פורטל:הציבור החרדי/מאמר נבחר/רשימה
ערכים נבחרים
לעריכת קטע מסוים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
מפלגת ש"ס (ובשמה המלא: "התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה" ובהמשך, "התאחדות הספרדים שומרי תורה תנועתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל") היא מפלגה חרדית-ספרדית בישראל, שהוקמה בשנת 1982 ועומדת לבחירה ברמה הארצית החל מהבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984.
המפלגה הוקמה כמפלגה מוניציפלית (עם רצון להתמודד בעתיד כרשימה עצמאית) בשנת 1982, לקראת הבחירות לעיריית ירושלים שנערכו באוקטובר 1983. מקימי ש"ס המוניציפלית היו ירושלמים חרדים-ספרדים בשנות ה-30 לחייהם, ובראשם יעקב כהן, נסים זאב ושלמה דיין (שני האחרונים לימים חברי כנסת). הם התייאשו מהאגף המזרחי בתוך "אגודת ישראל", והחליטו להקים מפלגה אשר תפנה לא רק אל האוכלוסייה החרדית-ספרדית, אלא לכלל המזרחים בישראל, כולל אלה שאינם שומרים מצוות. שם המפלגה שנבחר היה "התאחדות הספרדים שומרי תורה", והאותיות שנבחרו היו ש"ס, ומכאן ואילך זה היה שמה של המפלגה בפי כל.
לאחר ההצלחה בבחירות לעיריית ירושלים, הפכה ש"ס לתנועה ארצית במטרה להתמודד בבחירות לכנסת האחת עשרה, שנערכו בשנת 1984. בראש הרשימה הועמד הרב יצחק פרץ. מפלגת ש"ס זכתה בבחירות אלו ל-4 מנדטים והייתה הפתעת הבחירות. הצלחת המפלגה תרמה לקרע שנוצר בתוך אגודת ישראל בין הליטאים והחסידים. כתוצאה מקרע זה הורה הרב שך לתומכיו להצביע לש"ס וכך עברו כשני מנדטים מאגודת ישראל לש"ס. כשנה לאחר הבחירות, בשנת 1985, כתוצאה מקרע בין ש"ס הירושלמית לש"ס הארצית, שונה שמה של המפלגה הארצית לש"ס - התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה.
2
ספרות ועיתונות חרדית היא שם כולל למגוון תכני כתיבה הנפוצים בחברה החרדית, אשר באו לספק את צרכי הקורא החרדי המוגבל בתוכן התרבותי אותו הוא יכול לצרוך. ספרות זו מחולקת לכמה חלקים עיקריים, כשהבולטים בהם הם פרוזה, שירה, ספרות ילדים ועיתונות. אין לבלבל ספרות חרדית עם ספרות תורנית, כשהאחרונה מתייחסת לכלל ספרי הלימוד הכלולים בתורה, בעוד שספרות חרדית היא ספרות יפה ברוח יהודית ודתית.
עולם ספרות החול החרדית בעידן המודרני החל את דרכו כבר באמצע המאה ה-18. בין חלוצי הספרות של תקופה זו ניתן למנות את הרב מאיר להמן, רב וסופר ספרות נוער מפורסם בשפה הגרמנית (כשלאחר מכן תורגמו ספריו אף ליידיש וללשון-הקודש). בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה עולם הספרות החרדית התפתח עוד יותר, בין סופרי התקופה ניתן למנות את אהרן מרקוס, בר סוקולוב, ועוד.
מכיוון שהסופר החרדי מוגבל באופן מובנה בתוכן כתיבתו ואינו יכול להתייחס בכתיבתו לנושאים מסוימים, כמו אלימות פיזית ומילולית, בוטות לשונית, ודעות העלולות לפגוע ברגשותיו של הקורא, כתיבתו מאופיינת באלמנטים רבים הנלקחים מהעולם היהודי והחרדי בלבד. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בספרים המתארים את חיי החברה החילונית והגויית. לפי הסופרת החרדית רותי קפלר, לעיתים הצנזורה העצמית שלה נדרשים סופרים חרדים דווקא מפרה את הכתיבה ודוחפת לפיתוח צורות הבעה מעודנות ומתוחכמות, אך גרסאות מוגזמות שלה עלולות לקצץ את כנפי הספרות, ובפרט כאשר ספרות המבוגרים נדרשת לרמת שמרנות המותאמת לבני נוער.
3
 |
הלבוש החרדי הוא צורת הלבוש המאפיינת את רוב האוכלוסייה החרדית הגברית בישראל ובתפוצות. ברוב הקבוצות החרדיות, כגון ליטאים וספרדים, סגנון הביגוד הוא מודרני אך שמרני יחסית. בזרמים מסורתיים יותר, כמו רוב החסידים והפרושים ביישוב הישן, המלבושים נותרו בסגנון שרווח ביהדות מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
במהלך התקופות השונות עבר על הלבוש היהודי המקובל תהפוכות רבות עקב גזירות לבוש שונות שנועדו להקשות על היהודים לשמור על מסורתם ועל אורח חייהם הבדלני. לפיכך ישנם שינויים רבים בין דפוסי הלבוש במגזר החרדי של החוגים השונים לפי מוצאו הגאוגרפי של כל חוג.
היהדות החרדית תופסת את השמרנות בלבוש כחלק מאידיאל של התבדלות ושמירת מסורת. הגישה הזו אינה מתמקדת בלבוש בלבד אלא מתבטאת בכל אלמנט תרבותי ייחודי כמו לשון, ספרות, שמות פרטיים ועוד. בהקשר זה התבטא החת"ם סופר במשחק מילים ידוע על המילים בגמרא "חדש אסור מן התורה", המבטא התנגדות עקרונית לכל חידוש ושינוי מנהגים. למרות זאת, סביב תחילת המאה ה-20 רוב החרדים במזרח אירופה שינו את לבושם ואימצו את הסגנון המקובל בחברה הכללית. דמות משפיעה במיוחד על מהלך זה הייתה הרב נתן צבי פינקל מסלבודקא, שהקפיד שהבחורים בישיבתו יתלבשו כמו סטודנטים נוצרים כדי לשוות להם מראה מכובד, על אף מחאות מצד גורמים שמרניים.
4
 |
יחס החרדים אל הציונות ואל מדינת ישראל אינו אחיד. רוב הקהילות החרדיות מסויגות כלפי הציונות. ישנן קהילות חרדיות הדוגלות בעמדה אנטי ציונית, וישנן מתונות יותר, ואף חרדים המגדירים את עצמם כפרו ציונים. יחס זה מושפע בין היתר מאירועים אקטואליים.
היחס לציונות נוצר בתגובה לתהליכים היסטוריים אחדים מאז המאה ה-18; בהם תנועת ההשכלה במערב ובכלל זאת תנועת ההשכלה היהודית, מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים - האמנציפציה, תנועת המרת דת רחבה לנצרות אצל יהודים בעיקר במערב ומרכז אירופה, ניצני החילון באומות העולם ובעם ישראל, וייסודה של התנועה הציונית בסוף המאה התשע עשרה.
תהליכים אלו והשלכותיהם, גררו חילוקי דעות ופולמסים רבים בציבור שומרי המצוות. בעוד קבוצה אחת הזדהתה עם רעיונות הציונות והצטרפה לתנועה הציונית (בעיקר במסגרת תנועת המזרחי), חלק אחר התנגד לה (בעיקר במסגרת אגודת ישראל), ואחרים לא הביעו כלל עמדה בסוגיה. נושא זה הוא הגורם המשמעותי לפיצול שהחל בקרב ציבור שומרי המסורת והוביל ליצירת הציבור הדתי לאומי, שהצטרף לתנועה הציונית, ולהתגבשות הציבור החרדי המתנגד לציונות. יחס זה אינו אחיד, ומושפע מעמדות הקהילה אליה משתייכים. קהילות מסוימות דוגלות באנטי ציונות, אחרות באי הסכמה, או הסתייגות ואחרות בשיתוף פעולה. ישנם גם חרדים מעטים המגדירים את עצמם כפרו ציונים. יחסים אלו מושפעים בעיקר מהמסורת שהתקבלה בכל קהילה בראשית ימיה של המדינה ובגורמים נוספים.
5
שידוך הוא התהליך המקובל במגזר החרדי, כמו בחברות מסורתיות נוספות למציאת בן/בת זוג למטרת נישואין. השידוך מנוהל על ידי גורמים נוספים פרט לבני הזוג, ה"שדכן" ובדרך כלל גם הורי המיועדים. הם מבררים על המוצע עוד לפני שבני הזוג נפגשים ביניהם ולאחר הבירור ניגשים בני הזוג למספר משתנה של פגישות, ובמידה והם מעוניינים בסגירת השידוך, הם מקיימים "וורט" מעמד הרמת כוסית "לחיים" בין בני המשפחה המצומצמת בלבד, לעיתים הוורט משתלב בתנאים (אירוסים) הציבורי יותר.
בזרם הליטאי, החרדי ספרדי ובחב"ד מקובל כי בני הזוג נפגשים מספר פעמים טרם האירוסין וגם בזמן שבין האירוסין לחתונה. בחוגים שמרניים יותר, בעיקר בציבור החסידי, ובני הישוב הישן בירושלים, ההיקף של הפגישות טרם האירוסים נמוך בהרבה. יש חוגים בהם מתקיימת רק פגישה אחת קצרה מאד בעלת משמעות שולית וכמעט טקסית, כאשר את כל הבירורים עושים ההורים והמועמדים נפגשים רק על מנת לוודא את נכונותם להינשא. מלבד פגישות ספורות אלה, החסידים אינם נוהגים להיפגש כלל עד החתונה.
השידוכים מתנהלים על ידי שדכנים - לעיתים מקצועיים - העוסקים בתחום כמקצוע, אך גם מכרים וחברים. נהוג לשלם לשדכן עבור עבודתו על שידוך. קיימים גם ארגוני שידוכים כמו ארגון "בניין עולם". ישנן מוסדות להם יש רב או מורה העוסקים בהצעות ועזרה בתחום השידוכים לתלמידים הלומדים בהם. ברוב המקרים, מהלך השידוך נעשה מול ההורים ולעיתים אף ההורים יפגשו עם המועמד טרם הפגישה הראשונה או בתחילתה.
6
גַּנְזַךְ קידוש השם הוא מכון לתיעוד, מחקר והנצחת השואה, השוכן בבני ברק.
המכון נוסד בשנת 1964 על ידי הסופר וחוקר השואה משה פראגר. פראגר היה חבר מועצת יד ושם ועסק רבות בנושא תיעוד השואה ותנועות המרי. לדעתו לא ניתנה חשיבות מספקת לגילויי הגבורה היהודית הרוחנית ולמעשי קידוש השם שהתרחשו בתקופת השואה. לשם כך יזם הקמת ארכיון ומוזיאון חלופי שירכז תיעוד בנושאים אלו.
בין פעולותיו של הגנזך:
- תיעוד גילויי הגבורה היהודית הרוחנית ומעשי קידוש השם בעת השואה ובמהלך הדורות.
- תיעוד חיי הקהילות היהודיות השונות ברחבי העולם במהלך ההיסטוריה עד מלחמת העולם השנייה.
- הקמת מוזיאון ובו תצוגות ותערוכות בנושאי הגבורה הרוחנית, קידוש השם, הקהילות וחיי היהודים בגולה.
- החדרת תודעת גבורת הנפש היהודית בשואה בקרב בני נוער בישראל ובעולם היהודי. לשם כך מקיים הגנזך פעילויות שונות ובהן תערוכות, הרצאות וימי עיון.
- ועוד...
בגנזך ישנם כ-300,000 מסמכים ותמונות, סרטים והקלטות, מחקרים וראיונות אישיים עם ניצולי השואה. כמו כן קיימת במכון ספרייה ובה אלפי ספרים בנושאי ההיסטוריה היהודית בראי המסורת כשבמרכזה השואה והגבורה היהודית הרוחנית. הגנזך נגיש לציבור הרחב והחומרים שבו משמשים כלי עזר לחוקרים, מורים ותלמידים.
7
בנושא גיל הנישואין לבחורים בתקופה הנוכחית בקרב הציבור החרדי, ישנם חילוקי דעות משמעותיים. בעוד שלגבי בנות, ההבדלים בין המגזרים הם של כשנה-שנתיים, והגיל הרווח לרוב הוא בין שמונה עשרה לבין אזור העשרים, בהקשר לגיל הנישואין לבנים קיים פולמוס רחב.
בקרב הציבור החסידי, לומדים את דברי המשנה "בן שמונה עשרה לחופה" כפשוטו. הגיל הרווח בקהילות החסידיות הוא בין שמונה עשרה לתשע עשרה וחצי לכל המאוחר, המקביל לשיעורים ב' וג' בישיבה גדולה.
בציבור הליטאי, ובעקבותיו גם ברוב הישיבות הספרדיות, הגיל הנפוץ לנישואין הוא עשרים ואחת ומעלה, המקביל לוועד חמישי. כאשר טווח השנים הנהוג בקרב הגברים הוא יחסית גדול. בעוד שעמדת רוב ראשי הישיבות, היא לדחות את זמן הנישואים כמה שאפשר, זאת על מנת שהבחורים יספיקו ללמוד ולסיים את רוב סדרי נשים ונזיקין, עמדתם של גדולי הדור בעשור השני של המאה ה-21, כמו הרב שטיינמן והרב חיים קנייבסקי בנושא, היא כי חובה על ראשי הישיבות לאפשר לבחורים להתחתן בכל גיל בו יחפצו. הרב שטיינמן אף התבטא באופן חריג על ראשי הישיבות המונעים נישואים ואמר כי: "מה שמונעים מבחורים להתחתן מוקדם זהו פשע". כך גם הנהיג בישיבות שהקים ישיבת אורחות תורה וישיבת תורה בתפארתה. עם זאת, סבר הרב שטיינמן כי נישואים מוקדמים אינם חובה, וכי מי שמצליח בלימודו יכול לאחר את נישואיו. בדומה להם פסק הרב יצחק יוסף, כי בדורנו גם בחורי ישיבה הלומדים תורה אסור שיתעכבו מלהינשא לאחר גיל עשרים.
8
השקפה (מקובל להגות בהגייה ליטאית: הַשְקָפֶה) היא משנה רעיונית ותפיסת עולם תורנית, הנובעת מאסופת רעיונות ותפיסות עולם דתיות. השקפה היא צורת הסתכלות כוללת, המתייחסת למציאות ההיסטורית הנוכחית והעתידית, כאשר מטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת ליחיד או לקבוצה דתית להבין את העולם בו הם חיים ולחיות בו בצורה העולה בקנה אחד עם רצון ה'.
השקפה כוללת בתוכה תחומים רבים. בכתבי גדולי הדורות ניתן למצוא תחת הכותרת "השקפה" את העיסוק באמונה, אקטואליה, חובת האדם בעולמו ועוד. לפעמים המונח השקפה משמש כשם כולל לכל תחומי היהדות שאינם הלכה או מוסר. כך ניתן למצוא את העיסוק בתנ"ך ארץ ישראל ונושאים מגוונים אחרים במסגרת ההשקפה. בספרות ההשקפה מוקדש נתח נרחב להבעת עמדה תורנית על מאורעות התקופה בעבר ובהווה.
קשה להגדיר במדויק מחלוקת השקפתית, כיון שבדרך כלל מחלוקת השקפתית נוגעת גם בסוגיות הלכתיות שונות. ניתן להגדיר כי מחלוקת השקפתית היא מחלוקת ששורשיה אינם הוויכוח ההלכתי, אלא ויכוח רעיוני, וכן ויכוח בין שתי קבוצות השקפה שונות. במהלך ההיסטוריה היו מחלוקות השקפתיות רבות, ובמקרים רבים גרמה מחלוקת השקפתית לפילוג קהילתי ולהיווצרות קהילות חדשות. כך לדוגמה מחלוקת השקפתית בנושאי היחס לאתחלתא דגאולה והתחברות לרשעים גרמה לפילוג הציבור החרדי והציבור הדתי לאומי. מחלוקת השקפתית בצורת ההתייחסות לצדיק ולחלקים שונים בעבודת ה' גרמה לפילוג הציבור האשכנזי ולהיווצרות הציבור החסידי וכן לפילוגים שונים בין החסידויות השונות. ניתן למנות גם את שאלת היחס לתורה ועבודה מדינת ישראל שלוש השבועות הגיוס לצה"ל ועוד, כמחלוקות השקפתיות בעלות השלכות נרחבות.
9
מכון בית יעקב למורות (המכונה גם: "הסמינר הישן") הוא סמינר בית יעקב בירושלים. זהו המוסד החינוכי העל-יסודי החרדי הראשון בירושלים, המשתייך לרשת החינוך החרדית בית יעקב. המוסד כולל כיום תיכון עיוני (ט'-י"ב), כיתות על-תיכוניות להכשרה להוראה ולמקצועות טכנולוגיים, מרכז השתלמויות ומרכז לימודי ותעסוקתי לתלמידות עם צרכים מיוחדים. למוסד סניפים בקריית ספר, באלעד וסניף חדש בירושלים. במוסד, שהוקם בשנת תרצ"ט (1939), לומדות תלמידות מבתים חסידיים, ליטאיים ומעדות המזרח. המוסד הצמיח רבבות בוגרות הפועלות כמורות, גננות, מנהלות ומחנכות בבתי הספר של רשת "בית יעקב" ברחבי הארץ ומחוצה לה, בבתי-ספר של רשתות חינוך חרדיות שונות ובחינוך הממלכתי-דתי.
המכון הוקם בשנת תרצ"ט (1939), על ידי "מרכז בית יעקב בארץ ישראל" שריכז את בתי-הספר "בית יעקב" שהוקמו ברחבי הארץ במהלך שנות השלושים. היה זה המוסד השני מסוגו בארץ ישראל, אחרי סמינר שצ'רנסקי שנוסד בתל אביב חודשים אחדים קודם לכן. הסמינר הוקם כהמשך לבית-הספר היסודי של התנועה בירושלים, שנוסד בשנת תרצ"ד (1934), על-מנת לענות על הצורך המיידי של בתי-הספר וגני "בית יעקב" ברחבי הארץ במורות ובגננות חרדיות בעלות הכשרה פדגוגית מתאימה. במחזור הראשון למדו 15 תלמידות, בוגרות בית-הספר היסודי "בית יעקב" בירושלים ובשנים הראשונות התקיימו הלימודים בשעות הערב בשתי הדירות ברחוב דוד ילין ששימשו את בית הספר היסודי.
בל"ג בעומר תש"ז התקיים מעמד הנחת אבן הפינה במגרש שנרכש בסוף רחוב שמואל הנביא עבור מבנה חדש לסמינר ולפנימייה. בעקבות מלחמת השחרור והיותה של שכונת שמואל הנביא חשופה ליריות צלפים ירדניים תוכניות אלה לא מומשו. במקום זה, עבר הסמינר בסוף שנות הארבעים למבנה ישן בשכונת קטמון (רחוב ניל"י 7), ששימש את הסמינר בעשורים הבאים.
10
גְּמִילוּת חֲסָדִים הוא מושג המשקף את העיקרון של ההטבה עם הזולת ללא כל חשבון ולפנים משורת הדין בכל אמצעי אפשרי: בממונו (צדקה, השאלת חפצים), בגופו (עזרה פיזית, ביקור חולים, השתתפות בשמחות וחסד של אמת) ובדיבורו (עצה טובה, עידוד וניחום).
במקומות רבים בתנ"ך מודגשת החשיבות הרבה של מצוות בין אדם לחברו, שאחדות מהן, כגון "לא תעמוד על דם רעך", עוסקות בגמילות חסדים. בגמרא נאמר שגמילות חסדים חשובה יותר מצדקה, שנעשית רק בממון, ואילו גמילות חסדים היא כוללת ונעשית גם לעשירים וגם למתים.
חסיד על פי הפשט הוא אדם שעניינו בגמילות חסדים ובנתינה. הקיצור גמ"ח הוא ראשי תיבות של גמילות חסדים, שקנה לעצמו משמעות ספציפית של מתן הלוואות ללא ריבית ללא מטרות רווח. קיימים בעולם היהודי אלפי מוסדות גמ"ח (הקרויים גמ"חים), קטנים וגדולים, רובם פועלים במגזר החרדי. גמ"חים מתלווים לרבים מבתי הכנסת ולמוסדות אחרים ובראש ובראשונה מלווים כסף לחברי הקהילה של המוסד או בית הכנסת. חלק מהגמ"חים מלווים כסף השייך לגמ"ח והמתקבל מתרומות. גמ"חים אחרים מקבלים הפקדות ופועלים כמעין בנק ללא מטרות רווח.
המושג גמ"ח התרחב גם למוסדות המשאילים ציוד ללא כוונות רווח. קיימים גמ"חים רבים, לדוגמה השאלת שמלות כלה, כלי אוכל לשמחות, ציוד רפואי (גמ"ח תרופות), ריהוט לתינוק, סידורים וחומשים. כמו כן קיימים גמ"חים בדמות מוקדים להשבת ילדים אובדים, שפועלים בשכונות חרדיות, שמסייעים להורים במקרים שילדם הקטן אבד באזור מגוריהם, לרוב מתקיימת הפעילות בשבתות וחגים בהם נמנעים ההורים להשתמש מיד בשירותי ההצלה הרגילים כדי להימנע מחילול שבת.
11
אַתְרָא קַדִּישָׁא (ארמית: "מקום קדוש") הוא ארגון חרדי הפועל להגנתם ושימורם של קברי יהודים בישראל ובעולם, מתוך אידאולוגיה הלכתית של כבוד המת.
הארגון הוקם בשנת ה'תשי"ט (1959) בעקבות מאבקים שהתנהלו בין חרדים וארכאולוגים בנושאי חפירה ארכאולוגית בקברים עתיקים לצורך חקירתם – פעולות האסורות ברוב המקרים על פי ההלכה, ואשר נתפסו בעיני רוב הציבור החרדי וחלק מהציבור הדתי כחילול כבודם של הנפטרים.
יוזם הקמת הארגון היה חיים ראטה, חסיד סאטמר מארצות הברית. לאחר שקיבל את הסכמת רבו, רבי יואל טייטלבוים, נסע לישראל והעלה את היוזמה בפני רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", שפרס את חסותו על הארגון והתווה את דרכו, ואף היה זה שהציע את שמו. נשיאי הארגון היו רבי דב בעריש וידנפלד, הרב אליעזר יהודה פינקל והרב יחזקאל אברמסקי. לאחר פטירתם של שני הראשונים התמנו כחברי הנשיאות רבי יעקב ישראל קנייבסקי (ה"סטייפלער") והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, בנו של הרב מבריסק.
הארגון נחשב לקיצוני יחסית, גם בתוך הציבור החרדי, והוא הואשם במקרים רבים בהתנהלות אלימה בדרך להשגת מטרותיו. בסוף שנות התשעים חל בו פילוג, וקבוצה מפעיליו הקימה ארגון דומה – "האגודה למניעת חילול קברים", שניהם לא מייצגים את כל החרדים, ואף נמתחה עליהם ביקורת.
12
העדה החרדית היא ארגון הכולל מספר קהילות חרדיות בישראל, המתייחדות בהתנגדותם לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה. מבחינה רעיונית, אנשי העדה החרדית מחשיבים עצמם כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים מתבדל וסגור.
העדה החרדית מהווה מיעוט קטן מתוך כלל הציבור החרדי. יש קושי להעריך את גודלה בגלל העדר רישום פורמלי כלשהו, טשטוש הגבולות בינה לבית קבוצות אחרות בחברה החרדית ועזיבה של יחידים וקבוצות. לפי הערכות מספרם של אנשי העדה החרדית הוא בין 15,000 ל-40,000 נפש. היא מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל.
העדה החרדית בולטת בהפגנות שאנשיה עורכים, בפרט נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים ועוד.
בראשית ימיה הונהגה במנדט הבריטי חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות לניהול עצמי. את היהודים ייצגה כנסת ישראל. כאשר הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוכרה כסמכות הדתית עבור היהודים. בגוף זה היה רוב גדול לציונים והציבור החרדי נחלק כיצד יש להתייחס לכנסת ישראל. הרב יוסף חיים זוננפלד הוביל קו שתבע בידול מוחלט. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי פרשו ממנו אנשי אגודת ישראל שקיבלו הכרה כקבוצה נפרדת ב"ועד העיר האשכנזי". בשנת 1936 התאחדו בתי הדין של הפרושים ושל החסידים והוקם ארגון העדה החרדית, שתפס את מקומו של ועד העיר האשכנזי כארגון המיצג את החרדים הלא־ציונים בירושלים.
חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא.
13
נאום השפנים והחזירים או נאום השפנים הוא כינויו של נאום שנשא הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג החרדים הליטאים, ב-26 במרץ 1990 (א' בניסן ה'תש"ן) בכנס תנועת דגל התורה בהיכל יד אליהו בתל אביב. בנאום זה הביע הרב שך את ביקורתו על המערך והקיבוצים, "מגדלי השפנים והחזירים" בלשונו. הרב שך פרס בנאומו את עיקרי אמונתו בנוגע לציבור היהודי חילוני.
העניין הרב שעורר הנאום, ששודר בשידור חי בטלוויזיה, נבע מהעובדה שנישא בעיצומו של משבר "התרגיל המסריח", כאשר לא היה ברור האם מפלגת ש"ס תצטרף לממשלה בראשות שמעון פרס. המשמעות הפוליטית של הנאום התבררה יותר מאוחר, כאשר ש"ס סירבה להצטרף לממשלה בראשות פרס, ובמקום זאת קמה ממשלה צרה בראשות יצחק שמיר.
צוותי תקשורת מישראל ומרחבי העולם הצטופפו בהיכל הספורט יד אליהו, מקום הכינוס המפלגתי שתוכנן זמן רב לפני המשבר הקואליציוני, כדי לשמוע את מוצא פיו של הרב שך. הכניסה הותרה לעיתונאים גברים בלבד, מה שעורר את חמתן של עיתונאיות. פאר לי שחר מעיתון "על המשמר" אפילו התחפשה לגבר, אך נתפסה.
בנאום עצמו לא דיבר הרב שך ישירות על המצב הפוליטי והעדיף להתמקד במסר רוחני, אך מסר חריף ותקיף כלפי הציבור החילוני. חלק מפורסם בנאומו היה ההתקפה על הקיבוצים ועל השמאל: ”אם יש קיבוצים שלא יודעים מה זה יום כיפור, לא יודעים מה זה שבת ולא יודעים מה זה מקווה. מגדלים שפנים וחזירים. יש להם קשר עם האבא שלהם?... מערך? מערך זה דבר קדוש? הם ניתקו את עצמם מכל העבר שלנו ומבקשים תורה חדשה. אם אין שבת ואין יום כיפור, אז במה הוא יהודי?”
בקיבוצים עוררה המתקפה של הרב שך זעם. גינו אותה דמויות מחוגי שמאל, אך גם אנשי ימין כמו אריאל שרון ורפאל איתן השמיעו דברים בזכות אנשי הקיבוץ. עיתון החרדים הליטאים, "יתד נאמן", קרא לאנשי הקיבוץ להתמודד עם טענותיו של הרב שך לגופן.
14
בג"ץ בית הספר "בית יעקב" בעמנואל (נקרא גם בג"ץ עמנואל) הוא פסק דין של בג"ץ משנת 2009 שבו התקבלה טענה בדבר הפרדה על בסיס עדתי בין תלמידות מזרחיות לבין תלמידות אשכנזיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" בעמנואל. בית המשפט הורה לבית הספר למנוע את האפליה, אולם הורי התלמידות האשכנזיות, וכן הורי כמה תלמידות מזרחיות שלמדו איתן, נמנעו מלשלוח את בנותיהם לבית הספר כדי שלא ילמדו עם שאר התלמידות המזרחיות. בעקבות כך הוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל. המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים. פשרה שהושגה בין הצדדים הביאה לשחרור ההורים מהמאסר, ובאישור משרד החינוך נפתח לבנות המגמה החסידית בית ספר נפרד (במעמד של מוסד פטור), שהמדינה והמועצה המקומית מנועות מלתקצבו בשנה הראשונה לקיומו. גם בבית הספר הנפרד נאסרה אפליה ביחס לבנות שיעמדו בתנאי הקבלה למוסד.
בציבור החרדי הייתה התנגדות עזה לפסק הדין. משה גפני הכריז בכנסת כי "אנו לא נקיים שום החלטה של בית משפט, לא מערכאה נמוכה ולא מערכאה גבוהה, אם זו תהא נוגדת את דעת התורה". גם סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, אמר: "אנו נלך בדרך התורה והרבנים גם אם זה נוגד את החלטת בג"ץ".
15
קו מהדרין הוא קו אוטובוס שבו נהוגים כללי התנהגות חרדיים, בעיקר בצניעות, שבמרכזם הפרדה מגדרית לפיה הגברים יושבים במחציתו הקדמית של האוטובוס והנשים במחציתו האחורית. ברוב המקרים שבהם נהוגה הפרדה, הנשים עולות ויורדות מהאוטובוס דרך הדלת האחורית והגברים - דרך הדלת הקדמית. כללים נוספים הנהוגים בקווים מסוג זה הם הקפדה על לבוש צנוע, והימנעות מהשמעת רדיו או מוזיקה באוטובוס, להוציא מוזיקה יהודית ושירים חסידיים. בינואר 2011 קבע בג"ץ שהפרדה מגדרית באוטובוס מותרת רק כאשר היא נעשית ברצון כל הנוסעים.
הפרדה בעלת אופי דומה לזו שבישראל מתבצעת גם בקו אוטובוס הנוסע בברוקלין, בין ריכוזי החרדים בוויליאמסבורג ובבורו פארק. קו האוטובוס פועל בזיכיון מטעם העירייה, ועניין ציבורי בו בשנת 2011 הוביל לביקורת שמתח על הפעלת הקו במתכונת זו ראש העירייה, מייקל בלומברג.
ב-1986 עקב תלונות שהועלו בנושא החליטו מספר פוסקי הלכה חסידיים מבני ברק, ובהם רבי שמואל הלוי וואזנר ורבי משה יהודה ליב לנדא, להורות על הפרדה מגדרית בקו 54ב משני צדי האוטובוס. ב-1991 פרסם בד"ץ העדה החרדית בירושלים אזהרה מפני נסיעה מעורבת לרחצה במעיינות מרפא, תוך שהוא מתיר בלית ברירה נסיעה שכזו כאשר גברים יישבו מלפנים ונשים מאחור. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התקיימו בישראל מערכי היסעים פרטיים ומקומיים, ללא רישיון להפעלת תחבורה ציבורית, שהפעיל הסדר הפרדה מגדרי תחת השם "קווי מהדרין" עבור הציבור החרדי. במטרה לעודד שימוש של חרדים בתחבורה ציבורית, הוקמה ועדת לנגנטל, שהמליצה בשנת 1997 על ניסוי בשני קווים בבני ברק שיסומנו בכיתוב "מהדרין", ועליהם ניתן יהיה לעלות מכל הדלתות, ציבור הנוסעים יקיים הפרדה בין גברים לנשים באופן התנדבותי והנהגים לא ייטלו חלק בהנהגת ההפרדה. הניסוי לא יצא אל הפועל, אולם קווי מהדרין הופעלו בקווים בינעירוניים ששימשו בעיקר נוסעים חרדים ומספר קווים עירוניים בירושלים, העיר היחידה בה הונהגו קווי מהדרין עירוניים.
16
חוג חזון איש (בעגה החרדית: חזונאישניקים) הוא קבוצה בציבור החרדי ליטאי הפוסקת ומדגישה את ההליכה בדרכו של החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ.
לאחר פטירת החזון איש, בשנת תשי"ד, השפיעה הקבוצה, שמרכזה בבני ברק, על היווצרות הפלג ה"בני ברקי" הליטאי ועל פסיקת ההלכה ועל השקפת העולם הליטאית. עם השנים, כשהפך הרב שך למנהיג הציבור הליטאי, פחתה השפעת החוג.
עד לפטירתו, היה הרב חיים גריינימן, אחיינו של החזון איש, מנהיגה של קבוצה בולטת מתוך חוג זה. בעבר נטל הרב גריינימן חלק משמעותי בהנהגת הציבור הליטאי. בסוף שנות ה-תש"ל פחת מעמדו בשל מחלוקת עם הרב שך ונוצרה קהילה בראשותו שמרכזה בבני ברק.
בעיני רבים החזון איש נחשב לגדול הדור הליטאי בראשית מדינת ישראל. הוראותיו והנהגותיו בנוגע להנהגת הציבור נחשבות עד היום לאבני דרך בהשקפת הציבור הליטאי.
הנהגתו הייתה מאופיינת בפעילות שקטה. הוא פעל בנושאי החינוך החרדי, ביסוס מוסדות התורה בבני ברק, גיוס בנות וגיוס בני ישיבות. הוא הכריע בסוגיות כמו נטילת תקציבים מהמדינה למוסדות החינוך, לימוד בשפת העברית, הצבעה בבחירות ושליחת נציגים חרדיים לכנסת ולעירייה ועוד, אולם יש הכותבים כי בחלק מהנושאים הוא לא התערב. על אף שלא שימש בתפקיד רבני רשמי, נחשב לפוסק הלכה בולט ובין היתר פסק בנושאים כמו שמירת שבת ושמיטה במושבים, קו התאריך בהלכה ועוד. הוא לא מסר שיעורי תורה, אך רבים, בעיקר מתושבי בני ברק ותלמידי הישיבות שבה, באו לדבר עמו בנושאים תורניים.
בנוסף התייחדה דרכו של החזון איש בשיטת הלימוד, בצורת פסקי ההלכה, בעידוד אברכים ללימוד התורה במשך כל היום, ועוד.
17
פורטל:הציבור החרדי/מאמר נבחר/17
18
פורטל:הציבור החרדי/מאמר נבחר/18
19
פורטל:הציבור החרדי/מאמר נבחר/19