צוות קרב פייפר בקרב על הבליטה
 | |
| חייליו של פייפר בדרך למלמדי | |
| סוג היחידה | כוח נייד רב חילי |
|---|---|
| שייכות חיילית | וואפן אס אס |
| מדינת מוצא | גרמניה הנאצית |
| מפקדים | יואכים פייפר |
| יחידת האם | דיוויזיית האס אס הראשונה |
| תקופת הפעילות | 16 בדצמבר 1944 – 27 בדצמבר 1944 (12 ימים) |
| עימות | החזית המערבית במלחמת העולם השנייה |
| גזרת פעילות | יער הארדנים |
| קרבות | הקרב על הבליטה |
| לחם נגד | צבא ארצות הברית |
| אמל"ח עיקרי |
|
| סד"כ | כ-4,800 חיילים |
| אבדות | 45 טנקים (כולל 13 טיגרים) וכ-900 לוחמים |
צוות קרב פייפר (בגרמנית: Kampfgruppe Peiper) מדיוויזיית הפאנצר אס אס ה-1, שנקרא על שם מפקדו יואכים פייפר, היה כוח נייד רב חילי רב עוצמה, שנועד להוביל את המתקפה של ארמיית הפאנצר השישית, במסגרת תוכנית המתקפה הגרמנית בארדנים בדצמבר 1944, ולשמש ככוח החוד של הדיוויזיה שלו. הוא נודע לשימצה בעקבות מעשי טבח שביצעו חייליו בשבויי מלחמה אמריקניים במהלך התקדמותו, שהידוע בהם הוא טבח מלמדי.
צוות הקרב הצליח להבקיע את החזית האמריקנית ולחדור עמוק לשטחי העורף של הארמייה האמריקנית הראשונה, ולא היה רחוק מהשגת יעדיו הראשוניים על נהר מז. אולם לאחר שהתקדמותו נבלמה, כותר כוחו של פייפר על ידי כוחות אמריקנים חזקים, והדף שורת התקפות אמריקאיות אליו במשך ארבעה ימים. בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שאזלו הדלק והתחמושת שלו, נחלצו שרידי צוות הקרב מהכיתור לאחר שנאלצו לנטוש את כל כלי רכבם וציודם הכבד.
רקע למתקפת הארדנים
ערך מורחב – הקרב על הבליטה
על ארמיית הפאנצר השישית של האס.אס בפיקוד יוזף דיטריך, הוטל המאמץ העיקרי של המתקפה הגרמנית בארדנים, באגף השמאלי (הצפוני). הארמייה שבפיקודו נועדה לתקוף גזרה בת כ-35 ק"מ שהשתרעה ממונשאו בצפון עד לפרצת לוסהיים בדרום, לחצות את המז באזור העיר ליאז', ולהמשיך להתקדם מערבה לכיוון יעדה הסופי, נמל אנטוורפן. לשם ביצוע המשימה קיבלה ארמיית הפאנצר השישית, ארבע דיוויזיות פאנצר אס.אס מובחרות, ושש דיוויזיות חי"ר, וכן עדיפות בהקצאת טנקים כבדים, תותחי-סער ומשחיתי טנקים.
דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-1 לייבשטנדרטה, שתקפה באגף הדרומי של הארמייה, נועדה לנוע דרך פרצת לוסהיים, עמק צר וארוך ברוחב כ-8 ק"מ מצפון לרכס שניי אייפל (הרי השלג), ולהתקדם מערבה מדרום לרכס אלסנבורן במגמה לחצות את נהר מז באזור העיר אואי (Huy), מדרום לליאז׳.
דיוויזיית העילית לייבשטנדרטה (ששימשה במקור כיחידת משמר הראש של היטלר, והייתה הדיוויזיה הראשונה של הוואפן אס אס) אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים[1]. היא כללה 117 טנקים, ו-22 משחיתי טנקים. לקראת המתקפה בארדנים חולקה הדיוויזיה לארבעה צוותי קרב ניידים ("קמפגרופה"). צוות קרב פייפר, שנקרא על שם מפקדו אוֹבר-שטורמבאנפיהרר יואכים פייפר, נועד להוביל את מתקפת הדיוויזיה, ולהוות את כוח החוד של ארמיית הפאנצר השישית כולה, ולכן היה החזק מכולם. הוא כלל את כל הכוח המשוריין של הדיוויזיה, למעט משחיתי הטנקים מדגם יאגדפנצר 4.
הכוח בפיקודו של פייפר כלל את רגימנט הטנקים של הדיוויזיה[2], את גדוד הפאנצר הכבד ה-501 של האס אס (45 טנקים כבדים חדישים מדגם טיגר II, שרק חלקם היו כשירים ללחימה), גדוד פאנצרגרנדיר, גדוד ארטילריה, גדוד נ"מ ושתי פלוגות הנדסה קרבית. צוות הקרב כלל כ-4800 לוחמים, וכ-800 כלי רכב ממונעים[3]. היה זה כוח נייד רב-חיילי רב עוצמה, שצויד במיטב הציוד הצבאי הגרמני.
מהלכי הקרב
לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר המאז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם במקום זאת, צוות הקרב נתקע במשך מרבית שעות היום בפקקי תנועה קשים בצירי התנועה שהובילו לחזית, כשהוא ממתין שדיוויזיית הצנחנים השלישית תבקיע את החזית האמריקאית באזור פרצת לוזהיים. רק לקראת חצות הלילה הצליח צוות קרב פייפר לפלס את דרכו עד לכפר לאנזראת, אולם פייפר החליט להמתין שם עד עלות השחר, לאחר שקיבל דיווח (שגוי), שהיערות לפניו מלאים בכוחות אמריקאים.
ב-17 בדצמבר עם שחר חידש צוות קרב פייפר את התקדמותו. הוא לא נתקל בהתנגדות רצינית ופתח בהתקדמות מהירה מערבה, כשהוא זורע בהלה באזורי העורף האמריקאים ופוגע ביחידות אמריקאיות קטנות ובדרגי תובלה שנקלעו לדרכו. בשלב ראשון כבש הכוח את הכפר הונספלד, ששימש כאזור המנוחה של דיוויזיה 99, ובמהומה שנוצרה לקח שבויים אמריקאים רבים והשמיד כחמישים כלי רכב, לרבות זחל"מים אמריקאים. לאחר מכן סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם. אילו היה פייפר ממשיך בהתקדמותו צפונה לכיוון רכס אלסנבורן, הוא לא היה מתקשה לאגף ממערב את עמדותיהן של הדיוויזיות האמריקאיות ה-2 וה-99, ולכתר אותן (אפשרות שהפיקוד האמריקאי חשש ממנה מאוד). אולם הוא לא היה מודע לקשיים בהם נתקלה התקפת דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 (שכוחו נכנס לנתיב ההתקדמות המתוכנן שלה) באגפו הימני, ופעל בהתאם לתוכנית הגרמנית המקורית, שדרשה ממנו לנוע במלוא המהירות לעבר העיר אואי על נהר מז דרך טרואה-פון (Trois ponts) וורבומון, מבלי להתחשב באיומים על אגפיו. צוות הקרב פנה לכיוון דרום-מערב והמשיך בהתקדמותו בציר המוביל ללינייוויל. סמוך לצומת בונייה נתקל כוח החלוץ הגרמני בסוללת ארטילריה אמריקנית, שהייתה בדרכה דרומה ממאלמדי, וחייליו ערכו טבח בשבויים האמריקאים שנפלו בידיהם. היה זה הראשון בסדרה של פשעי מלחמה שביצעו חיילי הוואפן אס אס בפיקודו של פייפר בנתיב התקדמותם. בסך הכל הם רצחו כ-350 שבויים אמריקאים וכ-100 אזרחים בלגיים בכתריסר אירועים שונים.
בשעות הצהריים הגיע כוחו של פייפר ללינייוויל, ולאחר הפסקה קצרה המשיך בהתקדמותו מערבה לעבר סטאוולו, בניסיון לתפוס את הגשר החיוני על נהר אמבלב (Amblève). הוא התקדם במקביל לגדה הדרומית של הנהר, ולקראת רדת החשיכה הגיע כוח החלוץ שלו לפאתי סטוואלו, אך לא ניסה לחצות את הגשר, שחיבר בין שני חלקי העיירה, וחנה למשך הלילה בגדה הדרומית של הנהר. במהלך 17 בדצמבר התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ-50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע למרחק של כ-70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.
העצירה של צוות קרב פייפר בסטוואלו, איפשרה לפיקוד האמריקאי להזרים כוחות לבלימת המשך התקדמותו. בשעות הצהריים של 17 בדצמבר זיהה מטוס תצפית אמריקאי את כוחו של פייפר, ודיווח על כך למפקדת הארמייה הראשונה, ששכנה בעיירה ספא. מפקד הארמייה, קורטני הודג'ס, חשש שהכוח הגרמני מתכוון לנוע צפונה בציר הראשי המוביל ללייז' דרך מאלמדי וספא, ולתפוס את מצבורי האספקה הגדולים של בעלות הברית, שנמצאו באזור זה. הוא פינה את מפקדתו מספא, והורה לדיוויזיית הרגלים ה-30, שהייתה בעתודה, לנוע במהירות דרומה כדי לחסום את צירי ההתקדמות האפשריים של הכוח הגרמני.
פייפר שב להתקדם למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, ולאחר מספר היתקלויות עם המגינים האמריקאים חצה כוחו את הגשר על האמבלב בסטאוולו, שחיילי הנדסה אמריקאיים נכשלו לפוצצו. שתי פלוגות מרגימנט הפאנצר של פייפר (שצוידו בטנקי פאנצר סימן 4) הושארו בגדה הדרומית של הנהר, ונועדו להתקדם לאורכה במטרה לתפוס את הגשר על נהר סאלם בטרואה פון. בשעות הצהריים נע הכוח העיקרי של פייפר לעבר הגשרים בטרואה-פון (Trois-Ponts), במפגש הנהרות אמבלב וסאלם, אך הפעם הצליח כוח הנדסה קרבית אמריקאי לפוצץ את הגשר על נהר אמבלב, ואילץ את פייפר לפנות צפונה ולהמשיך לנוע לאורך הגדה הצפונית של האמבלב, בניסיון למצוא נקודה נוספת לחצות את הנהר ולחזור לנתיב התנועה המתוכנן שלו לעבר המז. במקביל פוצצו האמריקנים גם את הגשר על נהר סאלם בטרואה פון, לפני שהגיעו עליו שתי פלוגות הפאנצר, שנעו בגדה הדרומית של האמבלב. עקב מחסור בדלק, נאלצו רוב הטנקים של שתי הפלוגות להישאר בגדה הדרומית של הנהר. ורק חלק קטן מהם חברו לכוח העיקרי של פייפר בגדה הצפונית. לאחר שצוות קרב פייפר עבר את הכפר לה גליז, הוא מצא גשר בלתי ניזוק על האמבלב בשאנו (Cheneux) וחצה את הנהר, אך תקיפה אווירית אמריקנית מסיבית על הטור הגרמני עיכבה את התקדמותו, וכאשר כוח החלוץ התקרב לנהר ליאן (Lienne) לקראת רדת החשיכה, פוצצו האמריקנים את הגשר על הנהר ואילצו את פייפר לשוב על עקבותיו ללה גליז ולחנות שם למשך הלילה.
מפקד דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה, הורה לצוות קרב נוסף בפיקודו של גוסטב קניטל (Gustav Knittel), שהורכב בעיקרו מגדוד הסיור של הדיוויזיה, לנוע צפונה כדי לתמוך במאמץ של פייפר. קניטל חצה את הגשר בסטאוולו והמשיך לכיוון לה גלייז, אך בשעות הלילה השתלטו האמריקאים מחדש על החלק הצפוני של העיר (מצפון לנהר אמבלב), ובכך ניתקו למעשה את שני צוותי הקרב הגרמניים מעורפם. פייפר המשיך לחתור לחזור לנתיב התנועה המתוכנן שלו, ולכן ניסה להגיע לגשר נוסף על נהר אמבלב, שנמצא ממערב לסטומון (Stoumont). ב-19 בדצמבר בשעות הבוקר הוא תקף את סטומון, שהוחזקה על ידי גדוד מהרגימנט ה-119 של הדיוויזיה ה-30, וכבש אותה לאחר קרב קשה. כוח החלוץ של פייפר המשיך להתקדם מערבה, אולם נתקל בכוח אמריקאי נוסף, שכלל גדוד שני מהרגימנט ה-119 בסיוע שתי פלוגות טנקים, ממערב לתחנת הרכבת של סטומון. לאחר מספר היתקלויות במהלכן הושמדו כמה טנקי פנתר, נאלצו הגרמנים לסגת חזרה לסטומון. זו הייתה הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגיע צוות קרב פייפר במהלך התקדמותו. מחסור מחריף בדלק ובתחמושת מנע ממנו לחדש את התקפתו ולהמשיך לנוע לכיוון המז.
בשעות הבוקר של ה-19 בדצמבר הורה פייפר לצוות קרב קניטל לחזור לסטאוולו במטרה להשתלט מחדש על העיר, ולאפשר לדרגי האספקה שלו לחבור לכוחו, אך האחרון לא הצליח למלא את משימתו. החלק הצפוני של סטוואלו נתפס על ידי גדוד של הרגימנט ה-117 מהדיוויזיה ה-30, ובמהלך היום הוא תוגבר על ידי גדוד נוסף של הרגימנט בסיוע גדוד ארטילריה. הכוח האמריקאי, שהחזיק בעיר ובשטח השולט מצפון לה, הצליח לבלום שורת התקפות של צוות קרב סנדיג (Sandig) מדיוויזיית לייבשטנדרטה (שכלל 2 גדודי פאנצרגרנדיר מתוגברים), ואלמנטים מצוות קרב פייפר, שנותרו בגדה הדרומית של נהר אמבלב (כולל טנקי טיגר II מגדוד הפאנצר הכבד ה-501), שניסו לעבור דרך העיר כדי לחבור לכוחותיו של פייפר בלה גליז וסטומון. לאחר רדת החשיכה פוצצו האמריקאים את הגשר על האמבלב בסטאוולו. כוחות אמריקאים נוספים נמצאו עתה בדרכם לזירת הקרב, כדי לתגבר את יחידות דיוויזיית החי"ר ה-30, ולחסום את נתיבי ההתקדמות והנסיגה של צוות קרב פייפר. רגימנט מהדיוויזיה האמריקאית המוטסת ה-82 נע לאזור מכיוון דרום-מערב, בעוד שצוות קרב ב' מהדיוויזיה המשוריינת ה-3 התקרב אליו מכיוון צפון.
במהלך היומיים הבאים (21-20 בדצמבר) הותקף צוות קרב פייפר משלושה עברים על ידי יחידות מדיוויזיית החי"ר ה-30, הדיוויזיה המוטסת ה-82, וצוות קרב ב' של הדיוויזיה המשוריינת ה-3. כוחו של פייפר הצליח להדוף את רוב ההתקפות והאמריקאים השיגו התקדמות מועטה בלבד, אך מצבו של הכוח נעשה חמור יותר מיום ליום, והוא סבל ממחסור חמור בדלק, תחמושת ומזון. פייפר החליט להסיג את כוחותיו מסטומון ומשאנו, ליצור מתחם הגנה היקפי מצומצם סביב הכפר לה גליז, ולהמתין שם לחילוץ ולהצנחת אספקה מהאוויר.
לבסוף, בליל 23/24 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר בלה גליז כוח מאסף קטן, שנועד לעכב את המרדף אחריו ולפוצץ את הטנקים, הציוד הכבד וכלי הרכב שננטשו בכפר, את הפצועים הגרמנים שלא יכלו לנוע ו-170 שבויים אמריקנים, שנפלו בשבי בימי הלחימה האחרונים. לאחר מסע של 20 ק"מ לכיוון דרום-מזרח דרך היערות, שארך 36 שעות, חצו שרידי כוחו של פייפר את נהר סאלם וחברו לכוחות הגרמניים בגדה המזרחית של הנהר בשעות הצהריים של ה-25 בדצמבר. הוא הותיר מאחוריו 28 טנקים (כולל 7 טנקים מדגם קינג טיגר), 6 תותחים מתנייעים, 70 זחל"מים וציוד רב נוסף וכן 127 שבויים ופצועים[4].
לפי מקורות גרמניים, אבדות צוות קרב פייפר מה-16 עד 27 בדצמבר הסתכמו ב-45 טנקים (כולל 13 טיגרים) וכ-900 לוחמים (לא כולל חיילים לא קרביים בדרגי האספקה שלו).
הערות שוליים
- ^ Rickard, Nelson john. Advance and Destroy Patton as Commander in the Bulge, The University Press of Kentucky 2011, p.35
- ^ באותה עת, דיוויזיית פאנצר תקנית כללה רגימנט טנקים אחד שהורכב משני גדודים. אולם עקב מחסור בטנקים כלל הרגימנט רק גדוד בודד, עם שתי פלוגות פנתר ושתי פלוגות פאנצר סימן 4. סך הכל 72 טנקים מבצעיים
- ^ Cook, David; Evans, Wayne. Kampfgruppe Peiper: The Race For The Muse, Pen & Sword 2005. p.30
- ^ Cook, Ibid, p.244
33132270צוות קרב פייפר בקרב על הבליטה