יום השנה (יהדות)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יאהרצייט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נר זיכרון עם נורה
נרות נשמה בטקס זיכרון לקורבנות השואה.

ביהדות, יום השנה של אדם שנפטר הוא תאריך פטירתו, המצוין על ידי משפחתו ומכריו מדי שנה בשנה. מקובל גם להשתמש בביטוי היידישאי יארצייט, ויש מהספרדים הקוראים ליום זה נחלה או סאלפרסית). ביום השנה למותו של אדם לפי התאריך העברי נהוג לערוך טקס אזכרה.

השם "יארצייט"

השם "יאָרצייט" (מיידיש: הזמן השנתי. נהגה "יוֹרצַיְיט" או "יוּרצאַט"; לעיתים נכתב יאהרצייט), התקבל ברוב תפוצות ישראל לסימון יום השנה, בעיקר משום שיום זה התפתח במקורו באשכנז. משהגיע השם לארצות המזרח ותימן, שבהן לא ידעו יידיש, היו שחשבו שמדובר בראשי תיבות. כך, לדוגמה, פתרו זאת בתימן כנוטריקון: יום אסיפת רגלי צדיקים יבית טוות (=ביום היפטרות הצדיקים ילון בתענית).[1] גם ר' יוסף חיים מבגדאד, בעל ה"בן איש חי", כתב להוציא מלב ההמונים כי במילה זו יש רמז, ומסביר שמדובר ב"יום השנה" ביידיש.

יום השנה הראשון

לאחר שנים עשר חודשים מהפטירה מסיימים בניו ובנותיו של הנפטר את מנהגי האבלות (שאר אבלים דהיינו אח, אחות, אב, אם, אשה/בעל אבלותם רק 30 יום). מתאריך זה מותר לילדיו של הנפטר לבוא לשמחות כגון חתונות ושאר מסיבות וכן מותר להם לחדש בגדים. קיימים מנהגים שונים שהאבלים נוהגים לקיים ביום זה.

אחד המנהגים הבולטים והרווחים במגזרים דתיים, הוא סיום של מסכת מהמשנה או מהתלמוד, ופעמים אף של כל ששת סדרי המשנה או כל הש"ס הבבלי, שנלמדו במהלך השנה הראשונה לעילוי נשמת הנפטר, כאשר לאחר הסיום נהוג לערוך סעודת מצווה.

יום השנה בכל שנה

ביום השנה המנהג הוא שהאבל לשעבר צם ומתענה כדי לסייע לעילוי נשמה של מתו, ונוהגים להרבות בלימוד. כיום בקהילות שונות, למשל בתנועת החסידות, שונה מנהג זה ומרבית האבלים נוהגים לאכול ולשתות כרגיל ואף לערוך סעודה[2], ויש ממשיכים במנהג המקורי. ביום זה חוזרים בני הנפטר ואומרים קדיש יתום כפי שנהגו בשנת האבלות הראשונה (ואף נהוג להעלותם כשליחי ציבור). יש המשתדלים לערוך לימוד בעשרה ואז הבן יכול לומר עוד קדיש (חוץ מאלו שאמר בתפילה) לעילוי נשמת אביו. נהוג לערוך ביום זה אזכרה למת.

למי שחל יארצייט יש חיוב להעלות לתורה אם חל ביום שקוראים בתורה,[3] ואם לא חל ביום קריאת התורה, נוהגים להעלותו ביום הקרוב לפניו שקוראים בתורה. בקהילות הספרדים, נוהגים שבעל הקורא אומר תפילת השכבה (לאיש אומרים "מנוחה נכונה", ולאישה - "אשת חיל"), ובקהילות נוסח אשכנז המזרחי נוהגים לומר תפילת א-ל מלא רחמים. בשבת לפני היארצייט, נוהגים להעלות את בעל היארצייט למפטיר. בקהילות הספרדים, כאשר ישנם יותר משני בעלי יארצייט בבית הכנסת נהוג למכור את העלייה (המפסיד מקבל עליית משלים). יש נוהגים שבעל היארצייט עובר לפני התיבה בתפילת מוסף בשבת שקודם היארצייט ולערבית במוצאי שבת.

בקהילות מסוימות נהוג שהאבל תורם "קידוש" לעילוי נשמת הנפטר בשבת שלפני יום השנה. בדרך כלל הקידוש נעשה בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית של שבת. הברכות שהציבור בבית הכנסת מברך הן לעילוי נשמת הנפטר. נהוג להביא לקידוש גם משקה (במלעיל). ישנם בתי כנסת בהם הגבאי נוהג להודיע על הקידוש שנתרם לפני תום התפילה, תוך שהוא נוקט בשמו של התורם כדי לכבדו.

יש שכתבו שיש לנהוג את מנהגי יום השנה עד חמישים שנה (יובל).[4] אך אחרים כתבו שאין גבול ליום השנה, ונוהג לעולם.[5] יש שכתבו כפשרה שאם התחיל קודם שנת החמישים יכול להמשיך, אך אם עברו יותר מחמישים שנה, לא יאמר קדיש כלל.[6]

יש הנוהגים לנחם בברכת: "עד ביאת הגואל", כי עם ביאת הגואל ותחיית המתים ייבטלו ימי-אבל אלה, והמתברך משיב: "במהרה בימינו", וחוזר המברך ואומר: "אמן".

אזכרה

סדר הטקס הדתי

האזכרה כוללת בדרך כלל עלייה לקבר וקריאת פסוקי תהילים ותפילות מיוחדות, ולמנהג עדות המזרח אמירת נוסח המרחם על כל בריותיו וכו'. סדר הקריאה ונוסח התפילות משתנה מעדה לעדה. לאמירת הקדיש דרוש מניין.[7]

הטקס כולל בדרך כלל מתחיל על ידי אמירת פרקי תהילים:

  • ראשית נאמרים פרקים ל"ג, ט"ז, י"ז, ע"ב, צ"א, ק"ד, ק"ל.
  • לאחר מכן פרקים המתחילים באותיות שמו של הנפטר מתוך מזמור קיט, המורכב מקבוצות של שמונה פסוקים שכולם מתחילים באותה אות. פסוקים אלו מטרתם להזכיר למת את שמו, כסגולה נגד חיבוט הקבר.
  • לבסוף נאמרים ארבעה פרקי תהילים שמתחילים באותיות נ'ש'מ'ה' - אף הם ממזמור קיט.

לאחר מכן:

  • תפילה לעילוי נשמה, ובה בקשה מפורטת עבור נשמת הנפטר, לזכותו בגמולים טובים ובתחיית המתים.
  • תפילת א-ל מלא רחמים. בה מבקשים מנוחה נכונה עבור המנוח, בעבור זה שהעולים לקבר מתפללים לעילוי נשמתו או בעבור תרומתם לצדקה.
  • קדיש יתום. נאמר בדרך כלל על ידי בניו של המנוח, או קרוב משפחה אחר, המקורב יותר למת מבין הנוכחים.
  • יש הלומדים משניות ממסכת מקוואות שמתחילות באותיות "נשמה", אמנם בדרך כלל הדבר אינו נעשה בעת העלייה על הקבר ממש.

מנהגים

  • בסיום הטקס, נהגו להניח אבן על הקבר.[8] ניתן להניח אבנים גם על קברים נוספים, שלא נערכה אזכרה עבורם. הנחת האבן מהווה אות לכך שאדם עלה לקבר, יש הטוענים כי שורש המנהג הוא בחיזוק הגלעד שהוקם על הקבר ומניעת בעלי חיים טורפים מחפירת הקבר[דרוש מקור][מפני ש...].
  • המנהג להדליק נר נשמה, בהתקן ייעודי בגב המצבה ולהשאירו דולק. בספר חסד לאברהם (של רבי אברהם אזולאי) יש הסבר למנהג זה, שמכיוון שהנשמה נמשלה לנר, ככתוב "נר ה' נשמת אדם"[9] לכן הדלקת הנר מבטאת את האמונה בהישארות הנפש, ואת השכר על האמונה מקבלת נשמת הנפטר, שבשלה הדליקו את הנר.
  • מנהג ישראל הוא להגיע לבית הכנסת ביום השנה, להתפלל תפילת מנחה וערבית, ולהגיד את המשניות עם שם הנפטר. לאחר מכן נהוג להביא כיבוד לבית הכנסת, עם כל מאכלים שעליהם יגידו את סדר הברכות- מג"ע א"ש, שמסמל את ראשי התיבות: מזונות, גפן, עץ, אדמה ושהכל נהיה בדברו, כך יוכלו המתפללים להגיד כמה שיותר סוגי ברכות שונים לעילוי נשמת הנפטר שיום השנה שלו חל באותו היום.

טקס חילוני

עלייה לקברו של אדם נהוגה גם בקרב חילונים. מהם שמאמצים את הטקס הדתי או חלקים ממנו, ומהם שמסתפקים באמירת דברים לזכרו של המנוח. מקובל להביא לאזכרה פרחים ולהניחם על הקבר.

האזכרות בציבור החילוני מובדלות בין היתר בכך שהם לא יקפידו על עריכתה ביום השנה לפטירה אלא בסמיכותה בכדי שתהייה נוחה למשתתפים (כמו ביום שישי בשבוע שבו חל יום השנה). ככל שעוברות השנים ההשתתפות בה מצטמצמת ובסופו של דבר משתתפת בה רק המשפחה הגרעינית.[10]

בישראל נהוגה אזכרה ממלכתית לנשיאים וראשי ממשלה.[11]

הילולת צדיקים

ערך מורחב – הילולה

ביום השנה לפטירת צדיק נוהגים מקובלים וחסידים לקיים חגיגה הנקראת הילולה. בזמן ההילולה לעיתים מספרים על חייו של אותו הצדיק או מקיימים מנהגים האופייניים לו. ההילולה המוכרת ביותר היא החג ל"ג בעומר שהוא ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, כמו כן ידועה גם ההילולה של משה רבנו בתאריך ז' באדר. בתנועת החסידות חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו"רים שלה.[12]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרב יצחק רצאבי בשם אביו, שו"ע המקוצר עיני יצחק, סימן קצ"ז הערה ב'
  2. ^ ראה אצל רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ל"ג בעומר, א.
  3. ^ אליה רבה או"ח קלו. הוא זכאי אחרי חתן ביום חתונתו, בר מצווה, שושביני החתן, הסנדק או מוהל ביום ברית, בעל יולדת.
  4. ^ ספר אורחות רבינו עמוד עה. דעות נוספות שכ"כ הובאו בספר נטעי גבריאל אבילות פרק עז, אות כב בהערה מ.
  5. ^ שו"ת רב פעלים ח"ד סוד ישרים יז, ובנטעי גבריאל שם הערה מא.
  6. ^ דעת הרב שלמה זלמן אוירבך הובא בספר הליכות שלמה תפילה פרק יח הערה ל.
  7. ^ בקרב עדות המזרח המנהג לעשות האזכרה עם ברכיות עם כיבוד קל
  8. ^ מנהג זה נזכר בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן רכ"ד.
  9. ^ ספר משלי, פרק כ', פסוק כ"ז
  10. ^ שי רודין, דוד פז ועוז אלמוג, קבורה ואבלות בחברה החילונית ישראלית, באתר אנשים ישראל, ‏2008(הקישור אינו פעיל)
  11. ^ תאריכי אזכרות לנשיאי ישראל וראשי ממשלה שהלכו לעולמם
  12. ^ פרט להילולות מיוחדות כהילולת האור החיים הקדוש, וכדומה.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31524080יום השנה (יהדות)