תשובה לשאלה: מהי נאורות?

העמוד הראשון של המאמר במהדורת 1799

תשובה לשאלה: מהי נאורות? (בגרמנית: Beantwortung der Frage: Was ist Aufklärung?‎) הוא מאמר מאת הפילוסוף עמנואל קאנט שפורסם בגיליון דצמבר 1784 של הירחון הברלינאי Berlinische Monatsschrift, כתשובה לשאלה "מהי נאורות?", שהעלה מעל דפי הירחון שנה קודם לכן הכומר יוהאן פרידריך צֶלְנֶר (גר').

רקע

חיבורו של קאנט היה תשובה לשאלה "מהי נאורות?", שהעלה מעל דפי הירחון שנה קודם לכן הכומר יוהאן פרידריך צֶלְנֶר (גר'), חבר קבוצת ההוגים הליברלים "אגודת יום רביעי הברלינאית" (שבין חבריה היה משה מנדלסון), שהירחון שימש במה לדיוניהם. צלנר פרסם בגיליון דצמבר 1783 תגובה למאמר שפרסם מוקדם יותר באותה שנה אחד מעורכי העיתון, אשר הציע לבטל את מעורבות הכמורה באישור בריתות נישואים. בהערת שוליים למאמרו, שאל צלנר בהתרסה: "מהי נאורות? מן הראוי לענות על שאלה זו, שחשיבותה לא נופלת מן השאלה 'מהי אמת?', בטרם יתחילו לעסוק בהארה!". שאלתו גררה שורת מאמרי תשובות של מלומדים, בהם מאמר מאת מנדלסון וכן מאמר מאת עמנואל קאנט, שהתפרסם בגיליון דצמבר 1784. תגובותיהם של מנדלסון ושל קאנט לצלנר מלמדות כי לא הייתה בנמצא תשובה נחרצת, וכי הגיעה העת שבה היה על חסידי הנאורות לנסות ולנסח עבור עצמם את פשרו של המונח "נאורות" (Aufklärung).

במאמרו, "מהי הנאורות?" (1784), הגדיר קאנט את הנאורות כשחרור האדם מכבליו. קריאתו לטפח את חרות המחשבה – "העז לדעת!" – הייתה למוטו של עידן הנאורות.

נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות.

— קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"

חוסר בגרות ציבורית

קאנט נותן במאמר שלוש דוגמאות למצבים המאופיינים ב"חוסר בגרות": כאשר אדם מניח לספר לחשוב במקומו, למדריך רוחני להחליף את מצפונו ולרופא לקבוע את תזונתו. במרכזן של שלוש הדוגמאות, שניתן לזהות בהן ייצוג של שלוש הביקורות של קאנט, עומד מחדל, הנובע מכניעה לרצון לתלות את הסמכות במקור חיצוני במקום בתבונה האישית. סיבה אחת לניצחונן של הדעות הקדומות היא הפחד לצעוד לבד, בלי עגלת התינוק המכוונת והמגבילה שמטילים על בני האדם אפוטרופוסים למיניהם, אשר מעודדים את פחדם של האנשים משימוש עצמאי בתבונה, ומצביעים על הסכנות הכרוכות בסטייה מהדרך שהותוותה להם. סמכותם של אותם אפוטרופוסים אינה תלויה בהכרח בהצדקה ראויה; וכאן סיבה נוספת: השימוש העצמאי בתבונה הוא עול, ואנשים הם עצלים. להמון קל יותר לשמוע בקולן של אוטוריטות – דתיות, מוסריות או חברתיות – ועל כן קל לאחדים לשים עצמם שומרי ומגיני העם.

לדעת קאנט, לאדם היחיד קשה לחלץ את עצמו מחוסר בגרותו, שנעשה לו להרגל. ככלל, אדם שמעולם לא הניחו לו לעשות שימוש אוטונומי בתבונתו, פשוט אינו מסוגל לעשות שימוש בשכלו; רק בודדים עשויים להשתחרר מחוסר הבגרות בכוחות עצמם. מכאן, שהמהלך שיש לקדם הוא יציאה של ציבור שלם מחוסר הבגרות. קאנט רואה יסוד הכרחי ומספיק לכך בחֵרוּת, שפירושה יצירת תנאי אפשרות לשימוש פומבי חופשי בתבונה, בכל תחומי החיים.

קאנט מחליף את הסמכויות המוחלטות, של הספר, הרופא והמדריך הרוחני, בסמכות דומה בעלת אפשרות ביקורת ציבורית, אשר תשפר את תפקודה של הסמכות.

שימוש פרטי ושימוש ציבורי

על אף הקריאה להעז ולחשוב, במישור המעשי סבור קאנט כי על האדם הפרטי לשמר את הסדר הציבורי של החברה, כל עוד הוא בתפקיד פרט מפרטיה (- "איבר ממכונה"). משמעות תעוזת המחשבה, מתבטאת רק בקריאה לציבור כולו לשנות עמדה.

קאנט מבחין במאמרו באופן חד בין שתי ספירות של שימוש בתבונה: שימוש ציבורי, שפירושו שימוש אוניברסלי, כללי, הגותי ואינטלקטואלי בתבונה, של מלומד הפונה בכתב אל ציבור קוראים, ולעומתו שימוש פרטי – שימוש מקומי, במסגרת משרה או פונקציה אזרחית. בעוד השימוש הציבורי חייב להיות חופשי לחלוטין, בהיותו תנאי לנאורות – את השימוש הפרטי יש להגביל. בספירה האזרחית, שבה ממלא האדם פונקציה של רכיב במכונה, ההוראה "אל תשקלו בדעתכם!" מפי קצין הצבא, גובה המיסים או איש הכמורה, פירושה גם "צייתו!". כלומר, ציות (בספירה הפרטית) אינו מגביל את הנאורות, אלא להפך: רק בחברה שבה מבטיח הציות את הסדר החברתי, עשוי להתאפשר השימוש הראוי בתבונה. למשל, אם יתחיל גנרל להתפלפל בדבר תועלתה או תכליתה של פקודה שניתנה לו, לא יבצע את תפקידו, ועלול להיגרם נזק רב. באופן מקביל, אל לו לכומר להטיל ספק בעיקרי הכנסייה בפני עדת מאמיניו, שכן בכך הוא חוטא לתפקיד שקיבל על עצמו. בספירה הפרטית חובה על האדם לציית לסמכות שאותה הוא משרת; אם יטיל ספק איש הציבור בעודו משמש בתפקידו, ימעל בתפקידו. קאנט רואה בשימוש פרטי בתבונה פוטנציאל לפריעת הסדר החברתי, ורואה לנכון להשית על האדם בשעה שהוא ממלא תפקיד בחברה ("איבר ממכונה") עמדה פאסיבית. וממילא רק השימוש הציבורי בתבונה הוא שבכוחו לכונן נאורות בקרב בני האדם, והוא שיש להגן עליו.

לדעת קאנט, כל מניעה של חשיבה עצמאית בספירה הציבורית, כמו קביעת עקרונות שאין להרהר אחריהם, היא "פשע נגד הטבע האנושי", כלומר, כנגד הטבע התבוני של בני האדם. ניתן לקבוע חוקים ועקרונות רק בתנאי שמותר יהיה למלומדים להרהר אחריהם ולהביע דעתם, ובכך לאפשר יצירת תהליכים אטיים של שינוי, בלי פגיעה באלו ה"מבקשים לשמור על הסדר הקיים". החרות לחשוב באופן עצמאי כרוכה לבלי התר בספקנות. החופש לחשוב באופן עצמאי שייך לספירה הציבורית, והוא חופש המקדם את הנאורות. חובה על הכומר או הגנרל לחשוב באופן עצמאי וביקורתי כאשר הוא מביע בפומבי את ספקותיו ואת דעותיו המלומדות שאליהן הגיע באמצעות שימוש בתבונתו. הנאורות מתעוררת באמצעות דיונים הגותיים, אוניברסליים. האוריינטציה של קאנט היא אליטיסטית, לפחות בתחילת התהליך: השימוש בתבונה מיועד למלומד הפונה בכתב לציבור קוראים מלומדים; אין זו קריאה לפשוטי העם להשתמש בשכלם – לפחות לא תכף ומיד: "הנטייה והייעוד למחשבה חופשית... פועלת בהדרגה על העם", ועם התקדמות הנאורות העם נהיה מסוגל יותר ויותר לחופש פעולה והופך לאדם ממש, ל"יותר ממכונה".

טיעוניו של קאנט בעד השימוש הפומבי בתבונה חלים גם על המדינה: תפקידו של השליט הוא לשמור על הסדר האזרחי, ומתן חופש לביקורת על חוקיו. עם זאת, יודגש כי הבגרות – הנאורות – אינה מצב שבו בטלה החובה לציית, כי אם מצב שבו מתקיימים, זה לצד זה, ציות ושימוש בתבונה כתכלית בפני עצמה. לדעת קאנט, המשטר הנאור, כלומר משטר המאפשר נאורות, מצוי בנקודת איזון שבין חופש אזרחי וציות, היוצר "מרחב המניח לרוח זו להתפשט כפי יכולתה":

משחשף הטבע מתחת לקליפה קשה זו את הנבט, שהוא דואג לו בחיבה יתירה – כלומר את הנטייה ואת הייעוד למחשבה חופשית – אזי פועלת זו בהדרגה על דרך החשיבה של העם (ועל ידי זה הוא נעשה בהדרגה מסוגל יותר לחופש-פעולה), ובסופו של דבר אף על עקרונות הממשל, הרואה תועלת לעצמו להעריך את האדם, שהוא עתה יותר ממכונה, כערכו.

הנאורות מצטיירת במאמר כתהליך של שיפור האנושות – הן של האנושות כקיבוץ והן של האנושיות שבכל אדם: הפיכת האדם לחופשי יותר. היא מתאפשרת על ידי החרות להעלות על הכתב בפומבי ספקות והשגות מבלי להסתכן בעלייה על המוקד, והיא מציעה התקדמות לעבר חרותו של האדם התבוני – אדם המנוהל על ידי סמכות הנשלטת בידי צווי התבונה בלבד (ולא בידי אפוטרופוסים שצוויהם נשענים על אמונות טפלות ועל אינטרסים פרטיים), האדם שמכיר כבוד לחוק שמשיגה התבונה עצמה, אדם חופשי: חופשי מיצרים, מרצונות ומתשוקות – כל מה שאינו מייחד אותו כחיה רציונלית.

לקריאה נוספת

• Immanuel Kant, 'Beantwortung der Frage: Was ist Aufklärung?,' Berlinische Monatsschrift 1784, H. 12, pp. 481-494.

• עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" [דצמבר 1784]; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?: שש מסות על נאורות ומודרניזם; מבואות והערות למסות: רנה קלינוב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז 1997, עמ' 45–52.
• עמנואל קאנט, מהי נאורות?: מאמרים פוליטיים; תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל; עריכה מדעית והקדמות: פיני איפרגן, תל אביב: רסלינג ('לוגוס'), 2009.

קישורים חיצוניים

• המאמר כפי שהתפרסם במקור בכתב העת Berlinische Monatsschrift, באתר Deutsches Textarchiv (סרוק, טקסט מלא)
• המאמר (סידור כבמקור) באתר Korpora.org
• Beantwortung der Frage: Was ist Aufklärung?: המאמר המקורי בויקיטקסט (בגרמנית)
• המאמר בתרגום לאנגלית מאת Mary C. Smith, באתר אוניברסיטת קולומביה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26941481תשובה לשאלה: מהי נאורות?