פילוסופיה ביקורתית
| עמנואל קאנט |
 |
| אנשים |
| ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
| עבודות חשובות |
| ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
| קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
| אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
| נושאים קרובים |
| אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
תנועת הפילוסופיה הביקורתית (בגרמנית: kritische Philosophie) המזוהה בעיקר עם עמנואל קאנט (1724–1802), רואה את משימתה העיקרית של הפילוסופיה במתן ביקורת. זאת, בניגוד לפילוסופיות הנותנות קדימות לתיקוף הידע, ובכך (לפי הגישה הביקורתית) הן מועדות לאמץ דוגמות ואקסיומות ללא ביסוס. ביקורת, מבחינת קאנט, פירושה שיפוט באשר לתנאי האפשרות של הידע אפריורית להתנסות בידע עצמו ("שיפוט" בתור קְרִיטִיקָה, כנגזרת מהמונח היווני: kritike techne, "אמנות השיפוט"). משימתם הבסיסית של הפילוסופים, על פי תפיסה זו, אינה לבסס ולתאר תיאוריות אודות המציאות האובייקטיבית, אלא לכפוף את כל התיאוריות - כולל אלה אודות הפילוסופיה עצמה - תחת ביקורתית, ולמדוד את תוקפם על פי רמת הביקורת שהן מספקות.
"פילוסופיה ביקורתית" משמשת גם כשם אחר לפילוסופיה של קאנט עצמה. באופן ספציפי לתקופת הגותו השנייה של קאנט, שהחלה, כפי שתיאר זאת בעצמו, מרגע שהתעורר מ"תרדמתו הדוגמטית" ("רמזו של דוד יום הוא שעוררני ... מהתרדמת הדוגמטית, ונתן כיוון חדש לגמרי למחקרי בשדה הפילוסופיה")[1] כאשר זנח את הפילוסופיה הדומיננטית דאז, של כריסטיאן וולף (ממשיך דרכו של לייבניץ). קאנט אמר כי החקירה הנכונה של הפילוסופיה איננה נוגעת למה שיש במציאות החיצונית לנו, אלא דווקא אודות אופייה ויסודותיה של ההתנסות עצמה. ראשית, עלינו לשפוט כיצד התבונה האנושית פועלת, ובאילו גבולות, כדי שנוכל ליישם אותה נכון בחוויה חושית, ולקבוע האם ניתן בכלל להחיל אותה על אובייקטים מטאפיזיים. קאנט רואה בביקרות תפקיד כפול, שלילי וחיובי, גם כמגבילה וגם כמאפשרת מה שלא היה מתאפשר בלעדיה. לשם כך הוא מדמה את הביקורת ל"בית משפט".[2]
המקורות העיקריים לפילוסופיה הביקורתית הם "שלוש הביקורות" של קאנט, שפורסמו בין השנים 1781 ל-1790: "ביקורת התבונה הטהורה" (ביקורת המטאפיזיקה); "ביקורת התבונה המעשית" (ביקורת המוסר); ו"ביקורת כוח השיפוט "(ביקורת האסתטיקה). ביטוי מפורסם נוסף לפילוסופיה הביקורתית של קאנט מצוי במאמרו הקאנוני, "תשובה לשאלה: מהי נאורות?", בו הגדיר קאנט את הנאורות כשחרור האדם מכבליו, באומרו "העז לדעת" ו"אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך", כלומר, ביקורת עצמית אוטונומית לעומת היסמכות על מקור הטרונומי.
נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות.
— קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"[3]
ראו גם
לקריאות נוספות
- Gilles Deleuze, La philosophie critique de Kant (1963). Trans. Kant's Critical Philosophy (1983)
קישורים חיצוניים
- פילוסופיה ביקורתית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ קאנט, הקדמות לכל מטאפיזיקה בעתיד שתוכל להופיע כמדע, עמ' 9.
- ^ למשל בההקדמה לביקורת התבונה הטהורה, מהדורה A.
- ^ עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997), עמ' 45.
פילוסופיה ביקורתית32667216Q1789540