בית היתומים דיסקין
 | |
| בית דיסקין בלילה |
בית היתומים דיסקין הוא מתחם מוסדות ובית יתומים בירושלים השוכן כיום בשכונת גבעת שאול.
בית היתומים הוקם בירושלים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בשנת 1880 על ידי הרב יהושע לייב דיסקין (1819–1898), מן הבולטים במנהיגי יהדות אירופה, אשר כיהן ברבנות בחשובות שבקהילות ליטא, ועם עלותו לארץ ישראל ב-11 ביולי 1877 (ראש חודש אב תרל"ז) היה לאחד האישים המרכזיים בירושלים, אשר הטביע את חותמו על היישוב הישן ומעבר לו. אשתו שרה סוניה דיסקין, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים, ואיתה הקים את בית היתומים דיסקין[1].
היסטוריה
רקע
ירושלים בתקופה העות'מאנית הייתה עיר מוכת עוני, מחלות ושכול. ילדים רבים מצאו את עצמם ללא אב או אם, ללא בית וסביבה תומכת. אמנם, בירושלים פעלו אז מספר בתי יתומים, אך מרביתם היו בתי יתומים נוצריים. כך בית היתומים שנלר (נוסד 1860) מיסודו של המסיונר השווייצרי לודוויג שנלר (אשר נועד ליתומים ערבים אך עם הזמן קיבל גם ילדים יהודיים). הסניף לבנים של מנזר האחיות ציון בבנין רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד (נוסד 1876). מנזר סן ונסן דה-פול הוותיק, מרביתם אף היו בעלי אופי מסיונרי במובהק.
הרב דיסקין, אשר נוכח מקרוב "כי נמצאים ילדים חובקי אשפתות ... ערומים ויחפים, וישאל: בני מי אלה ? ויגידו לו כי הם יתומים בלי אב או בלי אם, ומחמת עניים אין להם מקום"[2] נטל על עצמו את הטיפול ביתומי ירושלים.
הקמה
תחילה אספם אל ביתו, ומשצר המקום, שכר עבורם מבנים בעיר העתיקה. מטרתו של בית היתומים הייתה לטפל בילדים יתומים או כאלו שהוריהם לא היו מעוניינים להמשיך לגדלם, אך ביקשו להעניק להם חינוך מסורתי ולמנוע את העברתם לחוגי המסיון. במוסד התגוררו בנים בלבד. במהלך השנים הגיעו למקום גם יתומים ועזובים מרקע שאינו דתי אך משפחתם ביקשה להעניק להם חינוך דתי. הרב שמואל הומינר סייע למוסד בשנותיו הראשונות וגייס כספים רבים להפעלתו.
בתחילת המאה העשרים
המוסד המשיך לפעול גם לאחר מותו של הרב דיסקין, על ידי בנו, הרב יצחק ירוחם דיסקין[3]. בשנת 1907 עבר בית היתומים לרחוב הנביאים[4].
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הוקם בחצר בית דיסקין בחסות נשות הדסה מוסד לנערות יתומות, "מעון עליזה". בשנת 1923 עבר מעון עליזה אל מאיר שפיה, בניהולה של חוה בורודובסקי, אחותו של דב הוז[5] .
בהמשך נרכש מגרש בראש גבעה בשכונת גבעת שאול במערב ירושלים, ובשנת 1927 עבר בית היתומים לבניין החדש[6]. המבנה המפואר והרחב, שיכל לאכלס כ-500 יתומים, תוכנן על ידי האדריכל יהושע צבי טבצ'ניק בצורת ח' הפוכה. הוא נבנה בסגנון אקלקטי ובשילוב אלמנטים מזרחיים, מערביים ועתיקים, ובדומה למבנים אחרים שנבנו בסגנון הארץ ישראלי ניסה ליצור אדריכלות עברית ששואבת השראה מהמזרח ומהמסורת היהודית.
על הנהלתו של המוסד נמנו הן אישים מהיישוב הישן והן חברי המזרחי[7]. למדו בו גם ילדים שלא מרקע דתי, אף שהלימודים היו תורניים והתקיימו בעברית וביידיש.
במהלך מאורעות תרפ"ט תקפו ערבים חמושים מליפתא ומכפרים אחרים בסביבה את מבנה בית היתומים הגדול, אליו נסוגו מרבית תושבי השכונה. התוקפים נהדפו כמה פעמים בידי מגינים מגבעת שאול וסטודנטים אנגלים מאוניברסיטת אוקספורד שהתנדבו לסייע וחומשו על ידי השלטון הבריטי[8][9], וכן על ידי כוחות משטרה שהוזעקו מתחנת מחנה יהודה. בהתקפות נהרגו עובד מבית היתומים, שניים מתושבי השכונה וקצין בריטי[3].
לאחר הקמת המדינה
ב-1949 פרסם כתב העיתון "יום יום", זאב תדמור, סקירה בעקבות ביקורו במקום. על פי תיאורו, הילדים חיו בהזנחה מוחלטת, ללא צעצועים וספרים וסבלו מעונשים שכללו אלימות פיזית קשה. בעקבות בפרסום החל קמפיין ציבורי להקמת ועדת חקירה[10][11]. כתוצאה מהכתבה התעוררה סערה והוטחו האשמות קשות במפקח על הבית, מוטל רלב"ג[12]. מנגד הגנה עליו העיתונות החרדית. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט יהושע אייזנברג שכללה את מנכ"ל משרד החינוך ברוך בן-יהודה ואישים נוספים הוקמה ב-28 במרץ 1949[13].
מסקנות הוועדה פורסמו ב-9 באוקטובר 1949 ואישרו את רוב הטענות על תת תזונה, הזנחה, היעדר צעצועים, משחקים וטיולים ועל ענישה פיזית קשה ביותר[14]. בעקבות פרסום מסקנות הוועדה, משרד החינוך החליט לכפות על המוסד שינוי מנהלי כולל[15], אך מנהלי המוסד סירבו ליישום אותה והוחלט להעמיד אותם לדין[16], בבית המשפט המחוזי בירושלים[17][18]. במהלך המשפט הצדדים הגיעו להסכם פשרה. ההסכם שנחתם עם ההנהלה הקיימת של המוסד, למעשה ביטל את ההמלצה הראשונה והעיקרית של ועדת החקירה: לבחור הנהלה חדשה למוסד, במקום זו האחראית למצב. מסקנותיה והמלצותיה האחרות של ועדת החקירה נתקבלו בהסכם הפשרה על ידי שני הצדדים. ההמלצות חולקו על פי שלושת תחומי העבודה לשלושת המשרדים: ענייני בריאות והיגיינה למשרד הבריאות, הסדרי החינוך והפיקוח עליו למשרד החינוך והתרבות, הטיפול בפנימיה ובחיי החניכים אחרי שעות הלימוד למשרד הסעד. כל אחד מהמשרדים חייב היה לפקח על שטח פעולתו, והיה רשאי על פי ההסכם לתת הוראה לתיקון או שינוי בניהול המוסד במסגרת שטח פעולתו ובמסגרת המלצות הוועדה[19]. בנוסף התגלה במהלך הפרשה שאדם שעבד כחייט במוסד ביצע מעשים מגונים במספר תלמידים והורשע[20].
פרשת ישראל ויניק
בשנת 1962, נחשפה פרשה בה נחטף ילד בשם ישראל ויניק מבית היתומים דיסקין למושב קוממיות[21]. ויניק לא היה יתום אך הגיע למוסד ב-1956, לאחר שמורה בישיבה סמוך לבית אמו ביפו, שכנע אותה למסור אותו למוסד, כדי שיקבל חינוך וכלכלה. אביו עזב את המשפחה ואמו והייתה דלת אמצעים, והסכימה מאחר שהובטח להם שתוכל לבקרו מתי שתרצה, והוא יוכל לחזור לביתו בשבתות וחגים. אחרי שנתיים בדיסקין נאמר לויניק שכל משפחתו התנצרה ועזבה את הארץ, ויש להעביר אותו למקום אחר. כך הגיעה למושב קוממיות שם שהה בביתו של הרב בנימין מנדלזון[22]. לאחר 4 חודשים בקוממיות פגש ישראל ויניק במקרה באחיו הבכור שהגיעה למושב בתור פועל, והתברר לו שמשפחתו לא התנצרה והם מחפשים אחריו. מיד אחר כך הועבר לישיבה בכפר אתא, אך הוא ברח משם בשנת 1961 וחזר למשפחתו[23]. הפרשה נחשפה בעקבות פרשת יוסל'ה שוחמכר, ילד אחר שהוסתר במושב קוממיות[24][25]. ישראל ויניק ואמו תבעו פיצויים מהמעורבים בחטיפתו[26], וגם נפתח משפט פלילי נגד הרב מנדלזון ושלושה נאשים נוספים על חטיפת ויניק ויוסל'ה שוחמכר[27]. במהלך המשפט לא הכחיש הרב מנדלזון שלקח חלק בחטיפתו של ישראל ויניק, וטען שהמטרה הייתה להציל אותו מהמיסיון הנוצרי, מאחר שאביו החורג התנצר ועזב את הארץ[28]. המשפט הפלילי על חטיפת וירניק בוטל לאחר שעד התביעה הראשי בפרשת שוחמכר חזר בו וטען שמסר עדות שקר, החליט היועץ המשפטי לממשלה לבטל את המשך המשפט על חטיפת וירניק[29].
במאה ה-21
במרץ 2020, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אישרה תוכנית פיתוח בשטח בית היתומים שכוללת הקמת 3 מגדלי מגורים בני 24 קומות, בהם 272 יחידות דיור, מבני ציבור ושטחי מסחר, תוך שימור המבנה ההיסטורי[30]. במאי 2020, הורתה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה להנמיך את גובהם של 3 מגדלי המגורים המתוכננים ל-15 קומות[31].
קרן היתומים
בשנת 1977, במטרה להבטיח את עתידו של המוסד כבית יתומים, נרשם "בית המחסה הגדול ליתומים דיסקין" כהקדש ציבורי ברשם ההקדשות. מטרותיו כפי שנרשמו בפנקס ההקדשות היה: "ייסוד בית יתומים במטרה לחנך ולכלכל יתומים ועזובים בישראל". בשנת 1996 ערך רשם ההקדשות ביקורת במוסד ומצא כי בשנת 1995 חולקה תרומה בסך 2.7 מיליון שקל לתלמידי כולל ולבעלי תשובה, אשר לכאורה אינה תואמת את מטרות ההקדש (תמיכה ביתומים ונזקקים). בעקבות הביקורת הגיש רשם ההקדשות כתב תביעה, בו נטען כי במקום לסייע ליתומים בכסף הנתרם עבורם, משתמשים מנהלי בית היתומים בתרומות למימון 11 עמותות תורניות, בתי תלמוד וישיבות. בכתב התביעה נאמר כי: "הנאמנים, העומדים בראש הקדש יוקרתי, רב היקף ובעל תקציבים גדולים מאוד, הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם וניהלו את תקציבו הגדול של ההקדש לצורך מימוש תפיסת עולמם ולמטרות זרות נוספות, עד שהמוסד על-שם דיסקין הוא היום מרכז לישיבות ולא בית יתומים". בית היתומים שכר את שירותיו של עורך הדין יעקב ויינרוט, ובשנת 2000 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, על-פיו ייפתח הקדש נוסף בשם "קרן היתומים על-שם דיסקין", שאליו יוזרמו כספי התרומות הספציפיות. מאז משמש מבנה המוסד באופן רשמי לבית לישיבות חרדיות ופנימייה לנערים (כמרכז למספר מוסדות חינוך) שאינם מיועדים ליתומים בלבד[32].
קישורים חיצוניים
- ליטל לוין, היום לפני 61 שנים: מה מתרחש בבית היתומים "דיסקין"?, באתר הארץ, 16 במרץ 2010
הערות שוליים
- ^ על הרבנית ראו נ' אריאל, אשה בהנהגת היישוב הישן במאה הי"ט: הרבנית מבריסק, טללי אורות ב (תש"ן) עמ' 41-64.
- ^ 'תולדות אלופי', אורנשטיין יעקב, ינואר 1898
- ^ 3.0 3.1 משה ארנוולד, מבצריה של ירושלים, סגולה - כתב עת ישראלי להיסטוריה ולידיעת הארץ 85, תשע"ז, עמ' 66
- ^ בית היתומים דיסקין, הארץ, 24 ביוני 1921
- ^ נדב מן, בית היתומים שהפך לכפר נוער, באתר ynet
- ^ העברת בית היתומים דיסקין לבנינו החדש, דואר היום, 4 באפריל 1927
- ^ דו"ח ועדת חקירה ממלכתית סעיף ב 1, עמוד 14
- ^ נסיון לחדור לגבעת שאול, דואר היום, 2 בספטמבר 1929
- ^ מ. אביגילי, תקיעת שופר בחצות ליל שבת, הצופה, 1 באוגוסט 1969
- ^ י אופיר, שערורית בית היתומים דיסקין בישרושלים, חרות, 6 במרץ 1949
- ^ לפרשה העגומה של בית היתומים דיסקין, קול העם, 15 באפריל 1949
- ^ תמונות מבית היתומים על שם דיסקין, קול העם, 22 באפריל 1949
- ^ טרם נגבו עדויות בחקירה על בית היתומים דיסקין בירושלים, קול העם, 13 ביוני 1949
- ^ בית -היתומים "דיסקין" אנו ראוי לחנך ילדים, על המשמר, 23 בנובמבר 1949
הנהלת בית היתומים דיסקין בירושלים ממשיכה בהתעללותה, הארץ, 9 ביוני 1950 - ^ הממשלה מטפלת בענין דיסקין, דבר, 20 ביוני 1950
- ^ "המחנכים" בבית היתומים דיסקין ייתעבו לדין, קול העם, 7 בדצמבר 1950
- ^ פרשת בית היתומים דיסקין תועלה בדין, מעריב, 22 בפברואר 1951
- ^ פרשת 'דיסקין' בבית המשפט המחוזי, הארץ, 11 במרץ 1951
- ^ כך מכינים יתומים לחיים, הארץ, 26 בינואר 1954
- ^ מאסר שנתיים על מעשים מגונים, דבר, 10 במרץ 1950
- ^ ויניק נחקר על המכתבים לאמו ולמדריכי "דיסקין", הצופה, 17 ביוני 1962
- ^ ישראל ויניק מספר על פרשת הסתרתו, קול העם, 11 במאי 1962
- ^ אהרן להב, פרשת חטיפתו של ישראל ויניק־גולדנברג, דבר, 13 במאי 1962
- ^ ישראל ויניק העיד במשפט הרב מנדלסון, על המשמר, 17 ביוני 1962
- ^ הרב מ"קוממיות" מואשם גם בחטיפת הילד ישראל ויניק־גולדנברג, קול העם, 11 במאי 1962
- ^ אהרן להב, ישראל ויניק ואמו תובעים פיצויים מהמעורבים בחטיפתו, דבר, 13 במאי 1962
- ^ היום עדויות ההגנה בפרשת ישראל ויניק, למרחב, 19 ביוני 1962
- ^ נאשמי קוממיות מכחישים את גרסתו של עד התביעה קוגלר, למרחב, 18 ביוני 1962
- ^ הרב מנדלסון ו-3 מתושבי קוממיות זוכו, דבר, 22 ביוני 1962
- ^ יובל ניסני, גבעת שאול: שלושה מגדלי מגורים יוקמו במתחם דיסקין ההיסטורי, באתר כל העיר, 9 במרץ 2020
- ^ יובל ניסני, גבעת שאול: מגדלי המגורים שיוקמו בבית היתומים ההיסטורי – עד 15 קומות, באתר כל העיר, 17 במאי 2020
- ^ גיל מלצר וטלי חרותי-סובר, למה מי מת? אי סדרים בפעילות רשם ההקדשות, באתר ynet, 17 באפריל 2006
