התנגשות הציביליזציות
 | |
| עטיפת הספר בעברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | סמואל הנטינגטון |
| שפת המקור | אנגלית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
ארצות הברית: 1996 ישראל: 2003 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת שלם |
| תרגום | דוד בן-נחום |
| קישורים חיצוניים | |
| מסת"ב | מסת"ב 965-7052-23-8 |
התנגשות הציביליזציות היא תאוריה שהוצעה על ידי הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון, שהניבוי העיקרי שלה הוא שהזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי לסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. ראשיתה של התאוריה בהרצאה שנשא הנטינגטון במכון האמריקני ליוזמה (AEI), בעקבות פרסום ספרו של פרנסיס פוקויאמה – "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (1992).[1][2] פוקויאמה טען בספרו שהעולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות המערב, הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. עד מהרה, בשנת 1993, הרחיב וסיכם הנטינגטון את שאמר בהרצאתו שנה קודם לכן, במאמר בכתב העת Foreign Affairs תחת הכותרת "התנגשות הציביליזציות?".[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1996, הוציא הנטינגטון גם ספר בנושא זה.
מבנה הספר
הספר מתחלק לחמישה חלקים:[4]
- חלק ראשון: עולם של ציוויליזציות
- פרק א – העידן החדש בפוליטיקה העולמית: זהות תרבותית, העולם החדש כעולם מרובה ציוויליזציות, גישות מחקר בניתוח היחסים הבינלאומיים – "עולם אחד: אופוריה והרמוניה" (לדוגמה, לדעת הנטינגטון: קץ ההיסטוריה), "שני עולמות: הם ואנחנו" (מזרח ומערב, עולם מפותח נגד עולם מתפתח וכו'), "184 מדינות פחות, או יותר" (השיטה הריאליסטית) ו"תוהו ובוהו מוחלט" (עולם אנרכי).
- פרק ב – ציוויליזציה בהיסטוריה ובימינו: מהי ציוויליזציה, רשימת הציוויליזציות הקיימות כיום ופירוט על כל אחת מהן, התפתחות הציוויליזציות בהיסטוריה עד היווצרות מערכת ציוויליזציות כמו שהיא היום, ויחסי הגומלין כיום בין ציוויליזציות.
- פרק ג – ציוויליזציה אוניברסלית? מודרניזציה והתמערבות: משמעויות קיומה של ציוויליזציה אוניברסלית, השפות והדתות בעולם, המקורות ההיסטוריים של ציוויליזציה אוניברסלית, המקשר בין המערביות למודרניזציה, המאפיינים המייחדים את הציוויליזציה המערבית, שלוש הדרכים של תגובה של מדינות לא מערביות להתמערבות ולמודרניזציה – דחייה, כמאליזם ורפורמיזם.
- חלק שני: מאזנן המשתנה של הציוויליזציות
- חלק שלישי: הסדר המתהווה של ציוויליזציות
- חלק רביעי: התנגשויות בין ציוויליזציות
- פרק ח – המערב והשאר: בעיות בין ציוויליזציות: האוניברסליזם המערבי, הִתְרבות תפוצת הנשק בעולם, הגידול בסחר הנשק בין סין ומדינות האסלאם הקיצוני, זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם, בעיות הגירה בינלאומיות וארצות הברית כמקרה בוחן.
- פרק ט – הפוליטיקה העולמית של הציוויליזציות: מדינות ליבה וסכסוכי קו שבר, האסלאם והמערב, מזרח אסיה והמערב, ומפת בריתות הציוויליזציות המתהווה.
- פרק י – ממלחמות מעבר למלחמות קו שבר: תולדות המלחמה והמעבר שמתרחש כיום למלחמות מסוג "מלחמות קו שבר".
- פרק יא – הדינמיקה של מלחמות קו שבר: אופן התרחשותן ומאפייניהן של "מלחמות קו שבר".
- חלק חמישי: עתיד הציוויליזציות
- פרק יב – המערב, הציוויליזציות והציוויליזציה: פרק סיכום.
הרעיונות המובאים בספר
הנטינגטון רואה בציוויליזציות בעידן שלאחר המלחמה הקרה כוח מניע ראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. יתרה מזו, ציוויליזציות, כפי שההיסטוריה מראה לנו, הן "כוח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות, עמים ומדינות יכולים לעבור – אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות ובהנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים, ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או מקבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דעות בסוגיות מגוונות. כך נוצרים קווי שבר בין ציוויליזציות, והם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיו ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציוויליזציות האחרות.
הגדרת המונח ציוויליזציה
ערך מורחב – ציוויליזציה
על-פי הנטינגטון, "ציוויליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר".[5] לדעתו, כל אדם עשוי לראות בהשתייכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" – כך למשל, פריזאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כפריזאי, אחר כך כצרפתי, כאירופאי, כקתולי, כנוצרי ולבסוף כמערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם.
הדת כמעצבת ציוויליזציה
הספר קובע כי הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות (להוציא את זו האפריקנית, בעלת החשיבות הקטנה יחסית, שיש סימן שאלה לגבי עצם קיומה). עם זאת, הספר מסתייג וטוען שרק דתות גדולות מספיק במספר מאמיניהן (כשהקטנה שבהן היא דת שינטו של הציוויליזציה היפנית, המונה בערך 120 מיליון מאמינים) יכולה להוות בסיס לציוויליזציה, כגון הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאסלאם.
שמונה הציוויליזציות על פי הנטינגטון
|
על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות:
- הציוויליזציה המערבית: המדינות שבהן רווחת הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית; כלומר – מערב אירופה, המדינות הבלטיות, אוסטרליה וניו זילנד ואנגלו אמריקה. לרוב קובעים את ראשיתה של הציוויליזציה בשנת 700 או 800 לספירה.[7] מאפייני הציוויליזציה המערבית הם:[8]
- המורשת הקלאסית: המערב ירש מאפיינים רבים מהתרבות הקלאסית, ובהם מתרבות יוון העתיקה ומתרבות רומא העתיקה, מהשפה הלטינית ומהנצרות. גם הציוויליזציה האורתודוקסית והציוויליזציה האסלאמית הושפעו לא מעט מהתרבות הקלאסית, אך זה קרה באופן מועט בהשוואה למערב.
- הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית: המאפיין החשוב ביותר המייחד את המערב הוא הנצרות המערבית, שראשיתה בפילוג באימפריה הרומית למזרח ולמערב, שיצר את הנצרות הקתולית במערב ואת הנצרות האורתודוקסית במזרח (שאינה שייכת לציוויליזציה המערבית אלא לאורתודוקסית); לימים התפתחה גם הנצרות הפרוטסטנטית מזו הקתולית.
- הלשונות האירופאיות: לשפות האירופאיות המודרניות יש מוצא משותף, מלטינית ובאופן קדום יותר מהיוונית העתיקה; ומכאן הדמיון הרב בין שפות אלו.
- הפרדה בין הסמכות הרוחנית לסמכות החילונית: המערב מתאפיין בהפרדה חדה בין שני גופים עליונים, הכנסייה והשלטון החילוני, המקיימים מאבקים ביניהם. אין לכך אח ורע בעולם, מלבד בציוויליזציה ההינדית (שגם בה הייתה הפרדה בין הדת והפוליטיקה). להפרדה זו היה גם תפקיד חשוב בהתפתחות הדמוקרטיה והחירות במערב, כי היא זרעה את זרעי פירוז הכוחות והפרדת הרשויות.
- שלטון החוק: המערב, בניגוד לציוויליזציות אחרות, התאפיין בעקרון עליונות החוק. את מסורת זו קיבל המערב בעיקר מהחוק הרומי. הוגי ימי הביניים הרחיבו את רעיון החוק, ובמאות השנים שלאחר מכן בראשית העת החדשה, הוא התעצב באופן משמעותי בעיקר בבריטניה. מסורת שלטון החוק, הניחה את יסודות החוקתיות וזכויות האדם.
- פלורליזם חברתי: החברה המערבית הייתה מבחינה היסטורית פלורליסטית מאוד; הן בהיבט הכלכלי, הן בהיבט המדיני והן בהיבט התרבותי.
- גופים ייצוגיים: הפלורליזם החברתי הצמיח, בשלב מאוד מוקדם, אחוזות פאודליות, פרלמנטים ומוסדות אחרים שייצגו את האינטרסים של האצולה, הכהונה, הסוחרים וקבוצות אחרות.
- אינדיבידואליזם: האינדיבדיואליזם הוא מאפיין חשוב מאוד של המערב. הוא התפתח כתוצאה מהמאפיינים שהוזכרו קודם לכן, במהלך המאות ה-14 וה-15 והפך לרווח במיוחד במאה ה-17.
- הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית: ציוויליזציה זו דומה לזו המערבית מבחינה דתית (נצרות קתולית, לשונות אירופאיות ועוד), אך למרות זאת נחשבת לציוויליזציה נפרדת. יש בה אומנם נצרות קתולית, אך נעדרת בה הנצרות הפרוטסטנטית שגם היא שכיחה במערב. בנוסף לכך, הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, היא פרי שילוב של הציוויליזציה המערבית בתרביות הילידיות של האזור, המייחדות אותה. מיקומה בארצות אמריקה הלטינית והים הקריבי.[9] האיטי אינה חלק מהציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, משום שמרבית אוכלוסייתה ממוצא אפריקני, ושפתה הרשמית היא צרפתית.[10]
- הציוויליזציה האורתודוקסית: המדינות שבהן רווחת הנצרות האורתודוקסית; כלומר – רוסיה, חלק מהבלקן, חלק מהקווקז, אוקראינה, יוון, בלארוס וקפריסין. למרות הקשר התרבותי שלה למערב, מוצאה הביזנטי, דתה המיוחדת, מאתיים שנים של שלטון טטרי, עריצות בירוקרטית, וחשיפה מוגבלת לרנסאנס, לרפורמציה ולהשכלה, מייחדים אותה מן המערב.[7]
- הציוויליזציה האסלאמית: המדינות שבהן רווחת הדת המוסלמית; כלומר – המזרח התיכון, צפון אפריקה, מרכז אסיה, פקיסטן, בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה ועוד מדינות נוספות. כל החוקרים החשובים בתחום, מכירים בקיומה של ציוויליזציה אסלאמית נפרדת. האסלאם, שראשיתו בחצי האי ערב במאה ה-7 לספירה, התפשט תחילה צפונה לעבר הסהר הפורה, ומאוחר יותר התפשט מערבה לעבר צפון אפריקה, ומזרחה לעבר מרכז אסיה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. עקב כך, אפשר להבחין באסלאם בריבוי תרבויות, שביניהן אפשר למנות את זו הערבית, הטורקית, הפרסית והמלזית.[7]
- הציוויליזציה ההינדית: המדינות שרווחת בהן הדת ההינדית; כלומר – הודו, נפאל ומאוריציוס. קיימת הסכמה בין החוקרים באשר להתקיימותה של ציוויליזציה אחת, או מספר ציוויליזציות עוקבות בתת-היבשת ההודית החל משנת 1500 לפנה"ס. הציוויליזציות האלו מכונות בדרך כלל הינדיות או הודיות. ההינדואיזם ממלא תפקיד חשוב ביחסי הכוחות באזור החל מאמצע האלף השני לפנה"ס, וממשיך לעשות כן ביתר שאת גם היום. דבר שצריך לשים לב אליו, הוא הגידול בכמותו ובכוחו של המיעוט המוסלמי בהודו, המהווה כבר היום כ-13.5% מכלל האוכלוסייה.[7]
- הציוויליזציה הסינית: כל החוקרים החשובים מכירים בקיומה ציוויליזציה סינית נפרדת, שראשיתה סביב שנת 1500 לפנה"ס ואף אולי אלף שנים קודם לכן. במאמרו של הנטינגטון משנת 1992, הוא נהג לקרוא לציוויליזציה זו בשם "קונפוציאנית". למרות זאת, בספרו ציין שהוא שינה את דעתו המחקרית בעניין וכעת הוא סבור שמדויק יותר לקרוא לה בשם "סינית".[11]
- הציוויליזציה היפנית: רוב החוקרים בתחום מזהים את יפן כציוויליזציה נפרדת, אך מיעוט מקרב החוקרים כוללים אותה יחד עם סין כ"ציוויליזציית המזרח הרחוק". מכל מקום, ראשיתה של הציוויליזציה היא סביב התקופה שבין שנת 100 לשנת 400 לספירה.[12]
- הציוויליזציה הבודהיסטית: הבודהיזם, בניגוד לדתות אחרות, התפצל לזרמים וכתות שונות באופן רחב. הדת נטמעה בתרבות הילידית של רוב מזרח אסיה (לדוגמה, בטאואיזם ובקונפוציאניזם בסין) או שדוכאה, אך עם זאת, אפשר כן לזהות ציוויליזציה כזאת בזרם הטהרוואדה בבודהיזם הרווח בעיקר בסרי לנקה, מיאנמר, תאילנד, לאוס וקמבודיה. אזור נוסף של הציוויליזציה הבודהיסטית, לדעת הנטינגטון, הוא הצורה הלמאיסטית של זרם המהאיאנה הבודהיסטי גם הוא, הרווחת בטיבט, מונגוליה ובהוטן.[13]
ישויות מיוחדות
- הציוויליזציה האפריקנית: מרבית החוקרים החשובים של התחום לא נוהגים לכלול את אפריקה שמדרום לסהרה כציוויליזציה בפני עצמה, מלבד ההיסטוריון הצרפתי פרנאן ברודל; עם זאת אין מחלוקת שחלקה הצפוני של היבשת משויך לציוויליזציה האסלאמית. למרות קווי יסוד משותפים מסוימים, אפריקה שמדרום לסהרה היא אזור מפולג שיש בו מספר עצום של זהויות שבטיות. עם זאת, ייתכן שהאזור בכל זאת יתלכד בעתיד לכדי ציוויליזציה אחת כוללת. היסטורית, אתיופיה הייתה ללא ספק ציוויליזציה נפרדת. עם השנים, האימפריאליזם האירופאי הביא לאפריקה יסודות רבים של הציוויליזציה המערבית, כגון הנצרות הקתולית והפרוטסטנטית והלשונות האירופאיות. לדוגמה, בדרום אפריקה יצרו המתיישבים ההולנדים, הצרפתים ומאוחר יותר גם האנגלים, תרבות בעלת מאפיינים מערביים.[14]
- הציוויליזציה היהודית: מרבית החוקרים לדעת הנטינגטון "בקושי מזכירים אותה". ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי מתאר אותה כציוויליזציה שנעצרה, שמוצאה מזו הארמית והסורית, המוקדמות יותר. מבחינה היסטורית, היא מאוד מקורבת לנצרות ולאסלאם. לאורך רוב ההיסטוריה, חיו היהודים בעיקר בציוויליזציה המערבית, בציוויליזציה האורתודוקסית ובציוויליזציה האסלאמית. לדעת הנטינגטון, "מאז הוקמה מדינת ישראל יש לה את כל האביזרים האובייקטיביים של ציוויליזציה: דת, לשון, מנהגים, ספרות, מוסדות, ובית מדיני וטריטוריאלי". לטענת הנטינגטון, חסרה ליהדות זהות סובייקטיבית ברמה מספקת, כלומר הגדרה עצמית המייחדת אותם. כיום כשלושה רבעים מהיהודים מתגוררים בישראל[דרושה הבהרה], והשאר מתגוררים בציוויליזציות רבות אחרות, ולעיתים חלקם מגדירם את זהותם כ"יהדות בשם בלבד והזדהות מלאה עם הציוויליזציה שבתוכה הם יושבים"; עוד הוא טוען, שתופעה זו קיימת בעיקר בקרב היהודים החיים במערב.[15]
- המושבות הבריטיות וההולנדיות לשעבר באמריקה הלטינית: מדינות בעלות היסטוריה שונה מזאת של הציוויליזציה הלטינו-אמריקנית; אך בעלות תרבות משותפת, כאשר המושבות הבריטיות לשעבר מושפעות במידה רבה מהציוויליזציה המערבית. השפה הרשמית בהן היא אנגלית, ובקרב התושבים שם ישנו ריבוי מאמינים פרוטסטנטים (וגם אנגליקנים) לצד אלה קתולים.
היחסים הבין-ציוויליזציוניים בפתח המאה ה-21
דעיכתו של המערב
קריאת התיגר האסלאמית
קריאת התיגר הסינית
מדינות ליבה, מדינות מבודדות, מדינות שסועות ומדינות קרועות
מדינת ליבה
מדינת ליבה היא מדינה בעלת השפעה ועוצמה כלכלית, צבאית ותרבותית בציוויליזציה שלה. מדינות הציוויליזציה נוטות בדרך כלל להיערך במעגלים קונצנטריים סביב מדינת או מדינות הליבה, בהתאם לדרגת ההזדהות שלהן עם הציוויליזציה או עם הגוש המדיני שלהן בתוכה. בהיעדר מדינת ליבה בציוויליזציה, היא תתאפיין בחוסר יציבות.[16]
בציוויליזציה המערבית ישנם שני מרכזי ליבה הפועלים במשותף. האחד הוא ארצות הברית, והשני הוא הליבה הצרפתית-גרמנית. מרכז כוח נוסף הוא בריטניה, שמיטלטל ביניהם, ומארגן סביבו את חבר העמים הבריטי. הליבה הצרפתית-גרמנית ארגנה סביבה את האיחוד האירופי ובפרט את גוש האירו, וארצות הברית ארגנה סביבה את נפט"א כהתאגדות עם קנדה (ועם מקסיקו) ואת ארגון "ANZUS" כברית צבאית עם אוסטרליה וניו זילנד.[17][18]
בציוויליזציות האורתודוקסית,[19][20] הסינית[21][20] וההינדית[20] יש (בכל אחת מהן) מדינת ליבה אחת, הנמצאת במעמד בלתי מעורער (רוסיה, סין והודו, בהתאמה). הציוויליזציות היפנית והיהודית (אם נחשיב אותה כציוויליזציה) מונות מדינה אחת בלבד כל אחת, ומכאן שאין בהן מדינות ליבה.
בציוויליזציות האסלאמית,[22] הלטינו-אמריקנית[23] והאפריקנית[24] אין כיום מדינות ליבה. עם זאת אפשר לזהות בכולן מספר מרכזי כוח עולים שעשויים בעתיד להיחשב ככאלו. בציוויליזציה האסלאמית אפשר לזהות חמש מדינות בולטות שרואות עצמן כמתאימות לתפקיד: טורקיה, ערב הסעודית, איראן, פקיסטן ואינדונזיה. בציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, בעבר היה אפשר להחשיב את ספרד כמדינת הליבה של אמריקה הלטינית, אך מנהיגיה בחרו במודע שלא יהיה כך הדבר. ברזיל יכולה לשמש בתפקיד זה מכל הבחינות, אך הבעיה היא שבניגוד למרבית שאר מדינות האזור שבהן היה שלטון ספרדי, בברזיל היה שלטון פורטוגזי, וכך גם שפתה היום היא פורטוגזית. יש אפוא באמריקה הלטינית ארבע מדינות המתאימות לתפקיד: ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה ומקסיקו. בציוויליזציה האפריקנית, לאורך שנים רבות בריטניה הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות אנגלית, וצרפת הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות צרפתית. כיום ישנן שתי מדינות המתאימות לתפקיד: דרום אפריקה וניגריה.
מדינה מבודדת
מדינה מבודדת היא מדינה חסרת שותפות תרבותית. דוגמאות לכך אפשר לראות באתיופיה, שיש לה שפה ייחודית (אמהרית), דת ייחודית, והיסטוריה אימפריאליסטית בשונה משכנותיה. דוגמה נוספת היא האיטי, ששפתה שונה משכנותיה (צרפתית), הרכבה האתני שונה אף הוא (מרבית התושבים הם ממוצא אפריקני), ובנוסף לזה גם הרכבה הדתי שונה (מיעוט פרוטסטנטי ושל דת הוודו).[25] המדינה המבודדת החשובה ביותר לדעת הנטינגטון היא יפן. תרבותה הייחודית, ומאפייניה, הם בדלניים ואנטי-אוניברסליים. לזה יש להוסיף את העובדה שיפן היא אי והרכבה האתני הוא הומוגני.[26]
מדינה שסועה
מדינה בעלת מספר לאומים (מדינה דו-לאומית או רב-לאומית), שכל הלאומים שבה נמנים עם אותה ציוויליזציה, כגון קנדה (צרפתים ואנגלים) או שווייץ (גרמנים, צרפתים ואיטלקים) – סיכויי שרידותה בשלמות גבוהים. לעומת זאת, מדינה בעלת מספר לאומים מציוויליזציות שונות, כגון יוגוסלביה לשעבר או ברית המועצות לשעבר – סיכויי הישרדותה בשלמות לאורך זמן נמוכים. מדינה כזאת נקראת "מדינה שסועה".[26]
מדינה קרועה
מדינה קרועה היא מדינה שמעוניינת להשתייך לציוויליזציה אחרת.[27] לדעת הנטינגטון, כדי שמדינה תצליח להגדיר מחדש את זהותה הציוויליזציונית, היא צריכה לעמוד בשלושה תנאים:[28]
- האליטה הפוליטית והכלכלית של המדינה צריכה לתמוך במהלך;
- הציבור במדינה צריך להסכים להגדרה מחדש;
- האליטות של הציוויליזציה שהמדינה הקרועה מנסה להצטרף אליה, צריכות להסכים לקבל את המדינה.
הנטינגטון סוקר ארבעה מקרים שלדעתו אפשר להגדירם כמקרים כאלו:
- רוסיה: כבר מאות שנים ניתן להגדיר את רוסיה כמדינה הקרועה כלפי המערב, ברמה כלשהי. בשונה ממדינות אחרות, אם רוסיה תחבור למערב, יהיו לכך השלכות עצומות, ובכללן הציוויליזציה האורתודוקסית, שכיום רוסיה עומדת בראשה תחדל ככל הנראה מלהתקיים. יחסיה של רוסיה עם המערב התפתחו בארבעה שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד לימי שלטונו של פטר הגדול (1689–1725), התקיימה רוסיה במנותק מן המערב. השלב השני החל מימי שלטונו של פטר, ועד המהפכה הבולשביקית בשנת 1917. שלב זה התאפיין במודרניזציה איטית של רוסיה, וברצון של חלק ממנהיגיה להופכה למערבית. השלב השלישי החל במהפכה הבולשביקית. בשלב זה, רוסיה מיצבה עצמה כמתחרתו הגדולה של המערב. דבר זה התעצם בעיקר בשנות המלחמה הקרה החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה (1945). השלב הרביעי בתולדות היחסים בין רוסיה למערב החל עם התפרקות ברית המועצות ונפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. כיום החברה הרוסית לדעת הנטינגטון שרויה במאבק באשר לעתידה, שאינו ברור.[29]
- טורקיה: טורקיה המודרנית היא הדוגמה הקלאסית למדינה קרועה. בתחילת המאה ה-20, באמצעות שורה של רפורמות, ניסה כמאל אטאטורק מייסד הרפובליקה, להפוך את מדינתו למערבית ולמודרנית. אטאטורק אסר על לבישת בגדים מסורתיים, אימץ את הכתב הלטיני ואת מערכת החוק השווייצרית. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה טורקיה במובהק לבעלת ברית של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה ואף הצטרפה לברית נאט"ו. האליטה הטורקית באותם הזמנים אכן רצתה להיות שותפה מערבית, וגם העם הטורקי ברובו כנראה הסכים למהלך. אך הבעיה הייתה שהאליטות הפוליטיות והכלכליות במערב לא רצו את טורקיה המוסלמית בחברתן. דבר זה התבטא באי קבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי, למרות רצונה העז להצטרף. מכל מקום, כיום עמידותן של הצלחותיו של אטאטורק מוטלת בספק, נוכח הגל האסלאמי הגואה בטורקיה.[30]
- מקסיקו: בין שנות ה-30 וה-80 התאפיינה מדיניות החוץ המקסיקנית בקריאת תיגר על העליונות האמריקנית באזור. אך במהלך שנות ה-80 עלו לשלטון נשיאים פרו-אמריקניים, ששאפו לשנות את תרבותה של מקסיקו, מלטינו-אמריקנית למערבית ובפרט לאנגלו-אמריקנית. דבר זה הגיע לשיאו עם כניסתה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה – נפט"א, יחד עם ארצות הברית וקנדה. רוב האליטות הפוליטיות והכלכליות במקסיקו רואות בחיוב את ההתקרבות למערב בכלל ולארצות הברית בפרט. המרחק התרבותי בין טורקיה לאירופה גדול מהמרחק התרבותי בין מקסיקו לארצות הברית. דתה של מקסיקו קתולית ושפתה ספרדית.[31]
- אוסטרליה: מדינה המנסה להשתלב במרחב האסייתי.[דרושה הבהרה][32]
מלחמות קו שבר
- רבקיומיות/רב-תרבותיות כפתרון התנגשות הצווילזציות והמלחמות.
ביקורת
התאוריה ספגה ביקורת מצד סופרים אקדמיים שונים, שערערו באופן אמפירי, היסטורי, לוגי או אידאולוגי על הטענות שעולות ממנה. חוקרי יחסים בינלאומיים בדרך כלל תופסים את התנגשות התרבויות באופן שלילי. פול מוסגרייב (אנ'), מומחה למדעי המדינה, ציין כי תאוריית "התנגשות הציביליזציות" נהנית מיוקרה מסוימת בקרב מעצבי מדיניות, אך מעטים המומחים ביחסים בינלאומיים שמסתמכים עליה. לטענתו התאוריה לא הוכיחה שהיא "מדריך שימושי או מדויק להבנת העולם".[33]
במאמר המתייחס במפורש להנטינגטון טוען המלומד אמרטיה סן (1999) כי "מרבית התרבויות בעולם מתאפיינות בגיוון. הציוויליזציה המערבית אינה יוצאת דופן בכך. נוהג הדמוקרטיה שנפוץ במערב בעת המודרנית הוא במידה רבה תוצאה של קונצנזוס שהתגבש מאז עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, ובמיוחד במאה האחרונה לערך. לראות בכך מחויבות היסטורית – בת אלפי שנים – של המערב לדמוקרטיה, ואז להשוות את זה למסורות של התרבויות הלא-מערביות (ולהתייחס לכל אחת מהן כמונוליתית) – זאת תהיה טעות גדולה".[34]
בספרו "טרור וליברליזם" (2003 ,'Terror and Liberalism'), טוען פול ברמן (אנ') כי בימינו לא קיימים גבולות תרבותיים מובחנים. לטענתו, אין "ציוויליזציה איסלאמית" ואין "ציוויליזציה מערבית", והראיות להתנגשות בין ציוויליזציות אינן משכנעות, במיוחד כאשר בוחנים יחסים כמו אלה שבין ארצות הברית לסעודיה. בנוסף, הוא מציין שרבים מהקיצוניים האיסלאמיים הקדישו זמן משמעותי לחיים או לימודים בעולם המערבי. לפי ברמן, סכסוך נוצר בגלל אמונות פילוסופיות שקבוצות שונות חולקות (או אינן חולקות), ללא קשר לזהות תרבותית או דתית.[35]
הספר בישראל
בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003, שש שנים לאחר יציאתו לאור בארצות הברית. הספר יצא לאור על ידי הוצאת שלם, מטעם מרכז שלם ותורגם על ידי דוד בן-נחום. לגרסה העברית התווספה הקדמה לקורא הישראלי, על ידי דן מרגלית, בנוסף להקדמתו של הנטיגטון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות, הוצאת שלם, 2003
קישורים חיצוניים
- דן לחמן, התנגשות הציביליזציות / סמואל הנטינגטון
- (התחדשות המערב, תמצית פרק 12 (המסכם) מתוך הספר 'התנגשות הציביליזציות'), באתר קיוונים
- נייל פרגוסון, התפרקות הציוויליזציות, באתר קיוונים
- אורן נהרי, מבחן תיאוריה, באתר ליברל, 12 ביולי 2021
הערות שוליים
- ^ http://www.aei.org/issue/29196
- ^ Official copy (free preview): The Clash of Civilizations?, Foreign Affairs, Summer 1993
- ^ הנטינגטון, פתח דבר, עמוד טו
- ^ הנטינגטון, תוכן העניינים, עמודים ז–ח
- ^ הנטינגטון, עמ' 37
- ^ THE WORLD OF CIVILIZATIONS: POST-1990 scanned image
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 הנטינגטון, עמ' 41
- ^ הנטינגטון, עמ' 77–81
- ^ הנטינגטון, עמוד 42
- ^ הנטינגטון, עמוד 49
- ^ הנטינגטון, עמוד 40
- ^ הנטינגטון, עמודים 39–40
- ^ הנטינגטון, עמודים 44–45
- ^ הנטינגטון, עמוד 44
- ^ הנטינגטון, עמוד 45, הערת שוליים
- ^ הנטינגטון, עמודים 202–205
- ^ הנטינגטון, עמודים 205–213
- ^ הנטינגטון, עמודים 172–173
- ^ הנטינגטון, עמודים 214–220
- ^ 20.0 20.1 20.2 הנטינגטון, עמוד 172
- ^ הנטינגטון, עמודים 221–229
- ^ הנטינגטון, עמודים 230–238
- ^ הנטינגטון, עמוד 173
- ^ הנטינגטון, עמודים 173–174
- ^ הנטינגטון, עמוד 174
- ^ 26.0 26.1 הנטינגטון, עמוד 175
- ^ הנטינגטון, עמוד 177
- ^ הנטינגטון, עמוד 178
- ^ הנטינגטון, עמודים 178–185
- ^ הנטינגטון, עמודים 185–193
- ^ הנטינגטון, עמודים 193–196
- ^ הנטינגטון, עמודים 196–200
- ^ H-Diplo/ISSF Teaching Roundtable 11-6 on The Clash of Civilizations in the IR Classroom, George Fujii
- ^ Democracy as a Universal Value, Amartya Kumar Sen
- ^ Berman, Paul (2003). Terror and Liberalism. W W Norton & Company.
38901723התנגשות הציביליזציות