חיבוט הקבר

חיבוט הקבר הוא עונש המוזכר בקבלה על הנאה שאינה לשם שמים. בספר ראשית חכמה הובא מדרש הנקרא "מסכת חיבוט הקבר" המתאר את עונש חיבוט הקבר. "מסכת חיבוט הקבר" הוכנסה גם לתוך "מסכת שמחות" אחת מן המסכתות קטנות של התלמוד. חיבוט הקבר מוזכר בקצרה גם בחיבור "שיעור קומה", חיבור קבלי קדום. ביאור על חיבוט הקבר מוזכר בפרקים הראשונים של ספר התניא.

מהותו

על פי התיאורים במדרשים, עומד מלאך המוות על קבר המת ושואלו מהו שמו, ומכה על ידיו. הרשעים שוכחים את שמם לאחר מותם ועל כן יש הנוהגים לומר פסוק בסוף תפילת שמונה עשרה כסגולה שלא ישכחו את שמם באותו הזמן. אם לא ידע המת מהו שמו אזי כורת מלאך המוות את אבריו, ואילו מלאכי החבלה -שליחיו, שבים ומרכיבים את הגוף כדי להכינו לסבב נוסף של ענישה כזו, ובכך להגדיל את עינוייו.

חלק מן החוקרים טוענים שהאמונה בחיבוט הקבר הופיעה ביהדות בתקופת הגאונים בהשפעת האסלאם, בה קיימים תיאורים של "עד'אב אלקבר" כלומר עינוי הקבר.

סגולות

העולים לקבר המת, כדי להתפלל לעילוי נשמתו, קוראים פסוקים המתחילים באותיות שמו של הנפטר, או תפילות המתחילות באות הראשונה של שמו, כסגולה נגד חיבוט הקבר. (כמו כן בספרי סגולות מובאות סגולות שונות תחת הכותרת "להנצל מחיבוט הקבר"). לפי המבואר בספר התניא, הסגולה לכך היא שבכל ימי חייו, יכוון האדם את כל מעשיו לשם שמים.

כמו כן, כדי להיפטר כליל מחיבוט הקבר מובא שעל האדם להיות מגומלי חסדים, להתפלל מתוך כוונה אמיתית, ולהיות מכניס אורחים.

סגולת השבת מהווה גם היא כדרך להיפטר מעונש זה, על כן מקובל כי אלו שהובאו לקבורה בסמוך לכניסת השבת נפטרים מעונש חיבוט הקבר.