העלייה מרומניה

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל העליות בשנים 1700–1881 עליית החסידים עליית תלמידי הגר"א עליות החל מהציונות ועד קום המדינה עליית אעלה בתמר העלייה הראשונה העלייה השנייה העלייה השלישית העלייה הרביעית העלייה החמישית ההעפלה עליות לאחר קום המדינה: העלייה ההמונית מבצע על כנפי נשרים מבצע עזרא ונחמיה עליות חיסול גלויות עליית גומולקה העלייה מברית המועצות בשנות ה-70 עליית ביתא ישראל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 העלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים מבצע עולים הביתה עליות על פי ארץ מוצא: העלייה מרומניה העלייה מגרמניה העלייה ממרוקו העלייה מצרפת ראו גם: פורטל היישוב

העלייה מרומניה לארץ ישראל ובהמשך למדינת ישראל, התחילה עוד לפני העלייה הראשונה, שבה יוצאי רומניה, מחובבי ציון, בהנהגת דוד שוב, היו נחשונים, מבוני ראש פינה וזכרון יעקב, ונמשכה עד לעזיבת רוב יהודי רומניה את ארצם.

לא ידוע כמה יהודים עלו מרומניה בתקופה העות'מאנית, אך מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1995 עלו מרומניה כ-313,400 יהודים. מתוכם, בתקופת המנדט הבריטי יצאו מרומניה אל ארץ ישראל יותר מארבעים אלף יהודים.

בצד עלייתם הפיזית ארצה של רוב שארית הפליטה של יהודי רומניה, הועברו מרומניה לישראל, במהלך השנים, גם יותר מ-3,000 ספרי תורה מבתי הכנסת שהתרוקנו ממתפלליהם.

בתקופה שבין הרבע האחרון של המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20, שונו גבולות רומניה כמה פעמים, לכן יש לעיתים בלבול בין זהות ארצות המוצא האזרחיות של העולים בטרם בואם לארץ. לרומניה צורפו בתום מלחמת העולם ה-I חבלי ארץ מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (בוקובינה, טרנסילבניה וכן באנאט), מן האימפריה הרוסית (בסרביה), ומבולגריה (הקדרילטר, דוברוג'ה). מאוחר יותר נקרעו ממנה חבלים, שסופחו להונגריה (צפון טרנסילבניה - הושבה לרומניה בסוף מלחמת העולם השנייה), לברית המועצות (בסרביה וחלק מבוקובינה, שהיו לרפובליקת מולדובה) ולבולגריה (הקדרילטר, דוברוג'ה). אשר על כן ההתייחסות למוצא העולים היא לפי הסטטוס של מחוז מוצאם בעת עלייתם.

העלייה מרומניה בתקופה העות'מאנית

גם לפני העלייה הראשונה היה זרזיף של עולים מרומניה לארץ ישראל - תחילה מ"הנסיכויות הרומניות", הפרינצ'יפאטים ולאחר איחודן - מ"מלכות רומניה", הרגאט. בשנת 1863 עלו לארץ ישראל הרב יוסף אריה הכהן (דודו של דוד שוב) ממוינשט, יחד עם הרב צונדרס (Tzunders), כל אחד מהם עם חמישה בני משפחה. דוד שוב חיפש את דרכו לארץ ישראל כבר משנת 1875, והגשים בכך את חלום העלייה, יחד עם חבריו, בשנת 1882.

יהודים שעלו לארץ ישראל מנסיכות מולדובה ומנסיכות ולאכיה (השתיים התאחדו, כאמור, בשנת 1859) וגם מבסרביה ומבוקובינה, הצטרפו לאחר עלייתם לכולל ווהלין בארץ ישראל. התגברות העלייה מרומניה ולעומת זאת התמעטות הכנסות הכולל מתרומות יהודי רומניה (בגלל שינוי לרעה במצבם הכלכלי ובמעמדם החוקי) הביאו לחיכוכים ולהיפרדות לכוללים נפרדים וכך קמו כולל מולדובה, כולל מונטניה וכולל בוקרשט ומאוחר יותר גם כולל בסרביה. לאחר איחוד הנסיכויות הרומניות התאחדו גם הכוללים לכולל רומניה.

לפני שהתחילה העלייה הראשונה, כבר היו בשלוש "ערי הקודש" ירושלים, צפת וטבריה, יותר מ-1,500 יהודים אשכנזים יוצאי רומניה ועוד כ-800 עד 1,000 יהודים יוצאי בסרביה ובוקובינה. יהודים אלה התערו ביישוב הישן והפכו חלק נכבד ממנו. בצפת, למשל, היוו יוצאי רומניה 23% מהאוכלוסייה "האשכנזית" ואיכלסו ארבעה בתי מדרש, שנקראו על שם יישובי המוצא הרומניים: רומאן, בוטושאן, שטפנשט ובוחוש. בנוסף לאלה היה גם מספר לא גדול של יוצאי רומניה "ספרדיים", שהצטרפו לכולל הספרדי.

המדינה הרומנית הוקמה ב-1859, תוך איחוד הנסיכויות מולדובה ווולאכיה תחת שליט אחד. זה, הבטיח אמנציפציה ליהודים, אולם לא עמד בהבטחתו. עקב לחצם של החוגים האנטישמיים, שכללו חלקים גדולים מחוגי המשכילים, חזר בו השליט אלכסנדרו יואן קוזה מהבטחתו והציע הפעם "השתלבות מדורגת". הדחת השליט והחלפתו בנסיך מבית הוהנצולרן ממוצא גרמני, מחקה גם הבטחה זו, ונקבע בחוקה שאך ורק נוצרים זכאים לאזרחות רומנית.

אכזבת היהודים הביאה לחיפוש אפיקים לחיים חדשים, מחוץ לרומניה. ב-1873, בקומונה (מועצה אזורית) ניקולשט (Nicoleşti) שבמחוז גאלאץ וכן בעיירה טקוץ' (Tecuci) שבאותו מחוז, קמו האגודות הראשונות של חיבת ציון, שמטרתן הייתה התכוננות לעלייה לארץ ישראל. אגודה דומה, שקמה במוינשט, שלחה ב-1875 את דוד שוב עם שני מלווים, לחפש דרכים לרכישת אדמות והתיישבות בארץ ישראל.

בשנים 1877-1878, שנות מלחמת רוסיה-טורקיה וכן מלחמת העצמאות של מלכות רומניה, שרתו בצבא הרומני קרוב לאלף חיילים יהודים. בקונגרס ברלין, שנערך ב-1878, הכרת המעצמות בעצמאות רומניה הותנתה במתן שוויון זכויות למיעוטים, כשהכוונה הייתה במיוחד ליהודים. הרומנים העניקו אזרחות ל-883 חיילים יהודים שלחמו במלחמת העצמאות, אך הערימו קשיים על בקשותיהם של יהודים אחרים למתן אזרחות; בין היתר נדרש אישור הפרלמנט הרומני לכל מקרה של מתן אזרחות ליהודי. בשנים 1880-1913 הוענקה אזרחות רק ל-529 יהודים מבין עשרות אלפי המבקשים. על היהודים חסרי האזרחות הוטלו גזרות חדשות לבקרים, כולל איסור על מכירת משקאות חריפים, על עיסוק בהשקעות בבורסה, בסחר ובממכר ניירות ערך שהיו פרנסות יהודיות מקובלות. מצב זה ניפץ את תקוות היהודים לאמנציפציה ולחיי שגשוג ברומניה, והביא לחיפוש פתרונות אחרים, בהם הפתרון הציוני, ולגל הגירה, שחלק קטן ממנו (4,000 עד 1907) פנה לארץ ישראל. בסוף 1881 התקיים קונגרס פוקשאן, שבו לקחו חלק נציגי אגודות חובבי ציון ברומניה שאיגדו 70,000 יהודים. מיהדות רומניה יצאו הנחשונים של העלייה הראשונה שייסדו את ראש פינה וזכרון יעקב. בין עולי רומניה היו אישים בולטים כמו בני משפחת אהרונסון, דוד שוב, מרדכי ברנשטיין וישראל טלר. 32 משפחות, מרביתן ממוינשט, הפליגו באנייה "טטיס" באוגוסט 1882 מנמל גאלאץ לארץ ישראל (באישור הסולטאן העות'מאני, אישור שלא כלל התיישבות בירושלים), והקימו את ראש פינה ומאוחר יותר את זכרון יעקב. עד סוף 1882 הגיעו לארץ ישראל 1,332 מתיישבים חדשים מרומניה. גם בבנייה היום יומית של היישוב העברי בארץ ישראל לקחו חלק יוצאי רומניה והבית הראשון של תל אביב נבנה על ידי ראובן ורבקה סגל, מיוצאי רומניה.

עליית הולכי הרגל

בסוף המאה ה-19, ממלכת רומניה החדשה שנולדה אחרי איחוד הנסיכויות וקבלת העצמאות, סירבה להכיר באזרחות מרבית תושביה היהודים ובאמצעים שונים, ביניהם חקיקה מפלה, דחקה אותם כקהילה לחיי עוני וניוון. היהודים הבינו שהמצב הכלכלי והאזרחי לא עומד להשתפר והצמיחו מתוך יאושם תנועת הגירה מערבה, שחלקה פנתה אל ארץ ישראל. בגלל מצבם הכלכלי הירוד, המהגרים נאלצו לרוב לנוע בדרכים ברגל ולהסתמך במידה רבה על סיוע הקהילות היהודיות דרכן עברו.

העלייה בתקופה שבין מלחמות העולם

ברומניה פעלו אגודות ציוניות רבות, ובהן:

• הנוער הציוני (1929-1949);
• בורוכוביה (1944);
• תורה ועבודה;
• ברית חלוצי פועלי ציון (1933), ממנה צמחה דרור;
• השומר הצעיר (1918-1949);
• החבר והתחיה, מהן צמחה גורדוניה-רומניה (1927-1950);
• החלוץ (1933);
• בית"ר (1926-1953);
• בני עקיבא (מ-1921, בשמות שונים);
• מכבי (מ-1908), ארגון למטרת חינוך גופני ורוחני של הנוער היהודי ברומניה;
• הבונים, האיחוד;
• ברית הקנאים, אשר השתייכה למדינת היהודים (1935).

התנועה הציונית הרומנית הפיקה את העיתונות הציונית ברומניה וזו דרבנה וחינכה את קוראיה לקראת העלייה לארץ ישראל.

חרף הפעילות הציונית הענפה, העלייה לא הייתה גדולה, בגלל המכשולים והמכסות של השלטונות הבריטיים בארץ ישראל ומשום שלאחר מלחמת העולם הראשונה זכו יהודי רומניה באזרחות הנכספת ונפתחו בפניהם דרכי ההשתלבות, מצב שהביא לשגשוג כלכלי. האנטישמיות הרומנית, שלא נעלמה, אלא רק התחזקה במקביל להשתפרות מצבם הכלכלי של היהודים, הביאה לבסוף להתהפכות המצב. לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים עלו ממשלות אנטישמיות שיזמו חקיקה מפלה כלפי היהודים, ורבים מבני יהדות רומניה איבדו את אזרחותם.

נמל קונסטנצה הרומני היה לשער חשוב עבור יהודי אירופה בדרכם לארץ, ועברו בו עולים רבים, לא רק יוצאי רומניה. בשנת 1939, לפי בקשת הבריטים, עצרו השלטונות הרומנים רכבת שהובילה 750 חלוצים יהודים מפולין אל קונסטנצה. השתדלנות היהודית אצל מלך רומניה הביאה לשחרור החלוצים והם עלו לסיפונה של הספינה טייגר היל והגיעו אתה לחוף תל אביב.

העלייה לקראת מלחמת העולם השנייה ובמהלכה

העלייה דרך רומניה

לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה עזבו אותה יהודים רבים שעלו לארץ ישראל דרך רומניה. בהמשך, עם השתלטות גרמניה על אוסטריה וצ'כוסלובקיה, נמלטו יהודים רבים מארצות אלו לאורך הדנובה לרומניה ומשם ניסו להגיע לארץ ישראל. בשנת 1938 כולה ובשנת 1939, עד תחילת המלחמה ב-1 בספטמבר, עברו דרך נמלי רומניה 12,801 יהודים שהפליגו ב-22 ספינות (בהן פאריטה) לארץ ישראל.

השלטון הרומני האנטישמי, שעשה מאמצים רבים לדחוק את יהודי ארצו מחוץ לגבולותיה, אהד את נושא העלייה וראה בו דרך לצמצם את מספר היהודים ברומניה וגם דרך להרוויח ממעברם של היהודים, מבלי שיתיישבו ברומניה. עם סגירת הנמלים האיטלקים ביוני 1940, הנמלים הרומנים נותרו שער היציאה האחרון של יהודי מזרח אירופה ומרכזה.

לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה נמשך זרם היהודים היוצאים מאירופה דרך רומניה, ואליהם התחילו להצטרף יהודים מקומיים. הספינות שיצאו מרומניה ונשאו יהודים היו:

האנייה פאריטה מורידה מעפילים בחוף תל אביב

• מנמל סולינה:
  • בנובמבר 1939 יצאה הספינה Hilda עם 728 נוסעים.
  • בפברואר 1940 יצאה הספינה Sakarya עם 2,385 נוסעים.
  • בספטמבר 1940 יצאה הספינה Pentho עם 509 נוסעים.
• מנמל טולצ'אה:
  • באוקטובר 1940 יצאה הספינה Milos עם 711 נוסעים.
  • באוקטובר 1940 יצאה הספינה Pacific עם 1,067 נוסעים.
  • באוקטובר 1940 יצאה הספינה Atlantic עם 1,800 נוסעים.

הבריטים ניסו לגרש את נוסעי שלוש הספינות האלה באמצעות פאטריה.

• מנמל קונסטנצה:
  • בפברואר 1940 יצאה הספינה Darian B. עם 800 נוסעים.
  • בדצמבר 1941 יצאה הספינה סטרומה Struma עם 769 נוסעים, מרביתם בני בסרביה ובוקובינה.

בנוסף לספינות הגדולות היו גם ספינות קטנות:

• ביולי 1941 הספינה Hoinarul (המשוטט) עם 19 נוסעים.
• באוקטובר 1941 הספינה Crai nou עם 12 נוסעים.

יציאת יהודי רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה

הגירת היהודים מרומניה הייתה, לפחות תאורטית, אפשרית ונעשתה בעידוד השלטונות, בתקופה שקדמה לקיץ 1941 ובתקופה שלאחר סתיו 1942 ועד אוגוסט 1944. פליטים יהודים שהגיעו ממדינות אירופיות אחרות הורשו לעבור הלאה דרך הנמלים הרומניים, בדרך כלל לכיוון ארץ ישראל. גם יהודי הרגאט, שהיו אזרחים רומנים לפני שנת 1918, הורשו להגר, להבדיל מיתר יהודי רומניה שנשלחו למחנות בטרנסניסטריה. החקיקה האנטישמית, הרומניזציה, הפוגרומים ביאשי, בדורוחוי ובבוקרשט, הגלייתם ורציחתם של יהודי בסרביה, בוקובינה, דרום טרנסילבניה והבאנאט, הכול הועבר כמסר שאינו משתמע לשתי פנים - היהודים אינם רצוים ברומניה ואין להם עתיד במדינה זו.

הספינה "סטרומה" יצאה במועד הרה אסון - ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה נגד רומניה; נוסעי סטרומה יצאו ברכבת מבוקרשט אל קונסטנצה בבוקרו של 7 בדצמבר, המועד בו התקיפו היפנים את פרל הארבור; ב-12 בדצמבר הכריזה רומניה מלחמה על ארצות הברית, היפנים כבשו את האי גואם והצבא הגרמני, ששעט לתוך ברית המועצות, נעצר לראשונה מול מוסקבה. מצב הספינה היה גרוע, המנוע התקלקל ומספר הנוסעים עלה על המותר. בריטניה סירבה לאפשר לנוסעי האניה להגיע לארץ-ישראל וטורקיה לא איפשרה לנוסעי "סטרומה" (פרט לבודדים בעלי ויזה בריטית) לרדת לחוף. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 16-11 את הכניסה לארץ ישראל (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ עיכבו את ביצוע ההחלטה. בסופו של דבר החליטו הטורקים לגרור את הספינה אל המרחב הימי. כאשר שהתה "סטרומה" במימי הים השחור צוללת סובייטית שיגרה לעברה טורפדו והטביעה את האניה. מכל נוסעיה שרד רק ניצול אחד.

בשנת 1942 יצאו מנמלי רומניה, באישור שלטונות רומניה, עוד שמונה כלי שיט קטנים, שנשאו על סיפונם מספר קטן יותר של עולים:

• בפברואר 1942 יצאה מקונסטנצה הספינה Dor de Val עם 14 או 20 נוסעים, תלוי במקור המידע. הספינה עלתה על דיונת שרטון חולי בקרבת החוף הטורקי ונוסעיה הועברו ב-27 ביולי 1942 לקפריסין. שניים מהם הגיעו לארץ ישראל וארבעה הצטרפו לפרטיזנים הצרפתים.
• ב-16 במרץ יצאה מנמל סולינה הספינה Eouxine עם 11 או 14 או 15 נוסעים. גם ספינה זו עלתה על שרטון ליד החוף הטורקי ונוסעיה נלקחו לקפריסין, שם נשארו עד לקבלת אישור כניסה לארץ ישראל ב-9 בנובמבר 1942.
• ב-17 במרץ 1942 יצאה מקונסטנצה הספינה Mihai עם 13 או 15 או 18 נוסעים. הם הגיעו לארץ ישראל ב-7 במאי ונכלאו בעתלית על ידי השלטונות הבריטיים.
• ב-11 באפריל 1942 יצאה מנמל טולצ'ה הספינה Mircea עם 40 עולים, כולל נשים וילדים. יוזמי ההפלגה הזאת היו חמישה מלחים ורב חובל, כולם יהודים, שהשקיעו את כל חסכונותיהם בספינת דייגים. לאחר הרפתקאות רבות עגנה הספינה, בליווי הצי הבריטי, בחיפה, ב-20 במאי 1942.
• ב-21 באוגוסט 1942 יצאה מסולינה הספינה Europa עם 20 או 23 נוסעים. מרבית הנוסעים היו מצ'רנוביץ. השלטונות הבריטיים העבירו אותם לקפריסין באוקטובר 1942.
• ב-22 באוגוסט 1942 יצאה מבראילה הספינה Dora עם 15 נוסעים, מרביתם מצ'רנוביץ. לאחר כמה תקלות טכניות בדרך, הספינה התקלקלה במפרץ נידח ליד האי הטורקי לירוס, שם המתינו 49 ימים עד שהועברו לקפריסין בנובמבר 1942.
• ב-19 בספטמבר 1942 יצאה מקונסטנצה הספינה Viitorul (העתיד) עם 120 עולים, 46 משפחות כולל ילדים, מרביתם מבוקובינה ומבסרביה. בגלל הצפה של הספינה נדחתה היציאה מסולינה עד 28 בספטמבר. הספינה נפגעה בסופה בקרבת החוף הטורקי - שני נוסעים טבעו והיתר ניצלו על ידי מלחים טורקים. הם הועברו לקפריסין בנובמבר 1942, יחד עם נוסעי Dora.
• הספינה Lily יצאה מרומניה ב-1943 והגיעה באוגוסט 1943.

לפני סתיו 1942 היו השלטונות הרומניים מוכנים לאפשר הגירת 3,000 יהודים בלבד תמורת תשלום של שני מיליוני לאי. אחרי מועד זה הציעו שלטונות רומניה לאפשר הגירת 75,000 עד 80,000 יהודים תמורת כמה עשרות מיליארדי לאי. השלטונות הרומניים הטילו על היהודים מס נסיעה של 40,000 לאי לנפש, בנוסף לתשלום ההפלגה שגובהו היה כ-600 דולרים אמריקאיים.

בתקופה שבין מרץ 1941 ובין סתיו 1942 נאסרה ההגירה, משום ששליט רומניה, המרשל יון אנטונסקו, על פי סיכום עם גרמניה הנאצית, התכונן לשלוח את כל יהודי "הרגאט" להשמדה במחנה בלז'ץ בפולין, וכבר החלו בתיאומי לוחות זמנים של רכבות לשם כך. רק לאחר ששינה את טעמו בלחץ אנשי רוח והכנסייה הותרה שוב ההגירה. למרות כל האמור לעיל, בתקופה שבה הותרה העלייה, יצאו מרומניה רק 17 כלי שיט עם 4,500 יהודים. הרומנים לא סייעו, אלא רק נתנו את הסכמתם, תמורת שלמונים. על קציני הים הרומנים נאסר לעבוד עבור היהודים, כלי השיט שהיו ברשות היהודים הוחרמו במסגרת ה"רומאניזציה", והוטל איסור על ארגונים יהודים להיות בעלים של כלי שיט. במצב זה, בתקופת מלחמה, הארגונים היהודים יכלו רק לשכור, במחירים מופקעים, כמה כלי שיט זרים במצב ירוד למדי. הספינה Darien II, שהפליגה בפברואר 1941 עם 522 נוסעים, הצליחה להגיע ליעדה. האוניה Milka יצאה מקונסטנצה ב-30 במרץ עם 243 מהגרים, Belacit יצאה ב-4 באפריל עם 120 ילדים יתומים משורדי טרנסניסטריה ו-30 משגיחים, קזבק שיצאה ביום 6 ביולי עם יותר מ-700 נוסעים. בלילה שבין 3 ובין 4 באוגוסט 1944 יצאו מקונסטנצה הספינות Morina, Bülbul ומפקורה. הספינה מפקורה, שהובילה יותר משלוש מאות נוסעים, הוטבעה על ידי כלי שיט גרמניים, נוסעים שלא טבעו נקטלו ביריות מקלעים ורק 5 נוסעים ו-6 מלחים ניצלו ונמשו על ידי הספינה Bülbul.

התנועה הציונית ברומניה, בהנהגת אברהם לייב זיסו, פעלה גם במהלך מלחמת העולם השנייה - בעקבות החלטה סודית של ממשלת בריטניה, עליה נודע לאנשי המוסד לעליה ב', כי הכניסה לארץ ישראל תאושר לכל יהודי שיגיע לטורקיה. הסכמה נדרשה גם מהצד הרומני, שבו שלטה באותה העת ממשלתו הפשיסטית של המרשל יון אנטונסקו. בחודש מאי 1944, במסגרת גילוי עצמאות לאומית ולקראת סוף המלחמה, אישרה הממשלה הרומנית לסוכנות היהודית להקים משרד הגירה והצהירה כי מדיניות זו לא נועדה לסייע ליהדות רומניה בלבד, אלא גם ליהודים ממרכז אירופה ומדרומה. הקמת המשרד אושרה סופית בידי אנטונסקו עצמו ב-9 ביוני ובמכתב הסיכום של הפגישה ננקב בשמה של הספינה קזבק, יחד עם שלוש ספינות נוספות, ככאלו שיורשו להפליג תחת דגל זר מרומניה, ואשר ישאו על סיפונן "יתומים מטרנסניסטריה, פליטים יהודיים ממדינות אחרות שאינם יכולים להישאר עוד ברומניה, ופליטים אחרים".

חלק מהשלטונות ברומניה התנגדו לעלייה בטענה שהעוזבים הם הצעירים והעשירים והנשארים ברומניה הם הזקנים והעניים, שיזדקקו לתמיכת המדינה. בחודש אוגוסט 1944, זמן קצר לפני הפיכת 23 באוגוסט 1944, הציע ראדו לקה, הממונה מטעם הממשלה על מרכז היהודים (רומניה), לבטל את המוסד שעסק בארגון העלייה.

בתקופה שבין 1938 ובין אוגוסט 1944 יצאו מהנמלים הרומניים 47 ספינות שהובילו כ-26,700 עולים. 3 ספינות, שהובילו עולים, טבעו ויותר מ-1200 יהודים טבעו איתן.

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד הכרזת המדינה

אנדרטה למעפילים שנספו בים, ובהם מעפילי סטרומה, מוזיאון ההעפלה על שם משה סנה, עתלית

בשנים 1944 - 1945 לא יצאו יהודים מרומניה בדרך חוקית, אבל עם סיום המלחמה כבר החלו בודדים, במיוחד מבני העדה הספרדית, לנסות לחצות את הדנובה בשחייה, בדרכם לארץ ישראל - חלקם נהרגו בגבולות. בתקופה זו היה מפגש אינטרסים נדיר בין התנועה הציונית ובין השאיפות הקומוניסטיות לדחוק את רגלי הבריטים מארץ ישראל. ב-1 בדצמבר 1944 שר המיעוטים הלאומיים של רומניה, פרופסור ולדסקו-רקואסה הצהיר: "לרומניה אין אפשרות להעמיד לרשות היהודים כלי שיט לצורכי הגירה, כי הם מגויסים עבור המלחמה, אך מנקודת מבט אנושית הגירת היהודים לא תיתקל בקשיים."

סימיון זייגר, מי שהיה שר העבודה בממשלה הקומוניסטית הרומנית, העיד לאחר עלייתו ארצה שבשנת 1947, לאחר ששב ממשלחת שביקרה בצ'כוסלובקיה, דיווח לגאורגה גאורגיו-דז' על כך שמתארגנת בריגדה של יהודים צ'כוסלובקים, שייצאו להילחם בארץ ישראל. גאורגיו דז' התלהב מכך, טען שמאמץ כזה ראוי לתמיכה ולהתלהבותו הצטרפו עוד שני מנהיגים קומוניסטים, ואסילה לוקה ותאוהרי ג'אורג'סקו ושלושתם הציעו להקים גם בריגדה לוחמת של יהודים רומנים, כדי לשלוח אותה לארץ ישראל. אנה פאוקר הסתייגה, ביקשה זמן למחשבה ובהמשך (כנראה לאחר קבלת הנחיות ממוסקבה) אמרה שזה לא בר ביצוע.

בשנת 1946 יצאו 4,400 יהודים, 1,400 בקיץ ו-3,000 בסתיו. בשנת 1947 הוערך מספר היהודים שיצאו מרומניה בשלושים אלף, לפי החלוקה הבאה: 3,500 בחודש ספטמבר, 500 ילדים שיצאו להולנד, 2,000 נסיעות לא מאורגנות ו-10,000 יציאות בלתי חוקיות. בשנת 1948, עד להכרזת מדינת ישראל, לא היו יציאות של יהודים. כל הנתונים האלה דווחו על ידי "הוועד הדמוקרטי היהודי".

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הגיעו מרומניה לארץ ישראל בשנים 1946, 1947 ו-1948 (עד הכרזת המדינה) 16,185 עולים. כ-23,000 מהיהודים שבאו מרומניה נאלצו לעבור דרך מחנות ההסגר הבריטים בקפריסין.

ב-7 במאי 1946 יצאה מקונסטנצה הספינה Smirna (השם שונה למקס נורדאו לכבוד המנהיג הציוני) אל ארץ ישראל, אך זו הייתה ההפלגה החוקית האחרונה, כי בעקבות המחאות הבריטיות הפסיקו הרומנים את ההפלגות מקונסטנצה. נמצאו נתיבים חדשים ויהודי רומניה המשיכו לצאת לכיוון ארץ ישראל, אך בדרכים לא חוקיות. חלקם יצאו כתיירים לארצות השכנות ומשם המשיכו ארצה, כשהם משאירים מאחוריהם את רכושם ולפעמים גם חלק ממשפחתם הגרעינית. בעצימת עין של שלטונות רומניה זרמו היהודים לנמל הקרואטי (באותה תקופה יוגוסלבי) באקאר, משם יצאו ספינות שאורגנו על ידי ההגנה, Aegia Anastasia (שמה שונה ל"הקדושה"), שנשאה 2678 עולים ו"כנסת ישראל", שנשאה 3000 עולים.

משנת 1947 יצאו רבים דרך הנמל הבולגרי בורגס באמצעות אוניות המשא פאן יורק (השם שונה ל"קיבוץ גלויות") ופאן קראשצ'נט (השם שונה ל"עצמאות"), שחולקו לתאי מגורים לצורך העניין. הייתה זו העלייה הגדולה ביותר בתולדות ההעפלה, (כ-16,000 איש בשתי האוניות) אך גם יציאה זו לא הייתה מוסדרת ממש, והשלטונות לא סיפקו לנוסעים דרכונים או תעודות מסע. בעיצומה של ההפלגה, הופיעו משחתות בריטיות שליוו את האוניות והובילו אותן למחנה המעצר קראולוס בקפריסין.

מלאניה ינקו (מלה) (Mella Iancu), שהשתמשה בשם המחתרתי "נינה", הייתה אשת הקשר בין התנועה הציונית ובין הקומוניסטים הרומנים. היא שכנעה את אברהם בונאצ'יו, שהיה מנכ"ל משרד הפנים הרומני, בצורך לפעול נגד האינטרסים של בריטניה על ידי כך, שיאפשר ליהודים להגיע לארץ ישראל. לצורך העניין מונה מפקח משטרה בשם לפה (Lefa) שתפקידו היה לאפשר יציאתם של יהודים, שיציגו את חתימתה של "נינה".

ההרכב הדמוגרפי של עולי רומניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה הושפע ממנה והתאפיין באחוז נמוך של ילדים (15%) ועודף גדול יחסית של נשים על פני הגברים ובהן אלמנות רבות (בעיקר מיאשי, אלמנות נרצחי פרעות יאשי).

בשנים האלה שירותי הביטחון הרומנים עקבו אחר היהודים ומוסדותיהם, החדירו מודיעים לשורותיהם וניהלו רישומים ומעקבים אחר הפעילות הציונית. סוכני הסקוריטטה הרומנים איתרו מספר נתיבי יציאה בלתי לגליים מרומניה, דרכם יצאו היהודים:

1. בוקרשט - אורדאה - שילינדיה (כפר הונגרי) - דברצן - בודפשט - וינה.
2. בוקרשט - ארד - קורטיצ'י - בודפשט - וינה.
3. בוקרשט באיה מארה - סאטו מארה - קסנגר - בודפשט - וינה.
4. ברכבת מבוקרשט - ארד - בודפשט - וינה.
5. הקו הצ'כוסלובקיה - עלייה לרכבת בצפון רומניה וקפיצה ממנה בקטע בו הרכבת עברה טריטוריה צ'כוסלובקית בין שתי תחנות רומניות. הנתיב הזה כונה "עלייה ד'".
6. נתיב הדנובה - מעבר הדנובה בשחייה לכיוון יוגוסלביה.
7. נתיב הנהר - ניצול כלי שיט ששטו על הדנובה בקו וינה - בראילה - וינה.

העלייה מרומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי

ערך מורחב – פדיון יהודי רומניה

בתקופה בה שלטו ברומניה הקומוניסטים, לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יחסם של שלטונות רומניה לעלייה היה שלילי (פרט לניסיון שלא צלח לחזק את המפלגה הקומוניסטית הישראלית), העלייה נחשבה להצבעת אי אמון בשלטון הקומוניסטי ודוגמה רעה ליתר תושבי רומניה. למרות עמדה בסיסית זאת ישראל והארגונים היהודים הצליחו לשכנע את השלטונות, מפעם לפעם, לתת ליהודי רומניה לעלות לישראל, אך זה לא היה בחינם, השלטונות הרומניים גבו מישראל ומהארגונים היהודים תמורה בצורת העדפות סחר, ציוד מבוקש, טכנולוגיות תעשייתיות וחקלאיות, הלוואות בתנאים טובים במיוחד, תשלומים עקיפים ולבסוף תשלום ישיר עבור כל עולה ועולה לפי תעריפים קבועים.

1948–1952

סמל הג'וינט - שילמו את הוצאות ההפלגה של העולים מרומניה עד שהתקציב אזל

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין 15 במאי 1948 לבין 1952 עלו לישראל מרומניה יותר ממאה ועשרים אלף יהודים. עיקר גל העלייה היה בין השנים 1950 (46,171 עולים) ל-1951 (39,046 עולים).

בחודש יולי 1948 הגיע לרומניה מרדכי נמיר כשליח מיוחד של ממשלת ישראל, כדי לנסות ולהשיג את הסכמת ממשלת רומניה להתיר יציאת יהודים מתחומה. נמיר נפגש עם שרת החוץ הרומנית אנה פאוקר וסיכם עמה כי ממשלת רומניה תתיר יציאת 5,000 יהודים בחודש, 70% מהם צעירים בגילאים 17-36. ממשלת רומניה לא עמדה בהתחייבותה זו, ומיד עם נסיעתו של נמיר הטילו על הוועד היהודי הדמוקרטי (ארגון יהודי שהיה עושה דברו של השלטון הקומוניסטי) לארגן את העלייה, זאת בניגוד לעמדת נציג ישראל ברומניה, משה אגמי, שרצה שיעסקו בכך הארגונים הציוניים. הוועד, באמצעות הפדרציה של הקהילות היהודיות, אירגן את עלייתם לישראל של 3,600 יהודים, שקיבלו הדרכה פוליטית פרו-קומוניסטית, כדי שיתמכו במאבק של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, למניעת כניסתה של ישראל למעגל ההשפעה האמריקאי. 2,400 יצאו בדצמבר 1948 ו-1200 בינואר 1949. בהמשך, על סמך אישורים של משרד הפנים הרומני, יצאו כמאה עולים בחודש ולקראת סוף 1949 הקצב עלה ל-500-600 לחודש. בשנת 1950 המשיך קצב העלייה לעלות: 1,500 בינואר 2,000 בפברואר 3,000 במרץ, עוד 3,000 באפריל 4,000 במאי 5,000 ביוני 7,000 ביולי, גם באוגוסט ובספטמבר 7,000 בכל חודש, באוקטובר הקצב ירד ל-4,000, נובמבר ודצמבר סיפקו 3,000 בכל חודש. השינויים במספר העולים נבעו גם מכך שהספינה טרנסילבניה, שהובילה את העולים, הייתה בעלת קיבולת אכסון והובלה שונה בעונת החורף לעומת הקיץ, כי חלק מהנוסעים היו ישנים על מזרנים שנפרשו על הסיפונים - בקיץ הפליגו בספינה כאלף וחמש מאות נוסעים ובחורף שלוש עד ארבע מאות בלבד.

השלטונות הרומניים תמכו בהתחלה ביציאת היהודים מטעמי פוליטיקה גלובאלית (חיזוק האלמנט הקומוניסטי בישראל), אך לאחר שהיהודים הרומנים, שהגיעו לישראל, "שכחו" את ייעודם ולא הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית, חזרו בהם והכבידו מאד על מתן אישורי יציאה מרומניה. שליחים ישראלים הצליחו לשנות עמדה זו על ידי ייזום עסקה של ציוד להפקת נפט תמורת תירס רומני, עסקה שהותנתה באישור יציאתם של היהודים מרומניה. רומניה נזקקה מאד לציוד להפקת נפט עבור שדות הנפט של פלוישט שניזוקו ונבזזו במלחמה. ברית המועצות החרימה את ציוד הקידוח הרומני והעבירה אותו אליה. ניקולאה מאלאקסה סיכם בארצות הברית, ב-1947, חוזה של 8 מיליוני דולרים לרכישת ציוד קידוח, אולם תפיסת השלטון ברומניה על ידי המפלגה הקומוניסטית נענתה במדיניות אמברגו של ארצות הברית ומנעה מהם את הגישה לציוד הדרוש. הישראלים התחייבו להשיג עבור הרומנים את מבוקשם, בתנאי שתיפתח הדלת ליציאת יהודי רומניה. העסקה הושלמה על ידי אפרים אילין, יצחק בן-אפרים ושייקה דן.

יציאת יהודי רומניה התאימה לשלטונות גם לשם התמודדות עם האנטישמיות העממית ברומניה והזיהוי שנעשה בין השלטון הקומוניסטי ובין היהודים (בגלל ריבוי היהודים בקרב צמרת המפלגה הקומוניסטית), אך שלטונות אלה נבהלו מעוצמת הגל שהתפתח וניסו לעצרו על ידי פעולות הסברה, איומים ותעמולה בקרב היהודים. בדיון של הנהגת המפלגה הקומוניסטית הרומנית הציעו אנה פאוקר, שרת החוץ, וואסילה לוקה, שר האוצר, לכלוא את היהודים, שלא משתלבים במשטר החדש, במחנות ריכוז. ההצעה קיבלה רק 4 קולות, כי גאורגה גאורגיו-דז' לא הסכים והיה בדעה שליהודים אלה אין פתרון חוץ מהגירה לישראל. שני שליחים סובייטים, שנכחו בישיבה, ביקשו שהות לבדוק את הנושא ובהמשך נתנו אישור לעמדתו של גאורגיו-דז'.

לשם דיכוי גל העלייה נקטו השלטונות הקומוניסטים גם בפעולות משטרתיות/משפטיות - ב-28 באוקטובר 1948 פרצה משטרת רומניה למשרדי הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, בבוקרשט, החרימה מסמכים רבים, נעלה את המשרדים ועצרה פעילים מרכזיים. כעבור חודש נערכה פלישה דומה למשרדי המפלגות והתנועות הציוניות ולסניפי ההכשרה לעלייה. ב-12 בדצמבר שודרה ברדיו בוקרשט החלטת הוועד הפועל של מפלגת הפועלים הרומנית, לפיה הציונות "...על כל גווניה תנועה ריאקציונרית-לאומית של הבורגנות היהודית הנתמכת על ידי האימפריאליזם האמריקני ומנסה לבודד את המוני היהודים מן העמים שבתוכם הם חיים". בעקבות פעולות אלה, ב-20 בדצמבר, החליט הוועד הציוני המרכזי להפסיק את פעילות מוסדות ההסתדרות הציונית. סניפי ההכשרה של תנועת החלוץ ומפ"ם המשיכו לפעול עד 2 במרץ 1949, כשנסגרו בעקבות הוראה של שר הפנים הרומני. בהמשך יזמו השלטונות הרומניים את משפטי הציונים ברומניה, שנערכו להנהגה הציונית של יהדות רומניה.

המוני יהודי רומניה כמהו לעלייה וכל מה שהיה כרוך במדינת ישראל, שרק קמה, הצירות הישראלית בבוקרשט והשמועות על העלייה השפיעו עליהם מאוד. ב-28 בינואר 1949, בעקבות שמועה על כך שניתן להגיש בקשות לעלייה בבית צירות ישראל, התכנסו יותר מ-15,000 יהודים לידי גדרות בית הצירות והגישו עשרות אלפי בקשות. כשהצירות הודיעה שתקבל בקשות רק בדואר, התחילו להגיע יום יום 6,000 עד 7,000 מכתבי בקשה לעלייה. בצירות מילאו חדר אחד עם מכתבים שלא נפתחו ומספר המכתבים שנפתחו עלה על 150,000‏.

בסוף שנת 1949 השתנה לפתע יחס השלטונות לעליית היהודים, ומבלי שנוהל משא ומתן עם ממשלת ישראל ניתן מספר גדול של היתרי יציאה. מפנה זה התקיים תקופה קצרה בלבד וכבר בראשית 1950 ירד מספר העולים. במהלך השנים 1950-1951 הגיעו עיקר העולים מרומניה באונייה "טרנסילבניה", שהפליגה בין קונסטנצה לחיפה פעמיים בחודש ועל סיפונה כ-700-800 עולים בכל הפלגה.

הגבלות כלכליות על היוצאים מרומניה

ביולי 1950 החליטה ממשלת רומניה להטיל מגבלות על הרכוש שיכולים המהגרים מרומניה לקחת איתם. בהחלטה נכתב על מהגרים לכל ארץ שהי, אבל בפועל הייתה הגירה יהודים לישראל. המגבלות נכנסו לתוקף מ-8 ביוני וכללו:

1. נאסרה הוצאתם מרומניה של רהיטים, יצירות אמנות, ציורים, שטיחים מכל סוג, מקלטי רדיו, מכשירים חשמליים מכל סוג, מקררים חשמליים, כיריים גז, בלוני גז, פטפונים, מצלמות, כלים מוזיקליים מכל סוג, כל סוג של כלי טכני, אופניים, אופנועים, מכוניות, פרוות, ספרי מדע, כל חפץ עשוי ממתכת יקרה פרט לטבעת נישואין אחת ושעון כיס או יד אחד.
2. מותר למהגרים לקחת איתם ציוד אישי וביתי, שאינו חדש ובכמויות הבאות:

   א - אנשים מתחום העבודה: פועלים, בעלי מלאכה זעירים, פקידים, גמלאים ושכירים יכולים לקחת 70 קילוגרמים לנפש.

   ב - אחרים יכולים לקחת 40 קילוגרמים לנפש.

3. ילדים עד גיל 12 יכולים לקחת כמות קטנה ב-10 קילוגרם פחות מהוריהם.
4. עובדים עצמאים, אמנים ובעלי מלאכה יכולים לקחת את כלי העבודה או הכלים המוזיקליים ההכרחיים לצורכי עבודתם עם הצגת התעודות המתאימות וקבלת אישור מיוחד. משקל הכלים יהיה חלק מהמשקל, שהותר להם להוציא.
5. חפצי פולחן דתי אישיים מותרים להוצאה וגם הם יכללו במשקל המותר להוצאה.
6. לא תותר הוצאת חפצים למי שכבר עזב את רומניה.

קשיים שהובילו להפסקת העלייה

במהלך שנת 1950 ערכו השלטונות הרומניים אסיפות אנטי-ציוניות במקומות העבודה, שבהן עודדו את העובדים, יהודים ולא יהודים, למחות נגד אלה שנרשמו לעלייה ולהשפיע עליהם למשוך חזרה את בקשותיהם. המעטים שנענו ללחצים ומשכו חזרה את בקשותיהם התבקשו לחתום על מכתבים שפורסמו בעיתונות, שבהם נימקו את מעשיהם בכך, שהתברר להם שהולכו שולל ובישראל מצפה להם מצב גרוע.

הפגנת יוצאי עיראק ממעברת קסטינה למניעת עצירת העלייה מבבל, רחובות 1950 - המדינה הצעירה התקשתה לשאת את קליטת שתי העליות הגדולות, מעיראק ומרומניה, בו-זמנית

בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.

ב-1952, ברומניה, השלטון נקט בצעד כלכלי קיצוני, החלפת שטרות הכסף. הצעד ננקט כדי להקטין את עודפי הנזילות במטבע המקומי ובאותה הזדמנות לפגוע בבעלי הממון, כי כל הכסף הישן איבד את ערכו ותמורתו ניתנה כמות קטנה וקצובה של כסף חדש. הצעד הזה פגע בשתי דרכים ביהודים, שהתכוננו לעלות ארצה, ראשית אלה שמכרו את רכושם וצברו כסף כדי לשלם את המסים והאגרות מצאו עצמם ללא רכוש וגם ללא כסף מספיק לתשלום המסים ושנית, אלה שעדיין לא מכרו את רכושם, התקשו כעת למצוא קונים בעלי ממון, שיקנו את רכושם.

אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הפסיקו לתת אישורי יציאה נוספים. בשנת 1952 יצאו מרומניה לישראל רק 3,712 עולים לעומת 47.041 בשנת 1950 ו-40.625 בשנת 1951 ובשנים 1952 - 1957 בסך הכל 1,809. במהלך התקופה הזאת, יהודים שהגישו בקשות לעלייה בתקופה הקודמת נדחקו לשולי החברה על ידי פיטורים ושיבוץ לעבודות בעלות סטטוס נמוך, אי העלאה בדרגה וכן הלאה. זה לא שינה את העמדה הבסיסית של יהודי רומניה וכשנפתח שוב הצוהר, לקראת סוף 1959, נרשם גל אדיר נוסף לעלייה.

המאבק לחידוש העלייה

עולי רומניה לא השלימו עם הפסקת העלייה וניסו בדרכים שונות להפעיל לחצים לשינוי רוע הגזרה. יהודים הפגינו בישראל לפני הקונסוליה הרומנית למען מתן היתרים לבני משפחתם להתאחד איתם בארץ. אידוב כהן תבע דיון בכנסת על כך. ב-23 במאי 1954, לפני בית הכנסת הגדול, נפתחה שביתת רעב שכוונה נגד ניהול משפטי הציונים ברומניה ולמען מתן חופש עלייה ליהדות רומניה. העיתון הישראלי בשפה הרומנית, Adevarul (האמת), תבע את ביטול הליגה לידידות ישראל-רומניה ושאל למה לא קיים ברומניה מוסד מקביל.

בתחילת 1957 מינו שתי המדינות דיפלומטים חדשים ובהזדמנות זו הוגשה לשגריר הרומני החדש, פטרו מנאה, רשימה עם שמותיהם של המקרים הטרגיים ביותר, כדי להביא לאיחוד המשפחות.

1958–1966

תעודת מסע שסיפקו שלטונות רומניה ליהודיה ולשני ילדיה לאחר שנאלצה לוותר על אזרחותה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במהלך השנים 1958-1966 עלו מרומניה לישראל יותר מ-106,000 יהודים, כשהשנים 1961 (20,800 עולים) ו-1964 (24,244 עולים) בולטות במיוחד.

ב-1958, במהלך ביקורו של ניקיטה חרושצ'וב ברומניה, התייעץ איתו גאורגה גאורגיו-דז' בסוגיית היהודים, שתמורתם הישראלים מוכנים לספק סחורות לרומניה. חרושצ'וב השיב בחיוב, אך התנה זאת "רק סחורות, לא כסף". בהרשמה שנערכה ליהודים המעוניינים לעלות לישראל, בין אוקטובר 1958 ובין מרץ 1959, התפקדו 130,000 מיהודי רומניה.

בשנות החמישים נמנעו השלטונות הרומנים ממתן אישורי יציאה מרומניה ליהודים בעלי השכלה גבוהה וכישורים מבוקשים, וכתוצאה מכך ההשכלה הממוצעת של העולים היהודים מרומניה באותן השנים הייתה 10 שנות לימוד. בשנות השישים התחדשה העלייה לאחר ששלטונות רומניה הצליחו לקבוע מחיר עבור היהודים הרומנים - עבור כל יהודי שולם להם סכום בסיס של חמישים דולר ועבור יהודים בעלי השכלה גבוהה במיוחד היו תוספות. כתוצאה מכך ממוצע שנות הלימוד של עולי רומניה בשנות השישים קפץ ל-14 שנות לימוד ובהמשך, בשנות השבעים, הגיע אף ל-15 שנות לימוד.

בנוסף לתמורה שקיבלה רומניה מגורמים יהודים בחו"ל, השלטונות הרומניים הטילו על העולים הפוטנציאליים אגרות למיניהן ומיני תשלומים וחובות שנועדו להוציא מידם את נכסיהם לפני עלייתם ארצה. יהודי רומני הורשה להוציא מרומניה רק 70 קילוגרם חפצים משומשים. בתכשיטים הותר להוציא רק טבעת נישואין לכל בן זוג וזוג עגילים אחד לכל אישה. היו עוד איסורים רבים ומשונים, אך שאיפת היהודים לצאת מרומניה ולהגיע לישראל גברה עליהם.

היו מקרים בהם אזרחים זרים, בני משפחה של יהודים רומנים, "קנו" את יציאת קרוביהם מרומניה לפי תעריף של 2,000 דולר לראש. העסקות נעשו בתיווכו של אזרח זר בשם יעקובר (Jakober), שהיה נכנס ויוצא ברומניה, לצורכי העסקות של קניית יהודים. כדי לטשטש את הממדים של עליית יהודי רומניה לישראל, חלק מאישורי היציאה שהנפיקו השלטונות הרומניים ליהודים שביקשו לעלות ארצה, היו עם יעדים שונים, כמו ארגנטינה.

דעיכת הקהילה היהודית של רומניה

הקשר העמוק, שהתקיים בין הקהילה היהודית של רומניה ובין מדינת ישראל, מודגם בסיפוריהם של מקהלת הילדים על שם צדיקוב שערכה ב-1969 סיבוב הופעות ברומניה ושל הזמרת ריקה זראי מסיבוב הופעות שהיה לה ברומניה ב-1978.

מקהלת הילדים הישראלית זכתה להצלחה עצומה, האולמות בהן הופיעה היו מלאים ובעת שירת "ירושלים של זהב" פרץ הקהל בבכי שהדביק גם את הזמרים הצעירים. זראי, שהגיעה לשם כזמרת צרפתייה, רצתה להכניס למופע גם שירים בעברית ולמרות התנגדות השלטונות עמדה על דעתה. במופע הראשון בבוקרשט, כשהתחילה לשיר את השיר "ירושלים של זהב" בעברית, קמו מאזיניה על רגליהם, הושיטו כלפיה ידיים בתנועת תחינה וחלקם התחילו לבכות. זראי, שהשיבה להם בתנועת ידיים דומה, סיפרה שהמחזה חזר על עצמו בכל אחת מ-12 הופעותיה בבוקרשט.

ככל שהתמעטו היהודים ברומניה, כך העלו שליחי צ'אושסקו את המחירים עבור היתרי עלייה. יהודים לא מעטים השתלבו במנגנוני השלטון, במיוחד בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הם ובני משפחותיהם לא מיהרו לעזוב את רומניה, אך עם חלוף הזמן ועם הרחקת היהודים מהצמרת הרומנית, גם הם התחילו לחפש דרכים לצאת לישראל. היו מקרים, כמו בנו של פטרה לופו, אנדריי לופו, שביקש לעלות, אך ניקולאה צ'אושסקו הטיל על כך וטו, כדי לא לצער את אביו, חבר ותיק של צ'אושסקו. הנכד של לופו, איליה לופו, זכה להיתר לאחר שפתח בשביתת רעב. בני משפחה של דמויות עבר מרכזיות נוספות במפלגת השלטון הרומנית, יוסיף קישינבסקי, תאוהרי ג'אורג'סקו, ואפילו נכד של גאורגה גאורגיו-דז' הנשוי ליהודיה, זכו להיתרי יציאה.

ב-1899 אחוז היהודים ברומניה היה 4.5, לאחר גל ההגירה של תחילת המאה ה-20 ירד האחוז ל-4.4 ב-1920 ול-3,8%, סה"כ 756,930 נפש. בשנת 1945, לאחר שואת יהודי רומניה ושואת יהודי צפון טרנסילבניה, נותרו ברומניה כ-350,000 יהודים, מספר שגדל ל-450,000 בשנת 1947, לאחר שיבת הפליטים מברית המועצות וממקומות אחרים. הודות לגלי היציאה מרומניה, ירד מספרם ל-170,000 בשנת 1956. בשנת 1992 נותרו ברומניה כ-15,000 יהודים, מרביתם באים בימים ורבים מהם עם בני זוג לא יהודים.

מתוך כ-400,000 יהודים שיצאו מרומניה במהלך חצי המאה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כ-300,000 עלו לישראל וכ-80,000 התפזרו בין מדינות המערב.

שנה	האוכלוסייה היהודית ברומניה	אחוז היהודים מכלל האוכלוסייה
1920	756,930	3.8
1945	350,000
1947	450,000
1956	170,000
1966	60,000
1977	35,000
1990	18,000
1992	15,000

אחרי המהפכה הרומנית

אחרי המהפכה הרומנית התאפשרה יציאה חופשית מרומניה ומעט היהודים שנותרו ברומניה ורצו לעלות לארץ, עשו זאת. המהפכה הרומנית השפיעה על אותם יהודים שפעלו במסגרת מנגנוני הביטחון הרומנים ובגלל פעילותם היו להם שונאים - לאחר המהפכה חלק מהם החליטו לעזוב את רומניה למען ביטחונם האישי. קרו מקרים בהם נפגשו בישראל ציונים, שנרדפו ברומניה על פעילותם הציונית, עם חוקריהם הקומוניסטים, שנמלטו לישראל אחרי המהפכה.

יהודי רומניה בישראל

ארגוני עולים מרומניה

העולים מרומניה התארגנו בישראל בארגונים ארציים ובינלאומיים דוגמת:

• התאחדות עולי רומניה בישראל
• "ארגון עולמי לתרבות יהודים יוצאי רומניה"
• ארגון "תמיר" – תרבות מורשת יהדות רומניה.

וארגונים על בסיס אזורי/ערי מוצא, כמו:

• "ארגון יוצאי ליפקני בישראל"
• "יוצאי דורוהוי והסביבה" (סווני, מיהלני, הרצה, רדאוץ)
• "התאחדות עולי בוקובינה".

עיתונות רומנית בישראל

בתקופה בה הגיעו גלי העלייה מרומניה, יצאה לאור בישראל עיתונות רומנית ענפה, יומונים, שבועונים וירחונים, חלקם בטאונים מפלגתיים (בעיקר של מפא"י) וחלקם עיתונים עצמאיים. עם הזמן ועם מעבר היהודים יוצאי רומניה לשימוש בשפה העברית, התמעטו הקוראים, יומונים הפכו לשבועונים, שבועונים לירחונים וחלק פשוט הפסיקו להופיע.

נכון לתחילת שנת 2008 מופיעים בישראל, בשפה הרומנית, כתבי העת הבאים:

• Viaţa Noastră - "חיינו"
• Ultima oră - "השעה האחרונה"
• Minimum - "מינימום" (מופץ גם לחו"ל)
• Facla - "הלפיד" (מופץ גם לחו"ל)
• Revista mea - "הרביסטה שלי" (מופץ גם לחו"ל)
• Bună dimineaţa, Israel - "בוקר טוב, ישראל", עיתון אינטרנטי

תרבות רומנית בישראל

יהודי רומניה, כקבוצה, היו משכילים מהממוצע ברומניה בתקופתם והיוו אחוז נכבד, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה, בחוגים המשכילים של רומניה. עם בואם ארצה, הביאו יהודי רומניה גם את התרבות הרומנית, שהייתה לחלק בלתי נפרד מהווייתם. תרבות זו באה לידי ביטוי במגוון דרכים, החל ממסעדות רומניות וכלה ביצירות ספרותיות בשפה הרומנית, יצירות שנכתבו בישראל. יוצרים יהודים בשפה הרומנית, שהגיעו ארצה בגיל מבוגר, התקשו לשנות את שפת היצירה והמשיכו ליצור ברומנית - חלק מיצירות אלה זכה לצאת בדפוס בארץ וחלק ראה אור בעיתונות הרומנית-ישראלית הענפה. שגשוג היצירה הספרותית בשפה הרומנית בישראל הוביל ליצירת חוגים תרבותיים העוסקים בכך ואף מעניקים פרסים רבי ערך ליוצרים נבחרים.

בין הסופרים והמשוררים הישראלים בשפה הרומנית נמנים: מירל בראטש, שאול כרמל, סבסטיאן קוסטין, אלכסנדרו מירודן, טאניה לובינסקו, אלכסנדרו סבר, לאופולד ביטמן-רוגה, לודוביק ברוקשטיין, וירג'יל דודה ורבים אחרים.

העולים הטריים מרומניה, שלא ידעו קרוא וכתוב בעברית, אך היו "מכורים" לתחביב הקריאה, יצרו את הביקוש לספריות בשפה הרומנית ובעקבות הביקוש הגיע גם ההיצע - יהודים רבים שלחו חבילות עם ספרים ברומנית לקרוביהם בישראל ועם בואם ארצה פתחו ספריות השאלה. תחילה שגשגו הספריות, אך במרוצת הזמן הן התמעטו בעת שקהל לקוחותיהן הצטמצם עם התקדמות לימודי השפה העברית על ידי העולים.

בישראל, נכון לראשית 2008, בתחום התרבות הרומנית פועלים הארגונים הבאים:

• Asociatia Scriitorilor Israelieni de Limba Româna - ASILR (1973) "התאחדות הסופרים הישראליים בשפה הרומנית".
• Asociatia Culturala Mondiala a Evreilor Originari din România - ACMEOR (1980) - "החברה העולמית לתרבות יוצאי רומניה היהודים".
• Asociatia de Prietenie Israel-România -ACPRI (1950) "החברה לידידות ישראל-רומניה".
• Centrul Cultural de la Ierusalim (1993) "המרכז התרבותי הירושלמי".
• Centrul cultural israelo-român (2001) "המרכז התרבותי הישראלי-רומני".
• Organizatia Unitara a Originarilor din România - AMIR (2001) "הארגון המאוחד של יוצאי רומניה".

עולי רומניה תרגמו לעברית נכסי תרבות רומניים והכירו לקורא הישראלים חלק מהיצירה הספרותית הרומנית. הירבו לעסוק בכך סנדו דוד, משה כרמל ואחרים.

ראו גם

הקבר של משה דוד שוב, האיש שיזם את העלייה מרומניה לארץ ישראל, בבית העלמין של ראש פינה

• משפטי הציונים ברומניה
• פדיון יהודי רומניה

לקריאה נוספת

• תולדות היהודים ברומניה (בחמישה כרכים). הוצאת אוניברסיטת תל אביב (יצא בשנות ה-2000 בשנים שונות).
• יוסף גוברין, זיכרונות על טרנסניסטריה ועל ההעפלה לארץ-ישראל. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1999.
• שמואל בן-ציון, קורותיה של גורדוניה ברומניה. הוצאת ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, המרכז לתרבות ולחינוך, תשנ"ב 1992
• עמיאל שרגא (עורך), על יהודי רומניה, בארץ גלותם ובמולדת: קובץ מאמרים ומסות, התאחדות עולי רומניה בישראל, 1960
• שמעיה אבני, "יציאת רומניה, 1944-1980", חלק א', משואה י (תשמב) עמ' 148-174, חלק ב', משואה יא (תשמג) עמ' 192-215 ‬
• Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומת יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) - הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה - הוצאת HASEFER 2004.
• יעקב גלר, Rezistenţa spirituală a evreilor români în timpul Holocaustului (ההתנגדות הרוחנית של היהודים הרומנים בתקופת השואה), הוצאת Hasefer 2004.
• ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, הפרק "ההנהגה היהודית בימי המשטר הנציונל-ליגיונרי", כרך א', עמודים 401 - 444, הוצאת יד ושם 2002.
• Teşu Solomonovici, România Judaica, הוצאת Teşu, בוקרשט, כרך א' 2001, כרך ב' 2004 (ברומנית).
• Radu Ioanid, Ransom of the Jews: The Story of Extraordinary Secret Bargain Between Romania and Israel (באנגלית).
• Ion Mihai Pacepa, Orizonturi roșii, Editura Venus, București, 1992 (ברומנית).

קישורים חיצוניים

• משה סיקרון, 'העלייה ההמונית' - ממדיה, מאפייניה והשפעותיה על מבנה אוכלוסיית ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948 - 1952: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, 1986, הוצאת יד יצחק בן צבי
• יעקב גלר, ‏כולל מולדביה וולכיה בארץ-ישראל, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 82-56 (קישור לקריאה באתר סנונית)
• יצחק ארצי, מגילויי הארכיון הנאצי על עליית יהודים מרומניה בשנות ה-40, מעריב, 4 באוקטובר 1963
• דוד גלעדי, בת הרב אינה ממהרת להשיב..., מעריב, 13 ביוני 1954
• סקירה כללית, רבבות צובאים על בית-צירות ישראל בבוקרשט, מעריב, 11 בספטמבר 1950
• יצחק זיו-אב, "נוסעי ,טאטיס' הראשונים", מעריב, 28 ביולי 1950
• לייב קופרשטיין, "הציונות והשואה - העלו יהודים מרומניה", דבר, 15 במרץ 1968
• יצחק קורן, "יהודי רומניה רוצים לעלות", דבר, 8 במאי 1953
• ספר יהודי סוצ'אבה - החיים בסוצ'אבה אחרי השואה
• מאמר בעיתון "האמת" (Adevărul) על מכירת יהודי רומניה (ברומנית)
• סטרומה - תשדיר דוקומנטרי של Antena 1 ושל Intact Advertising (ברומנית)
• רזבאן מיכאיו, - "ההגירה או מכירת היהודים" (ברומנית)
• Emigrarea: un reflex de pastrare a identitatii מאת מריוס אופראה בכתב העת Observator cultural (ברומנית)
• המיעוטים האתנו-תרבותים - 1945 עד 1965 - יהודי רומניה (ברומנית)
• העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• Regimul Ion Antonescu și emigrarea evreilor (ברומנית)

הערות שוליים

ערך מומלץ

23171779העלייה מרומניה