אסואירה
 | |||||||
| חומות המדינה באסואירה | |||||||
| מדינה |
 מרוקו | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מחוז | מרקש-אספי | ||||||
| נפה | נפת אסואירה | ||||||
| ראש העיר | אסמה שאבי | ||||||
| גובה | 11 מטרים | ||||||
| אזור זמן | UTC | ||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
| |||||||
|
(למפת מרוקו רגילה) | |||||||
אסואירה (בערבית: الصويرة תעתיק: א(ל)צוירה, בצרפתית: Essaouira, בברברית: ⵜⴰⵚⵚⵓⵔⵜ תעתיק: תַצּוּרְת) או בשמה הארכאי - מוגדור (בפורטוגזית: Mogador, בברברית: ⵎⵓⴳⴰⴷⵓⵔ), היא עיר נמל במרוקו הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. העיר שוכנת סביב מפרץ ברוחב של 2.5 ק"מ, שעל פתחו מגונן האי מוגדור. ליבה של העיר במדינה העתיקה השוכנת על חצי אי בפינתו הצפונית של המפרץ, ונמלה של העיר נשלח ממנו אל הים.
בעיר מתגוררים כ-70,000 תושבים, שפרנסתם התבססה בעבר בעיקר על המסחר ועל הדיג לסוגיו, וכן הוקמו בה בתי חרושת למוצרי דגים ולסרדינים משומרים. כיום העיר צוברת תאוצה כיעד תיירותי, והיא פופולרית בקרב העוסקים בגלישת רוח בשל הרוחות הנושבות במקום דרך קבע. פירוש השם "אסויירה" בערבית הוא "המצוירת יפה", או "תמונה" (מהמילה תסוירה), כי בצפייה ממקום גבוה היא נראית כתמונת נוף יפהפייה. בשנת 2001 הוכרזה המדינה בעיר כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי האתר בו שוכנת אסואירה שימש כנקודת מסחר כבר בימי הפיניקים. במאה ה-5 לפנה"ס ביקר במקום הנווט בן קרתחדשת חנון. הברברים בסביבתה של העיר הקימו ממלכה במאה ה-3 לפנה"ס, ומאוחר יותר הייתה למרכז להפקת צבע. לאחר המלחמה הפונית השלישית הייתה הממלכה הברברית באזור למדינה וסאלית של הרפובליקה הרומית, ובשנת 42 סופחה והייתה לחלק מהפרובינקיה של מאוריטניה.
ב-1506 הוקמה במקום מצודה פורטוגזית בשם "קשטלו ראל דה מוגדור" (Castelo Real de Mogador). מקור שמה של המצודה במילה "מיגדול", היינו, "מצודה קטנה"[1], ולפי גרסה אחרת בא משיבוש שמו של ה"קדוש" המוסלמי המקומי סידי מוגדול (Sidi Mogdoul). אולם המאחז הפורטוגזי ננטש זמן קצר לאחר מכן, ובמהלך המאה ה-16 ניסו המעצמות האירופיות לכבוש את מוגדור מידי השבטים המקומיים ללא הצלחה. עד המאה ה-18 נותרה העיר והייתה מאחז של שודדי ים ומרכז מסחרי עצמאי.
היישוב הנוכחי בעיר קם ב-1765, כאשר הסולטאן מוחמד בן עבדאללה החליט להקים במקום נמל. הוא נעזר באדריכל הצבאי הצרפתי בן אביניון, תיאודור קורני (Théodore Cornut), שעשה בשירותו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת. קורני פירק חלק מהמצודה הפורטוגזית, והקים במקומה את שדרת התותחים שזכתה בשם "הסקאלה". הוא תכנן את העיר בהתאם לכללי האדריכלות הצבאית האירופית במאה ה-18, ובנה סביב העיר חומה בסגנונו של וובאן. הסולטאן סגר את הגישה לנמלי מרוקו האחרים בפני סוחרים אירופיים, ואילץ אותם להעביר את מרכז פעילותם לעיר. הדבר הביא לכך שלאסואירה נודעה חשיבות מסחרית ראשונה במעלה, והיא כונתה בשם "נמל טימבוקטו" שכן שיירות סחר מאפריקה שמדרום לסהרה הגיעו אליה והביאו עימם עבדים, זהב, תבלינים וסחורות אחרות.
העיר שמרה על מעמדה עד המאה ה-20 אך שקיעתה החלה לאחר תחילת השלטון הצרפתי במרוקו, ועם התפתחותן של ערי הנמל האחרות כמו קזבלנקה, טנג'יר ואגאדיר. המים הרדודים בנמלה לא התאימו עוד לספינות המודרניות, ויהודי העיר עזבו אותה לאחר מלחמת ששת הימים. רק לקראת סוף המאה ה-20 שבה העיר להתפתח סביב תעשיית התיירות.
יהודים
באסואירה התקיימה קהילה יהודית מבוססת מראשית ימיה של העיר המודרנית. הסולטאן מוחמד בן עבדאללה בחר בעשר משפחות יהודיות עשירות, וביקש מהן להתיישב באסואירה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא העניק להן פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים. סוחרים אלה נשאו את התואר "תוג'ר אלסולטאן" (ת.ג.ר. הוא שורש שמי, גם בעברית תגר או תגרן = סוחר) או "סוחרי הסולטאן", ונודעה להם חשיבות ראשונה במעלה בהתפתחותה של העיר, ובהתגבשות הקהילה היהודית בעיר. פרופ' אליעזר בשן מציין[2] כי בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, מתוך 39 סוחרי המלך 24 היו יהודים. קיימת סברה, שריבוי הסוחרים היהודים בעיר הוביל לכך שהמסחר היה מושבת בשבת, דבר שהיה אחת מהסיבות שהובילו את השלטון הצרפתי לפתוח ולהרחיב את נמלי טנג'יר, אגאדיר וקזבלנקה על חשבון נמל אסואירה[3]. חלק מהיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים, כמו הקונסולים של אוסטריה וארצות הברית. הם סחרו עם ארצות אירופה, ובמיוחד עם אנגליה (בתחילת המאה ה-19 רוב הסחר הבריטי התנהל באמצעות ארבע משפחות יהודיות) ועם צרפת, ועמדו בקשרי תרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו. בתחילת המאה ה-20, יהודי העיר מנו כ-18,000 יהודים, שהיוו למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, מתוך 50 חברות שפעלו בעיר 30 היו של יהודים.
בשנת 1885 ייסדה סטלה קורקוס בעיר את בית הספר הראשון לבנות יהודיות, "כבוד ואומץ", שהיה הראשון מסוגו במדינה. בבית הספר הונהגה רמת לימודים גבוהה, ורוב השיעורים בו נמסרו בשפה האנגלית. בשנת 1900 למדו בבית הספר 170 תלמידות, ובשיאו מנה 225 תלמידות. מלבד לימודים עיוניים, פעל בבית הספר גם תיאטרון יהודי.
מבחינה דתית, הקהילה היהודית באסואירה התפתחה היטב, ונבנו בה כ-30 בתי כנסת, מהם כיום קיימים: בית הכנסת שמעון אטיאס, צלאת אל קהל, "צלאת עטיא" שאיננו פעיל, ובית הכנסת חיים פינטו. שני בתי קברות קיימים בעיר, ישן וחדש.
בעיר נולד ופעל המשכיל והעסקן הציוני ר' דוד אלקיים.
רבני העיר
הרבנים הראשיים שכיהנו בעיר[4]
- יעקב ביבאס[5] - קיים ישיבה בעיר.
- הרב אברהם רפאל קורייאט - מחבר הספר "ברית אבות".
- הרב חיים פינטו - מתלמידי הרב ביבאס. ייסד את בית הדין הרבני הראשון בעיר באזור שנת 1798, בו ישבו הרבנים דוד חזן ואב בית הדין רבי אברהם קוריאט.[דרוש מקור] הקים במלאח בית כנסת ועמד בראשות ישיבה מקומית. היה ידוע כבעל מופתים, וקברו, המצוי עד היום בבית הקברות היהודי בעיר, מהווה מוקד עלייה לרגל[6], בעיקר ביום פטירתו, כ"ו באלול.
- הרב אברהם בן עטאר.
- הרב יהודה בן מויאל
- הרב מסעוד בן מויאל - בנו של הרב יהודה. כיהן לאחר עליית אביו לארץ ישראל. בבית דינו כיהנו הרב יוסף בן עטאר, לימים דיין בבית הדין הגבוה ברבאט, והרב משה מאיר חי אליקים, רבן של טבריה וקזבלנקה.
- הרב דוד כנאפו.
- הרב שאול אבן דנאן - לימים רבה הראשי של מרוקו.
- הרב חיים סירירו.
- הרב אהרן בן חסין - דור חמישי לרב דוד בן חסין.
- הרב משה ויזגאן - רבה האחרון של העיר. כיהן כדיין יחידי. לימים אב"ד במרקש. בעל שו"ת "ויגד משה".
בראשית המאה ה-20 פעלה בעיר ישיבה גדולה לצעירים בשם "עץ חיים" בראשות הרב דוד עטאר, שהוציאה מקרבה רבנים רבים.
אתרי העיר
העיר ההיסטורית נחלקת לשלושה רבעים:
- הקסבה - כוללת את המרכז השלטוני הוותיק.
- המדינה - רובע זה בצורת דלתון נבנה בין המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20. המדינה נחצת על ידי שני צירים. האחד, באורך של כקילומטר, מוליך משער דוקלה בצפון-מזרח אל שער אלמינזה ואל הנמל בדרום מערב, והאחר, באורך של כחצי קילומטר, מוביל משער מרקש בדרום-מזרח אל חוף הים בצפון מערב. נקודת המפגש של שני הצירים כונתה "סוק ג'דיד" או "השוק החדש", ושכנו בה ארבעה שווקים. כל אחד מהשווקים התמחה בתחום אחר - דגים, תבלינים, דגנים וסחורה כללית.
על אתרי העיר נמנים הביצורים והמגדלים, שערי העיר (בייחוד שער הים המעוטר), האי מוגדור בו שכן בית הכלא המשמש כיום כמעוזן של ציפורים, המסגדים ובתי הכנסת, הכנסייה הפורטוגזית מהמאה ה-18, ארמון הסולטאן ובתים פרטיים.
תרבות
החל משנת 2003,מתקיים מדי שנה באסואירה פסטיבל המוזיקה "אנדלוסי-אטלנטי" שמטרתו להביא את המורשת המשותפת של מרוקו וספרד לקדמת הבמה[7].
ערים תאומות
גלריית תמונות
-
חנות בעיר -
שוק הדייגים -
מראה באסואירה
לקריאה נוספת
- מיכאל אביטבול, תג'אר אל סולטאן - עילית כלכלית יהודית במרוקו, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד.
- חנניה ויזגן, והאיש משה: תולדותיו והנהגותיו של הרב משה ויזגאן, מכון "גנזי המלך", ירושלים תשנ"ח.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של אסואירה
- מפת העיר
- אתר אודות יהודי מוגדור
- אודות העיר (ספרדית)
- יניב פוהורילס, אסואירה שבמרוקו: היהודים כבר אינם - התרבות קמה לתחייה, באתר ynet, 8 בנובמבר 2018
- אסואירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מוגדור (מרוקו), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מסמך ההמלצה לאונסק"ו
- ^ ביטאון ברית 17 עמ' 61-63
- ^ חנניה ויזגן, "והאיש משה", ירושלים ה'תשנ"ח, עמ' 29
- ^ על פי ויזגן, עמ' :22-24
- ^ הרב יוסף בן נאים כותב (מלכי רבנן עמ' סז) שהיה מחכמי סלא, אך מאידך מציין שכיהן ברבנות עם הרב פינטו.
- ^ מלכי רבנן לח ע"ב
- ^ דויד פרץ, פלא אנדלוסי: כשפייטנים יהודים ומוסלמים פותחים שולחן, באתר ישראל היום, 10 בנובמבר 2022
 ערים ומושבות פיניקיות
| |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| כנען |
| ||||
| קיליקיה | אזתודי • אדון • לארטס (אנ') | ||||
| אי־כתיים/אלשי | כתי • אדיל • תמש • לפש • פף • סלמיס • אמתוס (אנ') | ||||
| יוון | רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ') | ||||
| מצרים | תחפנחס • מף • איפסמבול | ||||
| סיציליה | צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה | ||||
| שרדן | אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו | ||||
| קורסיקה | אלליה (אנ') | ||||
| מצר מלקרת | אנן • גול • אירנם • למפדוזה | ||||
| צפון אפריקה | תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • כרכואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא (אנ') • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס (אנ') • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר | ||||
| אישפניה | אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • טבירה (אנ') • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו | ||||
| האיים הבלאריים | איבשם (אנ') • מגן | ||||
| עוד | מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר • אימפריית קרתחדשת | ||||
 | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506–1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458–1550) • ארזילה (1471–1550, 1577–1589) • אזמור (1513–1541) • סאוטה (1415–1640) • מזאגאן (1485–1550, 1506–1769) • אסואירה (1506–1525) • ספים (1488–1541) • אגאדיר (1505–1769) • טנג'יר (1471–1662) • ואדאן (1487–אמצע המאה ה–16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה | אקרה (1557–1578) • אנגולה (1575–1975) • אנובון (1474–1778) • ארגן (1455–1633) • קבינדה (1883–1975) • כף ורדה (1642–1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482–1637) • ביוקו (1478–1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482–1642) • גינאה ביסאו (1879–1974) • מלינדה (1500–1630) • מומבסה (1593–1698, 1728–1729) • מוזמביק (1501–1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505–1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680–1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753–1975 • סוקוטרה (1506–1511) • זנזיבר (1503–1698) • זיגינשור (1645–1888) | |
| מערב אסיה | בחריין (1521–1602) • הורמוז (1515–1622) • מסקט (1515–1650) • בנדר עבאס (1506–1615) | |
| תת-היבשת ההודית | ציילון הפורטוגזית (1518–1658) • לקשאדוויפ (1498–1545) • האיים המלדיביים (1518–1521, 1558–1573) • וסאי-ויראר (1535–1739); מומבאי (1534–1661); קז'יקוד (1512–1525); קנאנור (1502–1663); צ'אול (1521–1740); צ'יטגונג (1528–1666); קוצ'י (1500–1663); קאנור (1536–1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779–1954); דאמאן (1559–1962); דיו (1535–1962); גואה וגואה העתיקה (1510–1962); הוגלי (1579–1632); נגפטינאם (1507–1657); פוליקאט (1518–1619); פאליפורם (1502–1661); סלסט (1534–1737); מצ'יליפטנאם (1598–1610); מנגלור (1568–1659); סוראט (1540–1612); טהואוטהוקודי (1548–1658); סן תומא דה מליאפור (1523–1662; 1687–1749) | |
| מזרח ודרום מזרח אסיה | איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה–16 עד המאה ה–19) • מקאו (1557–1999) • מקאסאר (1512–1665) • מלאקה (1511–1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576–1605, טרנאטה 1522–1575, טידורה 1578–1650) • נגסאקי (1571–1639) • טימור הפורטוגזית (1702–1975) | |
| אמריקה הצפונית | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501–1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| אמריקה המרכזית והדרומית | ברזיל (1500–1822) • ברבדוס (1536–1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808–1822) • גיאנה הצרפתית (1809–1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680–1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |
אסואירה38180173Q216939