אסואירה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מוגדור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אסואירה
الصويرة
חומות המדינה באסואירה
חומות המדינה באסואירה
חומות המדינה באסואירה
מדינה מרוקומרוקו מרוקו
מחוז מרקש-אספי
נפה נפת אסואירה
ראש העיר אסמה שאבי
גובה 11 מטרים
אזור זמן UTC
אתר מורשת עולמית
המדינה באסואירה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 2, 4
שטח האתר 567 דונם

אסואירהערבית: الصويرة תעתיק: א(ל)צוירה, בצרפתית: Essaouira, בברברית: ⵜⴰⵚⵚⵓⵔⵜ תעתיק: תַצּוּרְת) או בשמה הארכאי - מוגדורפורטוגזית: Mogador, בברברית: ⵎⵓⴳⴰⴷⵓⵔ), היא עיר נמל במרוקו הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. העיר שוכנת סביב מפרץ ברוחב של 2.5 ק"מ, שעל פתחו מגונן האי מוגדור. ליבה של העיר במדינה העתיקה השוכנת על חצי אי בפינתו הצפונית של המפרץ, ונמלה של העיר נשלח ממנו אל הים.

בעיר מתגוררים כ-70,000 תושבים, שפרנסתם התבססה בעבר בעיקר על המסחר ועל הדיג לסוגיו, וכן הוקמו בה בתי חרושת למוצרי דגים ולסרדינים משומרים. כיום העיר צוברת תאוצה כיעד תיירותי, והיא פופולרית בקרב העוסקים בגלישת רוח בשל הרוחות הנושבות במקום דרך קבע. פירוש השם "אסויירה" בערבית הוא "המצוירת יפה", או "תמונה" (מהמילה תסוירה), כי בצפייה ממקום גבוה היא נראית כתמונת נוף יפהפייה. בשנת 2001 הוכרזה המדינה בעיר כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה

ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי האתר בו שוכנת אסואירה שימש כנקודת מסחר כבר בימי הפיניקים. במאה ה-5 לפנה"ס ביקר במקום הנווט בן קרתחדשת חנון. הברברים בסביבתה של העיר הקימו ממלכה במאה ה-3 לפנה"ס, ומאוחר יותר הייתה למרכז להפקת צבע. לאחר המלחמה הפונית השלישית הייתה הממלכה הברברית באזור למדינה וסאלית של הרפובליקה הרומית, ובשנת 42 סופחה והייתה לחלק מהפרובינקיה של מאוריטניה.

ב-1506 הוקמה במקום מצודה פורטוגזית בשם "קשטלו ראל דה מוגדור" (Castelo Real de Mogador). מקור שמה של המצודה במילה "מיגדול", היינו, "מצודה קטנה"[1], ולפי גרסה אחרת בא משיבוש שמו של ה"קדוש" המוסלמי המקומי סידי מוגדול (Sidi Mogdoul). אולם המאחז הפורטוגזי ננטש זמן קצר לאחר מכן, ובמהלך המאה ה-16 ניסו המעצמות האירופיות לכבוש את מוגדור מידי השבטים המקומיים ללא הצלחה. עד המאה ה-18 נותרה העיר והייתה מאחז של שודדי ים ומרכז מסחרי עצמאי.

היישוב הנוכחי בעיר קם ב-1765, כאשר הסולטאן מוחמד בן עבדאללה החליט להקים במקום נמל. הוא נעזר באדריכל הצבאי הצרפתי בן אביניון, תיאודור קורני (Théodore Cornut), שעשה בשירותו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת. קורני פירק חלק מהמצודה הפורטוגזית, והקים במקומה את שדרת התותחים שזכתה בשם "הסקאלה". הוא תכנן את העיר בהתאם לכללי האדריכלות הצבאית האירופית במאה ה-18, ובנה סביב העיר חומה בסגנונו של וובאן. הסולטאן סגר את הגישה לנמלי מרוקו האחרים בפני סוחרים אירופיים, ואילץ אותם להעביר את מרכז פעילותם לעיר. הדבר הביא לכך שלאסואירה נודעה חשיבות מסחרית ראשונה במעלה, והיא כונתה בשם "נמל טימבוקטו" שכן שיירות סחר מאפריקה שמדרום לסהרה הגיעו אליה והביאו עימם עבדים, זהב, תבלינים וסחורות אחרות.

העיר שמרה על מעמדה עד המאה ה-20 אך שקיעתה החלה לאחר תחילת השלטון הצרפתי במרוקו, ועם התפתחותן של ערי הנמל האחרות כמו קזבלנקה, טנג'יר ואגאדיר. המים הרדודים בנמלה לא התאימו עוד לספינות המודרניות, ויהודי העיר עזבו אותה לאחר מלחמת ששת הימים. רק לקראת סוף המאה ה-20 שבה העיר להתפתח סביב תעשיית התיירות.

יהודים

בית הרב חיים פינטו בו פעל גם בית כנסת. כיום הוא איננו פעיל אך עובר תהליכי שימור ושמירה הדוקה מהממשל המרוקאי (ניתן לשים לב לחייל בקצה השמאלי של התמונה)

באסואירה התקיימה קהילה יהודית מבוססת מראשית ימיה של העיר המודרנית. הסולטאן מוחמד בן עבדאללה בחר בעשר משפחות יהודיות עשירות, וביקש מהן להתיישב באסואירה ולפתח את סחר החוץ שלה. הוא העניק להן פריבילגיות מפליגות במסחר ופטר אותן מתשלום המס המיוחד שהוטל על היהודים. סוחרים אלה נשאו את התואר "תוג'ר אלסולטאן" (ת.ג.ר. הוא שורש שמי, גם בעברית תגר או תגרן = סוחר) או "סוחרי הסולטאן", ונודעה להם חשיבות ראשונה במעלה בהתפתחותה של העיר, ובהתגבשות הקהילה היהודית בעיר. פרופ' אליעזר בשן מציין[2] כי בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, מתוך 39 סוחרי המלך 24 היו יהודים. קיימת סברה, שריבוי הסוחרים היהודים בעיר הוביל לכך שהמסחר היה מושבת בשבת, דבר שהיה אחת מהסיבות שהובילו את השלטון הצרפתי לפתוח ולהרחיב את נמלי טנג'יר, אגאדיר וקזבלנקה על חשבון נמל אסואירה[3]. חלק מהיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים, כמו הקונסולים של אוסטריה וארצות הברית. הם סחרו עם ארצות אירופה, ובמיוחד עם אנגליה (בתחילת המאה ה-19 רוב הסחר הבריטי התנהל באמצעות ארבע משפחות יהודיות) ועם צרפת, ועמדו בקשרי תרבות עם קהילות יהודיות בעולם כולו. בתחילת המאה ה-20, יהודי העיר מנו כ-18,000 יהודים, שהיוו למעלה ממחצית מאוכלוסיית העיר. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, מתוך 50 חברות שפעלו בעיר 30 היו של יהודים.

בשנת 1885 ייסדה סטלה קורקוס בעיר את בית הספר הראשון לבנות יהודיות, "כבוד ואומץ", שהיה הראשון מסוגו במדינה. בבית הספר הונהגה רמת לימודים גבוהה, ורוב השיעורים בו נמסרו בשפה האנגלית. בשנת 1900 למדו בבית הספר 170 תלמידות, ובשיאו מנה 225 תלמידות. מלבד לימודים עיוניים, פעל בבית הספר גם תיאטרון יהודי.

מבחינה דתית, הקהילה היהודית באסואירה התפתחה היטב, ונבנו בה כ-30 בתי כנסת, מהם כיום קיימים: בית הכנסת שמעון אטיאס, צלאת אל קהל, "צלאת עטיא" שאיננו פעיל, ובית הכנסת חיים פינטו. שני בתי קברות קיימים בעיר, ישן וחדש.

בעיר נולד ופעל המשכיל והעסקן הציוני ר' דוד אלקיים.

רבני העיר

הרבנים הראשיים שכיהנו בעיר[4]

בראשית המאה ה-20 פעלה בעיר ישיבה גדולה לצעירים בשם "עץ חיים" בראשות הרב דוד עטאר, שהוציאה מקרבה רבנים רבים.

אתרי העיר

הסקאלה, שורת התותחים הפונה אל הים
הנמל בעיר

העיר ההיסטורית נחלקת לשלושה רבעים:

  • הקסבה - כוללת את המרכז השלטוני הוותיק.
  • המדינה - רובע זה בצורת דלתון נבנה בין המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20. המדינה נחצת על ידי שני צירים. האחד, באורך של כקילומטר, מוליך משער דוקלה בצפון-מזרח אל שער אלמינזה ואל הנמל בדרום מערב, והאחר, באורך של כחצי קילומטר, מוביל משער מרקש בדרום-מזרח אל חוף הים בצפון מערב. נקודת המפגש של שני הצירים כונתה "סוק ג'דיד" או "השוק החדש", ושכנו בה ארבעה שווקים. כל אחד מהשווקים התמחה בתחום אחר - דגים, תבלינים, דגנים וסחורה כללית.

על אתרי העיר נמנים הביצורים והמגדלים, שערי העיר (בייחוד שער הים המעוטר), האי מוגדור בו שכן בית הכלא המשמש כיום כמעוזן של ציפורים, המסגדים ובתי הכנסת, הכנסייה הפורטוגזית מהמאה ה-18, ארמון הסולטאן ובתים פרטיים.

תרבות

החל משנת 2003,מתקיים מדי שנה באסואירה פסטיבל המוזיקה "אנדלוסי-אטלנטי" שמטרתו להביא את המורשת המשותפת של מרוקו וספרד לקדמת הבמה[7].

ערים תאומות

גלריית תמונות

לקריאה נוספת

  • מיכאל אביטבול, תג'אר אל סולטאן - עילית כלכלית יהודית במרוקו, הוצאת מכון בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד.
  • חנניה ויזגן, והאיש משה: תולדותיו והנהגותיו של הרב משה ויזגאן, מכון "גנזי המלך", ירושלים תשנ"ח.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסואירה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מסמך ההמלצה לאונסק"ו
  2. ^ ביטאון ברית 17 עמ' 61-63
  3. ^ חנניה ויזגן, "והאיש משה", ירושלים ה'תשנ"ח, עמ' 29
  4. ^ על פי ויזגן, עמ' :22-24
  5. ^ הרב יוסף בן נאים כותב (מלכי רבנן עמ' סז) שהיה מחכמי סלא, אך מאידך מציין שכיהן ברבנות עם הרב פינטו.
  6. ^ מלכי רבנן לח ע"ב
  7. ^ דויד פרץ, ‏פלא אנדלוסי: כשפייטנים יהודים ומוסלמים פותחים שולחן, באתר ישראל היום, 10 בנובמבר 2022
חומת המדינה מכיוון הים והסקאלה עם שורת התותחים
חומת המדינה מכיוון הים והסקאלה עם שורת התותחים
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38180173אסואירה