מקס סנדרצקי
ד"ר מקס סנדרצקי (בגרמנית: Max Sandreczky; 1839 - 22 ביוני 1899) היה רופא ילדים, כירורג, מיילד ואיש אשכולות גרמני, שחי בירושלים במחצית השנייה של המאה ה-19. מפעלו החשוב ביותר היה הקמת בית החולים לילדים מריאנשטיפט (Kinderhospital Marienstift - בית החולים לילדים של הקרן על שם מריה) בירושלים, וניהולו במשך 28 שנים, עד יום מותו.
ראשית דרכו
סנדרצקי נולד למשפחה ממוצא בווארי, באי סירוס שביוון ב-1839, בתקופה בה שימש אביו קארל סנדרצקי כשופט באותו אי, מטעם אותון, מלך יוון. בילדותו עקרה המשפחה לירושלים, לאחר שאביו מונה למזכיר החברה המיסיונרית הכנסייתית בירושלים. לצד עיסוקו הרשמי, עסק האב גם בחקר ארץ ישראל, והיה הראשון שזיהה את העיר הקדומה מודיעים.
משפחת סנדרצקי התרחבה מאד והגיעה לכדי 12 ילדים, אולם חמישה מהם נפטרו בגיל רך ונקברו יחד בהר ציון. על מצבותיהם, שנחשפו בראשית שנות האלפיים, כתב האב "אין לבכות". נראה כי גישתו זו משקפת את המציאות בירושלים באותה עת, שבה תמותת התינוקות הייתה גבוהה, ואובדן כזה לא היה יוצא דופן. מקס הצעיר, לעומת זאת, סירב לקבל את הדין, והחליט להיות רופא ילדים בבגרותו, ולשנות את המצב.
בהיותו בן 20 פנה סנדרצקי ללימודי רפואה באוניברסיטת מינכן ובאוניברסיטת וירצבורג שבגרמניה, שם התגורר כמה שנים. עם תום לימודיו השתלב כאסיסטנט במרפאת ילדים במינכן, ובהמשך התיידד עם הקאנצלר ביסמרק, הצטרף לשורותיו והפך ב-1866 לרופא בית החולים של הצבא הפרוסי. זמן קצר לאחר מכן נישא ליוהנה אלידה הוף ההולנדית, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים. הוא היה הרופא הגרמני הראשון שעבד בבית החולים הגרמני בירושלים (שהיה באותה תקופה בעיר העתיקה). לזוג נולדו בירושלים ארבעה ילדים: אנה, הילדה, מריה ואלברכט.
בית החולים בירושלים
ערך מורחב – בית החולים לילדים מריאנשטיפט
במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.
בית החולים מריאנשטיפט נוסד ברחוב הנביאים בירושלים, והיה בית החולים לילדים היחיד במזרח התיכון, ובין היחידים מסוגו בעולם. הוא היה חלוץ בשטחי רפואה רבים וההיגיינה בו נשמרה באופן קפדני, בניגוד לבתי החולים באותה עת. סנדרצקי טען כי כדי לרפא ילד, יש לדאוג גם לרוחו ולא רק לגופו. בשל כך עודד פעילות חווייתית בבית החולים כמו שירה ונגינה, משחק בצעצועים, הצגה וריפוי בעיסוק, וכן התיר לאמהות ללון לצד ילדיהן המאושפזים, דבר שהיה חריג מאוד באותה התקופה. הדבר משך לבית החולים חולים רבים, ופעלו של סנדרצקי זכה להערכה כה רבה, עד כי הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני העניק לו תואר של כבוד. משפחת סנדרצקי כולה גויסה לתפעול בית החולים: סנדרצקי עצמו היה המנהל, הרופא הראשי והמנתח היחיד; אשתו שימשה כאחות הראשית ומנהלת משק הבית; שלוש הבנות שימשו כאחיות, לאחר שעברו הכשרה בגרמניה; והבן אלברכט יצא להשתלם בלימודי רפואת ילדים בגרמניה, כדי להשתלב בצוות הרפואי של בית החולים. סנדרצקי ומשפחתו לא קיבלו שכר על עבודתם, אך התגוררו בתחומי מבנה בית החולים.
סנדרצקי טיפל בילדים בני כל הדתות ללא אפליה ובלי כל מטרות מיסיונריות. הקהילה היהודית בירושלים התייחסה אליו בתחילה בחשש ובחשדנות, אך השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.[1]
ניסיון רפואי
על פי הדו"חות השנתיים של בית החולים, המחלות הנפוצות ביותר שבהם טיפל היו מלריה, גרענת, צרעת, קדחת שגרונית, חצבת, שעלת, זיהומים טפיליים, אבעבועות רוח, אבעבועות שחורות, דיפתריה, דלקת קרום המוח, אוסטאומיאליטיס (דלקת בעצם) ודלקות במערכת העיכול.
עסק במגוון רחב של טיפולים כירורגיים - ניתוחים לטיפול באוסטאומיאליטיס, בגרענת, במקרי טראומה כולל כוויות, בניתוחי בקע, בכריתת מעי דק, בקולוסטומיות, בכריתת בלוטות לימפה לחולי שחפת, בקטיעות, בכריתת שקדים ובניתוחים לתיקון של שפה שסועה ושל צניחת חלחולת. בתקופה שבה עבד בבית החולים הגרמני בירושלים (שהיה אז בעיר העתיקה), ביצע בהצלחה כריתת קיבה למבוגר שסבל מסרטן הקיבה. ההרדמה בניתוחים בוצעה לרוב על ידי בנותיו.
אחרית ימיו
בשנת 1899, בהיותו בן 60, חלה סנדרצקי במחלת כליות קשה, דבר שהקשה עליו לנהל את בית החולים. מחלתו הממושכת גרמה לו לדיכאון ולחשש שמא יהפוך לנטל על משפחתו, ולא יוכל להמשיך לטפל בחולים. בנוסף, השלטון העות'מאני הערים קשיים על פעילותו של בית החולים, בעקבות הלשנות והתססה של המיסיון בירושלים, שכעס על חוסר שיתוף הפעולה של סנדרצקי עם מטרותיו הדתיות.
בליל 22 ביוני 1899 יצא סנדרצקי מביתו, ירד לקבר בני חזיר שבנחל קדרון ובשעת בוקר מוקדמת ירה בעצמו בלב. הוא השאיר אחריו צוואה מפורטת, בה ביקש להימנע מהספדים על קברו, ורק להזכיר כי היה "משרת הא-ל ואוהב האדם". בצוואתו ביקש מהפְּרוֹבְּסְט (ראש הכנסייה הלותרנית המקומית) לדאוג לבני משפחתו ולרוקח היהודי הצעיר ששירתו נאמנה. הוא נקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון. התדהמה על מותו הייתה גדולה, ובאופן חריג ביותר התבטאה במודעות אבל שתלתה הקהילה היהודית בירושלים, ובמאמרי הספד נרחבים בעיתונות העברית.
בית החולים מריאנשטיפט המשיך לפעול במשך חודשים ספורים לאחר מותו, עד שנסגר לבסוף אחרי 28 שנות פעילות בשנת 1900. המשפחה עקרה לגרמניה, והבן אלברכט הפך לרופא ראשי בצבא הפרוסי. הדוכסית מריה תמכה ביוהנה סנדרצקי באמצעות מלגה שנתית, אולם מחלת הסוכרת הכריעה אותה והיא נפטרה זמן קצר לאחר מות בעלה. לזכר הזוג סנדרצקי הקימה הדוכסית מחלקת ילדים בת ארבע מיטות בבית החולים הגרמני של האחיות הדיאקוניסיות בירושלים, אך חלומו של סנדרצקי לבית חולים לילדים בירושלים לא קם שוב.
לקריאה נוספת
- שמואל ניסן ואיתי בחור, ד"ר מקס סנדרצקי ובית החולים לילדים מרינשטיפט ירושלים, הוצאת איתי בחור, זכרון יעקב 2011
קישורים חיצוניים
- מצגת מאת פרופ' שמואל ניסן, שחקר את תולדותיו של סנדרצקי
- ירושלים בת קיימא – מידע על סנדרצקי ועל בית החולים בירושלים
- אתר הערה 11 - מידע נוסף על סנדרצקי ועל בית החולים
- תום שגב, שיעור היסטוריה, ללא הבדל, באתר הארץ, 3 באפריל 2011
- אלי אשד, בית החולים לילדים הראשון במזרח התיכון וביבשת אסיה כולה כולה, אתר יקום תרבות, 23 באפריל 2011
- Shemuel Nissan and Petra Martin, Max Sandreczky: A Pediatric Surgeon in 19th Century Jerusalem (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ פנחס גרייבסקי, ספר היישוב העברי מחוץ לחומת העיר, הוצאת סלומון, תרצ"ט. עמ' 9-10
