יחסי ברית המועצות – ישראל
| יחסי ברית המועצות – ישראל | |
|---|---|
|
|
| |
| ברית המועצות | ישראל |
| משטר | |
| מדינה חד מפלגתית לניניסטית-מרקסיסטית | דמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי ברית המועצות – ישראל, אשר החלו עם הקמתה של מדינת ישראל, ידעו עליות ומורדות, ובכללן ניתוק היחסים הדיפלומטיים וחידושם. היחסים הושפעו במידה רבה מאירועי המלחמה הקרה ויחסיה של ישראל עם ארצות הברית, ונמשכו עד להתפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991.
יחס ברית המועצות לתנועה הציונית
אף על פי שהזרם הדומיננטי בתנועה הציונית לפני הקמת המדינה היה בעל אוריינטציה סוציאליסטית ואף מרקסיסטית, המדינה הסובייטית לא קיימה קשרים עם התנועה הציונית, בחרה לראות אותה כתנועה אימפריאליסטית ובהתאם לכך אסרה פעילות ציונית ורדפה את חברי התנועות הציוניות שהתגוררו בברית המועצות. כן ראתה ברית המועצות בתנועה הציונית איום על החזון הבינלאומי הסובייטי והקימה את המחוז היהודי האוטונומי בסמוך למנצ'וריה שבסין.
השינוי במדיניות הסובייטית בא בשלהי תקופת המנדט הבריטי כאשר ב-1947 הנציג הסובייטי באו"ם, אנדריי גרומיקו, הכריז על תמיכת ארצו בתוכנית החלוקה.
מהקמת מדינת ישראל ועד ניתוק היחסים
ב-17 במאי 1948, שלושה ימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, העניקה ברית המועצות למדינת ישראל הכרה דה יורה[1]. עם ההכרה בישראל התמנה פבל ירשוב כנציג הדיפלומטי של ברית המועצות. ברית המועצות המשיכה לתמוך בישראל בזירה הבינלאומית גם לאחר החלטת החלוקה ותמכה בצירופה של ישראל לאו"ם, תוך שהיא הודפת את הטענות שישראל הפרה החלטות האו"ם ומצהירה שישראל היא מדינה שוחרת שלום הנאמנה לעקרונות האו"ם[2]. כמו כן ברית המועצות העבירה לישראל משלוחי נשק דרך צ'כוסלובקיה.
לאחר סיום מלחמת העצמאות החלו יחסי ישראל ברית המועצות להתקרר בהדרגה. בין מפלגת השלטון מפא"י לבין מפלגת השמאל העיקרית מפ"ם נתגלעה מחלוקת בדבר העמדה שעל מדינת ישראל לנקוט במלחמה הקרה. מפ"ם צידדה בתמיכה בברית המועצות בסכסוך העולמי, ומפא"י, בראשותו של דוד בן-גוריון, ראתה את מדינת ישראל כחלק ממחנה הדמוקרטיות המערביות. ממשלת ישראל בראשותו של בן-גוריון החלה לנהל מדיניות פרו-מערבית גלויה. בחודש פברואר 1951, בשיאה של מלחמת קוריאה, הביאה ארצות הברית לעצרת האו"ם הצעת החלטה לגנות את סין כצד התוקפן במלחמה זאת ולהטיל עליה סנקציות. משלחת ישראל הצביעה בעד הגינוי, אך לא בעד סנקציות. ב-19 בפברואר הגיע לביקור בישראל הגנרל בריאן רוברטסון, מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון וסייר במחנות צה"ל. בעיתונות הועלתה סברה כי הגנרל בא לישראל כדי לבחון הקמת בסיס צבאי בריטי גדול באזור עזה, כתחליף לבסיסי הצבא הבריטי באזור תעלת סואץ. גרסה אחרת סברה כי הוא בא כדי להבטיח לצבא הבריטי שימוש בשטח ישראל עצמה במקרה של התלקחות עולמית. השמאל הישראלי מחה על הביקור ושר החוץ, משה שרת, השיב לטענות נציגי מפ"ם ומק"י בכנסת: "אנחנו גורם מדיני וצבאי בחלק עולם זה. אנו עומדים בשעה טרופה מאוד בעולם, ואיננו יכולים למחוק עצמנו ממפת העולם על יד נעילת שערים לפני נציגים הרוצים לבוא בקשר עמנו". בהמשך נקטה ישראל צעדים פומביים שסימלו את הזדהותה עם המערב; בחודש מאי של אותה שנה ערך דוד בן-גוריון ביקור רשמי בארצות הברית ובד בבד הגיעה לנמלי החוף המזרחי של ארצות הברית שייטת של חיל הים הישראלי, ומלחיה ערכו מצעד ברחובות ניו יורק.
בברית המועצות וגרורותיה החל באותו זמן מסע אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי. ב-3 בנובמבר 1952 החלו בפראג בירת צ'כוסלובקיה, שהייתה גרורתה ועושת רצונה של ברית המועצות, משפטי ראווה של קבוצה מאנשי השלטון ובראשם היהודי רודולף סלנסקי באשמת היותם "סוכני האימפריאליזם האמריקאי". במשפטים, שכונו משפטי פראג, הודגשה יהדותם של סלנסקי ורוב יתר הנאשמים. המשפטים הסתיימו בהרשעה וסלנסקי ואחד עשר מחבריו נדונו למוות.
שני ישראלים, מרדכי אורן מראשי מפ"ם ושמעון אורנשטיין, שהזדמנו לפראג, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. אורנשטיין נדון למאסר עולם. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקאי. ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה. עוד לא גוועו הדי משפטי פראג, וב-13 בינואר 1953 הודיעה ברית המועצות על העמדתם לדין, במשפט שקיבל את הכינוי משפט הרופאים, של תשעה רופאים יהודים שהואשמו בחברות בארגון יהודי הקשור עם הג'וינט, שקשר קשר להמתת מנהיגי ברית המועצות באמצעים רפואיים ועל ידי הרעלה. משפטי פראג ומשפט הרופאים לוו בתעמולה אנטי-ישראלית ואנטי-יהודית עזה בברית המועצות ובגרורותיה.
בישראל, הביאו המשפטים והתעמולה האנטי-יהודית לתסיסה בדעת הקהל נגד ברית המועצות וגרורותיה. ימים אחדים אחרי סיום משפטי פראג זרקו אלמונים רימון הפחדה שהתפוצץ ללא גרימת נזק ליד בניין צירות צ'כוסלובקיה בתל אביב. ב-9 בפברואר 1953 בוצע הפיגוע בצירות הסובייטית בעקבותיו הודיעה ברית המועצות על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל[3].
ניתוק היחסים התקבל בחשש כבד בישראל, הן למעמדה הבינלאומי, והן לגורל יהודי ברית המועצות. דוד בן-גוריון אמר כי קיבל את ההודעה על ניתוק היחסים בתדהמה ובחשש; זלמן ארן אמר כי השמיים מעולם לא היו מעוננים יותר מאז הקמת מדינת ישראל; וכי ברית המועצות הטילה "פצצה דיפלומטית" על מדינת ישראל. במעריב נטען שעיקר הנזק בניתוק היחסים היה בכך שהוא עורר את תקוות הערבים לבידודה והתמוטטותה של ישראל[4]. שר החוץ, משה שרת, הנחה את הדיפלומטים הישראלים מחוץ לישראל להקפיד להעביר את המסרים, לפיהם ניתוק היחסים לא היווה פגיעה אנושה בישראל; ובנוסף לא גרם לתלות ישראלית בארצות הברית, או להעלאת מעמדן של המדינות הערביות במישור הבינלאומי[5].
המניעים ליחסי ברית המועצות וישראל בשנים הראשונות
הסבר אחד לתמיכה של ברית המועצות בישראל בשנותיה הראשונות היא התקוות של הסובייטים, שעד מהרה נכזבה, שהמגמות הפרו-סובייטיות בתנועה הציונית יבשילו לידי תמיכה של מדינת ישראל בגוש המזרחי. המפלגות הסטליניסטיות, מפ"ם ומק"י, הגיעו להישגים נאים בבחירות לאספה המכוננת וברית המועצות זכתה לאהדה גדולה בציבור על הישגיה במלחמת העולם השנייה ותמיכתה בהקמת ישראל - אהדה שכללה אף חוגים במפא"י (כך לדוגמה משה ברעם היה ראש האגודה לידידות ישראל-ברית המועצות). משהעדיף ראש הממשלה דוד בן-גוריון לנהל מדיניות פרו-אמריקאית וקבע את הכלל בלי חרות ומק"י בחרה ברית המועצות להפסיק לשלם את המחיר של פגיעה ביחסיה עם מדינות ערב, עבור הקשרים עם ישראל.
הסבר שני נוגע לכך שמטרתה העיקרית של ברית המועצות היה לסלק את בריטניה מעמדותיה במזרח התיכון ולאחר שמטרה זאת הושגה, וניסיונות בריטניה לקרוע את הנגב ממדינת ישראל סוכלו, הקשרים עם ישראל לא היו דרושים עוד למאבק בבריטניה[6].
מחידוש היחסים ועד ניתוקם בשנית לאחר מלחמת ששת הימים
מות יוסיף סטלין הביא למפנה בחיי ברית המועצות; החלה תקופה שכונתה תקופת ההפשרה, במקום שלטון יחיד כונן בברית המועצות שלטון קולקטיבי, גבר בה בהדרגה חופש הפרט והופשרו יחסיה עם מדינות העולם. כחלק מתהליך זה החלו גישושים בין ברית המועצות וישראל על חידוש היחסים הדיפלומטיים. כבר בתחילת אפריל 1953 הוציאה ממשלת ישראל הודעה רשמית המברכת על ביטול ההאשמות במשפט הרופאים וקוראת לחידוש היחסים עם ברית המועצות[7]. באותו חודש חודשו הקשרים התרבותיים במסגרת הליגה לידידות[8]. באמצע חודש מאי 1953 הגיע רמז מצד ברית המועצות על נכונותה לחדש את היחסים עם מדינת ישראל. הרמז בא מפיו של שגריר פולין (שהייתה אז גרורה של ברית המועצות) בבולגריה ומיד לאחר מכן החלו להתקיים שיחות גישוש בין השגריר הסובייטי בסופיה בירת בולגריה, מיכאיל בודרוב, (שיהיה במרוצת השנים גם שגריר בישראל) לבין מיופה הכוח הישראלי בסופיה גרשון אבנר. השיחות הבשילו וב-20 ביולי 1953 פורסמו הודעות, בו זמנית בירושלים ובמוסקבה, על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ההודעות נמסרו בחילופי אגרות רשמיות בין שרי החוץ של ברית המועצות וישראל. האיגרת הישראלית ציינה את השיפור שחל ביחסים הבינלאומיים והדגישה כי שלטונות ישראל ממשיכים בחקירה לגילוי מבצעי הפשע בצירות הרוסית. כעבור שבועיים הוכרז על מינויו של אלכסנדר אברמוב כשגריר ברית המועצות בישראל.
למרות חידוש היחסים המדיניות הסובייטית המשיכה להיגרר לאפיקים פרו-ערבים ואנטי-ישראלים. ברבע האחרון של 1953 ותחילת 1954 וטו סובייטי הציל את הערבים בסוגיות שנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי. כתוצאה מכך נחלה ישראל סדרה של כישלונות במועצת הביטחון. דוגמה: בנובמבר 1953 הגישה ישראל תלונה על סוריה בשל פרויקט בנות יעקב על הטיית מי הירדן. מועצת הביטחון רצתה לגנות את סוריה, אך הווטו הסובייטי בינואר 1954 מנע את הגינוי. ברית המועצות מנעה גם גינוי של מצרים בשל הגבלות שהיא הטילה על כלי שיט שנעו בתעלת סואץ לישראל או ממנה. כל התמיכה הבינלאומית של ברית המועצות במדינות ערב תרמה לתפיסה של ברית המועצות כפרו-ערבית מה שאיפשר לה לחזק את חדירתה לאזור. בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית ברית המועצות הפכה למעשה להיות ספקית הנשק של מצרים של גמאל עבד אל נאצר. עם זאת, ביולי 1956 נחתם במוסקבה הסכם נפט בין ישראל לברית המועצות[9].
במבצע קדש ראתה ההנהגה הסובייטית פגיעה חמורה באינטרסים שלה במזרח התיכון מההתקפות על מצרים וכן מן העובדה כי במבצע הושמדה ונלקחה שלל כמות כבירה של נשק סובייטי, דבר שהיה בו גם משום פגיעה ביוקרתה. באיגרת שנשלחה לבן-גוריון מטעם ראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין קראו הסובייטים לנסיגה מסיני:
- ”הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות של מדינת ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות האו"ם ועקרונותיו. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא ... את מעשה התוקפנות ... וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם...”.
בספטמבר 1959 לגלג מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב: ”עוד לא הומצא המיקרוסקופ שיגלה את הסוציאליזם בישראל”[10].
ברית המועצות הביעה תמיכה מוחלטת בצד הערבי בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים ולאחר הניצחון הישראלי במלחמה ניתקה את יחסיה, יחד עם מדינות הגוש המזרחי פרט לרומניה, עם ישראל. בשנים שלאחר מכן המשיכו היחסים להידרדר, ואף הגיעו לעימות צבאי ישיר בתקופת מלחמת ההתשה[11].
המדיניות הסובייטית הביאה לחיסול האהדה כלפי ברית המועצות בציבור הכללי, מפ"ם ומק"י התנערו מהאוריינטציה הפרו-סובייטית והחלו מבקרים את יחסיה של ברית המועצות לישראל ואת יתר הכשלים של המדינה הסובייטית. המפלגה היחידה שנשארה נאמנה לברית המועצות הייתה רק"ח אולם היא כמעט שלא פעלה בציבור היהודי ועיקר תמיכתה באה לה מערביי ישראל.
במהלך השנים מנעו הסובייטים קשר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות. עמדתם של הסובייטים הייתה שהאנטישמיות היא בלתי נמנעת בארצות הקפיטליסטיות ובשל כך יש לקבל בהבנה את הצורך במדינה יהודית, אך מאחר שבמדינה קומוניסטית אין אנטישמיות כלל, מגע בין יהודים במדינות אלו לבין ישראל הוא פסול מיסודו. למרות זאת הפעילה ישראל את ארגון נתיב שפעל לעודד את זיקת יהודי ברית המועצות ליהדות, לציונות ולישראל, לעיתים תוך סיכון רב בפעולה מאחורי "מסך הברזל". גם ברית המועצות פעלה בחשאי בישראל והפעילה מרגלים שהמפורסמים שבהם ישראל בר ומרקוס קלינגברג.
חידוש היחסים סמוך להתפרקות ברית המועצות
בתקופת הגלאסנוסט והפרסטרויקה החלו גישושים לחידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל. ב-1988 מינה ראש הממשלה, יצחק שמיר, את הדיפלומט אריה לוין לעמוד בראש משלחת לברית המועצות, במטרה לחדש את הקשרים הדיפלומטים בין המדינות. שלטונות ברית המועצות לא רצו תחילה להכיר במשלחת וזו נאלצה לעבוד בחסות שגרירות הולנד, אך בקיץ 1989 חזרה המשלחת אל הבניין הישן של שגרירות ישראל במוסקבה. ב-18 באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות ולוין מונה לשגריר ישראל במוסקבה. ב-13 בדצמבר 1991 הגיש אלכסנדר בובין את כתב האמנתו כשגריר ברית המועצות בישראל לנשיא הרצוג. שבוע לאחר הגשת כתב האמנתו, ב-25 בדצמבר 1991 חדלה ברית המועצות להתקיים ובובין הפך לשגריר הראשון של הפדרציה הרוסית בישראל. בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, נמצאו היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה בפריחה גדולה.
שגרירים
שגרירי ברית המועצות בישראל
- פבל ירשוב (26 ביוני 1948 – 11 בפברואר 1953) – ציר בישראל
- אלכסנדר אברמוב (8 באוגוסט 1953 – 21 בינואר 1958)
- מיכאיל בודרוב (1958 – 15 באוקטובר 1964)
- דמיטרי צ'ובאחין (1964 – 10 ביוני 1967)
- אלכסנדר בובין (23 בדצמבר – 25 בדצמבר 1991) – לאחר מכן שגריר רוסיה בישראל
שגרירי ישראל בברית המועצות
ערך מורחב – שגרירות ישראל במוסקבה
- גולדה מאיר (1948–1949) – צירת ישראל בברית המועצות
- מרדכי נמיר (1949–1950) – ציר ישראל בברית המועצות
- שמואל אלישיב (1951–1955) – באוגוסט 1953 הועלתה דרגתו מציר לשגריר
- יוסף אבידר (1955–1958)
- אריה הראל (1958–1962)
- יוסף תקוע (1962–1965)
- כתריאל כ"ץ (1965–1967)
- אריה לוין (1991–1992) – השגריר הראשון עם חידוש היחסים
ראו גם
- יחסי ישראל–רוסיה
- שגרירות ישראל במוסקבה
- אסיר ציון
- העלייה מברית המועצות בשנות השבעים
- פרשת חטיפת המטוס של דימשיץ-קוזנצוב
- ברית בגדאד
לקריאה נוספת
- יוסף גוברין, יחסי ישראל ברית המועצות: מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1990. מסת"ב 9652237361
- משה ז"ק, 40 שנות דו-שיח עם מוסקבה, ספרית מעריב, 1988.(הספר בקטלוג ULI)
- בוריס דולין, חומת סואץ - סיפורה של המלחמה הסודית בין מדינת ישראל לברית המועצות, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2020.(הספר בקטלוג ULI)
- פינקוס בנימין. יחסים מיוחדים: ברית המועצות ובעלות בריתה ויחסיהן עם העם היהודי, הציונות ומדינת ישראל. מכון בן-גוריון, 2007.(הספר בקטלוג ULI)
מאמרים
- אריה וינשל, ברית המועצות – ישראל: התקדים והטקטיקה של חידוש היחסים משנת 1953, בעיות בינלאומיות' כה (47), עמ' 74–75, 1986.
- יהודה להב, המדיניות הסובייטית במזרח התיכון 1964–1967, באספקלריה של יחס ברית-המועצות לשני הפלגים הקומוניסטיים בישראל, שבות 8, עמ' 42–67, 1981.
- בנימין פינקוס, התנועות הדיסידנטיות בברית המועצות ויחסן ליהודים ולמדינת ישראל 1945–1987, שבות 15, עמ' 235–261, 1992.
קישורים חיצוניים
- מתתיהו מינץ, בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה, ישראל 8, 2005, עמ' 182-171
- אלכסנדר וייסברג, תיעוד ארכיוני חדש מתוך ארכיון משרד החוץ הסובייטי על פעולת המכניזמים של המוסדות הממלכתיים הסובייטיים בקבלת החלטות לגבי מדינת ישראל ב-1948–1953, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 581-572
- רפאל מן, "הקשר הישראלי־סובייטי" באו"ם, מעריב, 26 ביולי 1985
ברית המועצות מנתקת את יחסיה עם ישראל, פברואר 1953, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
הערות שוליים
- ^ רוסיה הכירה רשמית במדינת ישראל, דבר, 18 במאי 1948
- ^ מאיר אביזוהר, מהלכיו הפרו-סובייטיים של משה סנה ב-1949: הדרך אליהם, הרקע והמניעים האידאולוגיים, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 399-426
- ^ דובר משרד החוץ הישראלי: הנימוק הסוואטי הרשמי הוא תואנה בלבד, דבר, 13 בפברואר 1953
- ^ לקראת חידוש היחסים, מעריב, 7 באפריל 1953
- ^ יוסף גוברין, יחסי ישראל ברית המועצות: מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967 עמוד 29, Yosef Govrin, Israeli-Soviet Relations, 1953-1967 עמוד 6
- ^ מאיר אביזוהר, מהלכיו הפרו-סובייטיים של משה סנה ב-1949: הדרך אליהם, הרקע והמניעים האידאולוגיים, עיונים בתקומת ישראל 3, 1993, עמ' 399-426
- ^ ממשלת ישראל תקדם בברכה חידוש היחסים עם בריה"מ, דבר, 5 באפריל 1953
- ^ מ. שמריהו, יחסים אין, ידידות ישנה?, מעריב, 28 באפריל 1953
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1956
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1959
- ^
עופר אדרת, כשישראל נלחמה בברית המועצות ואיש לא ידע, באתר הארץ, 10 בינואר 2020
יחסי ברית המועצות – ישראל39061189Q2615335