ערך מומלץ

פדיון יהודי רומניה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תעודת מסע שסיפקו שלטונות רומניה ליהודיה ולשני ילדיה לאחר שנאלצה לוותר על אזרחותה

בתקופה שבין סיום מלחמת העולם השנייה ובין המהפכה הרומנית בחרו רבים מיהודי רומניה להגר מרומניה, אך הגירה זו, מרביתה עלייה לארץ ישראל ולמדינת ישראל, הותנתה על ידי השלטונות הרומניים בתשלום עבור כל מהגר, תשלום מדורג לפי קריטריונים שונים, שהועבר לידי שליחי השלטון הרומני על ידי שליחי מוסדות יהודים. המיקוח על גובה התשלום למהגר ועצם קיום העסקאות נשמר בסוד כמוס. הרומנים חששו שגילוי יביך ויבייש אותם, והיהודים חששו שגילוי עלול להביא להפסקת העלייה.

צורת התשלום עברה שינויים במהלך הזמן: תשלום בציוד ובסחורות, דמי הפלגה מופקעים באוניית נוסעים רומנית, הפקדות מטבע זר בחשבונות במערב אירופה, וגם מזומנים. גם ארצות מעבר, דוגמת בולגריה, גבו "דמי מעבר" במטבע זר. העלות של פדיון העולים השפיעה על מקבלי ההחלטות וסיכנה את העלייה מרומניה. על מנת לקיים את העסקאות נזקקו הרומנים, בהתחלה, להסכמתה של הנהגת ברית המועצות, אך בהמשך פעלו באופן עצמאי והשתמשו במנוף מתן אישורי העלייה גם להשגת מטרות נוספות, דיפלומטיות, ביטחוניות וכלכליות.

הרקע ההיסטורי

קזבק ומעפילים על סיפונה

יהדות רומניה הייתה קהילה עם זרם ציוני חזק מאד והיסטוריה ציונית. ברומניה התקיים קונגרס פוקשאן, הקונגרס הראשון של תנועת חובבי ציון באירופה וממנה יצאו נחשוני העלייה הראשונה עם דוד שו"ב בראשם. ברומניה הייתה עיתונות ציונית עניפה ומגוונת ותנועות ציוניות מכל הגוונים וברומניה הייתה אנטישמיות חזקה - כל הגורמים האלה הפכו את יהדות רומניה למאגר עצום של עולים בפוטנציה. רדיפת יהודי רומניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שכללה ביטול אזרחות המוני, פרעות דורוחוי, מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט, פרעות יאשי, שואת יהודי רומניה ושואת יהודי צפון טרנסילבניה הטביעו ביהודי רומניה חוסר אמון וחשש מפני העתיד ברומניה ורצון להגר ממנה. השלטון הקומוניסטי ברומניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, רק הוסיף לרצון לברוח ממנה, כי מרבית היהודים קוטלגו למעמד הבורגנות, מעמד נרדף בתקופה הקומוניסטית.

ניצול כלכלי

ניצול כלכלי של יהודים הרוצים לצאת מרומניה לכיוון ארץ ישראל החל כבר בימי מלחמת העולם השנייה, תחת שלטונו של יון אנטונסקו. אנטונסקו ניסה "למכור" את שרידי המגורשים היהודים לטרנסניסטריה - ממשלת רומניה הציעה ליהודים לאפשר את הגירתם ללא רכוש כלשהו של 75,000 היהודים, שנשארו בחיים בטרנסניסטריה, תמורת מס של כמה עשרות מיליארדי לאי, שיסופקו על ידי יהודים זרים. יהודי רומניה דרשו קודם כל שהמגורשים יושבו לרומניה ורק לאחר מכן ידונו בנושא וכך נפתח השיח, שהוביל להשבה לרומניה של שארית המגורשים לטרנסניסטריה[1].

"קזבק" הייתה אחת מהאוניות שחצו את הים השחור בדרכן לטורקיה בעקבות החלטה סודית של ממשלת בריטניה, עליה נודע לאנשי המוסד לעלייה ב', כי הכניסה לארץ ישראל תאושר לכל יהודי שיגיע לטורקיה. הסכמה נדרשה גם מהצד הרומני, בו שלטה באותה העת ממשלתו הפשיסטית של המרשל יון אנטונסקו. בחודש מאי 1944, במסגרת גילוי עצמאות לאומית ולקראת סוף המלחמה, אישרה הממשלה הרומנית לסוכנות היהודית להקים משרד הגירה והצהירה כי מדיניות זו לא נועדה לסייע ליהדות רומניה בלבד, אלא גם ליהודים ממרכז אירופה ומדרומה. הקמת המשרד אושרה סופית בידי אנטונסקו עצמו ב-9 ביוני ובמכתב הסיכום של הפגישה נקבו בשמה של הספינה "קזבק", יחד עם שלוש ספינות נוספות, ככאלו שיורשו להפליג תחת דגל זר מרומניה, ואשר יישאו על סיפונן יתומים מטרנסניסטריה, פליטים יהודים ממדינות אחרות, שאינם יכולים להישאר עוד ברומניה, ופליטים אחרים.[2] סוכנות ההגירה, שנוהלה בידי שני יוונים ופעל בה נציג ההסתדרות הציונית, טיפלה בעלייה לספינות, שחצו את הים השחור, ו"קזבק" בכללן. ההפלגה בספינות אלה עלתה ממון רב. אהרן הטסגי, עיתונאי יהודי הונגרי שהיה ממעפילי "קזבק", וסיפר את קורות אחרית יהדות הונגריה בספר קזבק בשנת 1945, מסר כי עלות הנסיעה הרשמית הייתה 100,000 לאי, אולם תשלומי שוחד שונים, שנדרשה הסוכנות לשלם על מנת לקיים את ההפלגות, העלו את המחיר לכשני מיליון לאי לכרטיס[3]. סכום זה היה שווה באותם הימים כ-415 דולר אמריקאי, שערכם במונחי שנת 2005 נע בין כ-4,000 ל-23,000 דולר, לפי מדדים שונים[4]. בנוסף לעלות ההפלגה נדרשו הנוסעים היהודים לשלם מס של 40,000 לאי לנפש. יחד עם זאת, נוסעים אמידים רבים שילמו סכומים גבוהים פי כמה על מנת להבטיח את מקומותיהם.

עזיבת היהודים את רומניה היוותה הצבעת אי אמון במשטר הקומוניסטי ונתנה דוגמה ליתר אוכלוסיית רומניה, שלא הייתה מרוצה ממצבה. השלטונות התנגדו לכך ופעלו בצורה תקיפה נגד המוסדות הציוניים ברומניה - סגרו את העיתונות הציונית, כלאו ושפטו פעילים ציונים, ניהלו תעמולה מקיפה נגד העלייה, הטילו מגבלות בירוקרטיות ואגרות, שנועדו לגזול את רכוש המבקשים להגר. אך למרות כל זאת, עם עליות ומורדות, בהתאם להתרחשויות התקופה, נפתחו שערי רומניה ומרבית יהודיה עלו לישראל. יציאת היהודים מרומניה התאפשרה הודות לשילוב של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, הפעלת לחצים בתוך רומניה ומחוצה לה, קונסטלציות פוליטיות בינלאומיות ומאבקים בין המעצמות.

אינטרסים פנים-רומניים

במהלך מלחמת העולם השנייה ספגה רומניה הפצצות כבדות והייתה זירת קרבות ומעבר של גייסות. לכך היו תוצאות הרסניות על כלכלתה ועל מלאי הבתים הראויים למגורים. גל של פליטים מבסרביה, שסופחה לברית המועצות, הגדיל את מצוקת המגורים בערי רומניה. רומניה של סוף שנות ה-40 של המאה העשרים ותחילת שנות ה-50 "הרוויחה" מעליית יהודי רומניה דירות שהתפנו מדייריהן ומשרות שהתפנו עבור הדור הצעיר.

הנומנקלטורה הקומוניסטית ברומניה כללה יהודים רבים, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה הכללית, ומציאות זו הגדילה מאד את האנטישמיות הרומנית. השלטונות קיוו שיציאת יהודים מרומניה והקטנת האוכלוסייה היהודית יתרמו להקטנת המתח האנטישמי. התרת העלייה הייתה גם היענות לרצון המפורש של מרבית יהודי רומניה, רצון שהופגן בגלוי בהירשמות לעלייה[5], למרות הסנקציות שננקטו נגד הנרשמים ואפילו בהפגנות.

שייקה דן במדי צנחן בריטיים

אינטרסים ולחצים חיצוניים

בנושא יציאת יהודי רומניה היה המשטר הרומני חשוף ללחצים חיצוניים, קודם כל של ברית המועצות, שבתחילה לא התירה ליהודים לצאת ללא אישור ממנה. כשרומניה התחילה לנהל מדיניות חוץ עצמאית יותר, איבדו לחצי ברית המועצות מחשיבותם ולעומתם עלתה בחשיבותה ארצות הברית ונכונותה להעניק לרומניה מעמד סחר של מדינה מועדפת.

ארצות ערב הפעילו לחצים באמצעות ברית המועצות, אך גם ישירות על הממשל הרומני ואף איימו בניתוק יחסים מאורגן. בעקבות האיום הזה התחילו הרומנים לרשום באישורי היציאה, שניתנו ליהודים, מדינות יעד שונות, כדי לצמצם את המספר הרשמי של היוצאים לישראל. יהודי רומניה העולים לישראל כבר לא יצאו דרך הפלגה מנמל קונסטנצה, אלא ברכבת דרך בולגריה ויוגוסלביה עד טריאסטה ומשם הפליגו עם אוניות דוגמת מספיה לחיפה. דרך זו הייתה ארוכה יותר ויקרה יותר.

דמי מעבר בבולגריה

גם לאחר המלחמה, תנועת יהודי רומניה אל ארץ ישראל נזקקה למימון, שיסדיר את המעבר. ב-1947 החלו שייקה דן ואפרים שילה, שליחי המוסד לעלייה ב', בקיום מגעים עם שלטונות בולגריה בנושא הסדרת העלייה לארץ ישראל. הם נעזרו בקשריו של ד"ר ברוך קונפינו עם אנגל פסקלב, איש מנגנוני הביטחון הבולגרים, והציעו תשלום בדולר אמריקני לכל עולה. באוגוסט 1947 התקבל אישור למעבר עולים מג'יורג'יו שברומניה ומרוסה שבבולגריה לנמל בורגס והפלגתם בשתי ספינות לארץ ישראל. סטפן בוגדאנוב, ראש שירות הביטחון הבולגרי, אישר את ההפלגה בהנחייתו המפורשת של טרייצ'ו קוסטוב אשר דאג בהמשך לקבל את אישורו של גאורגי דימיטרוב. בסיוע הדוק של שירותי הביטחון הבולגריים הועברו 4,052 עולים מג'יורג'יו לבולגריה וב-26 בספטמבר הפליגו בשתי הספינות. 1,388 באונייה "גאולה" ו-2,664 באונייה "מדינת היהודים". הצלחת ההפלגה הובילה להרחבת מפעל העלייה מרומניה דרך בולגריה ולאישורו של קוסטוב להפלגת "הפאנים". עבור כל אחד מיהודי רומניה, שעברו דרך בולגריה, שולמה עמלה של עשרים דולרים אמריקאים. הכסף הועבר לממשלה הבולגרית דרך שווייץ[6]. בהפלגת "הפאנים" עלו גם 420 מיהודי בולגריה ובגינם שולמו סכומים גבוהים יותר שנעו מ-150 דולרים לכל "עולה מן המניין" ועד 350 דולרים לראש בגין אסירים פוליטיים, שבדרך כלל נכלאו בשל פעילותם בתנועה הציונית[7].

עולים אידאולוגיים

סמל המפלגה הקומוניסטית הישראלית

השלטונות הקומוניסטיים ברומניה ניסו להשתמש בעליית יהודים מרומניה לקידום האינטרסים של העולם הקומוניסטי, של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ולבסוף של רומניה והעומדים בראשה. בתחילה איפשרו השלטונות הקומוניסטיים עלייה לארץ ישראל במטרה לפגוע באימפריה הבריטית, כי היהודים בארץ ישראל נאבקו בשלטונות הבריטיים. לאחר הכרזת מדינת ישראל איפשרו השלטונות הרומניים עלייה של מי שנחשבו לאוהדי השיטה הקומוניסטית, כדי לחזק את המפלגה הקומוניסטית הישראלית. צעד זה נכשל לגמרי, מתוך קרוב לארבעת אלפים יהודים רומנים אוהדי המפלגה הקומוניסטית, שקיבלו היתר לעלות לישראל, רק כמאה הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הישראלית. השלטונות הקומוניסטים של רומניה התאכזבו מאד ועצרו את העלייה לישראל.

היציאה ההמונית

יהודים תמורת ציוד קידוח

עם התבססות השלטון הקומוניסטי ברומניה, נסגרו שעריה ונמנעה יציאת אזרחיה, יהודים ולא יהודים, פרט למעטים, שקיבלו אישורי יציאה על בסיס "איחוד משפחות". בסתיו 1949 הורעו יחסי רומניה-ישראל בעקבות נאום של דוד בן-גוריון בבת ים, שבמהלכו הואשמו הרומנים בעיכוב העלייה, התקפות של בן-גוריון ושל אמצעי תקשורת בישראל נגד אנה פאוקר (כונתה על ידי בן-גוריון "בת הרב מרומניה") והפגנה שארגנה התאחדות עולי רומניה מול המשלחת הדיפלומטית הרומנית במלון ירקון, בתל אביב[8]. בתגובה עצרו השלטונות הרומניים, ברגע האחרון, יציאת 240 עולים מנמל קונסטנצה באונייה הישראלית "אילת", שעגנה שם, והחלופה שהוצעה להם, הפלגה באונייה "טרנסילבניה", התעכבה, כי האונייה הייתה בתיקונים בנמל מרסיי, בצרפת[9].

כדי לחדש את העלייה פנו ישראל וגורמים יהודים שונים אל שלטונות רומניה וניסו למצוא איזה אינטרס רומני, שהם יוכלו לספק ואשר ישכנע אותם לחדש את העלייה. במקביל הפעילו יהודי רומניה לחץ על השלטונות, באמצעות הפגנות בהן תבעו אישורי יציאה לישראל. הנוסחה הגואלת נמצאה בהספקת ציוד אמריקאי לחיפושי נפט, שהרומנים נזקקו לו ולא הייתה להם גישה אליו בגלל אמברגו אמריקאי על הארצות הקומוניסטיות - היהודים סיפקו ציוד משומש אך תקין, והרומנים התירו לקראת סוף 1949 הירשמות היהודים לעלייה ויציאתם של כמה אלפי עולים כל חודש. העסקה הושלמה על ידי אפרים אילין, יצחק בן-אפרים ושייקה דן[10].

ההירשמות לעלייה תפסה תאוצה ותוך זמן לא רב נרשמו המוני יהודים, 60% מ-120,000 יהודי בוקרשט נרשמו לעלייה, 75% מתוך 35,000 יהודי יאשי והיו גם קהילות ש-90% מהיהודים נרשמו לעלייה.

דמי הפלגה

אוניית הנוסעים "טרנסילבניה" בשנת 1967
סמל הג'וינט - שילמו את הוצאות ההפלגה של העולים מרומניה עד שהתקציב אזל

בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים מיינו שלטונות רומניה את המבקשים לעלות לישראל. מי שנחשבו לגורמים מועילים (אקדמאים, בעלי מקצועות מבוקשים) בקשתם סורבה, ולעומתם גורמים פליליים, נכים וחולים כרוניים קיבלו אישור יציאה. עסקת ציוד הקידוח הסתיימה וגם היהודים, שרומניה הייתה מוכנה לוותר עליהם, התמעטו מאד והעלייה דעכה. ממשלת ישראל וגורמים יהודים שונים חיפשו דרכים לחידוש העלייה, אך המצב הבינלאומי, העימות בין הגוש הקומוניסטי, שכלל את רומניה, לבין ארצות הברית ובעלות בריתה (ישראל לא הייתה בעלת ברית רשמית של ארצות הברית, אך נחשבה כזאת), היה לרועץ לניסיונות אלה.

מכשול נוסף לעליית יהודי רומניה התגלה בהוצאות מימון ההפלגה. רומניה תבעה שהעולים יפליגו רק באוניית הנוסעים הרומנית "טרנסילבניה", אוניה, שבהתחלה הפליגה פעמיים בחודש עם כשש מאות נוסעים כל פעם ועבור כל נוסע נגבו 55 דולרים אמריקאים, מחיר כפול מהמחיר המקובל באוניות ישראליות - את עלות ההפלגה שילם הג'וינט. עם התגברות זרם היהודים המבקשים לעלות לארץ, הגדילו הרומנים את מספר ההפלגות ואת הצפיפות על סיפון האונייה וגם תבעו להעלות את מחיר ההפלגה ב-35 דולרים. ב-17 ביולי 1950 הגיעה "טרנסילבניה" לחיפה ועליה 1,410 עולים חדשים[11] ובסוף אוגוסט מספר המגיעים בהפלגה אחת עלה ל-1,806 עולים[12]. תקציב הג'וינט אזל ונטל התשלומים עבור ההפלגות עבר לממשלת ישראל שדנה בנושא. עבור הפלגות חודש אוגוסט 1950 שולמו לרומנים 412,500 דולר ותוספת של 35 דולר לכל מפליג הגיעה ל-262,000 דולר[13].

התביעה הרומנית לתשלום 90 דולר[14] עבור כל מפליג גרמה לדיונים בצמרת של ממשלת ישראל ושל הסוכנות היהודית - המתדיינים חיפשו דרכים להאט את העלייה מרומניה, כדי להקטין את מעמס התשלומים, אך חששו שזה עלול לגרום להפסקת העלייה משם. השר חיים משה שפירא אמר: "חייבים אנו לשלם כופר נפש. יש לנו עסק עם שודדים. זהו שוד תחת מסווה של כרטיס נסיעה"[15].

מסים ואגרות שהוטלו על היוצאים

בנוסף לכספים שנגבו עבור מתן אישורי יציאה ליהודי רומניה, הטילו השלטונות הרומניים מסים ואגרות על היוצאים. כל יהודי שהגיש בקשה ליציאה מרומניה חויב לוותר על האזרחות הרומנית ולשלם אגרת ויתור בגובה 1,000 לאי. כל מי שביקש לצאת מרומניה אולץ להשאיר בה את כל רכושו. מי שהיה לו בית משלו אולץ לתרום אותו למדינה, אך התרומה התקבלה רק לאחר שהבית שופץ לשביעות רצון השלטונות ושולמה אגרת התרומה למדינה.

השגריר הישראלי בבוקרשט, ראובן רובין, דיווח לשר העלייה, חיים משה שפירא ולסוכנות היהודית שעלויות הרישום בלבד מגיעות לחמישים דולר לאיש[16].

התלבטויות וחילוקי דעות

הפגנת יוצאי עיראק ממעברת קסטינה למניעת עצירת העלייה מבבל, רחובות 1950 - המדינה הצעירה התקשתה לשאת את קליטת שתי העליות הגדולות, מעיראק ומרומניה, בו-זמנית

מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים, שנכלאו בקפריסין ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק[15][17].

בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.

אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה[18].

יוזמה פרטית בחילוץ יהודים

בתקופה שבין קיץ 1952 ושלהי 1958 העלייה מרומניה נעצרה למעשה, אך עדיין היו בודדים שקיבלו אישורי עלייה. בחודש מאי 1958 סוכמה העסקה הראשונה בין הנרי יעקובר ובין רומניה, עסקה במסגרתה שוחררו מהכלא יהודים רומנים וקיבלו אישורי יציאה לישראל ובתמורה קיבלה רומניה גורי חזירים לא מסורסים מגזע דני משובח במיוחד (Landrace), שיצואם מדנמרק היה אסור[19].

הצלחת עסקה זו הובילה לעסקות נוספות בהן שוחררו יהודים בודדים מבתי כלא רומנים ואת התמורה סיפק יעקובר בסחורות של משק חי חקלאי, שרומניה הייתה מעוניינת לקבל. בהמשך פנה יעקובר לסוכן הרומני, איתו היה בקשר, גאורגה מרקו וביקש פגישה דחופה - בפגישה סיפר לו יעקובר שנציגים של שירות חשאי ישראלי פנו אליו והציעו לו להעביר לרומניה הצעה לעסקה של מתן אישורי יציאה ליהודים תמורת תשלום. העסקה הייתה אמורה להיות לא כתובה וחשאית. תחילה סירבו הרומנים, כשהם חוששים שההצעה היא פרובוקציה, אך ההצעה הוצעה שנית[20].

גאורגה גאורגיו-דז' וניקיטה חרושצ'וב

יהודים בסחר חליפין

ב-1958 ביקר ניקיטה חרושצ'וב ברומניה לרגל חתימתו על הסכם יציאת הצבא האדום מגבולות רומניה. במהלך ביקורו העלה בפניו גאורגה גאורגיו-דז' את נושא קבלת סחורות מהמערב תמורת מתן אישור יציאה לישראל ליהודים. חרושצ'וב שקל את הנושא והשיב קצרות: "סחורות בסדר, אבל לא כסף". בקרב יהדות רומניה פשטה השמועה, שעומדים לחדש מתן רישיונות עלייה ליהודים והם באו ועמדו בתור ענק לפני דלתות משרד הפנים הרומני, כדי להירשם לעלייה. התור, באורך קילומטר, גרם מבוכה לשלטונות, לכן נשלחו שוטרים לכוון את הממתינים בתור לרחוב צדדי. בתקופה שבין ספטמבר 1958 ומרץ 1959 נרשמו לעלייה כמאה ושלושים אלף יהודים[21].

הטיפול מהצד הרומני הוטל על "המנהלת הכללית למידע חוץ" (Direcţia Generală de Informaţii Externe) של הסקוריטטה[22]. החל משנת 1958 ועד לעלייתו של ניקולאה צ'אושסקו לשלטון שילמה ישראל עבור עליית יהודי רומניה במוצרי מזון ובתוצרת חקלאית[23]. העסקה הראשונה בוצעה באמצעות המתווך היהודי בריטי, הנרי יעקובר, שהציע לרומנים, בשם ישראל, הקמת חווה לגידול עופות, ברמת אוטומציה גבוהה, בתמורה למתן אישור יציאה ל-500 משפחות יהודיות. גאורגה גאורגיו-דז' אישר את העסקה והחווה הוקמה במועצה האזורית פריש, בקרבת בוקרשט. גאורגיו-דז' ביקר במקום, התלהב, נתן אישור לתת ל-500 המשפחות אישורי יציאה והזמין עוד חמש חוות כאלה, באותם תנאים. עד סוף 1964 קיבלו הרומנים חוות לגידול תרנגולות, חוות לגידול תרנגולי הודו, חוות לגידול חזירים, חוות לגידול כבשים וחוות לגידול בקר. החוות צוידו בבתי מטבחיים תואמים, מתקנים לאריזת הבשר, וסופקו גם כלי רכב מקוררים מתוצרת מרצדס להובלת הבשר. תוצרת החוות האלה הייתה מיועדת ליצוא למערב אירופה. בתחילת 1965 סופק גם מפעל ליצירת פתיתי תירס[24].

תקופת צ'אושסקו

ניקולאה צ'אושסקו

במרץ 1965 מת שליט רומניה גאורגה גאורגיו-דז' ובמקומו התמנה ניקולאה צ'אושסקו. המסחר ביהודים נשמר בסוד, עד כדי כך שעד עלייתו לשלטון של צ'אושסקו הוא לא ידע דבר על כך. צ'אושסקו קבע שהנושא שערורייתי והורה להפסיק אותו, פיטר את הגנרל שעסק בכך וצמצם מאד את אישורי היציאה ליהודים. כעבור שנתיים שינה צ'אושסקו את דעתו והתעניין אם יעקובר עדיין חי. לפי הוראתו של צ'אושסקו חודש הקשר עם יעקובר, הגנרל הרומני, שהודח, הובא מחדש והועלה בדרגה, אך הפעם לא הסתפק צ'אושסקו בסחר חליפין, הוא תבע תשלום במטבע זר.

כשיעקובר נפטר ממחלת הסרטן, המשיך במקומו את המגעים סוכן ישראלי יליד רומניה. ההסכם נשאר לא כתוב וחשאי, אך נכנסו לפרטים, כשנקבע מחירון לעולים. המחירים נעו בהתאם לרמות ההשכלה, משלחי היד, הגיל, המצב המשפחתי, המצב הבריאותי ועוד. המועמדים לעלייה חולקו ל-4 קטגוריות, A, B, C ו-D - בקטגוריה A נכללו בעלי הסמכה אקדמית, בקטגוריה B היו הסטודנטים, בקטגוריה C הפועלים ובקטגוריה D היו הבלתי מועסקים והילדים. המחירים היו בהתאם לקטגוריה ונעו מ-497$ לקטגוריה D,‏ 600$ לקטגוריה C‏, 1700$ לקטגוריה B עד 3000$ לקטגוריה A[21]. למקרים מיוחדים של בעלי הכשרה מיוחדת או בעלי תפקידים גבוהים בממשל הרומני, נקבעו מחירים מיוחדים, גבוהים יותר. כל שנה נערך משא ומתן מחודש לקביעת מכסת היהודים, שיורשו לעלות ומחיריהם - הרומנים העלו את המחירים בהדרגה. ביולי 1978 המחירים נעו בין 2,000$ ל-50,000$ וכמה מקרים ננקבו מחירים שהגיעו עד רבע מיליון דולרים[25].

הצלחת הסחר ביהודים פתחה את התיאבון של צ'אושסקו ולפי הוראותיו נפתח מסלול מקביל של מכירת גרמנים רומנים למערב גרמניה ובהמשך גם מכירות של בני מיעוטים נוספים, יוונים, ארמנים ואפילו רומנים עם קרובי משפחה בארצות המערב, שהיו להם האמצעים והיו מוכנים לשלם עבור הגירת בני משפחתם.

על פי מקורות שונים, בתקופת צ'אושסקו, בשנים 1968 - 1989, נמכרו 40,577 יהודים תמורת כ-112,000,000 דולר[26].

צורת התשלום

התשלומים עבור היתרי ההגירה ניתנו בהמחאות, שהופקדו בבנקים במערב אירופה או באמצעות מזומנים במטבע זר. שליחים יהודים (אחד הידועים היה שייקה דן) העבירו מזוודות עם כסף מזומן לידי נציגים רומנים, ביניהם גנרל גאורגה מרקו, שנשא דרכון דיפלומטי. באחת הפעמים שכח הגנרל הרומני בשדה התעופה של ציריך מזוודה, שהכילה מיליון דולרים במזומנים - חשיפת תוכן המזוודה איימה לפוצץ את מעטה החשאיות סביב העסקאות האלה[27].

הטבות נוספות

'שוט מטאור' (צנטוריון) מוצג במצעד יום העצמאות שהתקיים בתל אביב ב-1965. טנק דומה סיפקה ישראל לרומניה במסגרת מאמציה לשכנע את הנהגתה להתיר יציאת יהודים לישראל

צ'אושסקו לא הסתפק בתשלום עבור כל יהודי, תשלום במחירים שהלכו והאמירו, הוא תבע וקיבל הטבות נוספות. תמורת אישורי העלייה נתבעו מדינת ישראל והארגונים היהודים לתמוך בבקשת רומניה לקבלת מעמד של מדינה מועדפת בסחר עם ארצות הברית ולהעניק לה הלוואות לזמן ארוך בריבית מוזלת ולייבא מרומניה סחורות לא מבוקשות.

צ'אושסקו, יחד עם טיטו, יזם תעשיית נשק מקומית, תבע עזרה בהשגת טנקים חדישים, כדי שיוכלו להעתיק את התוכניות ולחקות אותם ואכן סופק להם טנק "צנטוריון". במקביל סיפקו הגרמנים, מסיבות דומות, טנק "לאופרד 1".

עריקתו של יון מיחאי פצ'פה וגילוייו

יון מיחאי פצ'פה, מי שהיה ראש שירות ביון החוץ של רומניה, ערק בשנת 1979 למערב. הוא נכנס לשגרירות ארצות הברית בבון, לאחר ששלח מסר לקנצלר הגרמני הלמוט שמידט, והוטס בחשאי לארצות הברית. הנשיא ג'ימי קרטר אישר בעצמו את בקשת המקלט המדיני שלו. פצ'פה היה בין שותפי הסוד בנושא פדיון יהודי רומניה ונוצר חשש שחשיפת העסקאות בין רומניה ובין ישראל תביא לעצירת העלייה מרומניה. פצ'פה, שנחקר בארצות הברית, מסר פרטים על הנושא, פרטים שהוצגו בפני הנשיא קרטר בספטמבר 1978. ממשל ארצות הברית פנה לישראל וביקש הבהרות. בדצמבר 1978 פנה שגריר ישראל בארצות הברית אל פצ'פה וביקש ממנו לא לחשוף ברבים את מערך היחסים בין ישראל ובין רומניה - פצ'פה סירב ופרסם מאמר בוושינגטון פוסט.

ב-1987, לקראת יציאת ספרו של פצ'פה, "אופקים אדומים", פנה אל פצ'פה משה ארד, שגריר ישראל באותו זמן בארצות הברית ויליד רומניה בעצמו, וביקש ממנו לא לכלול פרשיות אלה בספרו - גם בקשה זו נדחתה על ידי פצ'פה[28].

אחרי המהפכה

המהפכה הרומנית שמה קץ להגבלות ההגירה מרומניה ובכך נפסקה מכירת מהגרים פוטנציאליים. לאחר התייצבות המשטר הדמוקרטי ברומניה, בהדרגה, אושרו השמועות על התשלומים ששולמו בעבר עבור הגירתם של בני מיעוטים שונים. היסטוריונים החלו לבדוק בארכיונים ולכתוב מחקרים וספרים בנושא ויחד עם הידיעות המאושרות החלה גם ביקורת על התופעות. ראדו יואניד, שחקר את הנושא וכתב על כך ספר, טען שהשלטונות לא הקשו עליו ונתנו לו נגישות למסמכים[29]. למרות האמור לעיל שלטונות רומניה עדיין לא שחררו את המסמכים הנוגעים בדבר לרשות הציבור הרחב, חרף הזמן הרב שכבר חלף.

על בסיס ממצאי ספרו של ראדו יואניד, הפיק במאי הסרטים הרומני ראדו גבראה, בשנת 2012, סרט תיעודי בשם "יהודים למכירה" (Evrei de vânzare), שזכה להקרנות רבות.

ב-1 במאי 1997, בבוקרשט, במהלך ביקורו של שר החוץ הגרמני, קלאוס קינקל, התנצל שר החוץ הרומני, אדריאן סוורין, בפני גרמניה ובפני המהגרים הגרמנים מרומניה על ממכר המהגרים הגרמנים[30] - לא הייתה התנצלות דומה כלפי ישראל והמהגרים היהודים.

סטטיסטיקה

השנה מספר היוצאים השנה מספר היוצאים השנה מספר היוצאים השנה מספר היוצאים השנה מספר היוצאים
1948 24,780 1956 729 1964 24,244 1972 2,627 1980 1,093
1949 13,602 1957 665 1965 9,817 1973 3,617 1981 1,001
1950 46,171 1958 8785 1966 3,044 1974 3,231 1982 1,551
1951 39,046 1959 9670 1967 731 1975 2,007 1983 1,310
1952 3759 1960 9262 1968 215 1976 1,996 1984 1,996
1953 92 1961 20,800 1969 1,394 1977 1,380 1985 1,358
1954 70 1962 9,149 1970 5,265 1978 1,172 1986 1,327
1955 253 1963 11,473 1971 1,651 1979 996 1987 1,671[31]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Radu Ioanid, Ransom of the Jews: The Story of Extraordinary Secret Bargain Between Romania and Israel (באנגלית)
  • Teșu Solomovici, Securitatea și evreii, Editura TEȘU, București, 2004 (ברומנית)
  • Ion Mihai Pacepa, Orizonturi roșii, Editura Venus, București, 1992 (ברומנית)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Carp, Matatias: Cartea neagră. Suferințele evreilor din România: 1940—1944, vol. III עמוד 417: Transnistria, Dacia Traiană (Socec), București, 1947 (ברומנית)
  2. ^ st Ion C. Butnaru, Waiting for Jerusalem: Surviving the Holocaust in Romania, Westport, CN: Greenwood Press, 1993, pp. 83 –84.
  3. ^ אהרן הטסגי, קזבק, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1945, עמ' 10 8.
  4. ^ שער החליפין של הלאו הרומני בדצמבר 1944 היה 4,830 לאי לדולר [1] וערכו בשנת 2005 חושב לפי המחשבונים באתר www.measuringworth.com.
  5. ^ ברומניה באותה תקופה היה שלטון קומוניסטי בירוקרטי. כדי להגר מרומניה היו צריכים לקבל אישור שלטוני, וההירשמות הייתה למעשה בקשה לקבלת האישור, בקשה המלווה במילוי טפסים רבים ומסירת מידע רב על המבקש ומשפחתו. לא היה שום ביטחון שיתקבל מענה לבקשה במועד כלשהו: היו נרשמים שזכו למענה חיובי כעבור חודשים או שנים, היו אחרים שקיבלו מענה שלילי, והיו גם רבים שלא קיבלו כל מענה.
  6. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1949-1939, הוצאת עם עובד, 2004, עמודים 228-226, 244. לעניין 20 הדולרים: ראו: הערת שוליים 48 עמוד 348 וכן עמוד 244 המתבסס על דו"ח 2503/8 של אהוד אבריאל לגולדה מאיר.
  7. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1949-1939, עמוד 230. לפי עדותם של אפרים שילה וסטפן סטפנוב, איש שירותי ביטחון הפנים הבולגריים.
  8. ^ בן גוריון מאשים ב"השתעבדות", על המשמר, 30 באוקטובר 1950
  9. ^ שני ה"אגוזים" של ישראל, מעריב, 20 באוקטובר 1949
  10. ^ על החתום: אפרים אילין
  11. ^ הגיעה השיירה הגדולה ביותר של יהודי רומניה, על המשמר, 17 ביולי 1950
  12. ^ 1806 עולים בשיירה מרומניה, על המשמר, 28 באוגוסט 1950
  13. ^ תקציב מדינת ישראל לשנה 1950-1951 היה 59,465,000 לירות ישראליות והלירה הארץ ישראלית הייתה שוות ערך לשלושה דולרים בערך.
  14. ^ בשנת 1949 הוצע למכירה מגרש בן 450 מטר בתל ליטווינסקי במחיר 500 לירות ארץ ישראליות ומגרש בן דונם אחד בהרצליה ד' במחיר 600 לירות ארץ ישראליות. לירה ארץ ישראלית הייתה שווה כשלושה דולרים
  15. ^ 15.0 15.1 דבורה הכהן, העלייה מרומניה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  16. ^ מכירת היהודים לא התחילה בתקופתו של צ'אושסקו (ברומנית)
  17. ^ רגעים היסטוריים
  18. ^ עם העולים מרומניה, דבר, 22 בפברואר 1952
  19. ^ Laura Mitran, CNSAS: Listele celor cumpăraţi din România, liste ale lui Schindler şi de cumpărături ale dictatorilor (ברומנית)
  20. ^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 38
  21. ^ 21.0 21.1 יגאל אבידן, ‏"לכל איש יש מחיר", באתר ישראל היום
  22. ^ רזבאן מיכאיו, "ההגירה או מכירת היהודים" (ברומנית)
  23. ^ מאמר בעיתון "האמת" (Adevărul) על מכירת יהודי רומניה (ברומנית)
  24. ^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמודים 39 - 38
  25. ^ Mihai Pacepa, Orizonturi roșii עמוד 39
  26. ^ מכירת אנשים מקור לאוצר השטן (ברומנית)
  27. ^ Evrei la bucata: 2.200-3.300 de dolari (ברומנית)
  28. ^ מכירת אנשים מקור לאוצר השטן (ברומנית)
  29. ^ ראיון עיתונאי עם ראדו יואניד (ברומנית)
  30. ^ המיעוט הגרמני 1997 באתר של המכון ללימוד בעיות המיעוטים הלאומיים (ברומנית)
  31. ^ Buletinul Centrului, Muzeului şi Arhivei Istorice a evreilor din România עמוד 22 (ברומנית)
ערך מומלץ
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פדיון_יהודי_רומניה&oldid=739888"