הדיוויזיה המוטסת השישית (בריטניה)
 | |
| סמל היחידות המוטסות הבריטיות | |
| פרטים | |
|---|---|
| כינוי |
Red Devils ('השדים האדומים') |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
| שיוך |
 הצבא הבריטי |
| סוג | דיוויזיה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1943–1948 (כ־5 שנים) |
| מלחמות |
מלחמת העולם השנייה המנדט הבריטי בארץ ישראל |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם | 12,148 |
| פיקוד | |
| יחידת אם | הקורפוס המוטס הראשון |
| מפקדים | סר ריצ'רד גייל |
הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית (באנגלית: 6th Airborne Division) הייתה אחת מהיחידות המובחרות של בעלות הברית במלחמת העולם ה-II. כוח זה נע לעבר מקומות הנחיתה המיועדים שלו באמצעות דאונים שנגררו על ידי מפציצים (בדרך כלל מפציצים מיושנים). הכבל בין הדאון למטוס הגורר נותק הרחק משטח האויב כך שהטיסה מעליו הייתה חלקה ולא משכה אש נ"מ.
הדיוויזיה פעלה בין השנים 1943 ל-1948 והשתתפה במבצעים שונים במהלך מלחמת העולם ה-II, בהם היו מעורבים כוחות בעלות הברית כמו: הפלישה לנורמנדי, אשר חלקה בו נקרא מבצע טונגה. הדיוויזיה פעלה בשנות המנדט האחרונות בארץ ישראל, וכונתה לעיתים בשם 'כלניות' על ידי בני היישוב.
דאוני הורסה
הדאון המיוחד של אנשי הטייסת אשר כמותו יוצרו מספר אלפים (בכל דאון יכלה לשבת כיתת חיילים עם ציודם), היה קרוי "הורסה" והוא היה עשוי כולו מעץ (כיוון שבמהלך המלחמה אלומיניום היה מצרך נדיר), כאשר כנפיו וגופו היו עשויים שדריות עץ מחופות בברזנט. לדאון היו מספר מטעני נפץ על דלתותיו האחוריות ועם הנגיעה בקרקע היה נווט הדאון מפוצץ אותן כדי לאפשר לחיילים פריקה מהירה ממנו על מנת שלא יהיו מטרות נייחות.
בדאון היו מצברים שסייעו לנהג ולנווט לכוון את כלי הטיס, במובן זה הוא היה דומה למטוס רק שכיוון טיסתו תמיד היה כלפי מטה. הדאונים היו משוחררים מספר קילומטרים לפני מקום הנחיתה ואט אט ירדו בצורה מבוקרת ושקטה אל יעדם.
טרם הפלישה לצרפת סומנו הדאונים בשלושה פסים לבנים על כל כנף ועל גוף הדאון לצורך זיהוי.
מלחמת העולם השנייה
הפלישה לנורמנדי
בערב הפלישה לנורמנדי, היה על הכוחות המוטסים לסייע לכניסה חלקה יותר של מירב הכוח שפלש מן הים. הם עשו זאת על ידי מבצעים של אבטוח דרכים, גשרים ואף חיסול תותחים שהפגיזו את חופי הנחיתה. על פלוגת לוחמי רגלים מוטסי הדאונים מהגדוד השני ברגימנט האוקספורדשייר ובאקינגהמשייר ("אוקס אנד באקס"), בפיקוד מייג'ור ג'ון הווארד, הוטל לנחות ב-3 דאוני הורסה בסמוך לגשר על תעלת קן, לו ניתן שם הקוד "גשר פגסוס", ולגשר על נהר אורן, להשתלט עליהם ולשמור עליהם עד להגעת הכוח העיקרי. הצנחנים הבריטים נחתו באישון ליל בין ה-5 ל-6 ביוני 1944 הפתיעו את המגינים הגרמנים ותוך זמן קצר השתלטו על שני הגשרים החיוניים האלה עם אבדות קלות, לפני שהגרמנים הספיקו לפוצץ אותם במטענים שהונחו עליהם[1].
שמו של המבצע ניתן לו מפני שסמל תג היחידה של אנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הוא סוס מעופף או פגסוס מהמיתולוגיה היוונית.
הגשר המקורי הועבר למוזיאון המתייחס לפעילות הכוחות המוטסים בצרפת הסמוך למקום הגשר המקורי. במקומו בנתה ממשלת צרפת גשר ברזל הדומה מאוד למקורי (את ההבדל ניתן לראות רק בטכניקת הבנייה שנעשתה בריתוך ולא בחיבור של מסמרות).
למרות שהנחיתות זכו להצלחה, יחידות רבות היו מפוזרות ברחבי נורמנדי. אזור גשר פגסוס הוגן בהצלחה על ידי הצנחנים, ולאחר שהגרמנים פתחו בהתקפות נגד רבות, הוחלף הכוח על ידי חלקים מדיוויזיית הרגלים הבריטית ה-3 בערב ה-6 ביוני.
ב-12 ביוני, במהלך ההתקפה על ברוויל, הפציצה ארטילריה בריטית את השטח. פגז פגע בקבוצת קצינים בריטים. לוטננט-קולונל ג'וני ג'ונסון נהרג ובריגדיר קינדרסלי ולורד לובט נפצעו קשה.
מיוני עד אוגוסט הגנה הדיוויזיה בהצלחה על האזור שממזרח לנהר האורן. ב-2 באוגוסט 1944, הדיוויזיה המוטסת ה-6 הפכה לחלק מהארמייה המוטסת הראשונה של בעלות הברית. באמצע אוגוסט השתתפה הדיוויזיה בהתקדמות לעבר הסן וחזרה לבריטניה בתחילת ספטמבר 1944 כדי להתאושש ולהתארגן מחדש. הדיוויזיה איבדה 4,000 אנשים הרוגים, פצועים או נעדרים.
קרב הארדנים
ב-16 בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת הארדנים, התקפה אחרונה נגד בעלות הברית בארדנים. הדיוויזיה המוטסת השישית, זמן קצר לאחר שעזרה להדוף את המתקפה, דחפה לתוך בלגיה. הלחימה נמשכה בתנאי מזג אוויר גרועים מאוד עד אמצע ינואר 1945.
חציית הריין
ב-24 במרץ 1945 השתתפה הדיוויזיה במבצע האווירי מעבר לנהר הריין (מבצע ורסיטי), שהתקיים למחרת חציית הריין על ידי כוחות היבשה (מבצע ביזה). עם זאת, הגרמנים גילו את הדיוויזיה, וכתוצאה מכך הדיוויזיה ספגה אבדות אוויר וקרקע כבדות. המבצע עדיין הצליח, אך במחיר גבוה. לאחר מכן התקדמה הדיוויזיה המוטסת ה-6 לצפון-מזרח לעבר הים הבלטי עד שפגשה את יחידות הצבא האדום ב-2 במאי 1945 בפאתיה המזרחיות של עיר הנמל ויסמר.
סוף המלחמה
ב-8 במאי 1945, מלחמת העולם השנייה הסתיימה באירופה עם כניעה ללא תנאי של הוורמאכט. אולם לחלקים של הדיוויזיה המלחמה נמשכה במקום אחר. חטיבת הצנחנים ה-5 נשלחה למזרח הרחוק ביולי 1945 כדי להשתתף במערכה נגד היפנים, מתוך כוונה ששאר הדיוויזיה תבוא בעקבותיה. לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי באוגוסט 1945, יפן לא ראתה מוצא מלבד כניעה ללא תנאי. ב-15 באוגוסט נכנעה יפן, וב-2 בספטמבר הסתיימה מלחמת העולם השנייה באופן רשמי עם החתימה על הכניעה היפנית.
פעילות הדיוויזיה בארץ ישראל
"כלניות" הוא הכינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית, שהוצבה בארץ ישראל בספטמבר 1945. בינואר אתה שנה התפרסם שירה של שושנה דמארי, "כלניות" (מילים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי), במסגרת תוכנית של תיאטרון לי-לה-לו והפך ללהיט. כצנחנים חבשו חיילי הדיוויזיה השישית כומתות אדומות, ובשל כך הדביקו להם אנשי היישוב את הכינוי "כלניות". ילדים עמדו בקרנות רחוב ושרו את השיר כשראו את החיילים, שקיבלו זאת כעלבון צורב. ר"ד וילסון, שחיבר לימים ספר על תולדות החטיבה כתב שהחיילים הבינו שכוונת השיר היא שכמו הכלנית, ראשם אדום וליבם שחור והדבר פגע בהם במיוחד[2]. משה ואלין איש תיאטרון לי-לה-לו סיפר שבאחד הימים כיתרו חיילים את התיאטרון ועצרו את ההצגה בטענה ש"כלניות" הוא שיר חתרני נגד ממשלת המנדט. נגד השמעת השיר הוצא צו, שבוטל לאחר זמן קצר[3].
הדיוויזיה, בפיקודו של אריק לואי בולס, הובאה ארצה מלכתחילה לחנות בה, בעזה, כחלק מהמערך הצבאי הבריטי במזרח התיכון. אולם עם התחדשות מאבקו של היישוב הוטלה עליה משימת המלחמה נגד תנועת המרי העברי, המסגרת המשותפת להגנה לאצ"ל וללח"י, שפעלה מסוף שנת 1945 ונתפרקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946.
הבריטים הפעילו את חיילי הדיוויזיה השישית בפעולות מקיפות נגד היישוב, הן בימי תנועת המרי העברי והן לאחריהם. השבת השחורה ב-29 ביוני 1946, "מבצע כריש" (Shark Operation) ב-30 ביולי 1946, שבו הוטל עוצר כללי על העיר תל אביב ובוצעו בה חיפושים ומעצרים (בין היתר נעצר מפקד הלח"י יצחק יזרניצקי, לימים יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל). הדיוויזיה השישית ביצעה פעולות רבות בכל רחבי הארץ, הטלות עוצר, הצבות מחסומים, חיפושי נשק בקיבוצים ומעצר אנשי המחתרות.
בשיא תקופת המאבק לא נמצא הגנרל בולס בארץ. הוא יצא את הארץ במרץ 1946 וחזר לארץ להמשך מילוי תפקידו כמפקד הדיוויזיה השישית בינואר 1947. בתקופת העדרו מן הארץ מילא, באופן זמני, את תפקיד מפקד הדיוויזיה השישית הגנרל ג'יימס קסלס, שהפעיל את הדיוויזיה בפעולות התוקפניות נגד היישוב.
הגנרל קסלס פיקד אישית על "מבצע כריש" ("Operation Shark") שהחל ב-30 ביולי ונסתיים ב-2 באוגוסט 1946, שבו הטילו כ-30,000 חיילים בפיקודו הסגר ועוצר כללי על העיר תל אביב וביצעו בה חיפושים ומעצרים. במהלך המבצע נעצרו 730 איש וביניהם מפקד הלח"י יצחק יזרניצקי (לימים יצחק שמיר ראש ממשלת ישראל) שנשלח לגלות במחנה מעצר באריתריאה יחד עם גולי אצ"ל ולח"י. במהלך המבצע נתגלו כלי נשק ומשדר חשאי. בעת המבצע שובשו כליל החיים האזרחיים של העיר העברית הראשונה, שהייתה המרכז המסחרי, התרבותי והביטחוני של היישוב.
בפעולה של הלח"י בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב, ב-25 באפריל 1947, עליה פיקדו יעקב בנאי (מזל), מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י ובן עמי יולוביץ, נהרגו שבעה צנחנים בריטים מה"כלניות". הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב"[4] הגן בנאי על הפעולה ואמר: "הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו". בעקבות אותה פעולה יצאו "הכלניות" לפעולות תגמול ברחובות הערים והשתוללו תוך שהם יורים לעבר אוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, יורים לעבר עוברים ושבים בנתניה ובראשון לציון.
בולס שירת כמפקד הדיוויזיה השישית עד ל-19 ביולי 1947. במקומו כמפקד הדיוויזיה השישית בא הגנרל יו צ'ארלס סטוקוול. סטוקוול הגיע לארץ ישראל ב-19 באוגוסט 1947, לאחר שיא פעולותיה של הדיוויזיה נגד היישוב וארגוני המחתרת, בזמן שבו מאבקו של היישוב עבר לשלב המדיני ולאחר הגיעה לארץ של ועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ ישראל והחל התהליך שבהמשכו קיבלה עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 את תוכנית החלוקה. על הדיוויזיה המוטסת השישית בפיקודו של סטוקוול הוטל לחלוש על אזור הצפון ומרכזה נקבע בחיפה.
כשמפקדתו בחיפה נטל הגנרל סטוקוול חלק חשוב במהלך כיבוש העיר על ידי כוחות ארגון "ההגנה". ב-21 באפריל 1948 הודיע הגנרל סטוקוול לנציגי היהודים והערבים שכוחותיו עומדים לפנות את עמדותיהם בעיר ולהתרכז בשטח נמל חיפה ובמספר מחנות מדרום לעיר. פקודתו זו של סטוקוול ניתנה על מנת להגן על הנמל שהיה חיוני לתהליך הפינוי של הכוחות הבריטיים מארץ ישראל. כן עמד מאחורי הפקודה רצונו של סטוקוול למנוע מכוחותיו הסתבכות במלחמה שבין היהודים לערבים. צעדו זה של סטוקוול נתן את האות לכוחות "ההגנה" והם החלו בהתקפה שבה תוך יממה, ב-22 באפריל, כבר שלטו כוחות ההגנה שליטה מלאה בכל רחבי העיר חיפה, וחיפה הערבית, ובה אוכלוסייה אזרחית רבה, בותרה לשלושה חלקים שכותרו על ידי כוחות "ההגנה".
לקריאה נוספת
- תום שגב, ימי הכלניות - ארץ ישראל בתקופת המנדט, הוצאת כתר, 1999.
- A.J.Sherman, Mandate Days- British Lives in Palestine 1918-1948, Thames ans Hudson
- קורנליוס רייאן, "היום הארוך ביותר", הוצאת מערכות, 1982.
- סטיבן אמברוז, "יום הפלישה", הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: מרדכי ברקאי, 1995 - תיאור מקיף של יום הפלישה משלב ההכנות ועד להשלכות שבעקבותיו.
קישורים חיצוניים
- אתר הקרן לדאוני התקיפה [1] (אורכב 08.03.2013 בארכיון Wayback Machine)
- אריק בנדר, זיכרונות של כלניות, "מעריב", 18.10.05.
- האזנה לשיר "כלניות" בביצוע של שושנה דמארי מתוך "שירים ששמענו פעם", (שיר מס' 8)(הקישור אינו פעיל) מאתר הפונותיקה הלאומית
- אתר האינטרנט של ותיקי "הכלניות" בא"י
- זכרונות של צנחנים בריטים בא"י
- הכלניות על התקפת לח"י בחניון הירקון בת"א
- האתר של הדיוויזיה השישית
- יעקב מרקוביצקי, כלניות בשדות דם הדיוויזיה השישית המוטסת בארץ ישראל 1945–1948, קתדרה 86, ינואר 1998
הערות שוליים
הדיוויזיה המוטסת השישית (בריטניה)33831080Q245557