המרוץ אל הים
 | ||||||||||
| הביצורים בקו הסיום של המרוץ אל הים, בחזית המערבית, לחופי הים הצפוני, בסמוך לניופורט, בלגיה. | ||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||
| תאריכים | 12 בספטמבר 1914 – 15 בדצמבר 1914 (13 שבועות ו־4 ימים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צרפת ובלגיה | |||||||||
| תוצאה | החזית המערבית עברה למלחמת חפירות | |||||||||
| ||||||||||
המרוץ אל הים הוא כינוי לפרק זמן בתחילת מלחמת העולם הראשונה במהלכו ניהלו הצדדים בחזית המערבית עדיין לוחמה ניידת. אחרי שההתקדמות הגרמנית נבלמה בקרב הראשון על המארן ניסו הצדדים הלוחמים לאגף האחד את השני בהתמדה בחלקה הצפון מזרחי של צרפת. בעקבות כך כוחות של מדינות ההסכמה התייצבו בחוף המערבי של בלגיה, לחופו של הים הצפוני, תחת הדרכה של האדמירליות, הצי המלכותי של הממלכה המאוחדת. אופי הלחימה השתנה למלחמת חפירות ולמצור בקנה מידה גדול. נבנו ביצורים לאורכו של כל הגבול בין השטח שנשלט על ידי צרפת לשטח שנשלט על ידי מדינות המרכז מהגבול עם שווייץ ועד לחוף. המרוץ אל הים נמשך עד לסוף שנת 1914.
מהלך המרוץ
המרוץ עצמו החל בסוף חודש ספטמבר 1914 במחוז שמפאן, בתום ההתקדמות הגרמנית לתוך שטח צרפת. בתום הקרב הראשון על האן ומתקפת הנגד הכושלת של מדינות ההסכמה נגד הגרמנים שנעצרו בקרב הראשון על המארן. ממחוז שמפן המשיך המרוץ צפונה, לכיוון הים, שם הוא הסתיים בנובמבר של אותה שנה. בקרבות שנערכו בפיקרדי, ארטואה, ופלנדריה לא הצליחו שני הצדדים להגיע ליתרון ולאגף את האויב. עם הניסיונות החוזרים לאגף אחד את השני המשיך קו הביצורים להיבנות עד החוף. המושג "המרוץ אל הים" מתייחס לכוחות שהחלו בתנועה ממחוז שמפן, אך כוחות נוספים הגיעו מכיוונים אחרים. כוח משמעותי של הגרמנים הגיע מבלגיה אחרי נפילת אנטוורפן, ואילו הכוח הבריטי הגיע דרך הגבול הימי בין בריטניה לצרפת.
לאורך רובו של המסלול היו מסילות רכבת זמינות לשני הצדדים שניידו כוחות בעזרתן. הצרפתים דרך אמיין והגרמנים דרך ליל. ב"קו הסיום" עצמו היו כוחות משני הצדדים עוד לפני סוף המרוץ. הצבא הבלגי שקיבל מאוחר יותר סיוע מהדיוייזיה ה-63 של הצי הבריטי היה תחת מצור. העיר אנטוורפן עליה צרו הגרמנים נפלה לבסוף ב-10 באוקטובר. הכוחות הבריטיים והבלגיים נסוגו לבסוף לנהר איזר שנשפך לים הצפוני בסמוך לניופורט, בלגיה.
הקרבות העיקריים
הארמייה העשירית של הצבא הצרפתי החלה להתאסף באמיין החל מאמצע ספטמבר. החל מ-25 בספטמבר החלו הכוחות לנוע מזרחה. הארמייה השישית של הקיסרות הגרמנית הגיעה לבאפום שמצפון לאמיין ב-26 בספטמבר. משם, למחרת, הם המשיכו לטיפואל דרך המקום שעתיד להיות שדה הקרב העתידי בקרב על הסום בשנת 1916. מטרת הגרמנים הייתה להמשיך מערבה עד לתעלת למאנש כדי להשתלט על שטחים תעשייתיים וחקלאיים בצפון צרפת וכדי לנתק את צרפת מהאספקה והתגבורת שהגיעו מהממלכה המאוחדת דרך הים. כמו כן הם רצו לבודד את בלגיה.
ההתקדמות של הארמייה השישית הגרמנית מצפון לסום נבלמה בין ה-1 ל-6 באוקטובר על ידי הכוחות הצרפתיים בפיקודו של הגנרל פרדיננד פוש. חיל הפרשים הגרמני נתקל בגיס ה-21 של צרפת ליד ליל, שם הם נבלמו גם כן. המקום האחרון בו נותר מרווח על הציר היה באזור פלנדריה עם כוחות בלגיים שניצבו בצפון, על גדת נהר האיזר, וכוחות צרפתיים בדרום, בפיקרדי.
עיקר התנועה התרכזה במחוזות פלנדריה וארטואה. הכוחות הבריטיים החלו להתפרש כדי לקצר את נתיב האספקה שלהם בבולון וקאלה. הגרמנים הגיעו לליל ב-13 באוקטובר, ואילו הבריטים הגיעו לבל ביום שלמחרת. בסופו של דבר נקבע קו פריסת הכוחות בקרב לה-באסה בין הגרמנים לבריטים שנמשך מ-12 באוקטובר עד 27 באוקטובר. הבריטים התמקמו באראס ואילו הגרמנים בלאנס.
באותו זמן בפלנדריה התניידה הדיוויזיה הבריטית ה-7 לאיפר והגיעה לשם ב-14 באוקטובר. הגרמנים שלטו בעיר עוד ב-3 באוקטובר בעזרת שלוחה קטנה מאחת היחידות שלהם אך נאלצו לסגת. הבריטים התכוונו להגיע למנן שמדרום מערב לאיפר אך נבלמו על ידי כוח גרמני עדיף בכוחו. ב-21 באוקטובר, במהלך הקרב על האיזר, הורה אלברט הראשון, מלך הבלגים, על פתיחת הסכרים בניופורט ויצר בכך שיטפון שחסם את השטח למעבר דרומה, עד לדיקסמאודה.
אחרי מהלכים אלה, התמקד הניסיון הגרמני להגיע להישגים אסטרטגיים ולהתקדם באיפר. זה הפך במהרה לקרב איפר הראשון, שהחל במתקפה גרמנית ב-21 באוקטובר. הלחימה נמשכה לתוך חודש נובמבר, והכוחות הבריטיים נמתחו עד קצה גבול יכולתם. אף על פי כן, לא הצליחו הגרמנים לפרוץ ולהשיג התקדמות בשטח במהלך הקרב.
בחודש נובמבר עיקר הלחימה במרוץ אל הים הופסקה, אך עדיין היו מרווחים על ציר המרוץ שנותרו חופשיים. המרווחים נסתמו מאוחר יותר, בתחילת שנת 1915.
תוצאה והשפעות
בעוד הכוחות הבריטיים המשיכו בתנועה למארן וחזרו צפונה, המשיכו יחידות שדה וביצורים קטנות של הצבא הבלגי, הנחתים הבריטים, הנחתים הצרפתים, ויחידות משוריינות של יחידת האוויר בצי הבריטי, בסיוע של כלי שיט של הצי, בניסיונות מתואמים להשיג יתרון בשדה הקרב בים. המטרה הייתה לנקות את החוף הבלגי משליטה גרמנית כך שהגרמנים לא יוכלו להשתמש בנמלים הבלגיים לצוללות שבהן השתמשו וכדי למנוע מהם את הגישה לאספקה של הבריטים שהגיעה לנמלים אלה.
בהתחלה נבלמו הגרמנים בצפון בסמוך לאנטוורפן על ידי הבלגים. הנחתים הבריטים השתלטו על חלק מהנמלים, בעוד יחידות משוריינות של חיל האוויר של הצי יצרו מיסוך נייד שמנע את התקדמות הגרמנים לכיוון פריז. בהמשך להגנות המאולתרות אך המחושבות בקצה המערבי של בלגיה שנוצרו בעזרת שיטפונות, היווה קרב איזר עוגן להתגוננות ולביצור העתידי של הבלגים שנתקבע בקרב איפר הראשון.
חשיבות נמלי הים הבלגיים והצרפתיים, כגון קאלה ובולון, במתן אספקה לבריטים הייתה רבה. בזכותם הצליחו מדינות ההסכמה לשמור על האינטרסים שלהן בים וביבשה, גם בעומק צרפת. הבריטים הצליחו לשמור על נוכחות צבאית רציפה בשטח צרפת ולשמור על שליטתם בתעלת למאנש. כדי להתמודד עם צוללות הגרמנים היה צורך לשלוט במצר דובר. לכן היו חייבות מדינות ההסכמה לשמור על נוכחות צבאית רצופה בשני החופים של המצר כדי לשלוט על הסכרים, על מוקשי הים ועל הרשתות.
מדינות ההסכמה עמדו ביעדים אלה בזכות שיתוף פעולה טוב מאד בין חילות הים והיבשה של הבלגים, הבריטים והצרפתים, וכך לא איבדו הצרפתים אף נמל במהלך המלחמה. בדיעבד הצליחו מדינות ההסכמה לשמור על השליטה בתעלת למאנש והזרימו כוחות יבשה רבים לתוך צרפת. אף על פי כן, השגת יעדים אלה לא הוגדרה באופן רשמי. הם נראו מובנים מאליהם לאדמירליות הבריטית. האיום של הצוללות הגרמניות היה תמריץ נוסף וגם הן לא הוגדרו כמטרה באופן רשמי.
סך המהלכים האלה אפשרו לבריטים להגיע כוחות צפונה, לחוף שממערב לדנקרק, לפני שהמצב הידרדר שם ומבלי שהגרמנים השיגו יתרון במרוץ אל הים. הכוחות הגרמניים הגיעו ברובם ממזרח בלגיה, אחרי שהם נבלמו ועוכבו לא פעם בזכות מבצעים שהיו קשורים בהתנגדות באנטוורפן. כך מילאו הביצורים הבלגיים באנטוורפן ובאיזר, יחד עם התכנון המוצלח של האדמירליות הבריטית, תפקיד מפתח במהלך העניינים במלחמה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המרוץ אל הים |
יובל מלחי, פרק 47: המלחמה הגדולה חלק ג – הנס על המארן (מלחמת העולם הראשונה), באתר "קטעים בהיסטוריה", 29 בינואר 2012
