צבי אלגת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית

צבי (צביקה) אֶלגַּת (193625 במאי 2008) היה עיתונאי ועורך ישראלי, עורך המגזין "לאשה" בשנים 19791996.

ביוגרפיה

צבי בן שרה ומשה קרפיול נולד ב-1936 בארץ ישראל,[1] וגדל בתל אביב. החל את דרכו בעיתונות ב-1958 ככתב "מעריב" בנגב. בהמשך היה חבר מערכת העיתון בתל אביב. בשנת תשכ"ג-1963 זכה בפרס עמוס לב על כתבתו "בלוריתו הכסופה של מרסל" (על מרסל טוביאס, שאימן את גנרל מובוטו).[2] בשנת תשכ"ה-1965 זכה בפרס זה פעם נוספת, עבור כתבתו "שביל החלב" (על חיי מושב עולים על הגבול ליד ירושלים).[3] בפברואר 1966 זכה להכרה מקצועית כשהיה העיתונאי היחידי שהתלווה לאייבי נתן לפני המראתו למצרים במטוס דו-כנפי (בואינג-סטירמן) למסור לנשיא נאצר עצומה הקוראת לשלום, ודיווח על כך.[4]

כעבור 12 שנה ב"מעריב" עזב את הכתיבה בו לטובת עריכה בעיתון "ידיעות אחרונות", שם ערך את המוסף הפוליטי של סוף-השבוע ואת מדור הספורט. בשנת 1974 התמנה במקביל לסגן-עורך "לאשה", השבועון לנשים מבית ידיעות אחרונות. כעבור חמש שנים, בינואר 1979, התמנה לעורך המגזין במקום דוד קרסיק (שערך אותו מ-1953). תחת שרביטו הגיע המגזין לתפוצת שיא. אלגת ערך את "לאשה" עד פרישתו לגמלאות באוגוסט 1996, אז הוחלף על ידי איריס זוהר-פנחסי.[5]

אלגת היה נשוי למיה ואב לשניים: ענת אלגת, קלינאית תקשורת, וגיא אלגת, פילוסוף ומתרגם.
נפטר במאי 2008, בגיל 72 ונקבר בבית העלמין ירקון.[1]

פיליפ בן (נורברט נישיווסקי) (1913–1978), כתב "מעריב" בניו יורק ובאו"ם במשך שנים רבות, היה קרוב-משפחתו.[6]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25716082צבי אלגת