פמיניזם סוציאליסטי

פמיניזם סוציאליסטי הוא זרם בפמיניזם המתמקד בקשרים שבין פטריארכיה וקפיטליזם. הפמיניזם הסוציאליסטי מרחיב את הטיעון של הפמיניזם המרקסיסטי על תפקידו של הקפיטליזם בדיכוי נשים. פמיניזם סוציאליסטי דוחה את הטענה העיקרית של הפמיניזם הרדיקלי לפיו הפטריארכיה היא המקור היחיד או העיקרי לדיכוי נשים. לטענת הפמיניזם הסוציאליסטי, נשים אינן יכולות להיות חופשיות בשל התלות הכלכלית שלהן בגברים השולטים בהון הכלכלי. הפמיניסטיות הסוציאליסטיות ראו בשחרור הנשים חלק הכרחי ממאמץ גדול יותר לצדק חברתי, כלכלי ופוליטי. פמיניסטיות סוציאליסטיות ניסו לשלב את המאבק לשחרור נשים במאבק נגד מערכות דכאניות אחרות המבוססות על גזע, סטטוס ומעמד כלכלי.

הפמיניזם הסוציאליסטי צמח בשלהי הגל הראשון של הפמיניזם בארצות הברית בראשית המאה העשרים, פרץ שוב בגל השני של הפמיניזם, והביא עמו פריחה של תאוריות פמיניסטיות סוציאליסטיות החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20. הדוגמות המרכזיות של הפמיניזם הסוציאליסטי לא הצליחו להיכנס לתאוריה המשפטית האמריקאית, הן המשיכו להתקיים ונשאו פירות באקדמיה בדיסציפלינות שונות כמו פילוסופיה, סוציולוגיה ומדעי המדינה וסיפקו צורות מחשבה ותאוריות במדעי החברה והרוח. נוכחותו ונחיצותו של הפמיניזם הסוציאליסטי המשיכה לעורר הדים והביאה חלק מן החוקרות לתאר את הגל השלישי של הפמיניזם כגל סוציאליסטי במהותו. בישראל, ניתן לראות נוכחות של פמיניזם סוציאליסטי בעיקר במאבקן של נשים עניות לשיפור תנאי העסקתן, במאבק לחקיקת רווחה של אימהות חד הוריות, ולשינוי מדיניות ההתעלמות של מקומות עבודה ממחויבויותיהם של הורים לילדיהם, ובעיקר של אימהות.

רקע

הפמיניזם הסוציאליסטי הוא זרם ותיק אך פחות מוכר מהזרמים העיקריים של הפמיניזם, שהם: פמיניזם ליברלי, פמיניזם תרבותי ופמיניזם רדיקלי. פמיניזם סוציאליסטי התפתח מבחינה היסטורית במקביל לפמיניזם הליברלי. הוא צמח יחד עם התנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית של תחילת המאה העשרים והיה בא לידי ביטוי באמצעות מנגנונים משפטיים ליצירת חברה שוויונית יותר עבור כלל האוכלוסייה.

זרם זה של הפמיניזם עסק בשאלות על עבודות נשים ובקידום נשים בשוק העבודה. היו בתוכו זרמים שונים והשתייכו אליו נשים ממעמדות חברתיים שונים שלא היוו מקשה מעמדית ואידאולוגית אחת. הפמיניזם הסוציאליסטי התפתח מהזרם המרקסיסטי האורתודוקסי הפמיניסטי שראה בנשים נשים חלק אינטגרלי ממעמד הפועלים הן בניתוח על הניכור והן בניתוח על השחרור ממנו. על פי פמיניזם סוציאליסטי יש לטפל במושגי הניכור, הדיכוי והניצול. כמו כן, דרישה שעולה מהפמיניזם הסוציאליסטי היא להשתחרר הן מהחברה קפיטליסטית והן מהחברה הפטריארכלית.

הפמיניזם הסוציאליסטי ביקש לבדוק מחדש את חלוקת העבודה בין גברים ונשים לא רק בספירה הציבורית אלא גם במשק הבית. זרם זה של הפמיניזם חשף את מצבן של נשים שיוצאות לעבוד במפעלים עבור בעלי ההון ואמצעי הייצור בתמורה לשכר זעום וחזרתן הביתה לעבודות הבית, ל"משמרת השנייה". על פי פמיניזם סוציאליסטי יש לבסס קונספטואליזציה חדשה של הספירה הביתית והציבורית ולהבנה אחרת של אימהוּת וגידול ילדים.

בגל השני של הפמיניזם, התעורר בשנית הפמיניזם הסוציאליסטי והצביע על כך שנשים הן "אזרחיות סוג ב'" בחברה הקפיטליסטית הפטריארכלית שתלויה בניצול עובדים על מנת לתפקד ולשרוד ובמיוחד ניצולן של נשים. זרם זה ביקש לשנות לא רק את הבעלות על אופני הייצור אלא גם את החוויה החברתית משום שעל פי הפמיניזם הסוציאליסטי השורש לדיכוין של נשים נמצא במערכת הכלכלית הקפיטליסטית.

פמיניזם סוציאליסטי הולך מעבר להגדרה הקונבנציונלית של 'כלכלה' ומכליל בתוכו גם פעולות שאינן כוללות בתוכן החלפה של כסף, למשל, ילודה ועבודות בית. כך, תוך ניתוח של כל הפעולות היצרניות, הפמיניזם הסוציאליסטי משתמש במעמד ככלי אנליטי בנוסף למגדר, וטוען שנשים שמשתכרות במשכורות נמוכות ונמצאות במעמד חברתי נמוך תוכלנה להשיג עצמאות כלכלית מלאה רק עם שינוי מלא של מבנה הכלכלה.

בגל הראשון של הפמיניזם

הפמיניזם הסוציאליסטי של מעמד הפועלות

הפמיניזם הסוציאליסטי של מעמד הפועלות בארצות הברית של תחילת המאה העשרים התפתח כתוצאה מתהליכים של אורבניזציה, תיעוש והגירה לארצות הברית, והושפע משלוש אידאולוגיות עיקריות: פמיניזם, פרוגרסיביזם וסוציאליזם. שלוש הפעילות הבולטות ביותר של מעמד הפועלות היו מרי אנדרסון , פולין ניומן ורוז שניידרמן, אשר היגרו מאירופה אל תוך מפעלי היזע והתעשייה בארצות הברית. אנדרסון היגרה בגיל 16, פרנסה את עצמה בתחילה כעובדת במשק בית ולאחר מכן עבדה במפעלי טקסטיל והנעלה בשיקגו. פולין ניומן היגרה מליטא עם אמה והשתלבה בתעשיית הטקסטיל של דרום מנהטן, ורוז שניידרמן היגרה מפולין באחד מגלי ההגירה של מזרח אירופה, וכמו מהגרות נוספות בנות דורה נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל צעיר ולעבוד במפעל ייצור על מנת לסייע בפרנסת המשפחה.

חלקן נחשפו לכתבים של מרקס והושפעו מן השיח הסוציאליסטי שהתקיים באירופה באותה תקופה. שיח זה היה נוכח במפעלים וברובעי המהגרים בארצות הברית והשפיע על תחושה של אחדות הדדית, שביתות עובדים וחרמות צרכנים שאליהן נחשפו המנהיגות. הן נרשמו לקורסים מטעם המפלגה הסוציאליסטית והחלו לאגד עובדים במפעלים בהן עבדו. ניסיונן לפעול באמצעות האיגודים המקצועיים עלו בתוהו כאשר הבינו כי האחרונים מסרבים לקבל נשים לשורותיהם. באותה העת, התנהל בארצות הברית מאבק על זכות ההצבעה לנשים (Suffrage), ומנהיגות אלו לקחו בו חלק משום שזכות ההצבעה נתפסה כאמצעי לשינוי היחסים שבין גברים ונשים בתוך המשפחה, והעלאה של נושאים פמיניסטיים על סדר היום כגון: עצמאות כלכלית לנשים, חופש תעסוקתי, שליטה בפריון, זוגיות, ועוד.

מנהיגות אלו הושפעו מהתנועה הפרוגרסיבית שמנתה גברים ונשים מן המעמד הבינוני שהאמינו שעל המדינה מוטלת אחריות לקדם את החברה לעתיד טוב יותר. הנשים בתנועה הפרוגרסיבית היו נשים משכילות ממשפחות אמידות, נוצריות ולבנות. הן עסקו בפעילות התנדבותית ובארגוני צדקה, הקימו מרכזים קהילתיים שהיוו רשת תמיכה כלכלית, חברתית ופוליטית בנשים, ונודעו כפמיניסטיות 'מטרנליסטיות' או פמיניסטיות 'חברתיות'. בשיתוף פעולה, הפמיניסטיות החברתיות של מעמד הפועלות יחד עם הפמיניסטיות המטרנליסטיות הקימו ארגון מיוחד לנשים – Women Trade Union League (בו נפגשו אנדרסון, ניומן ושניידרמן והפכו שותפות לדרך פוליטית), על מנת לקדם תנאי עבודה טובים יותר לנשים. עבורן כנשים, העבודה בחוץ נבעה מצורך כלכלי משמעותי ומרצון למימוש עצמי וסיפוק אישי.

אנדרסון, ניומן ושניידרמן הדגישו את החשיבות והצורך בהכרה בהיבטים נוספים של חיי הפועל. הן טענו כי מבנה העבודה כפי שהיה דאז לא אפשר את קיומם של חיי פנאי, תרבות, חברה, פיתוח עצמי ומשפחתיות, ולכן יש לחלק את העבודה בין פועלים רבים יותר על מנת לאפשר לכל עובד תנאי עבודה טובים יותר. כאשר לא הצליחו להשיג שיפור משמעותי בתנאי העבודה, הן החליטו לפנות לרגולציה וכך הפך מאבקן מפרטי (בין איגוד למעסיקים) לציבורי. תוך שיתוף פעולה עם הפמיניסטיות ממעמד הביניים ביקשו בנות מעמד הפועלות לפתח מנגנונים רגולטוריים ליצירת תנאי עבודה הולמים. הן פנו לחוקק חוקי מגן שיגנו על נשים ברחבי ארצות הברית והצליחו לסייע בחקיקת חוקים המגבילים את שעות העבודה וקובעי שכר מינימום. למעשה: "פמיניסטיות אלה פעלו ליצירת עולם שמתאים לצורכיהן כנשים ושאפו ליצור עולם טוב יותר לכל העובדים על ידי פמיניזציה של תנאי העבודה וחוקי העבודה באמצעות רגולציה".

הפמיניזם הסוציאליסטי של מעמד הביניים – 'המטרנליסטיות'

הנשים הפמיניסטיות של מעמד הביניים היו חלק מרכזי באקטיביזם החברתי שהתרחש בעידן הפרוגרסיבי בין השנים 1870-1920. אחת הפמיניסטיות של מעמד הביניים ששינתה לעד את פניה של עבודת הרווחה החברתית והרגולציה האדמיניסטרטיבית הייתה ג'יין אדמס, רפורמטורית שנולדה ב-1860 באילינוי למשפחה אמידה והייתה בעלת השכלה גבוהה. החשיפה שלה לעוני הובילה אותה לבחון מחדש את תפקידה בחברה האמריקנית, והמריצה אותה לדרוש שינוי חברתי.

ב-1889 הקימה אדמס את 'בית האל' (Hull House) בשיקגו שהייתה מרכז אורבני ותעשייתי עם עוני משמעותי בתוכה. אדמס קיוותה, שיהיה זה מקום שבו אנשים מכל המעמדות ורמות ההשכלה יסתמכו זה על זה וישפרו את תנאי החיים התעשייתיים. היא חשה שותפות גורל עם חבריה לקהילה וראתה את בית האל כמרכז שיכול לסייע לאנשים להתמודד עם בעיות כלכליות וחברתיות שעולות מתוך החיים בעיר גדולה ומתפתחת. בית האל ארגן מגוון פעילויות: מעונות יום, אירועים חברתיים, כיתות לימוד, ושיעורים בספרות, היסטוריה ותיאטרון. בנוסף לפעילויות אלו, אדמס ועמיתיה סייעו לאנשים לנווט במוסדות המשפטיים והחברתיים של החיים העירוניים, עזרו לעובדים שנפצעו לקבל פיצויים, חקרו ופרסמו את תופעת מפעלי היזע, וסיפקו שירותי ייעוץ. כמו כן, המרכז סיפק מסגרת שבה נשים רפורמיסטיות יכלו לדון ביזמות חקיקתית בסיוע של עורכי דין מקצועיים. עם הזמן, ולאחר שהשתכנעה בצורך בחקיקה לתנאי עבודה הגונים עברה אדמס לפעילות פוליטית ורגולטורית.

רפורמטורית נוספת שפעלה לשינוי המצב הייתה פלורנס קלי. קלי שהייתה בעלת השכלה גבוהה, תרגמה את כתביו של פרידריך אנגלס לאנגלית. לאחר שנישואיה כשלו, היא הגיעה לבית האל ב-1891 והקימה שם לשכת עבודה. משרד העבודה שהקימה הכשיר מהגרות צעירות לעבודות בית ולאחר מכן סייע להן למצוא עבודה בתחום. היא חיפשה מידע באופן שיטתי על צורת העבודה במפעלי היזע, למדה על חייהם של הפועלים, ושכנעה את משרד העבודה של שיקגו לעשות מחקר מקיף על תנאי העבודה במפעלי היזע ונבחרה להוביל אותו. קלי הופתעה מהתנאים המזעזעים של נשים וילדים באותם מפעלים, והדו"ח שלה עודד לבצע רגולציה בנוגע לשעות עבודה ושכר עבור פועלים ובעיקר נשים וילדים.

בעקבות הדו"ח שפרסמה נפתחה וועדת חקרה שם העידה קלי על ההשלכות הבריאותיות של תנאי העבודה ועל השכר הזעום שלא מאפשר חיים הגונים. האיגודים הביעו התנגדות לרגולציות הללו כי סברו שיש בכך פגיעה בוולונטריות. אך קלי שניסחה הצעת חוק בנושא תנאי העבודה, עבדה עם עמיתותיה על מנת להפיץ את הצעת החוק שלהן ברחבי המדינה ולנסות לשכנע מחוקקים לאסור על עבודת ילדים במפעלים, להגביל את שעות עבודה עבור נשים ולשפר את תנאי העבודה במפעלים. החוק שעבר ב-1893 – עם קלי שהייתה אחראית לאכיפתו – בוטל ב-1897, ורק ב-1917 נחקק חוק מקסימום שעות עבודה במדינת אורגון, וזאת בהשפעת נשים אלו והתערבותן ברגולציה של חוקי עבודה ושכר.

לצד שיתוף הפעולה ביניהן, הפמיניסטיות של מעמד הפועלות והפמיניסטיות המטרנליסטיות נבדלו ביחס שלהן לגבי ייעודה של האישה. אדמס וקלי היו אקטיביסטיות בספירה הציבורית אך עבודתן נבעה מתוך אמונה שנשים הן מטפחות מטבען ושאמריקה בעידן התעשייה זקוקה לאימהוֹת שלה. הן האמינו שלנשים יש טבע נפרד, אימהי, ומזין ונתפסו כמטרנליסטיות שמבקשות להגן על האומה ולספק לה ערכים.

האקטיביזם שלהן למעשה העלה ביקורת על המדינה ודרש ממנה להרחיב את סמכויות האחריות שלה על אזרחיה, ופעילותן ליצירת רגולציה עבור נשים וילדים למעשה סייעה לקדם נושאים שקשורים לאנשים העובדים בשוק העבודה באופן כללי, אך הן החזיקו במודל המשפחה המסורתית של מעמד הביניים ולפיו על הגבר מוטל תפקיד המפרנס בעוד האישה צריכה לתחזק את הספירה הביתית על כל היבטיה. לדידן, לנשים מסוגלות הורית טובה יותר, וקשה היה להן לדמיין מצב בו יתאפשר לגברים ונשים ליטול חלק שווה בשוק העבודה ובמבנה המשפחה. הן פעלו למתן קצבאות עבור עבודת האימהות ולהעברת חקיקה מתאימה, וזכו לכינוי 'מטרנליסטיות' משום שהדגישו את התפקיד המרכזי של נשים כאימהות.

לעומתן, הפמיניסטיות של מעמד הפועלות, התמקדו בשוק העבודה בשכר וברגולציות שהן ביקשו לקדם בו. הן הדגישו שנשים לא יסתפקו במילוי תפקידי הבית משנפתחו להן אפשרויות בשוק העבודה בשכר, וכי היבטים רבים יש לחיי האישה ומנעד רחב של תחומי עניין מעבר להיותה אם. במשך חייהן, המשיכו אנדרסון, ניומן ושניידרמן לקדם שכר עבודה שווה וחופש בחירה מקצועית עבור נשים במסגרות שונות.

מאפייניו הייחודיים של הפמיניזם הסוציאליסטי

בעוד הפמיניזם הליברלי דגל בשוויון זכויות, תבע את החלתן של נורמות זהות וזכויות משפטיות שוות בין גברים לנשים אך נרתע מהתערבות מדינתית בכלכלה, הפמיניזם הסוציאליסטי של מעמד הפועלות, דרש התערבות מדינתית בכלכלה והכרה בהיבטים השונים של חייהן של נשים כעובדות, כאימהות וכחברות בקהילה. הגישה הליברלית בדבר שוויון זכויות פורמלי הייתה נדמית להן תאורטית מידי וחסרת יציבות ולכן הן דרשו התערבות רגולטורית וקונקרטית בחוק. שנית, בעוד הפמיניסטיות הליברליות האמינו באינדיווידואליזם, הפמיניזם הסוציאליסטי נקט בגישה חברתית יותר ושאף לתרום לרווחת הכלל. כמו הליברליות, הן אומנם סברו כי אין שונות אינהרנטית בין נשים וגברים, אך גרסו כי קיים שוני מהותי בחוויות החיים, ובהסדרים חברתיים ומשפטיים החלים עליהם. מנהיגות אלו התמודדו בחייהן עם בעיות הקשורות לעולם העבודה ופיתחו שיטות להתמודדות עמן.

לפי רנן-ברזילי: "נשים אלה הגדירו, במעשיהן ובכתביהן, אידאולוגיה שלפיה יש לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה ולפתוח לפניהן הזדמנויות תעסוקה, וכן לאפשר לכלל העובדים, גברים כנשים, ליהנות משכר הוגן כמו־גם מקשת של התנסויות "מחוץ" לעבודה: פעילויות פנאי, פעילות פוליטית, פעילות חברתית ופעילויות משפחתיות. הן ביקשו לקדם הבנה הוליסטית, אינטגרטיבית והוגנת של מי שעובד בשוק התעסוקה." לרעיון זה קוראת רנן-ברזילי "רב-ממדיות", מתוך החשיבות של ההסתכלות על האדם כיצור הוליסטי. עוד היא מדגישה: "הפמיניזם החברתי של מעמד הפועלות ביקש לקדם סטנדרט שהתאים למציאות חייהן הייחודית של נשים (רגולציה של שעות עבודה ושכר מינימום) וליישמו על כלל העובדים — נשים וגברים כאחד. כלומר, מטרתו הייתה להפוך את "התקן הסטנדרטי" לכזה שמשקף את מציאות חייהן של נשים, מתוך אמונה שרק תקן כזה, החל על כולם, יוכל להביא לידי קידומן המשמעותי של נשים."

בגל השני של הפמיניזם

הפמיניזם הסוציאליסטי של שנות ה-60' של המאה ה-20, צמח מן הקרקע הפורייה של האקטיביזם של תנועות השמאל החדש שפעלו בארצות הברית באותה תקופה: התנועה לזכויות האזרח, תנועות נגד המלחמה, תנועות שפעלו נגד מימון צבאי, גזענות, עוני ועוד. נשים רבות ובעיקר סטודנטיות, השתתפו בקמפיין של התנועה לזכויות האזרח בדרום ארצות הברית באמצע שנות ה-60', וכן בתנועות סטודנטים שפעלו למען חברה דמוקרטית (SDS). שם הן צברו ניסיון, כלים, ואמונה ביכולותיהן, ופיתחו פוליטיקה יישומית של שוויון לא רק במקומות עבודה (שככלל נשלטו בידי גברים), אלא בחברה בכלל. הן התנדבו באזורים ובשכונות עוני למען אוכלוסיות מוחלשות, והעלו שאלות על מקומן של נשים, על חלוקת התפקידים המגדרית, ועל מנהיגות גברית דומיננטית שהרתיעה נשים מלדבר על כל אלו. הן גם הושפעו מתנועות ליברליות אחרות ברחבי העולם כגון בקובה וייטנאם וסין. דרישותיהן להכיר בחשיבותם של סוגיות נשיות נדחקו וספגו התעלמות מצד הארגונים בהם הן פעלו ובמיוחד בכנסים לאומיים, ובאופן כללי נתפסו כמי שמפריעות למאבק האנטי אימפריאליסטי. כתוצאה מכך, החליטו אותן נשים אקטיביסטיות להקים קבוצות אוטונומיות משלהן, וכך נפתחו ארגונים רבים בערים הגדולות ברחבי ארצות הברית. אחד הארגונים הבולטים של התנועה הסוציאליסטית הפמיניסטית של אותה תקופה הוא CWLU) Chicago Women's Liberation Union) שפעל בין השנים 1969–1977. הפעילות בארגון תיעדו את פעילותן, הפיצו את הרטוריקה שלהן ועסקו בפעילות ששיקפה את אותה רטוריקה. הן היו הקבוצה הראשונה שעשתה שימוש בשם 'פמיניזם סוציאליסטי' בעלון שלהם. הן ראו את הארגון כמי שמשלב סוציאליזם ופמיניזם תוך שהוא ממשיך להיות מעורב בפעילות אנטי-קפיטליסטית, אנטי אימפריאליסטית, ואנטי גזענית אך כגוף נשי נפרד. הן התנגדו לקנאות הכיתתית שהפגינו מפלגות השמאל, ולפמיניזם המרכזי שהתמקד בהתעצמות אישית ונעדר מתפיסה מבנית של הקפיטליזם הפטריארכלי. הן נאבקו על שירותי בריאות ללא עלות, סיוע חברתי ולקיחת אחריות חברתית על גידול ילדים, קידמו רפורמות שביקשו לקדם את חייהן ותנאיהן של נשים בחברה, הדגישו את הסתירות הקיימות באידאולוגיה השלטת, ביקשו להעניק לנשים תחושה עצמית של כוח, ועזרו לפתח תוכניות לימוד לנשים. הן עבדו בשיתוף פעולה עם ארגונים שסייעו בקבלת מידע על הפלות לא חוקית, פיתחו קורסים לנשים בכלא, זכויות של הולדה, הקימו פרויקטים של טיפול בילדים על מנת לצרף נשים נוספות למאבק, התייחסו לבעיות מגוונות של נשים וקיימו פעילויות שייתנו להן מענה ויובילו לשינוי. כך, עד שנות ה-70 המוקדמות (וכתוצאה מפיצול משמעותי שנוצר בין הפמיניזם הסוציאליסטי לפמיניזם הרדיקלי), הפמיניזם הסוציאליסטי היווה קטגוריה מובחנת בתנועה הפמיניסטית.

קבוצה אחרת עם אוריינטציה סוציאליסטית הייתה CARASA, שהיו קבוצה של פמיניסטיות מרקסיסטיות שעסקו בפוליטיקה של הולדה והובילו קמפיין נגד התעללות רפואית ושיתפו פעולה עם ארגונים נוספים למען רפורמות אלו.

נושאת הדגל של הפמיניזם הסוציאליסטי בגל השני הייתה ברברה ארנרייך. ארנרייך נשאה נאום בכנס שנערך ב-1975 הנקרא: "Socialist/Feminism and Revolution", שלאחר מכן הפך למאמר שכותרתו ?What Is Socialist Feminism, ובו הבדילה ארנרייך בין המרקסיזם המכני והפמיניזם הרדיקלי לבין הפמיניזם הסוציאליסטי. ההבדל מהמרקסיזם הוא שהפמיניזם הסוציאליסטי ראה את הקפיטליזם כמבנה טוטאלי חברתי ותרבותי אך הוסיף לפוקוס המרקסיסטי של היצרנות ניתוח של החיים הפרטיים, של כלכלת הבית וראה את האישה לא כחלק ממבנה העל החברתי בלבד. הפמיניזם הסוציאליסטי גם היה שונה מהפמיניזם הרדיקלי בכך שהוא לא התמקד בפטריארכיה כתופעה אוניברסלית וא-היסטורית, אלא כמוסד הקשור לתעשייה הקפיטליסטית. ארנרייך טענה שהפמיניזם הסוציאליסטי מנסה לפתח תאוריה ופוליטיקה ייחודית שתענה ותתייחס למונופול הטוטאלי התרבותי, הפוליטי, והכלכלי של החברה הקפיטליסטית מתוך ההבנה של הקשר בין שעבוד של נשים ובין האטומיזציה של מעמד הפועלים.

התפתחותן של תאוריות פמיניסטיות סוציאליסטיות

בעוד בגל הראשון עיקר הדגש היה על פעילות ומאבק פוליטי, בגל השני החלה לצמוח תאורטיזציה סדורה יותר. התאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית התפתחה בזמן קצר בין השנים 1975–1983, והושפעה מעבודות קודמות של התאורטיקניות הבריטיות והקנדיות, ג'ולייט מיטשל, מרגרט בנסטון ושילה רובותהאם. ג'ולייט מיטשל ראתה את כישלונם של המרקסיזם והסוציאליזם בכך שלא ניתחו את דיכוין נשים והתעלמו לחלוטין מגורמים נוספים שאינם כלכליים. לדידה, הדרך היחידה לחירות נשית היא הפיכת עבודת הבית לקהילתית ולקיחת אחריות חברתית על טיפול בילדים. שילה רובותהאם טענה כי הפמיניזם הליברלי הגיע לגבול יכולותיו משום ששיפור חייהן של נשים אינו מתמצה רק בחקיקה, אלא נדרש שינוי בתפיסה של עולם הייצור, שוק העבודה והמשפחה. על מנת להביא נשים לאמנציפציה צריך לשנות לא רק את האופן שבו הכלכלה פועלת אלא גם את התודעה הקולקטיבית בדבר טיפול בילדים. רק כך, לדעתה, נשים תוכלנה ליצור דמות אלטרנטיבית של עצמן ושל תפקידן בחברה. מאחר שכותבות אלו הושפעו מן האירועים שקרו בארצות הברית בשנות ה-60, ההשפעה הייתה הדדית. על אף הפריחה הספרותית בתחום, כתביהן של חמש חוקרות עיקריות מהווים את הקאנון של התאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית הקלאסית בארצות הברית: 

היידי הרטמן – כתבה את החיבור The Unhappy Marriage of Marxism and Feminism ב-1975, ובעקבות מיטשל ושולמית פיירסטון, ביקשה לקחת את המתודה האנליטית של המרקסיזם ולנתח באמצעותה את מצבן ומעמדן של נשים. הבסיס המטריאלי של הפטריארכיה הוא לטענתה, השליטה על כוח העבודה הנשי. כך, בעוד גברים קיבלו שכר שיש בו לפרנס את משפחתן, נשים ושחורים קיבלו שכר זעום. תפקידיה של האישה במשפחה ושכרה הנמוך, שימרו אם כך את יציבותה של הכלכלה ושל המשפחה כיחידה צרכנית. היא הצביעה על הצורך בהבנת הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי הקבלה של אנשים את המבנה הנוכחי, וביקשה להבין את ההכרה האנושית וללמוד כיצד חוקים חברתיים הפכו פנימיים לאדם ויצרו את המבנה האנושי ככזה. לטענתה, רק תאוריה של מערכת דואלית תעניק הסבר מטריאלי גם לפטריארכיה וגם לקפיטליזם, תאפשר לנו להבין את הקשר בין השניים ולהביא למצב בו נשים תוכלנה למצוא שוויון. מאבק בקפיטליזם לבדו, היא טוענת, נועד לכישלון משום שהדבר יהווה התעלמות מהתמיכה הבסיסית של הפטריארכיה בקפיטליזם ומהיחסים ביניהם. עבודתה למעשה החלה אחר החיפוש התאורטי אחר פמיניזם סוציאליסטי בארצות הברית ושימשה כהזמנה לחוקרות נוספות.

צילה אייזנשטיין – במאמרה Constructing a Theory of Capitalist Patriarchy and Socialist Feminism שנכתב ב-1977, אייזנשטיין הציגה גם היא תאוריה דואלית ובה תיארה את הפמיניזם הסוציאליסטי כסינתזה של אנליזה מרקיסיסטית ופמיניזם רדיקלי. לדידה, מרקסיזם לא בחן את יחסי הרבייה כחלק מהאנליזה שלו את שוק העבודה תחת הקפיטליזם, אלא הניח שהאמנציפציה של נשים תתרחש מאליה כאשר נשים תהיינה מעורבות יותר בשוק העבודה ואז עבודת הבית תצריך מהן זמן לא משמעותי. אייזנשטיין כינתה את המערכת החברתית והכלכלית 'פטריארכיה קפיטליסטית' – מערכת הדדית של תלות, ומערכת היררכית ונצלנית שמפעילה דיכוי גזעני ומעמדי. עם זאת, מערכת סימביוטית זו בין השניים מאוימת ללא הרף על ידי חלוקת העבודה בין המינים. הפוטנציאל לשינוי טמון בחייהן של נשים משום המתח שבין הדרישות שמופנות כלפיהן בשוק העבודה ובין הדרישות שמופנות אליהן מתפקידן כאימהות ורעיות. כך נשים הופכות להיות כוח דינמי לשינוי תוך שהן נאבקות עם חוסר הלגיטימציה שבתנאי חייהן. אייזנשטיין הציעה לבצע מיון של קבוצות שונות של נשים עובדות (עקרות בית, מעמד הפועלים, מובטלות וכו'), ולראות את היחס שבין העבודות שלהן ובין פעילויות אחרות של רבייה, גידול ילדים, צרכנות וכך לקבל תמונה מורכבת ונכונה של חייהן של נשים במעמדות שונים. לטענתה הדרך הטובה ביותר לבנות תנועה מאוחדת היא לפנות לפמיניזם הליברלי (שלא מכירות בכך שהשוויון שהן מבקשות דורש ביטול של הפטריארכיה) ולשכנע אותן לעבוד יחד על נושאים כמו מעונות לילדים, ביטוח רפואי, זכויות הולדה ועוד.

איריס יאנג – פילוסופית, ביקרה את הרטמן ואייזנשטיין על כך שהציבו שני מבנים נפרדים – אחד עבור הפטריארכיה והשני על מנת לבחון את הקפיטליזם. לטענתה, תאוריה של מערכת דואלית היא התקדמות תאורטית גדולה מול המרקסיזם המסורתי אודות נשים, אולם היא עדיין לקויה משום שבמערכת זו תיאורית המגדר היא משנית ביחס למרקסיזם שנותר דומיננטי. מה שנדרש לעשות במקום, הוא להפוך את המרקסיזם לתאוריה שבה המגדר הוא הגרעין העיקרי. הדרך לעשות זאת, היא להחליף את המעמד (קטגוריה שעיוורת למגדר) בחלוקת העבודה כקטגוריה מרכזית שבה חלוקה מגדרית היא בסיסית. אנליזה של חלוקה מגדרית תעניק הסבר למצבן של נשים תחת הקפיטליזם כחלק ממי שמתפקד במבנה ואת הדינמיקה של הקפיטליזם עצמו ותראה שהכוח המשני בשוק העבודה – נשים, הוא חלק הכרחי מהקפיטליזם ונתן לגברים פריבילגיה היסטורית. חששה של יאנג היה לא רק שנושאים מגדריים עלולים להיות מופרדים מהתנועה האנטי קפיטליסטית, אלא גם למחויבותן של הפמיניסטיות למאבק נגד קפיטליזם ושחרור נשים. עבודה פוליטית מבוססת פמיניזם סוציאליסטי תוכל לייצר ארגונים נשיים אוטונומיים בעלי תודעה פמיניסטית אנטי קפיטליסטית, ותיצור קשר ברור בין דיכוי נשים וצורות אחרות של דיכוי. יתרה מזו, פמיניזם סוציאליסטי, טענה יאנג: "Take a basic principle that feminist work should be anti capitalist in its thrust and should link women's situation with the phenomena of racism and "imperialism.

ננסי הרטסוק – פילוסופית של הפמיניזם הסוציאליסטי, אחת התאורטיקניות המרכזיות של ההגות הפמיניסטית הסוציאליסטית של סוף המאה ה-20 בעולם המערבי. יחד עם חוקרות נוספות היא פיתחה את "תאוריית נקודת המבט הפמיניסטית", והטקסט המכונן של תאוריה זו הוא "The Feminist Stand Point: Developing the Ground for a Specifically Feminist Historical Materialism" שבו מבקרת הרטסוק את המרקסיזם שלוקה ב"עיוורון מגדרי" ומתעלם מדיכוי נשים בהיסטוריה האנושית ובחברה הקפיטליסטית. לטענתה, עבודת נשים אינה דומה כלל לעבודת גברים, ולכן היא מציעה פמיניזם סוציאליסטי שיוצר מטריאליזם היסטורי אחר המבוסס על המרקסיזם, על הפמיניזם הרדיקלי ועל הפסיכואנליזה והסוציולוגיה הפמיניסטיות. הרטסוק פיתחה קונספט של מטריאליזם היסטורי פמיניסטי שמרחיב את התאוריה של מרקס ולפיה המפגש שלנו עם הטבע בתהליך הייצור מעצב בני אדם ותאוריות של ידע. להבדל בין הפעילות של גברים לזו של נשים השפעה עצומה על אפיסטמולוגיה. בעוד החשיבה הגברית תחת קפיטליזם הובילה לחשיבה דואליסטית, אבסטרקטית והיררכית של החברה, פעילותן המנוגדת של נשים (שעסקו בייצור דברים בעלי ערך) וחייהן כאימהות הובילו אותן לפתח חשיבה קונקרטית, ותחושה של קשר, חיבור והמשכיות עם אחרים ועם העולם הטבעי. ניתוח שנקודת המוצא שלו היא חלוקת העבודה על פי מין, יכול להניח יסודות לניתוח המבנים האמיתיים של דיכוי נשים. זהו ניתוח שלא ידרוש ניתוק בין הביולוגיה והחברה, בין הטבע לתרבות ויחשוף את האופן שוב נשים מתנגדות לשעבוד שלהן אך גם לוקחות בו חלק. החלת הפעילות בחייהן של נשים על כלל המערכת תאפשר כינון של קהילה אנושית מלאה המבוססת על קשר.

אליסון ג'אגר – פילוסופית, הידועה בעיקר בשל ספרה Feminist Politics and Human Nature. התרומה הייחודית שלה לפמיניזם הסוציאליסטי היא בכך שלקחה את תיאורית הזרות של מרקס ואימצה אותו אל תוך הפמיניזם הסוציאליסטי תוך שכללה תובנות מן הפמיניזם הרדיקלי ומן הפסיכואנליזה.

יש הטוענים כי התאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית נעלמה החל מ-1983 בשל סיומה של המלחמה, ההתנגדות לפמיניזם והאטמוספירה הפוליטית החדשה והשמרנית בזמנם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. עליית פוליטיקת הזהויות והפוסט מודרניזם גם הם תרמו לכך משום שתאורטיקנים התרחקו מאוניברסליזם ומהותנות שהיו מנת חלקן של עבודות רדיקליות וסוציאליסטיות פמיניסטיות מוקדמות. אולם לטענת חוקרים אחרים, על אף שהתאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית נעדרה כזרם מרכזי בתאוריה הפמיניסטית שהתפתחה באקדמיה המשפטית של שנות ה-80', התאוריה הפמיניסטית הסוציאלית מעולם לא איבדה את נחיצותה, ונותרה מתוחכמת, רלוונטית, ומספקת מענה ליחסים שבין מגדר, גזע, ומעמד. הפמיניזם הסוציאליסטי המשיך להתקיים באקדמיה בדיסציפלינות שונות כמו פילוסופיה, סוציולוגיה ומדעי המדינה, בכנסים שקוימו בנושא במדינות שונות בעולם, וכן בכתביהן המאוחרים של פמיניסטיות סוציאליסטיות כמו ננסי פרייזר, איריס יאנג וצילה אייזנשטיין. הזרעים שנזרעו בידי האקטיביסטיות והתאורטיקניות של הפמיניזם הסוציאליסטי בשנות השבעים המוקדמות ותחילת שנות השמונים המשיכו לשאת פירות באקדמיה זמן רב לאחר מכן וסיפקו צורות מחשבה ותאוריות במדעי החברה והרוח.

פמיניזם סוציאליסטי ומשפט

האידאולוגיה והפעילות ההיסטורית של הפמיניסטיות הסוציאליסטיות הרפורמטוריות בזמן עלייתה של המדינה הרגולטורית, מדגימה כיצד המאבק לסטנדרטים הוגנים בשוק העבודה קשורה לפעילות של נשים אלו שפעלו במהלך התקופה הפרוגרסיבית וה'ניו דיל', וכי פעילותן חיונית להבנה את עליית המדינה הרגולטורית בארצות הברית. הן תמכו בהקמת גוף בירוקרטי בתוך משרד העבודה הפדרלי, ולאחר מלחמת העולם השנייה נוסד 'המשרד לעבודת נשים' שמרי אנדרסון עמדה בראשו במשך 25 שנה. שניידרמן מונתה לתפקיד רשמי ממשלתי במדינת ניו-יורק, ובהמשך לתפקיד פדרלי בנושא עבודה, ויחד הן קידמו את הרעיון בדבר שכר שווה בעבור עבודה שוות ערך. ניסיונן צלח באופן חלקי בתקופת "הניו דיל" כאשר במסגרת הנהגתה של אנדרסון נחקק חוק פדרלי בנושא שכר מינימום ושעות עבודה לעובדים ולעובדות בארצות הברית. מאמציהן הרגולטוריים נגעו גם להיווצרות הסעיף הנוגע לאפליה מגדרית בהצעת החוק לזכויות האדם והאזרח בארצות הברית, למען השגת שוויון כלכלי בתעסוקה, במיוחד עבור פועלות שלהן אחריות בטיפול במשפחה. הן תרמו רבות לרגולציה של שוק העבודה תוך שגייסו את החוק כדי לפצות נשים על כוחן הבלתי שוויוני במקום העבודה אשר נבע ממכשולים מבניים שיצרו השוק, האיגודים והמשפחה והובילו לסמכויות מוגבלות של נשים במסגרות אלו. המאבק נגד אפליה על בסיס מגדר בשוק העבודה החל מתקופת ה-New Deal ונמשך בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד ראשית שנות ה-60. הפמיניסטיות הסוציאליסטיות נאבקו להשגת ויסות ממשלתי של שוק העבודה ודרשו מהמדינה לקחת אחריות בנוגע לאפליה מגדרית ושוויון בתעסוקת נשים. מאמציהן של פמיניסטיות אלו ביצירת רגולציה של חוקי עבודה הוגנים, בחקיקה נגד אפליה מגדרית, במאבק אחר שכר שווה בעידן שלאחר המלחמה, ותפקידן בוועדת הנשיא קנדי על מעמד האישה ב-1963 הם אלו שהובילו לחקיקת האיסור על אפליה מגדרית.

דחיקתו של הפמיניזם הסוציאליסטי לשוליים בזירה המשפטית בארצות הברית, נעוץ בכך שמשפטניות אקדמאיות בשנות ה-70 נאלצו להוריד את הטונים "הסוציאליסטיים" אחרת הן לא היו שורדות במערכת המשפט. מאחר שמקורות המימון היו יחסית שמרניים וזוהו עם הימין הכלכלי, פרויקטים של פמיניזם סוציאליסטי לא קיבלו מימון בקלות ובאופן כללי לא התקבלו. כך, הפמיניזם הסוציאליסטי לא התפתח לכדי תאוריה משפטית פמיניסטית, והספרות המשפטית מעידה על כך שחוקרי התאוריה המשפטית לא הכירו את התאוריה הפמיניסטית הסוציאליסטית למעט קתרין מקינון שידעה אותה היטב אך לא הסכימה עם עיקריה. מקינון מתנגדת לשידוך בין פמיניזם ומרקסיזם כפי שהפמיניזם הסוציאליסטי מנסה לעשות, משום שלטענתה, הפמיניזם למעשה נבלע בתוך המרקסיזם. לטענתה, הפמיניזם מצטרף למרקסיזם ולא באמת יוצר בו שינוי. הניסיון היחידי לסינתזה בין מרקסיזם לפמיניזם שמקינון ראתה בחיוב היה התמיכה במשכורת לעקרות בית, גישה שביקשה לשבור את הקשר האידאולוגי בין עבודות הבית לביולוגיה של האישה. היא דחתה את הפמיניזם הסוציאליסטי שלמעשה הכליל סוגיות נשיות בתוך האנליזה המרקסיסטית הבלתי משתנה. עבורה, פמיניזם רדיקלי לבדו הוא פמיניזם, ופמיניזם רדיקלי מבחינה מתודולוגית הוא פוסט מרקסיסטי. מלבד מקינון, היו קולות מעטים בתאוריה הפמיניסטית המשפטית שהתייחסו לפמיניזם הסוציאליסטי.

דחיקתו של הפמיניזם הסוציאליסטי בגל הראשון והשני לפמיניזם

הגל הראשון – דחיקתו של הפמיניזם החברתי מן התודעה, בעיקר זה של מעמד הפועלות, נבע מכמה סיבות. ראשית, הספרות ההיסטורית האמריקנית שעסקה בתרומתן של אותן נשים ממעמד הפועלות החלה להתפתח רק לאחר שהפמיניזם הרדיקלי, הליברלי והתרבותי כבר התבססו כזרמים מובילים. שנית, ניכוס המונח 'פמיניזם' על ידי הפמיניזם הליברלי שהיה הזרם הדומיננטי באותה העת, דחק החוצה כל פעילות שנתפסה כמנוגדת לו, ושלישית, הפעילות המרכזיות של הפמיניזם החברתי של מעמד הפועלות זוהו עם אידאולוגיה סוציאליסטית בשעה שבה ארצות הברית ביקשה לסלק מעמה כל סממן הקשור לסוציאליזם בשל המלחמה הקרה (ואכן חלקן נחשדו בפעילות סוציאליסטית).

הגל השני – היעלמותן של הקבוצות הפמיניסטיות הסוציאליסטיות עד שנות ה-70' המאוחרות מוסברת בכמה דרכים. ג'ו פרימן טוענת כי דבקותן של קבוצות אלו ליצירת מבנה חברתי אנטי-היררכי הובילה להתפוגגותן. נשים שהתברגו כמנהיגות הותקפו כאליטיסטיות, והיעדרו של מבנה ברור בקבוצות אלו הפך אותן ללא אפקטיביות ותרם להסתננות של גורמים עוינים לקבוצה. בנוסף, הקנאות והקיצוניות שהשתלטו והרסו את השמאל החדש באמצע שנות ה-70, גם הן היוו איום גדול. לפי חלק מהחוקרים, המוות הפתאומי של ארגוני נשים התרחש בעקבות התערבות ממשלתית. בין השנים 1975–1977 קבוצות מרקסיסטיות, לניניסטיות ומאואיסטיות שהשתייכו או הושפעו מה-FBI הרסו את הרשת הפורחת של הארגונים הפמיניסטיים הסוציאליסטיים. אחרים טוענים שהיעלמות הקבוצות האקטיביסטיות הפמיניסטיות הסוציאליסטיות בשנות ה-70' המאוחרות קשורה לסיומם של מלחמת וייטנאם והאקטיביזם נגד המלחמה, פעילות שבוצעה נגד קבוצות השמאל החדש והפמיניזם בפרט. כך או כך, הקבוצות הפמיניסטיות הסוציאליסטיות הותירו חותם ומורשת חשובה בכל הנוגע לתוכניות ללימודי נשים שהוקמו באוניברסיטאות בארצות הברית, השתלבותן של נשים בדיסציפלינות שונות, וחוקרות שפיתחו תאוריות של פמיניזם סוציאליסטי. גם ברמה המעשית, הפמיניזם הסוציאליסטי כלול בסדר היום של ארגונים פמיניסטים רבים, וגם בישראל.

פמיניזם סוציאליסטי בגל השלישי

האקטיביזם והארגונים הפמיניסטיים של הגל השלישי יצרו שינוי בין ההבנה של הפמיניזם דאז להיום, ולפי חלק מן החוקרים, הגל השלישי של הפמיניזם כולו בעל מאפיינים סוציאליים. מאחר שהגל השלישי הגיע בעיקר מחוויותיהן האקסקלוסיביות של נשים צבעוניות, האקטיביזם שהתפתח היה באוריינטציה עצמאית מאשר אקטיביזם של sisterhood. ההבדל בין האקטיביזם של הגל השני והשלישי נעוץ, אם כך, באופן שבו אקטיביסטיות יוצרות תאוריה ופועלות בשטח את האידאולוגיה שלהן. לטענת אמנדה לוטץ, הדרך הטובה ביותר לתאר את הפמיניזם של הגל השלישי היא כתנועה סוציאלית חדשה. אולם ישנם שלושה הבדלים בין התנועות הסוציאליסטיות של הגל השני והתנועות הסוציאליסטיות של הגל השלישי: התנועות הסוציאליסטיות החדשות צמצמו את החשיבות של מעמד כחלק מהאג'נדה שלהן והתייחסו לאלמנטים אחרים שמעצבים זהות, התנועות הסוציאליסטיות החדשות נזילות יותר, רב ממדיות ונעדרות מבנה נוקשה, תחום או מרכזי, ולבסוף, הן מדגישות סוגיות תרבותיות כמו כוחם של השפה והמדיה בתוך מערכות הדיכוי כחלק מהתאוריה הפוסט-סטרוקטורלית.

אחד המאפיינים של הפמיניזם של הגל השלישי, הצטלביות (Intersectionality), כלומר, הצטלבות בין צורות של דיכוי, שליטה ואפליה, למעשה כבר הופיע והיווה חלק מהאידאולוגיה והאקטיביזם של הפמיניזם הסוציאליסטי בגל השני. לרעיון הבסיסי כי צורות רבות של שליטה נפגשות ומתמזגות לתוך צורות חדשות יש היסטוריה ארוכה בפמיניזם הסוציאליסטי האנטי גזעני, אנטי לאומני ואנטי קולוניאלי. הפמיניסטיות הסוציאליסטיות דאז הבינו את עבודתן כחלק ממערכה רב-צדדית נגד עוול, וסברו כי אי-השוויון בין המינים תרם למבנים מדכאים של מעמד, גזע, מיליטריזם וסביבה, אלימות וחוסר צדק. הן מחו על ההתקפות נגד הפנתרים השחורים, תמכו במאבקי האיגודים, צעדו נגד מלחמת וייטנאם ותמכו במאבקי אסירים. השקפה הוליסטית זו נבעה מריבוי התנועות המתקדמות שהקיפו אותן. הן הכירו בצורות רבות של שליטה שיש לערער על הדומיננטיות שלהן, והאנליזה המטריאליסטית שכללה גזענות ואלימות הועלתה כבר אז בעיקר על ידי פמיניסטיות צבעוניות. חלק גדול מהחשיבה שלהן הייתה פמיניסטית סוציאליסטית בעיקר בהבנה כי העוני ואי-השוויון הכלכלי היו בלתי נפרדים מן הגזענות שעמדה בפניהן. אולם הצטלביוּת, התפתחה הרבה מעבר לרעיונות של הפמיניזם הסוציאליסטי של הגל השני ועוצבה למשהו חדש, עם גישה דמוקרטית רחבה יותר שביקשה לאתגר את הניתוח המגדרי, לחשוף את האשליה על מהותנות נשית ולהדגיש את נזילות הזהויות והסובייקט. הצטלביוּת זוהתה בגל השלישי בעיקר כחלק מהפמיניזם של נשים צבעוניות, נשים עם מוגבלויות, והתפתחה לאקטיביזם הקורא להכרתם ולכבודם של מגוון רחב יותר של זהויות: שחורים, לטינים, פמיניסטיות, ולמיגורה של שפה בינארית ומהותנית אודות נשים. כך, בשנות ה-90 מונח ההצטלביוּת התפתח לתודעת הצטלביוּת אקטיביסטית מיליטנטית, וכיום הצטלביוּת הפכה לחלק משפתם של אקטיביסטים פרוגרסיביים צעירים שמאשימים את הלבנים בצרותיהם (דרך אקטיביזם שהוא קיברנטי בעיקרו). אך בעוד אקטיביזם זה מייצר הבנה פלורליסטית של גיוון ומדגיש היבטים מסוימים של שליטה, הוא מתעלם וזונח היבטים סוציאליסטים ובמיוחד אלו הנוגעים לאי-שוויון כלכלי: הכנסה נמוכה, איסור מימון פדרלי להפלה, העלות הגבוהה של טיפול בילדים, אבטלה, עלויות של תרופות, שכר מינימום נמוך ועוד.

עם פרסום האנתולוגיה The Socialist Feminist Project: A Contemporary Reader in Theory and Politics, ננסי הולמסטרום ועמיתותיה ביקשו להראות שהפרויקט הפמיניסטי הסוציאליסטי רלוונטי מאוד לעולם בו אנו חיים כיום. הפרויקט סוקר את הדיונים והטיעונים של שנות השבעים שבאו מבית מדרשן של פמיניסטיות מרקסיסטיות, סוציאליסטיות ואחרות נוספות שנאבקו לשלב ניתוח מרקסיסטי עם ניתוח פמיניסטי שהציב את קטגורית המגדר במרכזו. החוקרות שלקחו חלק בפרויקט למעשה הרחיבו את הסוגיות שהועלו בשנות השבעים הנוגעות לגזע, מעמד, משפחה, שוק העבודה ושכר, כלכלה, מדינת רווחה, פוליטיקה ועוד, תוך התמודדות עם העקרונות המערערים של הפוסט מודרניזם באקדמיה. הפרויקט בוחן מחדש את המחשבה הפמיניסטית הסוציאליסטית הרחבה בתוך המציאות הכלכלית האכזרית של עידן הגלובליזציה שאינה מאפשרת התעלמות מקטגורית המעמד שנדרשת להיבחן כעת גם ברמה הגלובלית. עם זאת (ולאור הפריחה המחקרית), יש הטוענים כי מרבית הפרויקטים של הפמיניזם הסוציאליסטי נעשים באקדמיה, ולכן ניתן לטעון כי הצלחתה של תנועת לימודי הנשים יצרה מקלט בטוח לרעיונות סוציאליסטיים-פמיניסטיים בעולם שבו הסוציאליזם עצמו, כמו הפמיניזם, הוכרז שוב ושוב כגוסס או מת.

דונה הראווי בעבודתה "מניפסט לסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה העשרים, 1985", עושה שימוש בדמות הסייבורג כדימוי למצב האונטולוגי בו אנו נמצאים. השילוב בין אורגניזם ביולוגי ומכונה מאפשר המשגה חדשה של מגדר של הגוף האנושי ומשחררות אותו מההכרח להגדיר את עצמו לפי פונקציות ביולוגיות. הראווי נמנית עם קבוצת חוקרות שטוענות שזה חיוני שנשים תנכסנה לעצמן את הטכנולוגיה ותגדרנה אותה על פי עקרונות פמיניסטיים. היא אחת ההוגות המובילות בזרם המכונה 'סייברפמיניזם', ועוסקת ביחס המורכב בין פמיניזם למדע, ובעיקר ביחסים בין בני האדם למכונות. היא בוחנת את האופנים שבהם הביוטכנולוגיה מבנה מחדש את גופנו, ומובילה אותנו לעידן פוסט-אנושי שבו בני כלאיים יהפכו לנורמה. הראווי רואה במעורבות ההולכת וגדלה של אנשים עם מכונות פוטנציאל משחרר, שכן יש בכוחה לאפשר התעלות מעל למגבלות הגוף, לפתור את הדואליזם הקרטזיאני בין המוח לגוף ובין האני לאחר. היא מציע לשקול מחדש כיצד ניתן להשתמש בטכנולוגיה כדי לשכתב את הסדר החברתי. לדעתה, חשוב שנשים תנכסנה לעצמן את הטכנולוגיה ותגדרנה אותה מחדש על פי עקרונות פמיניסטיים, והמלצתה היא לאמץ את מודל הסייבורג ולהפר דרכו את ההגדרות האונטולוגיות הדומיננטיות המעצבות את הסדרים החברתיים והכלכליים. מאמרה הוא ניסיון לתרום לפמיניזם הסוציאליסטי באופן פוסט מודרני כשהוא מצייר עולם ללא מגדר. הוא נוצר כתגובה לדרישה לחשיבה פוליטית על שנות השמונים (של המאה העשרים) מנקודות מבט של פמיניזם סוציאליסטי, בתקווה להעמיק את הדיונים הפוליטיים והתרבותיים שלנו כדי לחדש את המחויבות לשינוי חברתי יסודי נוכח תקופת רייגן. מניפסט הסייבורג ניסה למצוא מקום פמיניסטי לחשיבה ולפעולה, המקושרות זו לזו בתוך עולמות שמושתתים על סתירות.

מאז המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, סוציולוגיות פמיניסטיות קוראות לתנועת הנשים לחזור למקומה כבעלת תפקיד טרנספורמטיבי למול הכוחות הנאו-ליברלים. סילביה וולבי למשל, מבקשת להסתכל על המשבר העולמי בהקשר של מגדר ומציעה שפה כלכלית-פמיניסטית חדשה. במקום להדגיש את אופיו של האיחוד האירופי כארגון נאו-ליברלי, היא מתמקדת באופיו כארגון הפועל למען שלום, למען שיתופי פעולה כלכליים ולהגנה על נשים מאלימות וניצול, ומציעה שעל מנת לחזק את אופיו הפמיניסטי של האיחוד האירופי, על התנועה הפמיניסטית לצאת מן המוסדות האוטונומיים שלה, ולהכיר במהלכים שאינם פמיניסטיים ככאלה בשל התרומה שלהן להתחזקותן של נשים. כך, המאבק הפמיניסטי צריך להיות על אופיין של אסטרטגיות הצמיחה הכלכלית שהאיחוד האירופי מאמץ: "וולבי מציעה לראות את האיחוד כזירה שבה נאבקות ביניהן אסטרטגיות נאו-ליברליות של צמיחה כלכלית – כמו דה-רגולציה, אי-יישום החקיקה בנושאי השוויון, רכש מדינתי, אל מול אסטרטגיות סוציאל-דמוקרטיות – כמו פיקוח דמוקרטי על תנועות פיננסיות ותקצוב וחיזוק בני הברית ההיסטוריים של תנועת הנשים, איגודים מקצועיים ומפלגות סוציאל-דמוקרטיות".

פמיניזם סוציאליסטי בישראל

הפמיניזם הישראלי התחיל לצמוח כתאוריה דרך עלייתן של חוקרות אמריקאיות יהודיות לישראל שייבאו את הפמיניזם האמריקאי ושילבו אותו בקורסים באקדמיה, במחקר ובמשפט. כיוון התפתחות התאוריה הפמיניסטית בישראל, בשונה מארצות הברית, היה "מלמעלה למטה" (מהאקדמיה לשטח), ו"מן החוץ לפנים" (מארצות הברית לישראל), ובכך הוחמץ פוטנציאל חשוב שהיה יכול לצמוח מן המפגש התרבותי. כך, מאחר שהפמיניזם הסוציאליסטי בארצות הברית נדחק לשוליים ומיעטו לעסוק בו, הדיון על פמיניזם סוציאליסטי בישראל כמעט ואינו קיים. עם זאת, בהיסטוריה של הפמיניזם בשוק העבודה בישראל, ניתן לראות את מאבקן של נשים בתנועה הציונית הסוציאליסטית להשגת שוויון זכויות.

התנועה הציונית מראשית דרכה הצהירה על שוויון מלא לנשים וזכות הצבעה לנשים, ואכן נשים לקחו חלק פעיל בהגשמת החזון הציוני. דמות החלוצה הפועלת המבצעת עבודה גברית הוצג באידאולוגיה הציונית כחלק בלתי נפרד מהתגשמות החלום הסוציאליסטי, ותרם לחיזוק מיתוס השוויון בישראל, להשקפה כי המודל הקיבוצי שחרר את האישה מתפקידיה המסורתיים ולביסוס האמונה כי נשים נהנות מהזדמנויות שוות בשוק העבודה. בפועל, חלוקת התפקידים המסורתית נשמרה ותפקידי המטבח, מכבסה והטיפול בילדים בוצעו על ידי נשים. מאחר שנשים היו שקועות בקידום סדר היום הלאומי, מאבקיהן על קידום זכויותיהן כנשים היו בודדים ומרביתם כשלו בשל חוסר שיתוף פעולה מצד הגברים. בכל היבט של מפעל ההתיישבות הציוני נדחקו הנשים לשוליים. הן לא הורשו למלא תפקידים בעלי חשיבות, נדחקו למלאכות שירות נשיות, לא תוגמלו על עבודתן, ולא הצליחו להשיג השפעה פוליטית. על מנת להשיג שוויון הקימו הוקמו גדוד הפועלות וחוות ההכשרה לפועלות שם הן נאבקו למלא את חובתן בדומה לגברים. במאבק זה נטלו חלק עדה מימון, רחל ינאית, בבה אידלסון ואחרות. המאבק החברתי העיקש שניהלו נשים אלו והרפורמות השונות שהנהיגו, לא צלחו להביא להקמת חברה משוחררת מחלוקת עבודה מגדרית. יתרה מזו, מאבקן לא השתמר בזיכרון הקולקטיבי וגם לא בזה הפמיניסטי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחומרים הנלמדים באקדמיה.

התפתחותו של הפמיניזם הישראלי מתואר בשתי תקופות עיקריות – שנות העשרים ושנות השבעים. בדומה לפמיניסטיות ממעמד הפועלות של ארצות הברית בתחילת המאה העשרים שנדחקו מדפי ההיסטוריה, כך גם פעילותן הסוציאליסטית של פמיניסטיות בישראל של שנות העשרים נידונה להתעלמות. אחריהן, הנשים שיצאו לפעילות פמיניסטית בשנות ה-70 לא פעלו בוואקום היסטורי, והיו מושפעות מתנועת הסופרג'יסטיות והפמיניזם המערבי אליו נחשפו. השילוב של התפיסה השמאלנית שלהן יחד עם ביקורת פמיניסטית, גרמו להן לזהות את ההשפעה של הפמיניזם הסוציאליסטי האמריקאי עליהן. בשני גלים אלו בפמיניזם הישראלי, נשים אלו היו פעילות בעשייה חברתית לאורך השנים והעלו לסדר היום הציבורי את תביעותיהן לקחת חלק שווה בזירות שונות בחברה ולהמשיך לפעול למען שינוי סוציאליסטי. לדבריה:

”אם התקופה הראשונה התאפיינה ברצון להאמין באפשרות של שוויון לנשים ובצורך להיאבק עליו, הרי שהתקופה השנייה התאפיינה בצורך לפרק את מיתוס השוויון ובמאבק על בנייתה של תנועה שאינה בהכרח לאומית ואינה רואה את טובת הקולקטיב במקום הראשון. בדיוק אותו להט ציוני שאפיין את התקופה הראשונה הפך לסלע מחלוקת ואפילו גורם למריבות בתקופה השנייה. אך למרות ההדגשים השונים בפעילות הנשים בשתי התקופות, בסופו של דבר הפנו תנועות הנשים את הפעילות שלהן לכיוון של עזרה לנשים במצוקה. העיסוק במתן שירותים לנשים, גם כשהוא נבע מניתוח רדיקלי של החברה, הביאו את הפעילות הפמיניסטית בשתי התקופות לעבודה סוציאלית.”

דפנה ברק-ארז טוענת כי מאחר שהפמיניזם המשפטי בישראל עסק שנים רבות במאבק על שוויון אזרחי, הזכויות החברתיות בהקשר הרחב של מאבק על זכויות נשים נדחקו מזירה זו. מרבית ההליכים המשפטיים הפמיניסטיים שנוהלו היו סביב שוויון כביטוי לאוטונומיה וביטוי אישי, ולא הבטחתם של תנאי מחיה נאותים, ובכלל זה, כל מה שקשור לנשים עובדות. ההתעסקות הייתה במשרות בכירות ולא בחיוניות של העבודה ברמה הקיומית. כמו כן, היו מאבקים שהתייחסו להטרדות ואלימות נגד נשים וגם בהם לא הודגשה הזווית החברתית. הפמיניסטיות המזרחיות, שראו עצמן כמייצגות אוכלוסייה נחלשת ראו את מאבקי הפמיניזם הישראלי כמאבק של פמיניסטיות שבעות ומשכילות, שפעולתן מתעלמת מהפגיעה היומיומית מזכויותיהן של נשים וכי ישנם יעדים הכרחיים יותר בזירה החברתית. כך הוקמו עמותות שפעלו למען קידום עניינים אלו כגון עמותת 'אחותי' ועמותת 'איתך - משפטניות למען צדק חברתי'. ברק-ארז מתייחסת למאבקים של ארגוני נשים, ומאבקים משפטיים ולקונות הקיימות בזירות שונות של זכויות של נשים לבריאות, חינוך, ביטחון סוציאלי ואמצעי קיום, דיור, ובעיקר בזכויות חברתיות של נשים עובדות. לאותן סוגיות בעולם העבודה שמשליכות על יכולתן של נשים לחיות בכבוד ולקיים את עצמן ללא הזדקקות לזולת (שכר נמוך, הפליה בתגמולים, הפליה בקידום, הסדרים הנוגעים להיריון ולידה, זכויות הוריות, טיפול בילדים ועוד). היעדרה של חקיקה המכירה בזכויות חברתיות באמצעות חוק יסוד היא אתגר שעומד על סדר היום של המשפט החוקתי בישראל, ומקשה על המאבק לזכויות חברתיות של נשים, שכן מהלך זה יכול לתרום לשיפור מעמדן של האוכלוסיות הנזקקות. על אף שהשיח החוקתי "חשוב ותורם לכינון התודעה", הוא אינו מכונן לבדו את המציאות ואינו מבטיח אכיפה מאחר שיש פער בין בחוק ובין הביטוי שלו בשטח. לשם כך, נדרשת המשך עבודה פמיניסטית חברתית, אקטיביזם וכתיבה פמיניסטית ביקורתית, ופעילות משפטית.

סיבות התפצלותו של הפמיניזם המזרחי מן הפמיניזם האשכנזי ההגמוני, נעוץ, בין היתר, בבעיית העוני וחוסר המוביליות החברתית ממנה סובלות נשים מזרחיות. לטענתה של הנרייט דהאן-כלב, "מלכודת מלאכות מעוטות ההכנסה ועתירות העבודה", היא זו המותירה את הנשים המזרחיות בתחתית הסולם של ההשכלה והתעסוקה של נשים יהודיות בישראל, וזו שנמצאת בקדימותו של האקטיביזם הפמיניסטי המזרחי. דהאן-כלב מרחיבה את הדיון המרקסיסטי, וטוענת כי נשים, ובמיוחד נשים מזרחיות, נדחקות מן הספירה הציבורית לא רק בשל מגדרן אלא גם בשל מעמדן. כך, בעוד גברים מזרחיים ממוצבים במשרות שעבודת הכפיים בהן היא רבה והמשכורת מועטה, נשים מזרחיות ממעמדות נמוכים ממוקמות בתחתית הסולם לרגליהם, וניצולן בספירה הביתית והציבורית לא מאפשר להן למצוא את הזמן להשתתף במאבק הפרולטרי. דהאן-כלב רואה במזרחיות כישות בעלת מעמד שקוף שכן בקרב האשכנזיות הן "מזרחיות" ובקרב הגברים הן "נשים", בעוד ששאר היבטי חייהם נותרים עלומים. מעמד שקוף פירושו: "..שהן אינן מופיעות בסיפור ההיסטורי והתרבותי, בחוק ובפוליטיקה, וכתוצאה מכך הן נעדרות הכרה משפטית וייצוג פוליטי, ומוצאות את עצמן מופלות ומודחקות לשוליים הכלכליים והחברתיים, כשכל זה נתפס כלגיטימי".

קריאת התיגר של נשים מזרחיות וסוציאליסטיות שפעלו בתנועות חברתיות כגון עמותת הל"ה ותנועת 'קדמה' נגד הפמיניזם של נשים לבנות ממעמד בינוני ביקשו להציג את המאבק שלהן ואת פעילותן בתהליכי השינוי החברתי: המאבק בניצול על רקע מעמדי וגזעי, המאבק נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם ואת השחרור הטוטאלי של החברה שהן מבקשות, שהוא תנאי לשחרורן של נשים. לטענתן, לא תיתכן אחווה בין נשים ממעמדות או מגזעים שונים אלא על בסיס סולידריות ומחויבות של התנועה הפמיניסטית למאבקים נגד דיכוי גזעני ומעמדי לשם שינוי הסדר החברתי. לא ניתן לדבר על הצורך בהעצמת נשים מזרחיות מבלי להתחייב למאבק נגד דיכוין וניצולן בעבודה, בהשכלה ונגד דחיקת זהותן ותרבותן. לכן, פעולותיהן של נשים פעילות בהל"ה הן לטעמן "פעולות פמיניסטיות אמיתיות". לטענת תנועות אלו נדרשת סולידריות פוליטית עם מאבק המזרחיות כי מטרתו של מאבק זה היא "להביא לשינוי עמוק ויסודי של המדינה והחברה הישראלית לשם חיסול דיכוי המזרחים, הערבים הפלסטינים, כמו גם הדיכוי המעמדי ודיכוי הנשים".

אחת ממובילות המאבק הסוציאליסטי בישראל כיום היא אורלי בנימין, סוציולוגית ופמיניסטית שכתיבתה ופעילותה החברתית עוסקת בעיקר בפגיעה של נשים עובדות בישראל. בעבודותיה, מתמודדת בנימין עם משמעות הפער (ומצביעה על הדואליות) שבין הרמה הגלויה של יחסה של מדינת ישראל לנשים בשוק העבודה והחקיקה המתגברת (מאז 1985), ובין הרמה הסמויה והעסקתן של נשים לא פרופסיונליות במגזר הציבורי דרך חברות כוח אדם. מדינת הרווחה בישראל לדידה היא בעלת מבנה דואלי, משום שמאפייני מדיניות הרווחה המתבטאים בחקיקה, נרמסים על ידי הרעה של תנאי העסקה ועל ידי מדיניות שאינה אוכפת את משפט העבודה ומאפשרת העסקה פוגענית. כלומר, בעוד תנופת החקיקה יוצרת מראית עין של פעילות למען שוויון מגדרי ודאגה מצד המדינה למעמדן של נשים, בפועל, כלפי נשים עובדות לא פרופסיונליות, ובמיוחד נשים מאוכלוסיות חלשות, המדינה נסוגה מהמחויבויות שלה. אחד הדברים שמאפשרים את הדואליות הזו לדבריה הוא "תהליך של השתקה המערפל את משמעותם של תהליכים כלכליים ופוליטיים", שמאפייניו הם היעדר חובת דיווח של נתונים כלכליים, החלשת האיגודים המקצועיים והאדרה של נשים מצליחות בשיח הציבורי. העסקה באמצעות חברות כוח אדם מסייעת למדינה בפתרון בעיות כלכליות, וכך למעשה, שוק העבודה השניוני מאפשר למדינת ישראל לסגת ממחויבויותיה לזכויות חברתיות של עובדים, ולהתנער באופן חוקי מיחסי מעסיק-מועסק מבלי שהתנערות זו תידון בשיח הציבורי.

בנימין קוראת לתנועות הנשים לקחת אחריות מלאה בתחום זה ולהציב את דמותה של מדינת הרווחה בראש סדר היום ולהיאבק על תנאים הולמים. בשנים 2002–2005 קידמה בנימין, יחד עם עו"ד דפנה רובינשטיין, הצעת חוק למניעה העסקה פוגענית, המבוססת על הידע שצברה במחקרה על השותפות בין חברות כוח אדם לבין המדינה בישראל בהעסקת נשים באופן פוגעני ארוך טווח תחת מראית עין של זמניות. בנימין טוענת, שיישום חשיבה של סוציולוגיה כלכלית יכול לתרום לניתוח המגדרי של החברה הישראלית ולפעילות הפמיניסטית בתוכה. לדידה, הנאו-ליברליזם במשמעותו כהפרטה, וכמעבר משירותים ציבוריים באחריות המדינה אל רכש שירותים וכמדיניות תקצוב ורווחה שונה, מכרסם בהישגים פמיניסטיים. על ידי בחינה של שלושה מקרים: חקיקה הרווחה בתחום של אימהות חד-הוריות; הסדרי העסקה פוגעניים של נשים העוסקות במקצועות הטיפול; והתעלמות של מקומות עבודה ממחויבויות ההורים ובפרט אימהות בכל הנוגע לטיפול בילדים, בנימין מדגימה כיצד בהקשר הישראלי, הסוציולוגיה הפמיניסטית אינה מיישמת את התובנות של הסוציולוגיה הכלכלית שהייתה יכולה לסייע בניתוח המגדרי ולתרום לפעילות הפמיניסטית בתחום. לטענתה, יישום חשיבה מגדרית ללא חשיבה סוציולוגית-כלכלית עלולה ללקות בחסר משום שחוקרות פמיניסטיות לא מנתחות לאורך זמן את האופן שבו מטופלים שינויי מדיניות שהן מקדמות. לדידה, תובנות הסוציולוגיה הכלכלית רלוונטיות לשיקום ההישגים שנפגעו משם שהן מצביעות על יחסי הגומלין בין השחקנים השונים, על התהליכים והשינויים המתרחשים, ומנבאים את היחסים בין המחשבה הנאו-ליברלית שבה נוקטת המדינה ובין אלו שמנסים לקדם מדיניות של Care בתוך הבית ומחוצה לו. כך, שיטת הפעולה המדינית – כלכלית שמיועדת להפחית עלויות של שירותים ציבוריים, ממשיכה לצמצם את העלויות של הישגי המאבק הפמיניסטי. לדעתה של בנימין, יותר קל לסוציולוגיה הפמיניסטית לאמץ ג'נדר מיינסטרימינג על פני סוציולוגיה כלכלית משום שהישענות על זכויות חברתיות בשיח השוויוני היא פרובלמטית, ורק כוחות חברתיים שמנהלים מאבקים ארוכי טווח יכולים לעצור את תהליך הכרסום הנאו-ליברלי (למשל קואליציות בין ארגוני נשים ועובדים בקנדה ואוסטרליה). "היאחזות בהשוואה בין גברים ונשים, ושפת השוויון המלווה אותה, מייצרת שיח המנכס קטגוריה פמיניסטית, אך מותיר את האופי הרדיקלי שלה מחוץ לתמונה", ולכן, על מנת שההישגים של התנועה הפמיניסטים לא ימשיכו להיפגע, על חוקרות מגדר בישראל לחקור את מכלול התהליכים הכלכליים והפוליטיים שדרכם מתמסמסים ההישגים הפמיניסטיים.

קישורים חיצוניים

• מטרות: ארגון CWLU(הקישור אינו פעיל)
• האתר של סילביה פדריקי (פעילה פמיניסטית-סוציאליסטית)(הקישור אינו פעיל)
• על מחקרה של סילביה וולבי
• סרטון הסבר על פמיניזם, סרטון באתר יוטיוב
• פמיניזם סוציאליסטי בארצות הברית
• מהו פמיניזם סוציאליסטי, ברברה ארנרייך, פיגומים

ראו גם

• אנרכה-פמיניזם
• סופרג'יסטיות (סרט)
• ברברה ארנרייך
• דונה הראווי
• שולמית פיירסטון
• אמה גולדמן

לקריאה נוספת

• Barzilay, Renan Arianne. "Women at work: Towards an Inclusive Narrative of the Rise of the Regulatory State". Harvard Journal of Law & Gender. 2008, 31:169-447. 
• Barzilay, Renan Arianne. "Back to the Future Introducing Constructive Feminism for the Twenty-First Century – A New Paradigm for the Family and Medical leave act". Harvard Law & Policy Review. 2012, 6(2):407.
• Bowman, G. Cynthia. "Recovering Socialism for Feminist legal Theory in the 21st Century" In Connecticut Law Review, Nov, 2016, Vol.49 (1), pp. 117-170. 
• Cott, F. Nancy. "What's in a name? the limits of 'social feminism;' or, expanding the vocabulary of women's history". The Journal of American History. 1989, 76(3):809-829.
• Ehrenreich, Barbara. "What is Socialist Feminism?" Monthly Review-An Independent Socialist Magazine. 2005, 57(3):pp. 70-77.
• Eisenstein Hester. "The Socialist Feminist Project: A Contemporary Reader in Theory and Politics". Science & Society. 2006;70 (4):556-8.
• Eisenstein, Zillah. "Constructing a theory of capitalist patriarchy and socialist feminism". Critical Sociology. 1999;25 (2-3):196-217.
• Ferguson, Sue. "Building On the Strengths of the Socialist Feminist Tradition", In Critical Sociology, Vol 25, Issue 1, 1999, pp. 1-15. 
• Freeman J. The politics of women's liberation : a case study of an emerging social movement and its relation to the policy process. New York: New York : D, McKay Co; 1975.
• Gardiner, k. Judith. What Happened to Socialist Feminist Women's Studies Programs? A Case History and Some Speculations, Feminist Studies. 2008 ;34(3):558-83.
• Gordon, Linda. "'Intersectionality', Socialist Feminism and Contemporary Activism: Musings by a Second-Wave Socialist Feminist" Gender & History, Vol.28 No.2 2016, pp. 340–357.
• Hartsock, Nancy. "The Feminist Stand Point: Developing the Ground for a Specifically Feminist Historical Materialism" In Feminist Theory Reader : Local and Global Perspectives. New York: New York : Routledge. 2003. 
• Hartmann, Heidi I. "The Unhappy Marriage of Marxism and Feminism: Towards a more Progressive Union", In Capital & Class, July, 1979. Vol. 3, (2), pp. 1-33.
• Hewitt, A. Nancy, Editor. No permanent waves : Recasting histories of U.S. feminism. New Brunswick, N.J. : Rutgers University Press, 2010.
• Holmstrom, Nancy. The Socialist Feminist Project: A Contemporary Reader in Theory and Politics, New-York Monthly Review Press, 2002.
• Humm, Maggie. The Dictionary of Feminist Theory. Columbus: Ohio State University Press, 1995. 
• Jaggar, Alison M. Feminist Politics and Human Nature. Savage, Md: Rowman & Littlefield Publishers, 1988.
• Lotz Amanda. "Communicating third-wave feminism and new social movements: Challenges for the next century of feminist endeavor". Women and Language. 2003;26 (1):2-9. 
• Young Iris M., "Throwing Like a Girl: A Phenomenology of the Feminine Body", In On the Female Body Experience, pp.27-45. Oxford: Oxford University Press, 2005.
• Walby, Sylvia. Crisis. Polity Press, 2015.

• בילסקי, ליאורה. "יבוא תרבותי – המקרה של הפמיניזם בישראל". עיוני משפט, כ"ה, תשס"ב, עמ' 523–575, 2001
• בנימין, אורלי. "הדואליות ביחסים בין המדינה לנשים בישראל: המקרה של נשים המועסקות דרך חברות כוח אדם במגזר הציבורי". חברה ורווחה, כ"ב, 4 (תשס"ג), עמ' 455–480, 2002.
• בנימין, אורלי. "חקר מגדר בישראל בהקשר של נאו-ליברליזציה מואצת והמאמץ לאתגרה". מגדר: כתב עת לפמיניזם, 1, עמ' 23–42, 2012.
• ברק-ארז, דפנה. "פמיניזם חברתי וזכויות חברתיות של נשים" בתוך זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, בעריכת יורם רבין ויובל שני. הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2004. עמ' 855-892. 
• דהאן-כלב, הנרייט. "הפמיניזם חלק מהמאבק נגד דיכוי" בתוך "מפנה", כרך 18, 1997, עמ' 17-22. 
• דהאן-כלב, הנרייט. "מנוחשלות: עיוורון מגדרי בתאוריות פוליטיות ושקיפותן של נשים מזרחיות" בתוך "סוציולוגיה ישראלית", כרך ד' (2), תשס"ג, 2002, עמ' 265–289.
• דהאן-כלב, הנרייט. "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות". בתוך "מין מגדר ופוליטיקה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999. עמ' 217–267
• הוניג-פרנס, תקוה. "להשבת כבודם של 'הפמיניזם השחור', הפמיניזם המזרחי', ו'הפמיניזם הסוציאליסטי". בתוך מצד שני, כרך 2–3, עמ' 34–39, 1996.
• הראווי, דונה. "מניפסט לסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה השערים, 1985." בתוך, ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית. הקיבוץ המאוחד, 2006
• הרטסוק, ננסי. "נקודת המבט הפמיניסטית" הכשרת הקרקע למטריאליזם היסטורי פמיניסטי, 1983". בתוך, ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה הפמיניסטית. הקיבוץ המאוחד, 2006.
• ספרן, חנה. לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש. הוצאת פרדס, חיפה, 2006.
• קמיר, אורית. פמיניזם זכויות ומשפט. האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002. 
• רנן-ברזילי, אריאן. "הורים א/עובדים: רב-ממדיות והפמיניזם החברתי של מעמד הפועלות – תשתית תאורטית לשילוב משפחה ועבודה בישראל", עיוני משפט ל"ה, תשע"ג עמ' 252-307, 2012.
• ג'ון בראון, התקוממות ה-20 אלף: שביתת פועלות הטקסטיל במנהטן, באתר "שיחה מקומית", 29 בספטמבר 2014
• ננסי פרייזר, ״כיצד אפשר לשבור את הברית הסמויה בין הפמיניזם לקפיטליזם הפיננסי, 2016.״ הזמן הזה, אוגוסט 2018.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32698610פמיניזם סוציאליסטי