשותו היו נחותים ביחס ליריביו. לדוגמה, הטנק הבינוני הנפוץ ביותר ששירת בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה, ה־M4 שרמן, היה נחות מבחינת כוח אש ומיגון מרוב הטנקים הגרמנים, אולם הוא היה נייד יותר מרובם, קל יותר לתחזוק בתנאי שדה, ופשוט יותר לייצור המוני. בסך הכל עמדו לרשות קבוצת הארמיות ה־12 למעלה מ־2,000 טנקים מדגם שרמן בתחילת הקרב.

אחד התחומים בהם נהנה הצבא האמריקאי מעדיפות על הצבא הגרמני היה בהפעלת הארטילריה: האמריקאים שיכללו רבות את טכניקות התצפית, התיאום והכוונת האש. הארטילריה האמריקאית הורכבה ברובה מתותחים נגררים בקוטר 105 מ"מ ו־155 מ"מ, אך כללה גם מספר ניכר של תותחים מתנייעים מדגם M7 פריסט. במהלך המערכה בארדנים מילאה הארטילריה תפקיד חשוב, ובמקרים רבים הופעלה בהצלחה לבלימת התקפות של כוחות חי"ר ושריון גרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. עד ה־23 בדצמבר הציבו האמריקאים למעלה מ־4,000 קני ארטילריה בשדה הקרב בארדנים, שירו 1,255,000 פגזים במהלך המערכה.

הקורפוס המוטס ה־18 האמריקאי בפיקודו של לוטננט גנרל מת'יו רידג'וויי, שכלל את דיוויזיות העילית המוטסות ה־82 וה־101 האמריקאיות, שימש כעתודה אסטרטגית של הפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית. דיוויזיות אלו שהו ליד העיירה ריימס שם התארגנו מחדש לאחר הנפגעים רבים שספגו במהלך מבצע מרקט גארדן.

ההתקפה הגרמנית

מבצע 'משמר הריין', 25-16 בדצמבר 1944

ב־16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפתם, מבצע הרבסטנבל (ערפילי סתיו) – שם הצופן החדש של התוכנית. ההתקפה התנהלה בשלג שהגיע עד גובה הברכיים, וזרקורים הטילו אלומות אור על העננים ממעל כדי לספק תאורה מלאכותית ללוחמים. הגרמנים פתחו בהרעשה ארטילרית קצרה על העמדות האמריקניות, ובעקבותיה הסתערו עליהן כוחות רגלים גרמניים בסיוע שריון. למרות העדיפות המספרית הגדולה של הכוחות התוקפים, הצליחו המגנים האמריקאים להדוף את מרבית ההתקפות הגרמניות במהלך יום הלחימה הראשון, וההתקדמות שהושגה לא עלתה על מספר קילומטרים. הסיבה העיקרית לכך, חוץ מההתנגדות העיקשת של המגנים האמריקאים במרבית הגזרות, הייתה הרמה הירודה של יחידות הרגלים הגרמניות שהשתתפו במתקפה, שהורכבו ברובן מחיילים חסרי הכשרה מקצועית מספקת ומיומנות לחימה. מהיום הראשון למתקפה ניתן היה להבחין בפער גדול בין הביצועים וההישגים של יחידות השריון הגרמניות, לבין הביצועים הירודים של יחידות חיל הרגלים שלהם.

לאחר רדת החשיכה ניצלו הגרמנים את הפריסה הדלילה של היחידות האמריקאיות שהחזיקו בקו החזית, כדי להסתנן בין העמדות האמריקניות, ולאגף את היחידות שהחזיקו בקו החזית. ביום השני של המתקפה היא החלה לצבור תאוצה, ובמספר גזרות הצליחו יחידות ניידות גרמניות, שעקפו כיסי התנגדות אמריקאים, להשיג התקדמות ניכרת ולחדור עמוק לעורפם של הכוחות האמריקאים בארדנים.

האגף הצפוני – מתקפת ארמיית הפאנצר השישית

הקרב על רכס אלסנבורן

ערך מורחב – קרב רכס אלסנבורן

על הגזרה שהוקצתה למתקפת ארמיית הפאנצר השישית במסגרת תוכנית המתקפה הגרמנית, כ־35 ק"מ ממונשאו בצפון עד פרצת לוסהיים בדרום, הגנה רק דיוויזיית חי"ר אמריקנית אחת, הדיוויזיה ה־99 מהקורפוס ה־5 של הארמייה הראשונה, שהייתה חדשה יחסית בחזית וחסרת ניסיון קרבי. הדיוויזיה תפסה גם את עמדות דיוויזיית החי"ר ה־2 המנוסה, שנמצאה בעיצומה של מתקפה על קו זיגפריד במטרה לתפוס את הסכרים של נהר הרוהר. לפי התוכנית הגרמנית, הדרג הראשון של מתקפת ארמיית הפאנצר השישית, שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר, נועד להבקיע את החזית האמריקנית הדלילה בשעות הבוקר המוקדמות של 16 בדצמבר, וליצור בה פרצות, שיאפשרו לשתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס הפאנצר אס אס ה־1 להתקדם דרכן במהירות במטרה להגיע לנהר מז משני עברי העיר ליאז' ביום השלישי למתקפה. דיוויזיית הפאנצר אס אס ה־12 נועדה לכבוש את רכס אלסנבורן – שורת גבעות מיוערות, שהשתרעו ממזרח למערב בניצב לקו החזית, ושלטה על צירי התנועה העיקריים שהובילו לאזור ליאז' – ולאחר מכן לנוע לכיוון ליאז׳ דרך מאלמדי וספא. דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה־1 נועדה לנוע דרך פרצת לוסהיים, עמק צר וארוך ברוחב כ־8 ק"מ מצפון לרכס שניי אייפל (הרי השלג), ולהתקדם מערבה מדרום לרכס אלסנבורן במגמה לחצות את נהר מז באזור העיר אואי (Huy), מדרום לליאז׳. קורפוס הפאנצר אס אס ה־2 של דיטריך הוחזק בעתודה לצורך ניצול ההצלחה.

לאחר הפגזת ריכוך קצרה הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה ה־99. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ואף על פי שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחורי קו החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה־99 בסיוע שני גדודים מהדיוויזיה ה־2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד רדת החשיכה. בגזרת הקורפוס ה־67, שנועד לחפות על אגפו הימני של דיטריך במהלך הפריצה מערבה, לא הצליחה דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־326, שתקפה מדרום למונשאו, להשיג התקדמות כלשהי. גם שלוש דיוויזיות החי"ר של קורפוס הפאנצר אס אס ה־1 לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום הראשון של המתקפה.

במהלך היומיים הבאים (18-17 בדצמבר) ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים", קרינקלט ורוכראת, בניסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד רדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבדות כבדות. ב־19 בדצמבר הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר אס אס ה־12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום־מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי דיוויזיית החי"ר ה־1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. ב־20 בדצמבר חידשה דיוויזיית הפאנצר אס אס ה־12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה־3 (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבדות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד 26 בדצמבר, אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב־19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את קורפוס הפאנצר אס אס ה־2 מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטויפל.

המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית, 19-16 בדצמבר 1944

חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב־StG 44, רובה הסער הראשון בעולם.

הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן היה בעל השפעה מכריעה על תוצאות המתקפה הגרמנית בארדנים. הוא מנע מהגרמנים להתקדם לכיוון אנטוורפן, היעד העיקרי של המתקפה, בצירי התנועה הקצרים והנוחים ביותר, ואפשר לכוחות בעלות הברית לייצב את "הכתף הצפונית" של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בקו החזית האמריקני. אף ששני הצדדים הותשו במהלך הלחימה, ניהל הקורפוס האמריקאי החמישי קרב מגננה מופתי נגד כוחות עדיפים, תוך שהוא מרתק כוחות גרמניים חזקים (8 דיוויזיות בסך הכול), וגורם להם אבדות כבדות פי כמה מהאבדות שספגו כוחותיו במהלך הקרב.

הלחימה של צוות קרב פייפר

ערך מורחב – צוות קרב פייפר בקרב על הבליטה

במקביל למערכה סביב רכס אלסנבורן באגף הצפוני של ארמיית הפאנצר השישית, התנהלה גם לחימה עזה באגפו הדרומי של דיטריך, שם תקפה דיוויזיית הפאנצר אס אס הראשונה (לייבשטנדרטה אדולף היטלר). לקראת המתקפה בארדנים חולקה הדיוויזיה לארבעה צוותי קרב ניידים ("קמפגרופה"). צוות קרב פייפר, שנקרא על שם מפקדו יואכים פייפר, נועד להוביל את מתקפת הדיוויזיה, ולהוות את כוח החוד של ארמיית הפאנצר השישית כולה, ולכן היה החזק מכולם, וכלל כמעט את כל הכוח המשוריין של הדיוויזיה (למעט תותחי הסער שלה). היה זה כוח נייד רב עוצמה ומצויד במיטב הציוד הצבאי הגרמני, שכלל מרכיבים מכל החיילות.

לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר מז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם פקקי תנועה קשים וכישלון דיוויזיית הצנחנים ה־3 להבקיע את החזית האמריקנית באזור פרצת לוסהיים גרמו לעיכוב של 24 שעות בלוח הזמנים של צוות קרב פייפר. הוא החל בתנועתו לעומק השטח האמריקני רק ב־17 בדצמבר בבוקר. לאחר שכבש הכוח את הכפר הונספלד, סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם, ולאחר מכן חידשו את התקדמותם מערבה. במהלך 17 בדצמבר התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ־50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע עד פאתי סטוואלו, מרחק של כ־70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.

ב־18 בחודש חצה צוות קרב פייפר את הגשר על נהר אמבלב בסטוואלו, אך נכשל בניסיונו לחצות את נהר אמבלב ונהר סאלם בטרואה פון, לאחר שהאמריקנים פוצצו שני גשרים באזור זה. כעת הפרידו רק שני גשרים בין פייפר למז: אחד מעל נהר אורת ונוסף מעל נהר ליאן (Lienne). לאחר שהאחרון פוצץ על ידי חיילי הנדסה אמריקאיים בעת התקרבות הגרמנים אליו, המשיך פייפר צפונה ללה־גלייז וסטומון (Stoumont), מערבית למלמדי. בשעות הלילה כבשו האמריקנים מחדש את סטאוולו, ובכך ניתקו למעשה את צוות קרב פייפר ואת צוות קרב קניפל, שנע בעקבותיו, מעורפם. למחרת בבוקר, 19 בדצמבר, כבש פייפר את סטומון, אך ניסיונו להמשיך לנוע מערבה, במטרה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, נבלם על ידי כוח שריון אמריקני מאולתר, והוא נאלץ לסגת חזרה ללה־גלייז. במהלך שלושת הימים הבאים ניסו נואשות יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה לחבור לכוח פייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר יחד עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה דרך היערות בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר מאחוריו את כל כלי הרכב והציוד הכבד שלו, 300 פצועים ו־170 שבויים אמריקנים. כוח פייפר, שחדר עמוק יותר מכל יחידה אחרת מהארמייה השישית והיה קרוב להגשמת יעדיו, נכשל ונאלץ לסגת.

מבצע גרייף ושטסר

טנק גרמני זה היה חלק מיחידת הקומנדו של אוטו סקורצני, והוסווה כך שידמה טנק אמריקאי מדגם M10 וולברין.

המתקפה כללה, כאמור, גם מבצעי הטעיה – מבצע "גרייף" ו"שטסר" – שמטרתם הייתה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות האמריקאיים, ותפיסה של גשרים על הנהר מז. בעוד פקקי תנועה מאחורי החזית מנעו את תפיסת הגשרים, ב־21 בדצמבר ציווה דיטריך ליחידת הקומנדו בפיקודו של איש האס אס אוטו סקורצני (שנקראה בריגדת הפאנצרים 150) לתפוס את מלמדי ולפתוח את הדרך לליאז'. באותו יום התקדמו אנשיו של סקורצני – במדים ובכלי רכב אמריקאיים, ובכלי רכב גרמניים שהוסוו כך שידמו כלי רכב אמריקאיים – לגזרת חטיבה 120 האמריקאית (מדיוויזיה 30), אך נבלמו במקומם.

גם יחידת הצנחנים שמנתה 800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, לא הצליחה למלא את תפקידה והשפעתה על המבצע הייתה כמעט מבוטלת. היחידה הוצנחה בלילה בשטחי העורף של האמריקאים, והתפזרה מחמת אש נ"מ כבדה עד כדי כך שלא הצליחה להתארגן. מבצעים אלו אמנם לא השפיעו כהוא זה על מהלך הקרב, אך עוררו אווירה של פחד מפני גיס חמישי, וגרמו לחשדנות ולאמצעי ביטחון מוגזמים בקרב בעלות הברית. כמה מחייליו של סקורצני שנשבו, הטעו את חוקריהם וטענו כי אחת המטרות שלהם הייתה לחטוף או להתנקש בגנרל אייזנהאואר. עקב כך תוגברה מאוד האבטחה סביבו ואף הוכרז על עוצר כללי בכל אזור פריז שם שהה, בערב חג המולד.

בעקבות כישלונה של ארמיית הפאנצר השישית בשבוע הראשון למתקפה, הבין מפקד קבוצת ארמיות B, פילדמרשל מודל, שאם ברצונו להבקיע במקום כלשהו, הדבר חייב להיעשות בגזרה של הארמייה של מנטויפל, ולא בגזרה של דיטריך. הוא הטיל לפיכך את המאמץ העיקרי על ארמיית הפאנצר החמישית, בעוד משימתה של ארמיית הפאנצר השישית כעת הייתה להבטיח את אגף ימין של ארמיית הפאנצר החמישית.

המתקפה של ארמיית הפאנצר החמישית

התקדמות ארמיית הפאנצר החמישית במרכז, 19-16 בדצמבר 1944

במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ־32 ק"מ, עליה הגנו הדיוויזיה ה־106 ושני רגימנטים (110 ו־112) מדיוויזיית החי"ר ה־28. הדיוויזיה ה־106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל ניסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה־28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ־6,000 אבדות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה, הן באנשים והן בציוד, על המגנים האמריקאים – הם כללו ארבע דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה – מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המשני של ארמיית הפאנצר ה־5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). הקורפוס ה־66 (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה־18 וה־62 בסיוע גדוד תותחי סער), נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן־וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. קורפוס הפאנצר ה־58 וקורפוס הפאנצר ה־47 (שכללו סך הכול שלוש דיוויזיות פאנצר – ה־2 ה־116 ו"פאנצר להר" – ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר – 20 ו־560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור נאמור, ולנוע לכיוון צפון־מערב במגמה לכבוש את בריסל.

בגזרת הקורפוס ה־66 פתחו הגרמנים בהפגזה ארטילרית על עמדות הדיוויזיה ה־106. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה־106 בסן־וית לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־18 נועדה ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה־62, חסרת הניסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד; בשעות הבוקר המוקדמות של 17 בדצמבר חידשו הגרמנים את המתקפה ועד שעות החשיכה חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג, והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה־422 וה־423) מהדיוויזיה ה־106 שהחזיקו בשניי אייפל.

כיתור הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל

במהלך היומיים הבאים (18–19 בדצמבר), הידקו דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה־18 וה־62 את טבעת הכיתור סביב הכוחות האמריקאים הלכודים בבליטת שניי אייפל. בשעות הבוקר של 19 בחודש עשו הכוחות המכותרים מאמץ אחרון לפרוץ את טבעת הכיתור, ולחצות את המרחק הקצר שנותר עד שנברג, אך הגרמנים פתחו עליהם בהפגזה ארטילרית כבדה, והתקדמותם נבלמה באש מתותחים מתנייעים ותותחי נ"מ גרמניים. הם הותקפו מכל העברים על ידי כוחות חי"ר גרמניים, שלכדו את הארטילריה המסייעת שלהם, ועל ידי השריון של בריגדת "משמר הפיהרר" (שנשלחה לסייע להתקפת הקורפוס ה־66 על סן־וית), ומלאי התחמושת שלהם כמעט אזל. בשלב זה החליט קולונל דשנו, מפקד הרגימנט ה־422, שאין טעם להמשיך בהתנגדות, ובשעות אחר הצהריים נכנעו שרידי שני הרגימנטים, וכ־8,000-7,000 חיילים אמריקאים, נפלו בשבי הגרמני. קבוצות קטנות של חיילים אמריקאים, שכללו כ־500 איש, המשיכו בלחימה באזור שניי אייפל עד ה־21 בדצמבר.

דרומה משם הובילה דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 את המתקפה של קורפוס הפאנצר ה־47, כאשר מולה עמד רק רגימנט רגלים (ה־110) מדיוויזיית חי"ר 28 האמריקאית. ההפגזה הארטילרית המקדימה בגזרה זו ארכה רק כחצי שעה, עקב מחסור בפגזים, והופסקה עוד בטרם הספיק חיל הרגלים הגרמני להגיע לעמדות האמריקאיות. לאורך מרבית היום הראשון למתקפה לחמו יחידות החי"ר הגרמני כמעט ללא סיוע ארטילרי וללא סיוע טנקים מדיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה, שנתקעו ממזרח לנהר אור (Our) מאחורי קו החזית. רק בשעות הערב השלימו יחידות ההנדסה הגרמניות בניית שני גשרים על הנהר במעמס 60 טון בגמינד (Gemünd) ובדסבורג (Dasburg). אולם גם לאחר בניית הגשרים, התקדמות השריון הגרמני עדיין הייתה איטית; מרבית יחידות דיוויזיית פאנצר להר נותרו תקועות באזור הגשר בגמינד, בגלל מחסומי דרכים אמריקאיים ומכתשים בכביש היציאה מהגשר. גם יחידות החלוץ מדיוויזיית הפאנצר השנייה לא הצליחו להשתלט על יעדיהם, וספגו אבדות כבדות.

ביום השני למתקפה חידשו הגרמנים את המתקפה על רגימנט 110, והצליחו ליצור פרצות בחזיתה. דיוויזיית הפאנצר השנייה נעה לעבר העיר קלרוו, 12 קילומטרים מדסבורג, ששכנה על הכביש לבסטון ולכן הייתה בעל חשיבות אסטרטגית להתקדמות הגרמנית. הדיוויזיה הצליחה להשתלט על קלרוו באותו יום, על אף ניסיונות של כוחות אמריקאים קטנים לכבוש את מארנאש, מזרחית מקלרוו, כדי לנתק את ציר הגישה לעיר. הדיוויזיה הגיעה לרכס שמעבר לקלרוו, ובינה לבין בסטון הפרידו עתה רק שני צוותי קרב גדודיים מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את הוסינגן לאחר קרב קשה. למחרת, ב־18 בדצמבר, החלו שרידי הרגימנט ה־110 לסגת; חלקם נסוגו מערבה, והקימו קו מגננה בדונאנג' (Donnange), וחלקם נסוגו לוילץ בדרום, שם שכנה מפקדת הדיוויזיה ה־28. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את וילץ, ובכך פתחה גם את ציר הגישה הדרומי לבסטון.

באגף הצפוני של קורפוס הפאנצר ה־47 תקף קורפוס הפאנצר ה־58 את רגימנט 112 מדיוויזיה 28 האמריקאית, שהגן על חזית ברוחב של 10 ק"מ. בתוכנית המקורית למתקפה בארדנים היה אמור קורפוס הפאנצר ה־58 לכלול ארבע דיוויזיות, אך עם תחילת המתקפה כלל רק שתי דיוויזיות: דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 חסרת הניסיון ודיוויזיית הפאנצר ה־116, עליה הוטל מירב המאמץ בגזרה. הישגי התוקפים ביום הראשון היו דלים, והושגו במחיר אבדות ניכרות, במיוחד לדיוויזיית פולקסגרנדיר 560. המגננה של רגימנט 112 הייתה מוצלחת הודות לתנאי השטח שהעניקו יתרון למגנים, שהיו מחופרים היטב, והודות למיקום המוצלח של הארטילריה האמריקנית שכיסתה את צירי הגישה הבודדים לגזרה. עם זאת, המתקפה הגרמנית הצליחה לנתק את רגימנט 112 משאר היחידות של הדיוויזיה ה־28. ב־17 בדצמבר הצליחו הגרמנים אמנם לבסס ראש גשר בעיירה אורן (Ouren), אך ההתנגדות העיקשת של רגימנט 112, בנוסף לדרכי הגישה הבעייתיים באזור, הובילו את מרבית הקורפוס לעקוף את עמדות ה־112, לנוע דרומה ולחצות את הגשרים בדסבורג ובהיינרשייד (Heinerscheid). הרגימנט האמריקאי זכה למרווח נשימה, וב־19 בדצמבר נסוג מספר קילומטרים מערבה, להולדנג' (Huldange), בגזרת הדיוויזיה ה־106, ובאותו יום סופח הרגימנט לדיוויזיה ה־106. הוא הצליח לעכב את התקדמות כל קורפוס הפאנצר ה־58 למשך יומיים שלמים.

עם נסיגתו של רגימנט 112, הייתה הדרך מערבה פתוחה בפני קורפוס הפאנצר ה־58, שנע דרך הפרצה, שנפערה בין סן־וית (בצפון) לבסטון (בדרום). בצהרי ה־19 בדצמבר הגיעו יחידות החלוץ שלו להופלייז, עיר הנמצאת 20 קילומטרים מצפון לבסטון, ושוכנת על נהר אורת, המכשול הטבעי האחרון לפני המז. לאחר שיחידות הנדסה אמריקאיות הצליחו לפוצץ את הגשר שם, התקדמו יחידות סיור מדיוויזיית הפאנצר ה־116 לעבר נקודת הצליחה באורתוויל, מדרום מערב להופלייז, וגילו שם גשר ביילי שעדיין היה שלם. אולם מפקד הקורפוס, ולטר קרוגר, חשש כי עד שיגיע לשם כוחו העיקרי, יפוצצו האמריקאים את הגשר, ולכן הפנה את שתי הדיוויזיות שלו צפונה, להוטון. בדיעבד, הגשר לא הושמד כלל, ודיוויזיית הפאנצר השנייה חצתה אותו ביום המחרת.

חיילים אמריקנים נלקחים בשבי הגרמני במתקפת הארדנים, ינואר 1945

קרב סן־וית

ערך מורחב – קרב סן־וית

חוסר יכולתם של הגרמנים להקצות כוחות חזקים מספיק לכיבוש צומת הדרכים החיוני בסן־וית בשלושת הימים הראשונים של המתקפה הגרמנית, נתן לפיקוד האמריקאי זמן מספיק להזרים תגבורות חזקות לאזור, ולארגן מתחם הגנה מסביב לעיר. גנרל ברוס קלארק, מפקד צוות קרב ב' של הדיוויזיה, קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות האמריקאים באזור סן־וית, שכללו את הדיוויזיה המשוריינת ה־7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה־9, ורגימנט הרגלים ה־424 של הדיוויזיה ה־106, שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. עד לסוף היום ארגן קלארק את כוחותיו במערך הגנה דמוי פרסה, שהגן על המבואות המזרחיים של סן־וית.

ההתקפה הגרמנית הראשונה על מתחם ההגנה האמריקאי המאולתר בפאתי סן־וית נערכה כבר בשעות הצהריים של ה־17 בדצמבר, אולם נהדפה בסיוע כוחות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה־7, שתיגברו את מערך ההגנה סביב העיירה. במהלך שלושת הימים הבאים (20-18 בדצמבר) ניהלו הקורפוס ה־66 ויחידות השריון שסייעו לו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה. לאחר כניעת הכוחות האמריקאים בכיס שניי אייפל, התפנו דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו־62 למתקפה על סן־וית. המתקפה הגרמנית על העיירה נפתחה לבסוף ב־21 בדצמבר בשעה 15:00, לאחר הרעשה ארטילרית עזה שנמשכה 45 דקות. כוחות חי"ר גרמניים מהדיוויזיה ה־62 הסתננו בהצלחה דרך פערים בקווים האמריקאיים מדרום לסן־וית, ובמקביל תקף השריון הגרמני את העיירה ממזרח ומצפון־מזרח לאורך הכביש משנברג. בשעה 21:00 הורה מפקד הכוח האמריקאי המגן, ברוס קלארק, לכוחותיו לפנות את העיירה ולהקים קו הגנה מאולתר במרחק קצר ממערב לה. הגרמנים השתלטו על סן־וית, אך פקקי תנועה כבדים, שנוצרו ברחובות העיירה, מנעו מהגרמנים לנצל את הצלחתם לצורך מרדף אחרי האמריקאים הנסוגים. קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן־וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים, ולמנוע מהם את השימוש בצירי התנועה החיוניים שעברו דרך העיירה. סן־וית שימשה למעשה כשובר גלים, שתיעל את ההתקדמות הגרמנית, ואילץ את הכוחות הגרמניים לנוע משני עבריה. במהלך שלושת הימים הבאים (24-21 בדצמבר) אילצה ההתקדמות של כוחות שריון גרמניים חזקים (שכללו גם שתי דיוויזיות פאנצר מקורפוס הפאנצר אס אס ה־2, שהועברו תחת פיקודו של מנטויפל), את מת'יו רידג'וויי, מפקד הקורפוס המוטס האמריקאי ה־18 (שקיבל את הפיקוד על הגזרה, כולל על הכוחות שהחזיקו באזור סן־וית, ב־20 בדצמבר) לפנות גם את קו ההגנה החדש שתפסו כוחותיו ממערב לסן־וית, ולסגת לקו הגנה ממערב לנהר סאלם.

המצור על בסטון

ערך מורחב – המצור על בסטון

דרומית־מערבית מסן־וית התקדמו שלוש הדיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה־47 לעבר העיירה בסטון. בסטון, צומת דרכים חיוני בחלק הדרומי של המבקע הגרמני בחזית בעלות הברית, שכנה בשטח שטוח יחסית מוקף בגבעות מסולעות המאפיינות את אזור הארדנים. היא הייתה אחת היעדים המרכזיים של המתקפה הגרמנית דרך הארדנים במהלך הקרב על צרפת בשנת 1940. גם בעת תכנון מבצע "משמר הריין" הכירו המתכננים בחשיבותה, והאמינו כי כיבושה המהיר יהיה מכריע להצלחת תוכנית המתקפה; אך הם הקצו למשימה רק דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת. גם הפיקוד האמריקאי הבין את חשיבותה של בסטון, והודג'ס, מפקד הארמייה הראשונה, שהשתמש בכל עתודותיו, נאלץ לפנות למפקדה העליונה של בעלות הברית לעזרה. בבוקר ה־18 בדצמבר, הורה אייזנהאואר לעתודה האסטרטגית שלו, הדיוויזיות המוטסות 82 ו־101, לנוע במהירות לארדנים כדי לחסום את המשך ההתקדמות הגרמנית.

כבר בערב ה־17 בדצמבר נשלחו מספר כוחות משימה מהדיוויזיה המשוריינת ה־9 לנסות לעכב את ההתקדמות הגרמנית לכיוון בסטון, כדי להרוויח זמן לאפשר לתגבורות להגיע לעיירה. בערב ה־18 בדצמבר לא עמדה כל הגנה מאורגנת בין דיוויזיית הפאנצר השנייה לבסטון, אולם מפקד הדיוויזיה, שדבק בתוכנית הקרב, עקף את בסטון ונע צפונה לעבר המז. גם דיוויזיית פאנצר להר החמיצה הזדמנות לכבוש את בסטון בגלל זהירות יתר מצד מפקדה, פריץ ביירליין. בבוקר ה־19 בדצמבר התקדמה דיוויזיית פאנצר להר עד למרחק של כחמישה קילומטרים מהצומת החיוני בבסטון, אך שעות ספורות בלבד קודם לכן הגיעו לעיירה צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת העשירית והדיוויזיה המוטסת ה־101.

ב־20 בדצמבר כותרה בסטון. במהלך היומיים הבאים, 22-21 בדצמבר, נרשמו היתקלויות רבות של גישושים מסביב לבסטון, אך לא נערכו קרבות בקנה מידה משמעותי. ב־22 בדצמבר שלח גנרל היינריך פון ליטוויץ, מפקד קורפוס הפאנצר ה־47, אל המפקד האמריקאי, בריגדיר־ג'נרל אנתוני מקאוליף דרישת כניעה, שנדחתה בבוז על ידי האחרון. דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר ה־2 עקפו את בסטון, והמשיכו לכיון סן הובר, מרחק כשלושים קילומטרים בלבד מהמז. הן הותירו את העיר מכותרת על ידי דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 בסיוע רגימנט פאנצרגרנדיר אחד.

האגף הדרומי – הארמייה השביעית

הארמייה השביעית של ברנדנברגר, שכללה ארבע דיוויזיות חי"ר בשלב הראשון של המתקפה, היוותה את האגף הדרומי של המתקפה הגרמנית. היא תקפה חזית ברוחב כמעט 50 קילומטרים, מויאנדן עד אכטרנך. על גזרה זו הגנו רק שני רגימנטים של חי"ר (ה־12 מהדיוויזיה הרביעית וה־109 מדיוויזיה 28) בסיוע גדוד שריון מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית, וגדוד טנקים מהדיוויזיה הרביעית. על אף שהתוקפים נהנו מעליונות מספרית גדולה, לא ניתן להם כמעט סיוע של שריון, ולכן הישגיהם היו מוגבלים. דיוויזיות הפולקסגרנדיר של ברנדנברגר השיגו התקדמות מועטה למול מגננה אמריקאית עיקשת, שלא אפשרה להם להגיע לרשת הכבישים, שהייתה חיונית לתנועה בתנאי השטח הקשים שאפיינו גזרה זו. רק דיוויזיית הצנחנים החמישית באגפה הימני (הצפוני) של הארמייה הצליחה להשיג הצלחה מסוימת, והבקיעה לעומק 19 קילומטרים עד וילץ. במשך שישה ימים של מגננה כנגד הארמייה השביעית (שלאחריה יצאו הכוחות האמריקאים בגזרה למתקפת נגד), שהשיגה התקדמות דלה מאוד, איבדו האמריקאים למעלה מ־2,000 הרוגים, פצועים, ונעדרים.

המתקפה הגרמנית זכתה אמנם להישגים ראשוניים מרשימים (בחמשת ימי הלחימה הראשונים בקרב הארדנים השמידו הגרמנים 300 טנקים אמריקניים ושבו 25 אלף חיילים), אך מהרגע הראשון השתבשו לוחות הזמנים שלה, הן בגלל כיסי התנגדות של כוחות אמריקניים – שהורכבו לעיתים משרידי יחידות שאורגנו מחדש – שלחמו באומץ רב ובנחישות, והן בגלל תנאי השטח ומזג האוויר. כבר בשעות הראשונות של המתקפה נוצרו פקקי תנועה ענקיים מאחורי קווי החזית, בעוד כלי הרכב הגרמניים מנסים לפלס את דרכם קדימה בצירי התנועה המוגבלים לחזית הארדנים. כלי הרכב הגרמניים הסתבכו בדרכים ההרריות הצרות והמתפתלות. טנקים רבים, במיוחד הכבדים מביניהם, נתקעו. בחורף הקשה של חודש דצמבר הייתה העברת טנקים, וכן תותחים וציוד הרתומים לסוסים, לאורך דרכי יער ונתיבים שהפכו לביצות, בבחינת קושי רב. לכך נוספו מכשולים בדמות עצים כרותים, שכרת הוורמאכט עצמו במהלך נסיגתו בנובמבר. במקרים רבים תרומתם של תנאי השטח לעיכוב המתקפה הגרמנית בימי הלחימה הראשונים המכריעים, עלתה על התנגדות הכוחות האמריקניים המגינים.

תגובת בעלות הברית

עוצמת המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את פיקוד בעלות הברית. ההפגזות הגרמניות ניתקו את מרבית קווי הקשר באזורים הקדמיים של החזית, ויצרו שיבושים בתקשורת אשר היקשו על הפיקוד האמריקאי לקבל תמונת מצב מדויקת לגבי המתרחש. המידע הראשוני על המתקפה הגרמנית היה כה זעום ומבולבל, עד כי בשעות הערב של היום הראשון למתקפה (ה־16 בדצמבר) חלק מהמפקדים הבכירים האמריקאים עדיין העריכו שמדובר בסך הכל במתקפת־נגד מקומית מוגבלת בהיקפה, שנועדה לאלץ את הכוחות האמריקאים להפסיק את המתקפה באזור נהר הרור. גנרל ברדלי העריך שמדובר במתקפת שיבוש, שנועדה להקל את הלחץ שהפעילה הארמייה השלישית של פטון בחבל הסאר. אף על פי כן, החליט אייזנהאואר לא לקחת סיכונים, והורה באותו ערב לשלוח שתי דיוויזיות משוריינות לעזרת הכוחות האמריקאים בארדנים – הדיוויזיה המשוריינת העשירית מהעתודה של מהארמייה השלישית קיבלה הוראה לנוע לעבר העיר לוקסמבורג, ואילו הדיוויזיה המשוריינת השביעית מהארמייה התשיעית נשלחה מאזור אאכן דרומה לכיוון וילסאלם, כדי לתגבר את הכוחות האמריקאים במרחב סן־וית ובסטון. החלטה זו התבררה כמשמעותית ביותר, ותרמה תרומה מכריעה לעיכוב ההתקדמות הגרמנית בימים הראשונים של המערכה בארדנים.

למרות ההפתעה הראשונית, ההתנגדות העיקשת של הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בקו החזית בארדנים, עיכבה את ההתקדמות הגרמנית, ואיפשרה לפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית לקבל כמה החלטות אסטרטגיות, ששינו את פני המערכה. ההחלטה הראשונה, שהתקבלה בליל 17/18 בדצמבר, הייתה להטיל למערכה את העתודה האסטרטגית – הקורפוס המוטס ה־18 – כדי להגן על צומת הדרכים בבסטון ולתגבר את הכוחות שהחזיקו בגזרה הצפונית של הארדנים. ההחלטה השנייה של אייזנהאואר, שהתקבלה ב־20 בדצמבר, הייתה להעביר את הפיקוד על הכוחות האמריקאים, שלחמו בחלק הצפוני של הבליטה הגרמנית - הארמיות האמריקניות הראשונה והתשיעית – לידי פילדמרשל מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה־21. צעד זה נועד להתגבר על בעיית פיצול כוחותיה של קבוצת הארמיות ה־12, שנגרמה כתוצאה מהחדירה הגרמנית העמוקה לגזרה, שהוחזקה על ידי הארמייה הראשונה באזור הארדנים, ולרתום את הבריטים לסייע למאמץ לבלום את המתקפה הגרמנית. מונטגומרי העביר את הקורפוס ה־30 מהארמייה הבריטית השנייה לאזור דינאן כדי למנוע מהגרמנים לחצות את קו נהר מז, במקרה שיצליחו לפרוץ דרך הקורפוס האמריקאי השמיני. הקורפוס ה־30 כלל שלוש דיוויזיות חי"ר ושלוש בריגדות משוריינות ותוגבר על ידי הדיוויזיה המוטסת השישית, שנשלחה מאנגליה. אולם בסופו של דבר היחידות הבריטיות כמעט ולא נדרשו להילחם, משום שהכוחות התוקפים הגרמניים נבלמו על ידי כוחות העתודה האמריקאים לפני שהגיעו אליהם. במקביל להחלטה על השינוי במבנה הפיקוד של כוחות בעלות הברית, הורה אייזנהאואר לארמייה האמריקאית השלישית, בפיקוד גנרל פאטון, להפנות את רוב כוחותיה צפונה, לתקוף את האגף הדרומי של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בארדנים, אשר הוחזק על ידי כוחות מהארמייה הגרמנית השביעית, ולחבור לכוחות האמריקאים המכותרים באזור העיירה בסטון.

פיקוד בעלות הברית הזרים במהירות תגבורות חזקות לסייע לכוחותיו החלשים בגזרת ההבקעה הגרמנית. כבר ביומיים הראשונים של המתקפה הגרמנית נשלחו 60,000 חיילים ו־11,000 כלי־רכב לגזרת הארדנים, ובשמונת הימים הבאים נשלחו 180 אלף חיילים נוספים לבלום את המתקפה הגרמנית. בסך הכל הטילו בעלות הברית למערכה בארדנים כ־700 אלף חיילים, למעלה מכפליים מהכוח הגרמני שניצב מולם. ההזרמה המהירה של התגבורות של בעלות הברית הצליחה להטות תוך זמן קצר את מאזן הכוחות הצבאי בקרב הבליטה לטובת כוחות בעלות הברית.

בלימת ההתקפה הגרמנית והתקפת הנגד

בלימת המתקפה הגרמנית

המתקפה הגרמנית בארדנים. מטרות המבצע מסומנות בקו אדום. הקו הכתום מסמן את החדירה הרחוקה ביותר של הגרמנים במתקפה.

ב־24 בדצמבר הגיעו כוחות השריון של ארמיית הפאנצר החמישית לנקודה הרחוקה ביותר מקו ההתחלה שלהם, מרחק מאה קילומטרים ממנו וקילומטרים ספורים מנהר מאז ליד דינאן. בשלב זה של הקרב כבר אזל הדלק למרבית יחידות השריון הגרמניות, וצוותים רבים נאלצו לנטוש את כלי הרכב המשוריינים שלהם, או להשמיד אותם, כדי למנוע את נפילתם בידי האויב. פון מנטויפל, מפקד הארמייה, הבין שלא ניתן עוד להשיג את היעדים המקוריים של מתקפת הארדנים, והמליץ לפיקוד הגרמני העליון להפנות את כוחותיו צפונה ולנוע במעלה נהר מאז, כדי לאגף את כוחות בעלות הברית ולכתר אותם, אולם הצעותיו נדחו על הסף. כוח החלוץ שלו, דיוויזיית הפאנצר ה־2, הותקף בערב חג המולד על ידי הדיוויזיה האמריקנית המשוריינת ה־2 הרעננה, בסיוע כוחות בריטיים ואמריקניים נוספים, שתקפה ממספר כיוונים את הבליטה החשופה, שיצרה התקדמות הדיוויזיה הגרמנית בקו החזית, וכיתרה אותה. הכוח האמריקני התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה על דיוויזיית הפאנצר ה־2 המותשת, שספגה אבדות כבדות במהלך התקדמותה לנהר מאז, ומסיוע אווירי מאסיבי של מטוסי תקיפה של בעלות הברית, שניצלו את התבהרות מזג האוויר באזור, כדי לתקוף בעוצמה את הטורים הגרמניים המתקדמים, ולמנוע הגעת אספקה ותגבורות לכוחות החלוץ שלהם. בנוסף לכך, המחסור בדלק פגע מאוד ביכולת התמרון של הטנקים הגרמניים. לאחר קרב קשה שארך כיומיים הובסה הדיוויזיה הגרמנית לחלוטין, ושרידיה נסוגו משדה הקרב לאחר שאיבדו כמעט את כל הציוד הכבד וכלי הרכב שלהם. האמריקנים טענו שבמהלך הקרב הרגו כאלף חיילים גרמניים, לקחו בשבי למעלה מ־1,200 איש, והשמידו או לקחו שלל 82 טנקים ו־83 תותחים גרמניים. היה זה הניצחון האמריקני המשמעותי הראשון במהלך המערכה בארדנים.

היינץ גודריאן, שהתנגד מלכתחילה למתקפה בארדנים, התחנן לפני היטלר ב־24 בדצמבר, שייתן הוראה לארמיות הפאנצר ה־5 וה־6 להפסיק את המתקפה ולסגת לעמדות הפתיחה שלהן, כדי שניתן יהיה להעביר לפחות חלק מדיוויזיות הפאנצר שלהן לחזית המזרחית לקראת המתקפה הסובייטית הצפויה שם, אך היטלר דחה את בקשותיו. בערב ה־28 בדצמבר, לאחר שהיה ברור שהמתקפה הגרמנית נבלמה, קיים היטלר התייעצות צבאית מורחבת בנוגע להמשך המערכה בארדנים. באותה פגישה הוא דחה את המלצתם של המפקדים הבכירים של הוורמאכט בחזית המערבית, רונדשטדט ומנטויפל, להוציא את הכוחות הגרמניים מהבליטה שנכבשה בארדנים בעוד מועד, ופקד על חידוש המתקפה בעידודו של גנרל יודל, ששכנע אותו כי המשך הלחץ על כוחות בעלות הברית בחזית המערבית משבש את התוכניות ההתקפיות שלהם. בהתאם לכך הוא הורה להטיל כוחות נוספים למערכה בארדנים במטרה לכבוש את בסטון, ולחדש את המתקפה מערבה לכיוון נהר מז. בנוסף לכך דרש היטלר לפתוח בהתקפה גרמנית חדשה בחבל הסאאר, מדרום לאלזס, שם דולדלו הכוחות האמריקאיים בעקבות שיגור חלק הארי של הארמייה השלישית של פטון צפונה לארדנים.

מתקפת הנגד של בעלות הברית

חיילים מהדיוויזיה המשוריינת ה־4 ליד בסטון, דצמבר 1944.

ב־22 וב־23 בדצמבר הצליח פאטון, שכוחותיו התקדמו מזרחה לעבר חבל הסאר, לבצע את התמרון המסובך של הפניית כוחות הארמייה שלו בזווית של 90 מעלות, באמצעות עבודת פיקוד ומטה מעולה, ולהתחיל לנוע צפונה עם שלוש דיוויזיות משוריינות בחזית של 40 ק"מ על דרכים צרות, מכוסות קרח באמצע החורף, היישר אל האגף הדרומי של הבליטה. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה־12, כתב לאחר מכן על התמרון של פטון שהיה "אחד המבריקים ביותר של מפקד כלשהו, מצד זה או זה, במלחמת העולם השנייה".

ב־23 בדצמבר התבהר מזג האוויר, והמשמעות עבור כוחותיהן של בעלות הברית שנמצאו בהגנה היה טמון בעצם העובדה שהמטוסים שלהם יכולים לטוס ולנצל את עליונותם המוחצת באוויר. סוף סוף עלה בידי מטוסי הקרב והמפציצים שלהן להסתער במלוא כוחם על שדה הקרב. בארבעת הימים שעברו מאז התבהרו השמיים שוגרו 15,000 גיחות. ב־23 בדצמבר הוצנחו 441 טון של מטעני אספקה מ־241 מטוסי דקוטה C-47 בבסטון הנצורה. 95 אחוז מהאספקה הגיעה לידי האמריקאים. למחרת היום שבו 160 מטוסי דקוטה והצניחו 160 טון אספקה, אך הפעם נתקלו באש נ"מ חזקה ומספר מטוסים הופלו.

ב־24 בדצמבר הופעל המספר הרב ביותר של מטוסי בעלות הברית במערכה בארדנים: האמריקאים שיגרו 1,138 גיחות טקטיות (מתוכן 734 לתמיכה בכוחות הקרקע בארדנים) ו־2,442 גיחות של מפציצים, האחרונות כוונו בעיקר כנגד שדות תעופה גרמניים. הצי האווירי השני של בריטניה שיגר באותו יום 1,243 גיחות. בשלושת הימים הבאים אפשרו תנאי מזג אוויר נוחים למטוסי הקרב־הפצצה של בעלות הברית לבצע תקיפות ממושכות כנגד תנועות שריון ואספקה גרמניות, והגבילו את יכולתם של הגרמנים לבצע תקיפות (בעיקר של שריון) לאור יום. ב־28 בדצמבר הורע מזג האוויר למספר ימים נוספים, ומספר הגיחות האוויריות של בעלות הברית הצטמצם משמעותית.

ה־26 בדצמבר הייתה למעשה נקודת המפנה במערכה בארדנים; הגרמנים איבדו את היוזמה באופן סופי וכוחות בעלות הברית עברו להתקפה. האמריקאים השתלטו על שדה הקרב באטיות אך בבטחה. באותו יום, בשעה 16:50, פרצו כוחות מהדיוויזיה המשוריינת הרביעית מהארמייה של פטון והגיעו אל הדיוויזיה המוטסת ה־101. סביב בסטון לא הסתיימה הלחימה, והקשר בין העיירה לחזית האמריקאית הראשית נותר שברירי, אך הכיתור נפרץ ובשעות הבוקר המוקדמות למחרת הוכנסו רכבי אספקה ואמבולנסים לבסטון. בשבוע הלחימה בעיירה סבלה הדיוויזיה ה־101 1,641 אבדות. ב־30 בדצמבר החלה מתקפת הנגד של הארמייה השלישית של פטון ממזרח וממערב לבסטון. בד בבד פתח מנטויפל במתקפה חדשה לכיבושה של בסטון, בכוח של שמונה דיוויזיות, בעקבות פקודתו של היטלר להשתלט על בסטון בכל מחיר. האמריקאים נתקלו בהתנגדות עיקשת מצד קורפוס הפאנצר ה־47 ודיוויזיית הפאנצר אס אס ה־1, שהועברה לאזור בסטון, אך עד ה־2 בינואר נסוגו הגרמנים לבסוף מאזור בסטון, והוסר האיום הגרמני על העיירה.

מבצעי נורדווינד ובודנפלטה

ערכים מורחבים – מבצע נורדווינד, מבצע בודנפלטה

ב־1 בינואר 1945 עשה הלופטוואפה את המאמץ הגדול האחרון שלו בחזית המערבית, ופתח במתקפת פתע אווירית גדולה של 1,200 מטוסים – בשם מבצע בודנפלטה (Bodenplatte) – שנועדה לפגוע בשדות התעופה הקדמיים של בנות הברית בצרפת ובבלגיה, ולהשיג עליונות אווירית מעל שדה הקרב בארדנים. המועד המתוכנן של המתקפה האווירית היה ה־16 בדצמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הקרקעית בארדנים, אך מזג האוויר הקשה אילץ את הגרמנים לדחות אותה בכשבועיים. המטוסים הגרמניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת, והצליחו לגרום נזקים קשים למספר רב של שדות תעופה קדמיים, בריטיים ואמריקניים, ולהשמיד מטוסים רבים על הקרקע. אולם הלופטוואפה ספג במהלך המבצע אבדות כבדות, שלא יכול היה להרשות לעצמו, ואילו בעלות הברית לא התקשו להשלים את אבדותיהן תוך זמן קצר. קשה להעריך בדיוק את אבדות הצדדים היריבים, אך רוב החוקרים מעריכים שחילות האוויר של בעלות הברית איבדו כ־500 מטוסים, מתוכם למעלה מ־300 הושמדו לחלוטין, ואילו הגרמנים איבדו כ־300 מטוסים, שהופלו או נפגעו במהלך התקיפה. האובדן העיקרי של הלופטוואפה לא היו המטוסים, שהושמדו או נפגעו במהלך המבצע, אלא המספר הרב של טייסים מנוסים, כולל מובילי טייסות וכנפות קרב, שנהרגו או נפלו בשבי במהלך המתקפה. כ־150 טייסים נהרגו בתקיפה וכ־70 נוספים נלקחו בשבי, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל שטח בשליטת בעלות הברית. כוחות הלופטוואפה שהשתתפו במבצע כללו את הקורפוסים האוויריים השני, השלישי והחמישי ואילו מצד בעלות הברית השתתפו חיל האוויר הטקטי השני, וחיל האוויר השמיני והתשיעי של ארצות הברית.

באותו יום פתחה קבוצת ארמיות G הגרמנית במבצע נורדווינד ("רוח צפון"), מתקפה שנייה בחבל הסאר באלזס ולוריין, בגזרת הארמייה השביעית האמריקאית, שנועדה להגביר את הלחץ על בעלות־הברית, להקשות על אייזנהאואר לתגבר את כוחותיו בארדנים, ולהסיט את המאמץ של הארמייה השלישית מהגזרה של ארמיית הפאנצר החמישית. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה של הגרמנים בחזית המערבית. בתחילה השיגו הגרמנים הישגים קטנים בשטח, והצליחו להסב אבדות כבדות לקורפוס השישי האמריקאי. אי יכולתן של בעלות הברית לתגבר את הארמייה השביעית המוכה – מאחר שכל העתודות נשלחו לגזרת הארדנים – אפשרו לגרמנים להחזיק ביוזמה ההתקפית. רק ב־25 בינואר, עם הגעתן של תגבורות אמריקאיות מגזרת הארדנים, דעכה המתקפה הגרמנית לחלוטין. הארמייה השביעית ספגה כ־14,000 הרוגים, פצועים ונעדרים במערכה באלזס, ואילו אבדות הגרמנים הסתכמו בכ־23,000.

חיסול הבליטה הגרמנית

טנקים אמריקניים שנפגעו ויצאו מכלל פעולה, סמוך לגבול בלגיה־לוקסמבורג

בתחילת ינואר 1945, החלו בעלות הברית להפעיל לחץ איטי ויציב, כדי לחסל את הבליטה הגרמנית בסדרת מבצעים שנמשכו עד אמצע ינואר. אף שהעוצבות הגרמניות היו מותשות וחשופות לתקיפות אוויריות, הפיקוד העליון של בעלות הברית לא השכיל לנצל זאת כדי לנתק ולכתר את הכוחות הגרמנים בשטח הבליטה. במקום זאת, הסתפקו בעלות הברית בפגיעה בכוחות הנסוגים מהאוויר, ובהשמדה הדרגתית של שריון וכלי רכב ממונעים רבים ככל האפשר. המתקפה של בעלות הברית נתקלה באותם הקשיים בהם נתקלו הגרמנים בשלבי הפתיחה של המתקפה בארדנים. תנאי השטח הקשים ובמזג אוויר סוער הקשו מאוד על תנועת כוחות ממונעים, תנועת השריון הוגבלה למספר כבישים מצומצם, וכתוצאה מכך, לעיתים תכופות נפל עיקר נטל הלחימה על כוחות הרגלים. במהלך המחצית הראשונה של חודש ינואר התקדמו כוחות הברית באיטיות רבה, כפר אחר כפר, בתנאים קשים. במהלך התקדמותם, נתקלו הכוחות במוקשים רבים שהטמינו הגרמנים בנתיבי הנסיגה שלהם. הגרמנים נהדפו בהדרגה לאחור, אך לא גילו סימני התמוטטות, והמשיכו להילחם תוך כדי נסיגתם.

ב־2 בינואר כבש הקורפוס השלישי מהארמייה השלישית האמריקאית את מאנדה סט־אטיין ממערב לבסטון, והיה קרוב לכיתור שלוש דיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה־47. למחרת פתחה הארמייה השלישית של פטון במתקפת נגד גדולה בחלק הדרומי של הבליטה באזור בסטון, בעוד הארמייה הראשונה של הודג'ס תוקפת מכיוון צפון את ארמיית הפאנצר השישית בחלק הצפוני של הבליטה במטרה לחבור עם כוחות הארמייה השלישית באזור הופליז. התקדמות הכוחות האמריקאים הייתה איטית ולא עלתה על קילומטר ביום, עקב מזג האוויר הקשה, וההתנגדות הגרמנית העיקשת. בעקבות החשש של הפיקוד הגרמני, שהארמיות האמריקאיות ה־1 וה־3 עומדות לנתק את הבליטה בבסיסה, ולכתר את מרבית כוחותיהן של ארמיות הפאנצר ה־5 וה־6, הסכים היטלר ב־8 בינואר לאשר את נסיגת הכוחות הגרמניים בארדנים לקו הגנה חדש, מספר קילומטרים מזרחה. למחרת הוא השלים לבסוף עם אובדן הסיכוי להשגת ניצחון במערכה הארדנים ואישר את הוצאת דיוויזיות הפאנצר של ארמיית הפאנצר השישית (דיוויזיות הפאנצר אס אס ה־1, 2, 9 ו־12) מהחזית לצורך התאוששות, לקראת העברתם לחזית המזרחית.

ב־9 בינואר פתח פטון במתקפה גדולה נוספת כנגד ארמיית הפאנצר החמישית, אולם כוחותיו לא השיגו התקדמות רבה בגלל תנאי מזג האוויר, שמנעו קבלת סיוע אווירי. בשבוע השני של חודש ינואר נאלצו אפילו שידורי התעמולה הגרמניים להודות בכישלון במערכה בארדנים. "מערכת החורף", כפי שכונתה בפיהם המתקפה בארדנים, נקראה עתה "מערכת ההגנה".

ברמה הדיפלומטית־אסטרטגית – בראשית ינואר 1945 פנו מנהיגי בעלות הברית המערביות בבקשה לסטלין להקדים את מתקפת החורף הסובייטית, כדי להקל את הלחץ הגרמני על צבאותיהם. סטלין נענה לבקשה והורה לפיקוד הסובייטי להקדים את מועד הפתיחה של המתקפה המתוכננת בפולין (מבצע ויסלה־אודר) בשבועיים, ל־12 בינואר. המתקפה הסובייטית החדשה אילצה את הפיקוד הגרמני להעביר במהירות כוחות רבים מהמערב לחזית המזרחית.

אף על פי שהמערכה בארדנים הייתה גמורה בשלב זה, סירב היטלר לאשר פקודת נסיגה כללית לקו זיגפריד. במקום זאת, הוא הורה ב־14 בינואר, בלחצם של רונדשטט ומנטויפל, ליצור קו הגנה מזרחית להופלייז מאחורי נהר סאלם. באותו יום החלה ארמיית הפאנצר החמישית לסגת לעבר הופלייז, כשדיוויזיות פאנצר להר והפאנצר השנייה משמשות ככוח מאסף המחפה על הנסיגה. ב־16 בחודש חברו יחידות מהארמייה הראשונה והשלישית של צבא ארצות הברית בהופלייז, ובכך השלימו את הכיבוש מחדש של רוב שטח הבליטה הגרמנית. עם זאת, ההתקדמות האיטית של כוחות בעלות הברית אפשרה למרבית הכוחות הגרמנים בארדנים לסגת בבטחה. בין ה־17 ל־21 בינואר הפסיק פטון זמנית את הפעילות ההתקפית של כוחותיו המותשים, למעט הקורפוס ה־12 באגפו הדרומי, כדי לאפשר להם מנוחה. הארמייה הראשונה (שהחל ב־18 בחודש הוחזרה תחת פיקוד קבוצת הארמיות ה־12) המשיכה בהתקדמותה צפונה, אולם נתקלה בהתנגדות עיקשת של הקורפוס הגרמני ה־66 באזור סן־וית. ב־22 קיבלו הכוחות הגרמנים לבסוף פקודת נסיגה כללית, ועד ה־25 בחודש השלימו את נסיגתם לקווי ההתחלה של מתקפת הארדנים.

פשעי מלחמה

הטבח במלמדי. הטבח בוצע על ידי אנשי הוואפן אס אס ביומה השני של המתקפה.

במהלך מתקפת הארדנים ירו הגרמנים בשבויים רבים, ואף רצחו בדם קר למעלה ממאה אזרחים בלגים. ב־17 בדצמבר, ביום השני למתקפה, יחידות שריון של האס אס בפיקודו של יואכים פייפר הוציאו להורג שבויים אמריקאים – תשעה־עשר בהונספלד, חמישים בבולינגן, ושמונים ושישה בטבח מלמדי (Malmedy). פייפר ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת 1956 ונרצח בביתו שבצרפת בשנת 1976.

הטבח במלמדי הגביר את סירובם של האמריקאים לקחת שבויים של האס אס. בערב ראש השנה האזרחית, ירו חיילים אמריקאים בשישים שבויים גרמניים.

אבדות

להוציא את המערכה בנורמנדי, קרב הבליטה היה הקרב הגדול והיקר ביותר שנערך בחזית המערבית, מנחיתת צבאות בעלות הברית בצרפת ועד לסיום המלחמה באירופה. הוא ארך חמישה שבועות, והשתתפו בו למעלה ממיליון חיילים ואלפי כלי רכב משוריינים משני הצדדים. בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר בתולדות צבא ארצות הברית.

על פי הערכות שונות, כוחות בעלות הברית (בעיקר הצבא האמריקאי) ספגו במהלך המערכה בארדנים בין 80,000 ל־110,000 הרוגים, פצועים, ושבויים/נעדרים, מחציתם במהלך דצמבר 1944. ההיסטוריון הרשמי של צבא ארצות הברית, צ'ארלס מקדונלד (MacDonald), נוקב במספר 80,987 נפגעים, מתוכם 10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, ו־47,439 פצועים. לפי מחלקת ההגנה של ארצות הברית אומדן הנפגעים עומד על 89,500, מתוכם כ־19 אלף הרוגים, 47,500 פצועים ו־23,000 נעדרים. לפי דוח של מחלקת הצבא במשרד ההגנה, מספר הנפגעים היה גבוה יותר, ועמד על 108,347, מתוכם 19,246 הרוגים, 62,489 פצועים, ו־26,612 נעדרים. אומדן אבדות רשמי של המערכה בארדנים, שנמסר לאייזנהאואר בפברואר 1945, קבע שאבדות הארמייה האמריקאית הראשונה הסתכמו ב־39,957; הארמייה השלישית ב־35,525; וקורפוס 30 הבריטי ב־1,400.

ההערכות ביחס למספר הנפגעים בצד הגרמני נעות בין 80,000 ל־103,000 נפגעים ונעדרים, כולל למעלה מ־10,000 הרוגים. גם אומדני האבדות של ה־OKH וה־OKW ביחס למערכה בארדנים אינם זהים, בגלל דרך החישוב השונה; לפי הערכת ה־OKH, הקרב עלה לצבא הגרמני ב־10,749 הרוגים, 34,255 פצועים, ו־22,487 נעדרים, בעוד שה־OKW דיווח על 12,652 הרוגים, 38,600 פצועים, ו־30,582 נעדרים. מחקר עדכני שבוצע על ידי חוקרים גרמניים, טוען שמספר האבדות הגרמניות היה נמוך באופן משמעותי מהערכות הקודמות, והסתכם ב־68,000 הרוגים, פצועים ונעדרים.

שני הצדדים איבדו ציוד צבאי רב במהלך הלחימה; הגרמנים איבדו 600–700 כלי רכב משוריינים, 6,000 כלי רכב ממונעים וכ־1,600 מטוסים (כולל במבצע בודנפלטה), ואילו בעלות הברית איבדו 700–800 טנקים ומשחיתי טנקים שהושמדו. אולם בניגוד לגרמנים, שסבלו ממחסור חמור בכוח אדם מיומן ובציוד לחימה כבד (טנקים ומטוסים) בשלב זה של המלחמה, בעלות הברית לא התקשו להשלים תוך זמן קצר את אבדותיהם בכוח אדם ובציוד כבד בזכות המשאבים העדיפים שעמדו לרשותן.

המתקפה בארדנים הותירה הרס רב ועלתה בחייהם של כ־2,500 אזרחים בלגים, ו־500 אזרחים מלוקסמבורג. מספר לא קטן מהרוגים אלו הגיע כתוצאה מהפצצות האוויר של בעלות הברית. כ־88,000 אזרחים נותרו ללא קורת גג. הפגיעה הקשה שגרמה הלחימה לחוות ולמשקים באזור הארדנים, שתושביו היו תלויים בהן למחייתם, הובילה למחסור חמור במזון בחורף 1944/1945.

סיכום ותוצאות הקרב

למן הרגע הראשון, תרחיש של הצלחה גרמנית מלאה בארדנים היה כמעט בלתי אפשרי. המבצע היה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק של האויב, ובהתקדמות מהירה נוסח שנת 1940 אל מול כוחות בעלות הברית, שהיו שונים מאוד מהצבא הצרפתי שלחם נגד הגרמנים ב־1940, וחזקים פי כמה. הפיקוד העליון הגרמני לא עשה שימוש נכון בכוחות העתודה שלו, והמתין זמן רב מדי לפני ששלח אותם לתגבר את ארמיית הפאנצר החמישית של מנטויפל, שהצליחה להשיג התקדמות משמעותית בימים הראשונים של המתקפה. בנוסף, ההתנגדות העיקשת של חלק מהכוחות האמריקנים, שהגנו על הגזרה שהותקפה, שהמשיכו להילחם לעיתים גם לאחר שכותרו על ידי הכוחות התוקפים, שיבשה את לוחות הזמנים של המבצע וריתקה כוחות גרמניים חזקים. מעל לכל, המשאבים העדיפים שעמדו לרשות כוחות בעלות הברית לא הותירו סיכוי רב לכוחותיו של היטלר להשלים את היעדים השאפתניים מאוד של המתקפה, והעליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית, מרגע שניתן היה להביא אותה לידי ביטוי, סייעה בעצירת התקדמות הכוחות המשוריינים הגרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. העובדה שרוב הכוחות האמריקאים היו ממונעים בשלמות, בניגוד לכוחות החי"ר של הצבא הגרמני, התבררה כגורם מכריע. היא אפשרה לפיקוד של בעלות הברית להזרים במהירות כוחות עתודה גדולים לשדה הקרב, כדי לבלום את הפריצה הגרמנית, בעזרת המלאי הענקי של כלי רכב ודלק שעמד לרשותו, בעוד תנועת הכוחות הגרמניים הוגבלה מאוד בשל המחסור בדלק ובכלי רכב ממונעים. המתקפה גרמה לשחיקה מהירה של העתודות המשוריינות של גרמניה, שהייתה עשויה לארוך זמן רב יותר אילו נותרו בעמדות מגננה.

אנדרטת זיכרון לחיילי ארצות הברית ליד בסטון

גנרל עומר ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה־12, טען שאף שהגרמנים לא הצליחו להשיג את יעדם הממשי בשדה הקרב, הם היו קרובים עד מאוד ליצירת קרע בפיקוד העליון של בעלות הברית, בין המפקדים הבכירים של בריטניה וארצות הברית. קרע כזה כאמור, היה אחד מיעדיו האסטרטגיים של היטלר למבצע "משמר הריין".

התוצאה האסטרטגית היחידה של מתקפת הארדנים הסתכמה בעיכוב מתקפת בעלות הברית אל תוך שטח גרמניה בשישה שבועות. הפיקוד העליון של בעלות הברית הופתע מעוצמת המתקפה הגרמנית, ולקח לו זמן להתאושש מהמהלומה המפתיעה שספג. כתוצאה מכך, המשיכו כוחות בעלות הברית להתקדם בחזית רחבה ובזהירות רבה לעבר הריין, מחשש מהתקפות נגד גרמניות נוספות, אף על פי שלמעשה, הווארמכט כבר לא היה מסוגל לארגן מתקפה נוספת בקנה מידה גדול במערב.

ברית המועצות הייתה המרוויחה העיקרית מהמערכה בארדנים. ארמיות הפאנצר החמישית והשישית של האס אס היוו חלק משמעותי מהכוחות המשוריינים, שעמדו לרשות גרמניה בחורף 1944/1945. היעדרותן מהחזית המזרחית בזמן שכוחות הצבא האדום פתחו במתקפה הגדולה שלהם בפולין ובפרוסיה המזרחית באמצע ינואר 1945, הקלה ללא ספק על התקדמותם המהירה של האחרונים במהלך מבצע ויסלה־אודר, וחסכה להם אבדות רבות. גם כאשר ארמיית הפאנצר השישית הועברה לבסוף מהמערב לחזית המזרחית בסוף ינואר 1945, היא נחלשה מאוד כתוצאה מהאבדות שספגה במהלך הקרב על הבליטה.

מורשת הקרב והנצחתו

הדמיה של חיילי בעלות הברית בעת הקרב על הבליטה במוזיאון הצבאי בלוקסמבורג

בהיסטוריה הרשמית האמריקנית נחשב קרב הבליטה לקרב הגדול ביותר והיקר ביותר של צבא ארצות הברית. הקרב שהתחולל בעיירה בסטון זכה במהלך המערכה לסיקור תקשורתי נרחב בעיתונות, מאחר שכתבים רבים שהו באזור בדצמבר 1944, ואי לכך הוא הפך במרוצת השנים במידה רבה לסמל המערכה, והיווה השראה לסרטים וספרים רבים. העמידה העיקשת של הכוחות המכותרים בעיירה (בעיקר של הדיוויזיה המוטסת ה־101 שזכתה לפרסום רב בעקבות הקרב), ניסיונות האספקה דרך האוויר, תשובתו המפורסמת של גנרל מקאוליף לדרישת הכניעה הגרמנית, והפעולה המהירה של הארמייה השלישית של פטון, זכו לפרסומים נרחבים בתקשורת ושבו את לב הקהל בארצות הברית. מאידך, קרבות הבלימה הקשים של הכוחות האמריקאיים סביב רכס אלסנבורן וסן־וית, אשר היו בעלי חשיבות מכרעת לא פחות מהקרב בבסטון, ואולי אף יותר, לא זכו לפרסום.

עם זאת, בדצמבר 1944, בעיצומו של הקרב, הצהיר מונטגומרי כי "המגננה בגזרה זו (רכס אלסנבורן) בידי דיוויזיה 99 האמריקנית היא הנועזת ביותר במלחמה כולה". גם הממשלה הבלגית (שהקרב נוהל בשטחה) הוקירה את פעולתה של הדיוויזיה: ב־17 ביוני 1946 היא זכתה לשני ציונים לשבח.

במהלך המערכה בארדנים שירתו לראשונה בחזית במספרים ניכרים חיילים אפרו־אמריקנים. עד לאותה עת הם הוגבלו בעיקר לתפקידים עורפיים. במערכה לקחו חלק מספר גדודי ארטילריה, שלושה גדודי משחיתי־טנקים וגדוד טנקים אפרו־אמריקנים.

מספר מוזיאונים ואתרי מורשת בבלגיה מנציחים את הקרב: מוזיאון המלחמה של בסטון (Battle of the Bulge Memories) בעיירה בסטון, מתמקד בקרב שניטש בעיירה. בעיירה סן־וית בה התחוללו קרבות קשים בדצמבר 44, הוקם מוזיאון על המערכה בארדנים. ב־1989 הוקם בלה־גלייז מוזיאון 'דצמבר 44', שבפתחו מוצג טנק מדגם קינג טיגר מספר 213, שהיה חלק מקבוצת קרב פייפר. ליד מלמדי הוקם מוזיאון baugnez44 לזכר הטבח שביצעו אנשי אס אס בחיילים אמריקנים. ליד העיירה בסטון, בלגיה, נמצאת אנדרטת מרדסון לזכרם של חיילי צבא ארצות הברית שהשתתפו במערכה בארדנים. גם המוזיאון הלאומי להיסטוריה צבאית בדיקירך שבלוקסמבורג מקדיש לקרב הארדנים סיקור נרחב, כולל הצגת הדמיות של חיילים וכלי נשק אמיתיים שהשתתפו במערכה.

קרב הארדנים בתרבות הפופולרית

מספר סרטים מתארים את הקרב, ביניהם:

• יום לפני הכניעה – סרט מ־1965 בכיכובם של הנרי פונדה, רוברט שו, רוברט ראיין, צ'ארלס ברונסון וטלי סוואלס.
• אחים לנשק – מיני סדרת טלוויזיה המבוססת על ספרו של סטיבן אמברוז בעל אותו שם, מתארת בפרקים 6 (בסטון) ו־7 (נקודת השבירה) את לחימתה של הדיוויזיה המוטסת ה־101 בבסטון.
• אחוות גיבורים – סרט פעולה מלחמתי (תסריט בדיוני מסוג אקשן-הוליוודי) משנת 2013, מתאר את הלחימה בארדנים על רקע המערכה ההיסטורית.
• התבהרות חצות – ספר משנת 1982 של ויליאם וורטון וסרט משנת 1992 מתאר כיתה היוצאת למשימת סיור ומודיעין ערב ההתקפה.

הפרק השביעי בסדרה האירועים הגדולים של מלחמת העולם ה-2 בצבע של ערוץ דיסקברי (נרכש על ידי נטפליקס), עוסק בתיאור ותיעוד הקרב.

כמו כן, הקרב מתואר בלא פחות מ־30 משחקי מחשב.

לקריאה נוספת

• ג'ון טולנד, הקרב – סיפור הבליטה, הוצאת מערכות, 1987.
• מרטין בלומנסון, פאטון – האיש והאגדה, הוצאת מערכות, 1989.
• ג'יימס גבין, קדימה לברלין, הוצאת מערכות, 1981.
• מקס הייסטינגס, ארמגדון: הקרב על גרמניה 1944-1945, הוצאת דביר, 2007.
• סטיבן אמברוז, אחים בקרב, תל אביב: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2005.
• אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011.
• אנטוני ביוור, ההימור האחרון של היטלר: המתקפה בארדנים 1944, תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת ידיעות ספרים, 2017.

• Cole, Hugh M. The Arddennes: Battle of the Bulge, Office of the Chief of Military History, 1965.
• Jeffrey Clarke, Robert Ross Smith. Riviera To The Rhine, Center of Military History, 1993.
• Gaul, Ronald. The Battle of the Bulge in Luxembourg, Schiffer Military, 1995.
• George S. Patton, Jr., War as I knew it, Bantam Books, 1947.
• MacDonald, Charles B., The Battle of the Bulge, Phoenix, 1998.
• Whiting, Charles, The Other Battle of the Bulge: Operation Northwind, Avon Books, 1990.
• Zaloga, Steven, Battle of the Bulge 1944, Oxford: Osprey, 2004.

קישורים חיצוניים

• מ. הופמן, ‏ההפתעה בארדנים, מערכות גיליון 126, פברואר 1960
• ערן ניב אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, "ברבורים שחורים" במלחמת העולם השנייה, מערכות גיליון 437, ‏ יוני 2011
• הקרב על הבליטה, 1:15 שעות מאת ערוץ של המוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה. סרטונים National WWII Museum בערוץ של ערוץ המוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה, באתר יוטיוב (באנגלית)
• הפודקאסט של יובל מלחי 'מלחמת העולם ה2' פרק 26 http://podplayer.net/?id=59504096
• הקרב על הבליטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ויקטור דיוויס הנסון, הלקחים הכואבים מהקרב על הבליטה, באתר מידה, 6 בינואר 2020

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34755645הקרב על הבליטה