ציונות סוציאליסטית
ציונות סוציאליסטית הוא זרם בתנועה הציונית שביקש לשלב את הציונות עם ערכי הסוציאליזם ולהקים בארץ ישראל חברה יהודית לאומית המבוססת על עקרונות הצדק והשיויון החברתיים. מפלגות ותנועות ציוניות-סוציאליסטיות היו דומיננטיות בתהליכים שקדמו להקמת מדינת ישראל ובעיצוב דפוסי הממשל והחברה בשנותיה הראשונות של המדינה.
עד מלחמת העולם הראשונה
ראשיתה של הציונות-הסוציאליסטית בתהליכים ובתמורות העיקריות שחלו במחצית השנייה של המאה ה-19. הקפיטליזם, גידול הפרולטריון וההגירה לערים הגדולות, המודרניזציה, החילון והתחזקותן של תנועות לאומיות וסוציאליסטיות. בעקבות התגברות האנטישמיות באירופה והחמרת המצוקה הכלכלית של היהודים במזרח אירופה, התחזקה בקרב יהודים משכילים ההכרה שיש הכרח להביא לשינוי מהותי במצבם של היהודים. על רקע זה החלו גם ההתארגנויות הציוניות הראשונות וגם נהירה של צעירים יהודים לתנועות ולמפלגות סוציאליסטיות, מתוך אמונה שכאשר תקום חברה שישלטו בה שיויון וצדק ימצאו בה גם היהודים את מקומם.
על פניה התפיסה הלאומית סותרת את עקרונות הסוציאליזם באופן שכמעט ואינו ניתן לגישור. הלאומיות מניחה שהחלוקה שהמין האנושי נחלק על פי קבוצות אתניות-לאומיות ואילו הסוציאליזם שם דגש על ההשתייכות המעמדית כגורם הראשוני בחברה. קרל מרקס, שראה במלחמת המעמדות גורם מרכזי בהיסטוריה, הטיף לסולידריות של מעמד הפועלים העולמי כתנאי למהפכה החברתית שתביא לניצחונם של המעמדות המנוצלים והמדוכאים.
הראשון שקרא לשילוב בין ציונות לסוציאליזם היה משה הס, מחלוצי הסוציאליזם באירופה, שהיה גם ממבשרי הציונות. ב 1862 בספרו "רומי וירושלים קרא ליהודים להתיישב ב"ארץ אבותינו", לחזור לחיי עבודה ולהקים בארצם חברה שבה אמצעי היצור ואוצרות הטבע יהיו שייכים לכלל ויתקיים בה שיויון כלכלי וחברתי ברוח נביאי ישראל.[1] במפנה המאה ה-20 הופיעו תנועות שקראו לשילוב בין הסוציאליזם ללאומיות יהודית. ב 1897 נוסדה ברוסיה מפלגת הבונד כמפלגה סוציאליסטית שדגלה במתן זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש כחלק מאוטונומיה תרבותית לאומית של כל העמים באימפריה הרוסית. מפלגת הבונד התנגדה לפתרון טריטוריאלי-לאומי נוסח הציונות בטענה שאינו מציאותי ואינו עונה על בעיית ההמונים היהודים במזרח אירופה. ב 1898 פרסם נחמן סירקין את חיבורו "השאלה היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית" בו טען כי אם יתגשם היעד הציוני - מדינה יהודית - יעשה הדבר בכוחה של תנועת הפועלים על ידי אנשים חסרי קניין השואפים לתמורה חברתית כוללת.[2]
בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-19 נוסדו בערים ובעיירות בתחום המושב באימפריה הרוסית התארגנויות של צעירים ציונים בעלי זיקה לסוציאליזם שהתאגדו בתנועת צעירי ציון. קבוצות אחרות התארגנו תחת השם היידי "ארביַיטער ציוניסטן" ב 1906התקיימה ועידת היסוד של מפלגת פועלי ציון ושנה אחר כך התקיימה בהאג ועידת היסוד של "ברית הפועלים הסוציאליסטית העולמית של פועלי ציון", שאיחדה את סניפי המפלגה ברחבי העולם על מנת לייצג אותה בקונגרס הציוני.
מנהיג המפלגה והאידאולוג שלה, דב בר בורוכוב, ניסה להתאים את התיאוריה המרקסיסטית למציאות הספציפית של העם היהודי ושל ארץ ישראל. לדבריו העם היהודי מתקיים תוך אנומליה חברתית: היהודים בגולה עוסקים ברובם במקצועות בלתי יצרניים וחלקם במקצועות היצרניים קטן ביותר, מה שמעודד את השנאה כלפיהם.[3] תיקונו של מצב זה, שאותו כינה "הפירמידה ההפוכה", אפשרי רק כשיתקבצו היהודים בארץ ישראל, שבה עדיין אין כלכלה קפיטליסטית ואין מעמד פועלים מקומי. התנועה הציונית תפתח בארץ כלכלה קפיטליסטית באמצעות הכספים שתשקיע הבורגנות היהודית ובעבודתם של הפועלים היהודים. מלחמת המעמדות תהיה בין הפועל העברי לבין הבורגנות העברית, שתבוא בעקבותיה וכך ייווצר מצב בריא. בעזרת ההון הבורגני יונחו יסודות המשק העברי, והפועל העברי, שיתפוס עמדות יצרניות רבות, יוכל להילחם בבורגנים ולבסוף לנצחם. דוד בן-גוריון, ישראל שוחט, יעקב זרובבל ויצחק בן-צבי, שהיו מן המנהיגים הבולטים של פועלי ציון במזרח אירופה, עלו לארץ ישראל בעלייה השנייה ועמדו בראש סניף המפלגה שנוסד בארץ. קבוצה של עולים שהיו חברי תנועת "צעירי ציון" ייסדה ב 1905 את מפלגת הפועל הצעיר כתנועת פועלים לאומית. הם לא קיבלו את תאוריית מלחמת המעמדות של קרל מרקס והושפעו מהאידיאליזציה שעשתה התנועה הנארודניקית ברוסיה לחיי הקהילה הכפרית. המורה הרוחני של המפלגה היה א"ד גורדון שהטיף לגאולת היחיד היהודי והאומה כולה באמצעות עבודת כפיים בארץ ישראל[4]
שתי המפלגות, שמנו רק כמה מאות אנשים, התחרו על ליבם של הצעירים שהגיעו לארץ ישראל בעליה השנייה באמצעות הביטאונים שייסדו: "הפועל הצעיר" בעריכתו של יוסף אהרונוביץ' ו"האחדות" שבעריכתו השתתפו בן-גוריון, בן צבי ויוסף חיים ברנר. על אף חילוקי הדעות העקרוניים ביניהן, היו שתי המפלגות שותפות בשלילת הגלות ובמטרה ליצור בארץ ישראל עם עובד, דובר עברית, במדינה יהודית סוציאליסטית. הצורך הדחוף למצוא מקומות עבודה לצעירים שעלו לארץ במטרה להיות פועלים חקלאיים חבר לשאיפה לבסס את הגשמת הציונות על עבודה עברית, מה שחייב תחרות עם הפועל הערבי. המאבק על מקומות עבודה שהם קראו לו כיבוש העבודה, שהיה משותף לשתי המפלגות, היה מנוגד לאידיאל הסוציאליסטי של סולידריות מעמדית. התירוץ של "פועלי ציון" היה שהפועל הערבי הפשוט הוא חבר-למעמד, והאויב האמיתי – הן המעמדי והן הלאומי – הוא ה"אפנדי", בעל האדמות הערבי העשיר. הסבר זה היה תאורטי בלבד, מאחר שבמציאות לא נוצר שיתוף פעולה עם הפועל הערבי. הכישלון במאבק לכיבוש העבודה דחף לגיבוש ניסיונות ראשונים להתיישבות קואופרטיבית של פועלים יהודים בעזרת המוסדות הציוניים. כך הוקמה קבוצת דגניה
ב 1910 באום ג'וני בחסות המשרד הארצישראלי והוקם ב 1911 היישוב השיתופי הקואופרציה במרחביה בעמק יזרעאל. במקביל הוקמו ארגונים לעזרה הדדית לפועלים, שירותי סיוע במציאת עבודה, שירותי סיוע רפואי וערבות הדדית במקרה של אבטלה או חוסר יכולת של פועל לעבוד. כך הוקמו הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון, הסתדרות פועלי הגליל, וקואופרטיב "המשביר" שהוקם ב 1916 כמוסד שירכוש מצרכים בסיטונאות וימכור אותם למתיישבים ולפועלים במחיר עלות וללא רווח.
עד הקמת מדינת ישראל
במהלך שנות ה-1920 - 1940 עברו המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות באירופה ובארץ ישראל תמורות רבות, איחודים ופילוגים. למהפכה הבולשביקית ולהקמת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות הייתה השפעה גדולה על התנועות הסוציאליסטיות בעולם ועל התנועות הציוניות-סוציאליסטיות. נוצרה מחלוקת עמוקה בין המרקסיסטים התומכים במהפכה עולמית, הרואים בברית המועצות דוגמה ומופת למימוש החזון הסוציאליסטי, לבין תומכי הזרם הרפורמיסטי, הדוגלים בסוציאל-דמוקרטיה, שהאמינו, בעקבות תורתו של אדוארד ברנשטיין שרק מהלכים מדורגים שיתבצעו בצורה דמוקרטית יביאו להישגים כלכליים ופוליטיים למעמד הפועלים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה והתעצמה פעילותן של מפלגות ותנועות נוער ציוניות-סוציאליסטיות בפולין, ליטא, לטביה,צ'כוסלובקיה, רומניה והונגריה, תוך שהן מקיימות קשרים הדוקים עם המפלגות האחיות בארץ ישראל, ומנהלות מאבק חריף כנגד מפלגת הבונד והמפלגה הקומוניסטית שקסמו אז לצעירים יהודים רבים.
ב 1919 בארץ ישראל התאחדו מפלגת פועלי ציון וקבוצת ה"בלתי מפלגתיים" בהנהגת ברל כצנלסון והוקמה מפלגת אחדות העבודה. ב 1930 התאחדה אחדות העבודה עם מפלגת הפועל הצעיר. המפלגה המאוחדת - מפא"י - הפכה במהלך שנות השלושים למפלגה הגדולה והמשפיעה ביותר בארץ ישראל ובתנועה הציונית. מפא"י דגלה בסוציאליזם הרפורמיסטי, שברל כצנלסון קרא לו ציונות קונסטרוקטיבית או קונסטרוקטביזם מהפכני.[5] מקבילה לה בפולין הייתה "מפלגת העבודה הציונית - התאחדות." ב 1920 הקימו המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל כדי לאגד את העובדים היהודים. שכירים למקצועותיהם ועובדים עצמאיים "החיים על יגיעם".
האיחוד של מפלגות הפועלים והתרחקותם מהאידאולוגיה המרקסיסטית הביאה לפרישות תומכי המרקסיזם ולפילוגים נוספים במהלך השנים הבאות. ב 1920 הקימה קבוצה בהנהגתו של יעקב זרובבל את מפלגת פועלי ציון שמאל. המפלגה התנגדה לשיתוף פעולה עם הציונות שאינה סוציאליסטית וסברה שהבית הלאומי היהודי יהיה רק שלב לקראת המהפכה הסוציאליסטית העולמית. פועלי ציון שמאל דגלו בסולידאריות של הפועלים היהודים והערבים במאבקם נגד הבורגנות של שני העמים והאימפריאליזם הבריטי. הם האמינו שעל הפרולטריון העברי מוטל תפקיד היסטורי לקדם את הפועל הערבי ולארגנו וכי הארגון חייב להיות במסגרת משותפת של הסתדרות אחת.[6]
בעוד שבארץ ישראל היו תומכי פועלי ציון שמאל מיעוט קטן, הייתה זו מפלגה גדולה יחסית ומשפיעה בפולין, שקיימה שיתוף פעולה עם הבונד בהקמת בתי ספר ביידיש ובטיפוח תרבות היידיש החילונית. בשלב מסוים פרשה המפלגה מההסתדרות הציונית והתכוונה להצטרף לקומינטרן כמפלגה יהודית שלא במסגרת המפלגה הקומוניסטית אך נדחתה. ב-1937 חזרה הברית העולמית של פועלי ציון שמאל והצטרפה לקונגרס הציוני, אך בכוח מועט.
אמנם פועלי ציון ה"ימניים" יותר התרחבו והמשיכו בפעילות בסניפים באנגליה, בצרפת, בארצות הברית ובארגנטינה במסגרת "ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון - צ"ס". אך שנות ה-1920 _ 1930 עמדו בסימן מאבק חריף על נפש הנוער היהודי במזרח ובמרכז אירופה. הדרך של " עוד עז ועוד דונם" שדגלה בה התנועה הציונית בהנהגת חיים ויצמן ושבוצעה בפועל על ידי הציונות הסוציאליסטית, התקשתה להתחרות בתנועות שהציעו פתרונות רדיקליים ומוחלטים לכל בעיות העם היהודי, שרק הלכו והחמירו.[7] מצד אחד הייתה זו תנועת בית"ר בהנהגת זאב ז'בוטינסקי, שדרשה הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לאלתר, ומהצד השני הקומוניסטים שהוקסמו מברית המועצות המחוללת מהפכה חברתית טוטאלית.
המאבק עם תומכי האידאולוגיה המרקסיסטית ועם הקומוניסטים התנהל במלוא עוזו גם בתוך הציונות-הסוציאליסטית, כאשר תנועת הנוער השומר הצעיר, שהייתה אחר כך גם מפלגה פוליטית, אימצה את האידאולוגיה המרקסיסטית ואת התמיכה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות. עם זאת התנועה ראתה תמיד את הגשמת הציונות כקודמת למהפכה הסוציאליסטית, כפי שכינה זאת מנהיגה, מאיר יערי: "הפרימאט הציוני". הסיסמה שעיטרה את הכותרת של עיתון התנועה על המשמר: " לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים" הדגימה את הקדימות של המטרה הלאומית. הקריאה ל"אחוות עמים" התבטאה בעיקר בהבעת סולידריות עם מאבקים של מעמד הפועלים ברחבי העולם, בניסיון להגיע לשיתוף פעולה עם הפועל הערבי ובתמיכה בהקמת מדינה דו-לאומית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית.[8] הפרימאט הציוני בא לידי ביטוי בהפניית בוגרי התנועה להתיישבות חקלאית ברחבי ארץ ישראל ובקשר בין השומר הצעיר ותנועת ההתיישבות הקיבוץ הארצי. בשנות ה-1930 התלוותה אליהן הליגה הסוציאליסטית - מפלגת פועלים סוציאליסטית מרקסיסטית ציונית, שאיגדה פועלים עירוניים.
בשנות ה-1940, בהשפעת המאבק ההירואי של ברית המועצות בגרמניה הנאצית, התעורר גל של אהדה והזדהות עם ברית המועצות. על רקע זה נוסדה התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י, בין השאר בגלל הדרישה לעמדה אוהדת כלפי המשטר הסובייטי. איחוד של פועלי ציון שמאל ומפלגת השומר הצעיר יצר את מפלגת הפועלים המאוחדת - מפ"ם שדגלה באידאולוגיה המרקסיסטית של מלחמת מעמדות, ובזיקה חזקה לברית המועצות. המחלוקת בין תומכי ברית המועצות למפא"י החריפה על רקע התעמולה האנטי-ציונית והאנטישמית ורדיפות היהודים בשנות חיים האחרונות של סטלין.
"ארץ ישראל העובדת"
מפלגות הפועלים ייסדו את ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל כארגון של עובדים מכל המגזרים והמקצועות. מראשית ימיה ההסתדרות לא הייתה רק איגוד עובדים שנאבק נגד ניצול עובדים בשכר ובתנאי עבודה, אלא התאגדות שלקחה על עצמה להבטיח את רווחת הפועלים בכל תחומי החיים: בריאות, באמצעות קופת חולים הכללית, עזרה הדדית באמצעות משען וקרנות פנסיה כמו מבטחים, דיור באמצעות חברת שיכון,, תעסוקה באמצעות לשכות עבודה במועצות הפועלים שהוקמו בערים ובמושבות, חינוך באמצעות בתי הספר של זרם העובדים ותרבות באמצעות העיתון דבר, הוצאת הספרים עם עובד, תיאטרון אוהל, וספורט באמצעות איגוד הפועל. במסגרת ההסתדרות פעלה גם חברת העובדים שכללה גופים כלכליים כמו בנק הפועלים וסולל בונה, וגופים קואופרטיביים של צרכנים ושל יצרנים כמו המשביר לצרכן, המשביר המרכזי ותנובה.
תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות: גורדוניה, השומר הצעיר ופרייהייט - החלוץ-הצעיר - דרור, כיוונו את חבריהן לעליה ולהתיישבות בקיבוצים והכינו אותם בחוות הכשרה לעבודה החקלאית בארץ ישראל. תנועת החלוץ, שבאמצעותה עלו צעירים רבים לארץ ישראל, לא הוגדרה אמנם כתנועה פוליטית-סוציאליסטית, אך הכשירה את חבריה בקיבוצי הכשרה שפעלו כקומונה, שכיוונו אותם להצטרף להתיישבות הקואופרטיבית בארץ. בשנות ה-1920 - 1940 הוקמו עשרות יישובים קואופרטיביים על ידי עולים שהגיעו באמצעות תנועת החלוץ ותנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות: הקיבוצים, מושבי העובדים והמושבים השיתופיים. הם היו שותפים בארגונים ארציים: הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים הקיבוץ הארצי, הקיבוץ הדתי ותנועת המושבים וכונו בשם ההתיישבות העובדת - להבדיל מההתיישבות הפרטית של איכרים במושבות. ארגונים אלה וגם תנועות הנוער הסוציאליסטיות ששהוקמו בארץ: הנוער העובד, והמחנות העולים, היו קשורים בצורות שונות להסתדרות.
ההסתדרות, על שלל מוסדותיה וכל הגופים ההתיישבותיים והתנועות החוברים אליה, היוו מוקד כח בעל השפעה עצומה על חיי הכלכלה, החברה והתרבות בישוב היהודי שלפני קום מדינת ישראל וכונו "ארץ ישראל העובדת". הסתדרות העובדים שיתפה פעולה עם ההסתדרות הציונית וראתה את עצמה שותפה בכל דרך במפעל הציוני. בהקמת ארגון ההגנה ובהשתתפותה הפעילה בהרחבת ההתיישבות החקלאית ברחבי ארץ ישראל על-ידי היישובים הקואופרטיביים, פעלה ההסתדרות בעצם כגוף מבצע של מטרות התנועה הציונית.
מייסדי ההסתדרות ומנהיגיה ראו בארץ ישראל העובדת מעין "קהיליית עובדים", המגשימה את הציונות הקונסטרוקטיבית ברוחו של ברל כצנלסון ומהווה מדינה סוציאליסטית בהתהוות.[9]
במדינת ישראל
בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה מפא"י מפלגת השלטון העיקרית, והציר המרכזי לקבלת ההחלטות. הודות לזהות בין חברי הממשלה ממפא"י לבין ראשי ההסתדרות הייתה ההסתדרות בתקופה זו מעין זרוע מבצעת של הממשלה לקידום יעדים לאומיים: קליטת העלייה ההמונית, פיתוח המשק, פיזור האוכלוסין ופיתוח אזורי הספר והפריפריה. עם זאת, בן-גוריון ביסס את ריבונותה של המדינה החדשה על עיקרון הממלכתיות ופעל להעברת פונקציות שלטוניות מרכזיות מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. כך בוטל זרם העובדים לטובת החינוך הממלכתי ושירות התעסוקה הפך לממלכתי. קופת חולים לא הפכה לשירות ממלכתי ונותרה עוגן כוח מרכזי של ההסתדרות. גם חברת העובדים נרתמה למשימות הממלכתיות, כך כשמונים אחוז מכלל פעילות הבינוי לקליטת העלייה בוצעו על ידי סולל בונה[10] שהודות לכך ריכזה בידיה עוצמה רבה. לצורך פיתוח המשק וליצירת מקורות תעסוקה חדשים שיתפה ממשלת מפא"י פעולה עם משקיעים פרטיים וכך צמח משק המבוסס על עקרונות קפיטליסטיים בצד המשק ההסתדרותי החזק. הריכוזיות הרבה של המשק והפיקוח על המחירים, בעיקר בתקופת משטר הצנע, נועדו להגביל את הקיטוב החברתי ולהבטיח אמצעי מחייה בסיסיים לכלל האוכלוסייה.
.jpg)
בדומה למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה ראתה מפא"י בדמוקרטיה הפרלמנטרית את הדרך ליישום הסוציאליזם באמצעות חקיקה המבטיחה את זכויות העובדים השכירים ובאמצעות מדיניות רווחה. כך נחקקו בעשור הראשון חוקים המסדירים זכויות עובדים כחוק שעות עבודה ומנוחה,, חוק חופשה שנתית, חוק עבודת הנוער, וחוק הגנת השכר. ביזמת ההסתדרות נחקקו חוק הסכמים קיבוציים, וחוק יישוב סכסוכי עבודה, המגדירים את היחסים בין ארגון עובדים למעסיק, מסדירים את זכות השביתה ומבטיחים את המסגרות ליישוב סכסוכים. מאידך, בן-גוריון התייחס אל ההסתדרות כזרוע שלטונית יותר מאשר ארגון עובדים ופעל, לעיתים בכוח הזרוע (הפעלת משטרה וקבוצות פועלים מאורגנות - "פלוגות הפועל"), כדי לשבור שביתות "פראיות", כמו שביתת הימאים ב 1951.
למפלגות הציוניות-סוציאליסטיות היה רוב במוסדות הנבחרים. בבחירות לאספה המכוננת שנערכו ב 1949 זכתה מפא"י ב 46 צירים ומפ"ם ב 19 צירים, רוב זה נשמר במשך עוד מספר שנים, אך הממשלות הראשונות שהנהיגה מפא"י קיימו קואליציה עם מפלגות שאינן סוציאליסטיות: המפלגות הדתיות ומפלגת הציונים הכללים הבורגנית. רק ב 1955 הצטרפה מפ"ם לקואליציה.
היחס לברית המועצות עמד בשנות ה-1950 במרכז מחלוקת חריפה בין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות. מפ"ם דבקה באידאולוגיה המרקסיסטית וראתה במשטר הקומוניסטי בברית המועצות ובארצות הגוש המזרחי מודל של מהפכה חברתית חיובית. היא תמכה בזיקה לברית המועצות וראתה בה את מנהיגת עולם הקידמה במאבק העולמי כנגד כוחות האימפריאליזם והקפיטליזם בהנהגת ארצות הברית.
מאז שנות ה-1960 היו המפלגות שהגדירו את עצמן כציוניות-סוציאליסטיות - מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה-פועלי ציון, המערך, מרצ, מפלגת העבודה - חלוקות ביניהן בעיקר סביב שאלות מדיניות וביטחוניות: האפשרויות להסכמי שלום עם המדינות הערביות, עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ומעמד הערבים אזרחי מדינת ישראל. בנושאי חברה וכלכלה, ראו מפלגות אלה בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובעלות מסוימת של המדינה על משאבי הטבע ובקרה על כוחות השוק.
בשנות ה-1960 וה 1970 נמשכה ההעדפה של מפעלי חברת העובדים, עם זאת, פנחס ספיר, שהיה שר האוצר ושר המסחר והתעשייה מטעם מפא"י, דגל בפתיחה של השוק הישראלי לתחרות מסוימת וליוזמה חופשית ועודד משקיעים פרטיים מהארץ ומחוץ לארץ באמצעות הלוואות מדינה נוחות. משקיעים אלו "נגסו" בשטחי פעילות שהיו באופן מסורתי בידי חברת העובדים ויצרו תחרות קשה למשק ההסתדרותי.
התמורות הגדולות שחלו בכלכלה ובדמוגרפיה של ישראל לא תאמו יותר את החזון הסוציאליסטי, שלפיו ההסתדרות מייצגת את כלל מעמד העובדים בישראל. העובדים הרבים בתחומי המסחר והשירותים, שלא היו חברים במועצות פועלים ולא באיגודים מקצועיים ולא היו מאוגדים בוועדי עובדים, אוכלוסיות חלשות שעבדו בתעשייה הזעירה, ובהם רבים מעולי ארצות המזרח - כל אלה הוזנחו. שכרם נותר נמוך מאוד והם לא נהנו ממוסדות הרווחה ההסתדרותיים, ועל כן ראו בהסתדרות מימסד נצלני ומנוכר. הזהות בין מפלגת השלטון ומנהיגי ההסתדרות הביאה לכך שבמקרים רבים ההסתדרות עמדה מנגד ואף התנגדה לדרישות העובדים המאורגנים בה מתוך אחריות של שותפים לשלטון, ולא פעלה כלל לטובת אלה שלא היו חברי הסתדרות.
ההסתדרות התנגדה למדיניות רווחה כללית, בנימוק שמדובר ב"פילנתרופיה" ולא בטיפול אמיתי ושורשי בבעיות, שיכול להפוך את העובד לפרולטר מודע ופרודוקטיבי. ההסתדרות התנגדה באופן עקבי לעיגון נושאים מסוימים בחקיקה ודגלה בגישה שכל ענייני השכר צריכים להתנהל במשא ומתן בין ההסתדרות, הממשלה והמעסיקים ללא התערבות חקיקתית ועל כן התנגדה למשל לחוק שכר מינימום. כן התנגדה לחקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי משום שהיה מוציא משליטתה את קופת חולים הכללית ולחקיקת חוק פנסיה ממלכתית שהיה מוציא מההסתדרות את קופות הפנסיה שבהן התרכזו כמעט כל חסכונות הפנסיה של השכירים שנתנו לה עוגן פיננסי משמעותי.
הפער שנתגלה בעשורים האחרונים של המאה העשרים בין הסיסמאות הסוציאליסטיות לבין המציאות החברתית בישראל, פירוק חברת העובדים, המהפך הפוליטי ב 1977, וחוק הבריאות הממלכתי שחיסל את הקשר בין ההסתדרות ובין קופת חולים הכללית, הביאו לשקיעת כוחה של ההסתדרות שנשארה בעיקר איגוד עובדים ללא עמדת כח משמעותית וללא יומרות אידאולוגיות. כיום ניתן למצוא את המשך הציונות הסוציאליסטית בתנועת העבודה המודרנית, שנמנות עליה מפלגת העבודה ומפלגת מרצ, בתנועות הנוער הכחולות, המחנות העולים, הנוער העובד והלומד והשומר הצעיר, ובתנועות הבוגרים של תנועות אלה. תנועת העבודה כיום, דוגלת בסוציאל-דמוקרטיה ובמדינת רווחה, ותומכת בקידום שיויון מלא לכל אזרחי מדינת ישראל בדגש על שיויון ערבים ונשים.
בין שני דגלים
האופוזיציה העיקרית לציונות הסוציאליסטית הייתה מצד התנועה הרוויזיוניסטית. הרוויזיוניסטים טענו שהתנועה הציונית צריכה לרכז את כל מאמציה במאבק לשחרור לאומי וכל פעילות אחרת פוגעת במאמץ הזה. [11]מנהיג התנועה, זאב ז'בוטינסקי טבע את המושג "חד-נס" - שהוא תרגומו של המוניזם כאחד העקרונות החשובים של הרוויזיוניזם. ז'בוטינסקי ראה בדבקות ברעיון האחד והיחיד של הקמת מדינה ליהודים לא רק תוכנית פוליטית, אלא גם אמצעי להבראת הרוח היהודית אחרי אלפיים שנות גלות. סיסמת החד-נס הפכה לכלי נשק של הרוויזיוניסטים במאבקם כנגד המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות. הניסיון לזווג בין המטרה הלאומית הציונית לבין החזון החברתי סוציאליסטי נתפס בעיניהם כלא לגיטימי וכהפניית הגב לבכורתו של הרעיון הציוני. [12]
המאבק בין הרוויזיוניסטים ובין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות החריף מאוד בשנות ה 1930 על רקע העימות באירופה בין הפאשיסטים לבין קומוניסטים וסוציאליסטים. הרוויזיוניסטים האשימו את הסוציאליסטים בבולשביזם, ואילו הסוציאליסטים האשימו את הרוויזיוניסטים בפאשיזם. ז'בוטינסקי שראה בקומוניזם אך ורק מתכון למשטר עריצות, לא ראה הבדל בין הסוציאליזם, אפילו הסוציאליזם הרפורמי ובין הקומוניזם. לדידו כל סוציאליזם משמעו השתלטות של מעמד אחד על המעמדות האחרים ולכן הוא מנוגד בתכלית לרעיון הלאומי שמשמעו אחדות העם.[13]המחלוקת האידאולוגית בין הרוויזיוניסטים לבין הסוציאליסטים הפכה לעימות רווי באיבה והגיעה גם להתנגשויות אלימות, על רקע שאלת מעמדה של הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הרוויזיוניסטים מחו כנגד המעמד שקיבלה ההסתדרות כמייצגת בלעדית של כלל הפועלים היהודים. הם ניסו לפגוע בניסיונות של ההסתדרות להציב משמרות מחאה כנגד בעלי עסקים ופרדסנים יהודים, בדרישה להעסיק רק פועלים יהודים. בהשראת מאמרו של ז'בוטינסקי כן, לשבור הם ניסו לשבור שביתות פועלים שארגנה ההסתדרות בטענה שהשביתות פוגעות במאמץ הלאומי.[14]
המתח שבין המטרות הלאומיות של הציונות ובין החזון הסוציאליסטי היה תמיד במוקד של דיונים ומאבקים רבים בין המפלגות הציוניות-סוציאליסטיות ובתוכן. אחד הנושאים המרכזיים היה הניגוד שבין המאבק לכיבוש העבודה, שנתפס כמטרה לאומית-ציונית מרכזית, ובין האידיאל הסוציאליסטי הדוגל בסולידאריות של מעמד הפועלים הבינלאומי, שממנו נובע צורך בשיתוף פעולה עם הפועל הערבי. אין ספור דיונים והצעות כלשהן שהועלו בוועידות של המפלגות ובוועידות ההסתדרות לא הצליחו לעגל את הריבוע: כיבוש העבודה - כדרך להקים בארץ ישראל משק יהודי, שהעובדים בו הם פועלים יהודים, יוצר מאבק בלתי נמנע עם הפועלים הערבים על מקומות העבודה. לכיבוש העבודה הייתה גם הצדקה סוציאליסטית: חברה שבה המעסיקים יהיו היהודים והפועלים יהיו ערבים תהיה במהותה חברה קולוניאלית, המנוגדת לסוציאליזם. [15]
זאב שטרנהל טוען כי הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי בנוסח תנועת העבודה היה מראשיתו בעצם סוציאליזם לאומי, שבדומה לסוציאליזם הלאומי באירופה קיבל את העיקרון של פרימאט הלאום והעמדתם של ערכי הסוציאליזם לשירות הלאום.[16] הסוציאליזם הלאומי, לדבריו, מנוגד לסוציאליזם הדמוקרטי המבוסס על העיקרון המרקסיסטי של מלחמת המעמדות, שבדומה לליברליזם, נשען על יסודות אוניברסליים שבמרכזם עומד הפרט.[17]שטרנהל מגדיר את הציונות כ"לאומיות אורגנית", שבדומה לתנועות הלאומיות שהתפתחו במאה ה 19 במרכז ובמזרח אירופה הייתה לאומיות של "דם ואדמה, לאומיות תרבותית, היסטורית, ובסופו של דבר גם ביולוגית", שהיא שונה במהותה מהלאומיות הליברלית המעוגנת בעקרונות הנאורות והמהפכה הצרפתית".[18] לדעתו "אי אפשר היה להימלט מהסתירה המהותית הקיימת בין ערכים אוניברסליים לבין תביעותיו הפרטיקולריות של מפעל בניין המדינה בידי אומה הנמצאת במאבק קיומי עם אומה אחרת, על אותה פיסת קרקע. [19]
לטענת שטרנהל, אחדות העבודה ואחריה מפא"י לא חתרו באמת להקמת חברה אלטרנטיבית המבוססת על שיויון חברתי. מכיוון שמטרתן העיקרית הייתה בניין הכוח הלאומי, הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. לטענתו גם ההסתדרות על כל המוסדות הקשורים אליה נרתמה קודם לכל למשימה הלאומית. לטענתו המפלגות הסוציאליסטיות קידמו את האידיאל של החלוץ עובד האדמה ואת ההתיישבות העובדת והזניחו את ההגנה על הפועל העירוני שהיה הפרולטר האמיתי. לדעתו כבר בשנות ה-1930 הפך המנגנון ההסתדרותי לגורם רב כח שקידם בעיקר את העוצמה הפוליטית של המפלגות שקראו לעצמן מפלגות פועלים ואת התנאים המועדפים שלו עצמו.[20] לדבריו הפערים החברתיים היו כבר גדולים בשנות ה-1930, גם בתוך ההסתדרות עצמה, בין עובדי המנגנון הבכירים לבין הפועלים החקלאים. לדעתו של שטרנהל בארץ-ישראל הסוציאליזם היה סיסמה מגייסת לצורך בניין האומה, ולא תוכנית לפעולה ממשית. כאן הסיבה לעובדה שגם עם העצמאות המדיניות החברה בישראל המשיכה להתפתח במסלול של חברה בורגנית רגילה.
אניטה שפירא תוקפת בחריפות את ביקורתו של שטרנהל. לטענתה גם התנועות הסוציאליסטיות באירופה התפתחו במסגרות לאומיות וכל תנועה סוציאליסטית התאימה את אופייה ואת כליה למסורת הלאומית ולצרכים הלאומיים ש ל עמה.[21] ביקורתו של שטרנהל נשענת, לדעתה, על גישות תאורטיות המתעלמות מהתנאים ההיסטוריים הספציפיים שבהן פעלה הציונות-הסוציאליסטית בארץ ישראל. היא תוהה על כך ששטרנהל מאשים את הציונות-הסוציאליסטית בזניחת התזות המרקסיסטיות, על אף שהניסיונות לממש אותן הגיעו לעיוות מוחלט ויצרו משטרים אוטוריטריים שגם פגעו באופן מוחלט בחופש הפרט וגם לא יצרו חברה שוויונית אלטרנטיבית. הניסיונות שהצליחו במידה, כמו הקיבוצים, התקיימו רק בקנה מידה קטן ולזמן מוגבל.
הוגי הדעות המרכזיים
נחמן סירקין
נחמן סירקין (1867-1927) טען שהאנטישמיות נובעת מתוך מאבקים פנימיים בתוך החברה הקפיטליסטית בורגנית: הפרולטריון מזהה את היהודים עם המעמד הבורגני, המנצל, ושנאתו תגבר עם גידול פער המעמדות. לעומת זאת הבורגנות תשתמש באנטישמיות כדי לעצור את המהפכה ואת התחזקות הפועלים. סירקין ראה את הפתרון בהקמת מדינה יהודית שתהיה בה חברה סוציאליסטית בארץ ישראל מהסיבות הבאות:
- הסוציאליזם לא יכול להתממש בעם היהודי שחי בגולה ולכן יש להקים מדינה יהודית שתפתור את בעיית האנטישמיות ותבטיח את קיומו של העם היהודי. חברה זו תקום בארץ ישראל.
- בארץ ישראל תקום חברה סוציאליסטית שיויונית, שתהיה מבוססת על שיתופיות, חירות ושיויון, חברה ללא ניגודים בין עשיר לעני.
- הציונות ומדינת היהודים לא ייבנו בלי הפועלים היהודים, הוא האמין שעתיד החברה החדשה תלוי בכוחו של הפועל היהודי ולא בבורגנות. רק כך תוכל להיבנות חברה חדשה על יסודות שיתופיים אשר תהווה כוח משיכה ליהודי הגולה ובעקבותיה תעלה גם הבורגנות.
- מאחר שבעלי הקרקעות יעדיפו את הפועל הערבי הזול יחסית לפועל היהודי וכך לא תתממש עבודת הכפיים הסוציאליסטית שבה הוא רואה כהכרח. לשם כך הבעלות על הקרקעות צריכה להיות לאומית ולא פרטית.
- בארץ ישראל ייווצר הקשר בין הזיקה המוסרית של ערכי תורת נביאי ישראל לערכי הציונות הסוציאליסטית.
דב בר בורוכוב
דב בר בורוכוב (1881-1917) השתמש במרקסיזם ככלי לניתוח הכלכלה. הוא ראה את מלחמת המעמדות כאבן פינה במאבקו של העם היהודי. לדעתו הצלחת היהודים מעוררת קנאה בקרב הנוצרים, מגבירה את האנטישמיות ומהווה עידוד להגירה. בעיית היהודים לפי בורוכוב:
- ניתוח החברה היהודית בגולה מעלה תמונה הפוכה לדגם החברתי היעיל, המדומה לפירמידה, המצב בקרב היהודים הוא פירמידה הפוכה, כלומר רוב העם מחזיק במקצועות לא יצרניים ובורגניים לעומת מיעוט העם הנמצא במעמד הפרולטריון. במצב זה של פירמידה הפוכה הפועל היהודי לא יכול ללקיים מלחמת מעמדות מאחר שאין לו מדינה וקרקע משלו ולכן אין לו בסיס בטוח להיאבק ממנו.
- הפרולטריון היהודי חלש וקטן ולכן רוב הפרולטריון היגר לארצות הברית.
- הגירה לארצות הברית אינה פתרון - בארצות הברית רוב העמדות היצרניות כבר תפוסות על ידי פועלי ארצות הברית וכך שוב נאלץ היהודי להיות לא יצרני ולהפוך לבורגני.
פתרון בעיית היהודים על פי בורוכוב:
- לכוון את ההגירה לארץ ישראל - רק בארץ ישראל יהפכו היהודים לעם עובד. שם יוכלו לתפוס את כל המשרות היצרניות. ולחיות חיים נורמליים על בסיס עבודה יצרנית. שם באמצעות הסוציאליזם ישוב העם אל הטבע, הקרקע והעבודות הנורמאליות. רק שם, באדמה משלו - תתהפך הפירמידה.
- הציונות היא הפתרון היחיד - ההגירה לארץ ישראל לא תתרחש בגלל סיבה דתית-היסטורית אלא מכיוון שבארץ ישראל תוכל להתגשם מלחמת המעמדות ללא דחיקת היהודים מעמדותיהם הכלכליות. מלחמת המעמדות תהיה בין הפועל העברי לבין הבורגנות העברית, שתבוא בעקבותיה וכך ייווצר מצב בריא. בעזרת ההון הבורגני יונחו יסודות המשק העברי, והפועל העברי שיתפוס עמדות יצרניות רבות יוכל להילחם בבורגנים ולבסוף לנצחם.
- בורוכוב היה משוכנע כי המאבק המעמדי יעודד את הגירת היהודים לארץ ישראל. הוא ראה בכך תהליך סטיכי (זרימה ללא הפרעה) ובכך יתגשם חלום הציונות: ריכוזו הטריטוריאלי של העם היהודי בארץ ישראל.
ברל כצנלסון
ברל כצנלסון (1887-1944), הושפע מהתנועה הנארודניקית ומנחמן סירקין שבו ראה את מורו בציונות הסוציאליסטית. הוא לא האמין בתהליכים היסטוריים הכרחיים, וחשב שחברה אל-מעמדית תלויה ברמתם של החלוצים-המהפכנים ובנכונותם של ההמונים ללכת בעקבותיהם. לכן חינוך הדרגתי של העם צריך לבוא לפני כל פעולה פוליטית או כלכלית.[22] הוא הוביל את מפלגות הפועלים להקמת ההסתדרות והגופים השונים הקשורים בה כמכשיר למימוש של "הציונות הקונסטרוקטיבית" או "הקונסטרוקטוביזם המהפכני", שמשמעו בפועל היה הקמת קהיליית פועלים בארץ ישראל, המקיפה את כל תחומי החיים. המהפכה תתרחש לדעתו במעברם של היהודים לעבודה יצרנית ובעיקר בהתיישבות העובדת, בהחייאת השפה העברית ובחתירה לריבונות יהודית בארץ ישראל.[23]
הקשר בין הגשמת הציונות והגשמת הסוציאליזם, על פי כצנלסון נבע מהעובדה שמגשימי הציונות בפועל הם הפועלים, הבונים את הארץ. מכיוון שהם לא מוכנים להיות מעמד מדוכא הם גם מגשימי הסוציאליזם. לכן הציונות לא תתגשם אלא אם תהא סוציאליסטית.[24] מאחר שהפועלים הם המעמד המגשים את הציונות, הם חייבים להיות גם ההגמוניה הפוליטית של היישוב.
על אף גישתו האנטי-קלריקלית סבר כצנלסון שמעמד הפועלים הוא היורש הלגיטימי האמיתי של כל הערכים החיוביים שבמורשת העם היהודי. הוא דגל בטיפוח הערכים המוסריים והסוציאליים שביהדות, וקרא לחנך את הנוער להכיר ולכבד את התרבות היהודית.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- דב בר בורוכוב, מומנטים מעמדיים של השאלה הלאומית, תיאוריה וביקורת 6, 1995, עמ' 61–77.
- ברל כצנלסון, ציונות סוציאליסטית, הוצאת עיינות, תל אביב, תשכ"ו.
- נחמן סירקין, שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1986.
מחקרים
- אניטה שפירא המאבק הנכזב - עבודה עברית 1929 - 1939 הוצאת הקיבוץ המאוחד 1977
- זאב שטרנהל בנין אומה או תיקון חברה ? הוצאת עם עובד 1995
- ברוך כנרי, משק מתוכנן ציוני ומשק מתוכנן ציוני סוציאליסטי, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1993.[25]
- משה שמיר, חוט השני: הציונות הסוציאליסטית מראשיתה ועד-עתה, הוצאת דביר, תל אביב, 1987.
מאמרים
- יוסף אלחי, הקונספציה הטריטוריאליסטית הסוציאליסטית של סירקין בשנים 1898–1908, מאסף י, 1978, עמ' 5–12.
- יגאל דרורי, המשבר בתנועה הציונית והקמת תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית, בתוך: המשנה החברתית של אבות תנועת העבודה (עיונים 1980, ב), ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, המרכז לתרבות ולחינוך, תל אביב, 1980, עמ' 47–58.
- עזריאל הילדסהימר, הסוציאליסט אדוארד ברנשטיין והציונות, מחברות למחשבה סוציאליסטית 14, 1990, עמ' 82–91.
- יגאל וגנר, ציונות סוציאליסטית כמושא למידה, אורנים א, 1981, עמ' 101–118.
- יצחק טבנקין, בראשית הציונות הסוציאליסטית, שורשים ג, תשמ"ב, עמ' 7–35.
- לובה לויטה, מחתרת ציונית-סוציאליסטית-חלוצית בברית-המועצות, שורשים ה, תשמ"ו, 1986, עמ' 45–79.
- ישראל קולת, חברה ותרבות סוציאליסטית בארץ ישראל, בתוך: בינוי אומה, תש"ס, 2009, עמ' 33–53.
- אברהם שריד, ברנארד לאזאר – ממבשרי הציונות הסוציאליסטית (מתוך חיבור על "האנטישמיות בראיית הרצל וב. לאזאר"), מאסף טו, 1985, עמ' 24–34.
- אליעזר שביד, מה תרם ברל כצנלסון למחשבה הציונית-סוציאליסטית?, מבפנים מ"ט, 3-4, תשמח 1988, עמ' 291–296.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ציונות סוציאליסטית |
- אלי אברהמי (עורך), ציונות סוציאליסטית, לקסיקון הקיבוץ, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1998.
- ציונות סוציאליסטית, באתר הסוכנות היהודית
- שלמה נאמן, ראשית היריבות בין המרקסיזם לציונות הסוציאליסטית, עיונים בתקומת ישראל 2, 1992, עמ' 55-28
- קובי דנה, יצחק טבנקין: עיונים בכתביו, מגזין אימגו, מאי 2013.
- יוסף גורני המהות ההיסטורית של הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי
- אניטה שפירא קובלנתו של שטרנהל
הערות שוליים
- ^ אברהם יסעור, משה הס, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, ירושלים: כתר, 2007, עמ' כרך ראשון עמ' 72 - 74
- ^ מנחם ברינקר : נחמן סירקין בזמן יהודי חדש כרך ראשון עמ' 90–92 הוצאת כתר 2007
- ^ "לשאלת ציון וטריטוריה", יוני־אוקטובר 1905, בר בורוכוב, כתבים, כרך א', תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים, תשט"ו־1955, עמודים 41–42
- ^ מישל כהן: ציונות סוציאליסטית, זמן יהודי חדש בעידן חילוני, ירושלים: כתר, 2007, עמ' כרך שני עמ' 74
- ^ זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני, עמ' 79, עמ' 143
- ^ אניטה שפירא, המאבק הנכזב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1977, עמ' 68
- ^ אייל כפכפי, לבון אנטי - משיח, תל אביב: עם עובד, 1998, עמ' 50 - 54
- ^ אביבה חלמיש מאיר יערי, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני עמ' 139-141
- ^ מיטשל כהן, ציונות סוציאליסטית, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כתר, 2007, עמ' כרך שני עמ' 79
- ^ הנתונים מתוך הסתדרות הכללית בעשור הראשון למדינה, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ^ ערן קפלן, ציונות רויזיוניסטית, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני, כרך שני עמ' 89 - 95
- ^ ערן קפלן, התנועה הרוויזיוניסטית, זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני כרך שני, כתר, 1995, עמ' 91 - 92
- ^ ראובן שושני, אנטומיה של ביקורת הסציאליזם אצל ז'בוטינסקי
- ^ אניטה שפירא, המאבק הנכזב, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד, 1977
- ^ אניטה שפירא, המאבק הנכזב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1977, עמ' 53 - 86. 159 - 183, 278 - 293
- ^ זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברתי, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' עמ' 16
- ^ זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה ?, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 17 - 22
- ^ זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה ?, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 20
- ^ זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 27
- ^ זאב שטרנהל, פרק חמישי: ניצחון הסוציאליזם הלאומי, פרק שישי: מבחן הדמוקרטיה והשיוויון, בנין אומה או תיקון חברה ?, תל אביב: עם עובד, 1995, עמ' 275 - 387
- ^ אניטה שפירא, קובלנתו של שטרנהל
- ^ זאב צחור ברל כצנלסון זמן יהודי חדש - תרבות יהודית בעידן חילוני כרך שני עמ'142
- ^ זאב צחור ברל כצנלסון זמן יהודי חדש כרך שני עמ' 143
- ^ אניטה שפירא, המאבק הנכזב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1977, עמ' 30
- ^ ביקורת: שאול זרחי, [ביקורת], בעיות בינלאומיות ל"ב (61), 1993, עמ' 107-104.
| סוציאליזם | ||
|---|---|---|
| זרמים | אנרכו-סינדיקליזם • אנרכו-קומוניזם • הסוציאליזם האתיופי • לניניזם • מרקסיזם • נצרות סוציאליסטית • קומוניזם נוצרי • סוציאל-דמוקרטיה • סוציאליזם אסלאמי • סוציאליזם דמוקרטי • סוציאליזם ערבי • סינדיקליזם • פמיניזם סוציאליסטי • ציונות סוציאליסטית • קומוניזם • סוציאליזם ליברטריאני • נאציונל-סוציאליזם | 
|
| סוציאליסטים | רוברט אוון • פרידריך אנגלס • מיכאיל באקונין • אוגוסט בבל • אדוארד ברנשטיין • משה הס • פרדיננד לסל • קרל מרקס • קלוד-אנרי דה סן-סימון • פייר-ז'וזף פרודון • שארל פורייה | |
34130222ציונות סוציאליסטית