קרב סן וית
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: הקרב על הבליטה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 16 בדצמבר 1944 – 21 בדצמבר 1944 (6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סן וית, בלגיה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
קרב סן וית (באנגלית: Battle of St. Vith) היה קרב שנערך בין כוחות גרמניה הנאצית לבין כוחות צבא ארצות הברית במהלך המערכה בארדנים, במלחמת העולם השנייה. העיירה סן-וית, צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב, הייתה אחד היעדים העיקריים של ארמיית הפאנצר החמישית, בדרכה אל נהר המז ובריסל. מתחם ההגנה האמריקני על העיירה כלל את הדיוויזיה המשוריינת ה-7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה-9, ורגימנט הרגלים ה-424 של הדיוויזיה ה-106, שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. הגרמנים שיגרו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה, שנערכו על ידי כוחות קטנים למדי של רגלים ושריון. לבסוף, ב-21 בדצמבר, ריכזו הגרמנים כוח ניכר של רגלים בסיוע שריון, והשתלטו על סן-וית, אולם קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן-וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים.
תוכנית המתקפה
ערך מורחב – הקרב על הבליטה
על ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא הגרמני, הוטלו שתי משימות עיקריות: באגפו הימני נועדו שתי דיוויזיות חי"ר לכתר את בליטת שניי אייפל, ולכבוש את סן-וית, צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב. הכוח העיקרי שלו, שכלל שלוש דיוויזיות פאנצר ושתי דיוויזיות חי"ר, נועד להתקדם מדרום לשניי אייפל ולחצות את שטח לוקסמבורג ולכבוש את בריסל. בהתחשב בכוחות המוגבלים שעמדו לרשותו, מנטויפל הורה לאנשיו, שבמקרה שיתקלו בהתנגדות עיקשת, יעקפו יחידות השריון את כיסי ההתנגדות בדרך לנהר מז ויותירו ליחידות החי"ר את הטיפול בהם. נוכח לוח הזמנים הקצר של המבצע, והצורך לשמור על קצב התקדמות מהיר, הייתה זו טקטיקה נכונה, אולם היא גרמה לכוחותיו של מנטויפל להותיר מאחור את העיירה בסטון, מהלך שעתיד היה להתברר כטעות חמורה[1].
המתקפה
ב-16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפת הפתע בארדנים. במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ-32 ק"מ, עליה הגנו דיוויזיית החי"ר ה-106 ושני רגימנטים (110 ו-112) מדיוויזיית החי"ר ה-28. הדיוויזיה ה-106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל ניסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה-28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ-6,000 אבידות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה הן באנשים והן בציוד על המגנים האמריקאים - הם כללו 4 דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה - מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המשני של ארמיית הפאנצר ה-5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). קורפוס החי"ר ה-66 (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 בסיוע גדוד תותחי סער) נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן-וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. קורפוס הפאנצר ה-58 וקורפוס הפאנצר ה-47 (שכללו סה"כ שלוש דיוויזיות פאנצר - ה-2 ה-116 ו"פאנצר להר" - ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר - 20 ו-560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבאסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור נאמור, ולנוע לכיוון צפון מערב במגמה לכבוש את בריסל.
הכיתור בשניי אייפל
הקורפוס ה-66 פתח בהפגזה ארטילרית על עמדות הדיוויזיה ה-106. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה-106 בסן וית, לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18, שחייליה הכירו היטב את הגזרה (לאחר שנמצאו בקו החל מאוקטובר), קיבלה את התפקיד העיקרי בתוכנית המתקפה של הקורפוס. יחידות הדיוויזיה נועדו ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62, חסרת הניסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד, וההישג העיקרי שלהם היה התקדמות של מספר קילומטרים מדרום לשניי אייפל, לאזור וינטרספלט (Winterspelt), שניתקה את הרגימנט ה-424 של הדיוויזיה ה-106 (שהחזיק בגזרה מדרום לפירצה הגרמנית), משני הרגימנטים הנותרים של הדיוויזיה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 בדצמבר חידשו הגרמנים את המתקפה, לאחר שתגברו את כוחותיהם, והצליחו להבקיע את הקווים האמריקאים מצפון ומדרום לבליטת שניי אייפל. הזרוע הצפונית של תנועת המלקחיים הגרמנית, שקיבלה סיוע בלתי צפוי מטנקי הטיגר II של גדוד הפאנצר הכבד ה-506[2], התגברה על התנגדות קבוצת הפרשים האמריקאית ה-14, שהגנה על פרצת לוזהיים ועל האגף השמאלי של הדיוויזיה ה-106. היא כבשה את הכפר אנדלר ותפסה את הגשר על נהר אור בשנברג (Schoenberg) סביב השעה 9:00 בבוקר. במקביל חידשו הכוחות הגרמניים את התקדמותם מאזור וינטרספלט, השתלטו על הגשר על נהר אור בסטיינברוק, ואף ניסו להמשיך להתקדם מערבה לכיוון סט וית, אולם התקפת נגד של צוות קרב ב' מהדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-9[3] הדפה אותם אל מעבר לנהר. צוות קרב ב' רצה לנצל את ההצלחה לכיבוש מחדש של וינטרספלט, אך גנרל מידלטון, מפקד הקורפוס האמריקאי השמיני, פקד עליו להיערך להגנה ממערב לנהר אור, ובכך חרץ למעשה את דינם של כוחות הדיוויזיה ה-106 בבליטת שניי אייפל. עד לשעות החשיכה של ה-17 בדצמבר חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה-422 וה-423) שהחזיקו בשניי אייפל. בשעות הבוקר של ה-17 בדצמבר נתן גנרל ג'ונס, מפקד הדיוויזיה ה-106, אישור נסיגה מסויג לכוחותיו בבליטת שניי אייפל, אך עקב בעיות תקשורת, מפקדי שני הרגימנטים שהחזיקו בבליטה קיבלו את פקודת הנסיגה רק בליל 17/18 בחודש, לאחר סגירת טבעת הכיתור הגרמנית. ג'ונס ידע שהדיוויזיה המשוריינת ה-7 נמצאת בדרכה לאזור סן-וית כדי לתגבר את כוחותיו, וחשב שהיא לא תתקשה לחבור לכוחות המכותרים בשניי אייפל, ולכן לא נתן לכוחותיו הוראה חד משמעית לפנות באופן מיידי את עמדותיהם ולסגת אל מעבר לנהר אור.
במהלך היומיים הבאים (18-19 בדצמבר), הידקו דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 את טבעת הכיתור סביב הכוחות האמריקאים הלכודים בבליטת שניי אייפל. הכוחות המכותרים סבלו ממחסור באספקה, אך לא נעשה כל ניסיון רציני לתספק אותם בדרך האוויר. למרות שבמהלך ה-17 בדצמבר הגיע הכוח העיקרי של הדיוויזיה המשוריינת ה-7 לאזור סן-וית, ולמרות שבשלב זה היה לכוחות השריון האמריקאים באזור עדיפות ניכרת על הכוחות הגרמניים שניצבו מולם, הם התמקדו בהדיפת ניסיונות גרמניים להתקדם לכיוון סן-וית. כל בקשותיו של גנרל ג'ונס, שהדיוויזיה המשוריינת ה-7 תתקוף מזרחה לעבר שנברג, כדי לחבור לכוחותיו המכותרים, נדחו. במהלך ה-18 בדצמבר החלו שני הרגימנטים המכותרים בתנועה מזרחה, במגמה לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית ולהגיע לגשר על נהר אור בשנברג, אולם התקדמותם הייתה איטית מאוד, ועד רדת החשיכה הם הצליחו להגיע רק עד הבסיס של רכס שניי אייפל, מזרחית לעמק נהר אור. בשעות הבוקר של ה-19 בחודש עשו הכוחות המכותרים מאמץ אחרון לפרוץ את טבעת הכיתור, ולחצות את המרחק הקצר שנותר עד לשנברג, אך הגרמנים פתחו עליהם בהפגזה ארטילרית כבדה, והתקדמותם נבלמה באש מתותחים מתנייעים ותותחי נ"מ גרמניים. הם הותקפו מכל העברים על ידי כוחות חי"ר גרמניים, שלכדו את הארטילריה המסייעת שלהם, ועל ידי השריון של בריגדת "משמר הפיהרר" (שנשלחה לסייע להתקפת הקורפוס ה-66 על סן-וית), ומלאי התחמושת שלהם כמעט אזל. בשלב זה החליט קולונל דשנו, מפקד הרגימנט ה-422, שאין טעם להמשיך בהתנגדות, ובשעות אחר הצהריים נכנעו שרידי שני הרגימנטים, וכ-8,000-7,000 חיילים אמריקאים, נפלו בשבי הגרמני[4]. קבוצות קטנות של חיילים אמריקאים, שכללו כ-500 איש, המשיכו בלחימה באזור שניי אייפל עד ה-21 בדצמבר.
הלחימה על סן וית
חוסר יכולתם של הגרמנים להקצות כוחות חזקים מספיק לכיבוש צומת הדרכים החיוני בסן-וית בשלושת הימים הראשונים של המתקפה הגרמנית, נתן לפיקוד האמריקאי זמן מספיק להזרים תגבורות חזקות לאזור, ולארגן מתחם הגנה מסביב לעיר. כבר ב-16 בדצמבר הורה גנרל מידלטון, מפקד הקורפוס השמיני, לצוות קרב ב' של הדיוויזיה המשוריינת ה-9 ולגדוד הנדסה קרבית מעתודת הקורפוס, לתגבר את הדיוויזיה ה-106 ולתפוס עמדות ממזרח לסן-וית. בליל 16/17 בחודש החליט הפיקוד האמריקאי העליון לשלוח את הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (שכללה למעלה מ-250 טנקים בינוניים וקלים) מאזור אאכן לאזור סן-וית, ועד שעות אחר הצהריים ב-17 בדצמבר הגיע עיקר כוחה של הדיוויזיה (שני צוותי קרב) לאזור לאחר מסע מזורז. גנרל ברוס קלארק, מפקד צוות קרב ב' של הדיוויזיה, קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות האמריקאים באזור סן-וית, שכללו את הדיוויזיה המשוריינת ה-7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה-9, ורגימנט הרגלים ה-424 של הדיוויזיה ה-106, שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. עד לסוף היום אירגן קלארק את כוחותיו במערך הגנה דמוי פרסה, שהגן על המבואות המזרחיים של סן-וית. ב-19 בדצמבר הצטרף למתחם ההגנה המאולתר סביב סן-וית גם הרגימנט הצפוני (ה-112) של הדיוויזיה ה-28, שנותק משאר הכוחות של הדיוויזיה, ונדחק לכיוון צפון-מערב על ידי המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-58 של מנטויפל.
ההתקפה הגרמנית הראשונה על מתחם ההגנה האמריקאי המאולתר בפאתי סן-וית נערכה כבר בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר, אולם נהדפה בסיוע כוחות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה-7, שתיגברו את מערך ההגנה סביב העיירה. במהלך שלושת הימים הבאים (20-18 בדצמבר) ניהלו קורפוס החי"ר ה-66 ויחידות השריון שסייעו לו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה, אך ההתקפות נערכו על ידי כוחות קטנים למדי של רגלים ושריון, והדיוויזיה המשוריינת ה-7, בסיוע יחידות רגלים וארטילריה שפעלו תחת פיקודה, לא התקשתה להדוף אותם. הסיבות העיקריות לחוסר היכולת של הפיקוד הגרמני לרכז כוחות חזקים מספיק לצורך כיבוש צומת הדרכים החשובה היו : העובדה, שהכוחות העיקריים של דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 היו עסוקים בסגירת טבעת הכיתור סביב כיס שניי אייפל ובחיסול הכוחות האמריקאים שנלכדו שם, ופקקי התנועה הקשים שנוצרו בדרכי הגישה המועטות לחזית, אשר עיכבו את הגעתן של יחידות הארטילריה והשריון הגרמניות. מפקד קבוצת ארמיות B, גנרל פלדמרשל ולטר מודל, דרש ממנטויפל לכבוש את סן-וית כבר ב-18 בדצמבר, ותיגבר לשם כך את כוחותיו בבריגדת הפאנצר "משמר הפיהרר", מעתודת קבוצת הארמיות, אך בגלל פקקי התנועה הכוח העיקרי של הבריגדה הגיע לאזור סן-וית רק ב-20 בחודש.
לאחר כניעת הכוחות האמריקאים בכיס שניי אייפל, התפנו דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו-62 למתקפה על סן-וית. המתקפה נועדה להתבצע ב-20 בדצמבר. אולם פקקי תנועה קשים, והקושי לקדם את הארטילריה הגרמנית, שכללה בעיקר תותחים נגררים באמצעות סוסים, בדרכים הבוציות לקרבת החזית, אילצו את הפיקוד הגרמני לדחות אותה ביממה נוספת. בשלב זה של המערכה, האחיזה בסן-וית הפכה לנטל יותר מאשר ליתרון מבחינת פיקוד בעלות הברית, משום שהכוחות שהחזיקו במתחם ההגנה סביב העיירה נמצאו בסכנת כיתור על ידי כוחות גרמניים ניידים חזקים, שהמשיכו להתקדם מצפון ומדרום לה. סן-וית הפכה למעשה לבליטה אמריקנית צרה ומאורכת בקו החזית, שהתקדם מערבה.
המתקפה הגרמנית על העיירה נפתחה לבסוף ב-21 בדצמבר בשעה 15:00, לאחר הרעשה ארטילרית עזה שנמשכה 45 דקות. כוחות חי"ר גרמניים מהדיוויזיה ה-62 הסתננו בהצלחה דרך פערים בקווים האמריקאיים מדרום לסן-וית, ובמקביל תקף השריון הגרמני את העיירה ממזרח ומצפון-מזרח לאורך הכביש משנברג. גם הפעם הובילו טנקי טיגר מגדוד הפאנצר הכבד ה-506 את המתקפה הגרמנית. הם השתמשו בפגזי תאורה כדי לסנוור את הטנקים האמריקנים המגינים, ולאחר מכן השמידו אותם. בשעה 21:00 הורה מפקד הכוח האמריקאי המגן, ברוס קלארק, לכוחותיו לפנות את העיירה ולהקים קו הגנה מאולתר במרחק קצר ממערב לה. הגרמנים השתלטו על סן-וית, ובזזו את הציוד והאספקה שהאמריקאים נטשו מאחור, אך פקקי תנועה כבדים, שנוצרו ברחובות העיירה, מנעו מהגרמנים לנצל את הצלחתם לצורך מרדף אחרי האמריקאים הנסוגים. קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן-וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים, ולמנוע מהם את השימוש בצירי התנועה החיוניים שעברו דרך העיירה. סן-וית שימשה למעשה כשובר גלים, שתיעל את ההתקדמות הגרמנית, ואילץ את הכוחות הגרמניים לנוע משני עבריה. במהלך שלושת הימים הבאים (24-21 בדצמבר) אילצה ההתקדמות של כוחות שריון גרמניים חזקים (שכללו גם שתי דיוויזיות פאנצר מקורפוס הפאנצר אס אס ה-2, שהועברו תחת פיקודו של מנטויפל), את מת'יו רידג'וויי, מפקד הקורפוס המוטס האמריקאי ה-18 (שקיבל את הפיקוד על הגזרה, כולל על הכוחות שהחזיקו באזור סן-וית, ב-20 בדצמבר) לפנות גם את קו ההגנה החדש שתפסו כוחותיו ממערב לסן-וית, ולסגת לקו הגנה ממערב לנהר סאלם.
הערות שוליים
- ^ Zaloga, Steven J. Battle of the Bulge 1944, Osprey 2004. p.10
- ^ הגדוד, שהוצב תחת פיקודו של ארמיית הפאנצר השישית, לא הצליח למצוא דרכים מתאימות לתנועת הטנקים הכבדים שלו בגזרה בה פעלה הארמייה, ולכן נאלץ לפנות דרומה, לגזרה שהוקצתה לארמיית הפאנצר החמישית
- ^ כוח שווה ערך לחטיבה משוריינת.
- ^ זו הכניעה השנייה הגדולה ביותר של חיילים של צבא ארצות הברית במלחמה, לאחר הכניעה בבטאן
