זדולבונוב
 | |
| מפעל לבטון בזדולבונוב | |
| מדינה |
 אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 רובנו |
| חבל ארץ | ווהלין |
| תאריך ייסוד | 1497 (נזכרת לראשונה) |
| שטח | 12.49 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 24,417 (2004) |
| ‑ צפיפות | 1,955 נפש לקמ"ר (2004) |
| קואורדינטות | 50°31′0″N 26°15′0″E / 50.51667°N 26.25000°E |
זדולבונוב (באוקראינית: Здолбунів, ברוסית: Здолбунов, בפולנית: Zdołbunów) היא עיר במחוז רובנו בחבל ווהלין במערב אוקראינה.
היסטוריה
ראשית העיר
השם זדולבונוב נזכר לראשונה בשנת 1497 בשטר מקרקעין, שבו העביר דוכס ליטאי גדול מספר כפרים באזור לנסיך רוסי. אחד הכפרים ששמם נקוב בשטר הוא זדולבונוב. העיר החלה להיקרא באוקראינית, שפת בני המקום - זדולבוניב (Zdolbuniv) החל משנת 1629. העיר הייתה עד לתקופה המודרנית בשליטתם של נסיכים שונים והשלטון בה ובסביבותיה עבר מיד ליד, בהיותה שוכנת על קו התפר שבין אוקראינה, פולין וגליציה.
בשלטון רוסי
בעקבות חלוקתה השלישית של פולין, סופח חבל ווהלין לאימפריה הרוסית ב-1795, והפך לחלק מתחום המושב. מתקופה זו ועד מלחמת העולם השנייה, היו ברוב הערים והעיירות של ווהלין, וזדולבונוב בכללן, קהילות יהודיות גדולות יחסית, דוברות יידיש. בימי מלחמת העולם הראשונה היה חבל ווהלין זירת קרבות בין הצבא הרוסי לצבא הגרמני.
בשלטון פולני
לאחר תום המלחמה, בנובמבר 1918, הוקמה הרפובליקה הפולנית העצמאית. ב-1921, לאחר המלחמה הפולנית-סובייטית, נחתם הסכם ריגה בו נקבע גבולה המזרחי של פולין. בהסכם חולק חבל ווהלין כך שרובו, לרבות זדולבונוב, עבר לידי פולין. ברפובליקה הפולנית התקיים משטר קפיטליסטי, שהנהיג יזמה פרטית ומסחר חופשי, בניגוד למשטר הסובייטי שהונהג באותה עת ביתר חלקי אוקראינה. ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, קיבלה זדולבונוב מעמד של עיר.
במלחמת העולם השנייה ולאחריה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, בעת שהוורמאכט פלש לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג המערבי, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב שבין רוסיה וגרמניה. חבל ווהלין סופח לברית המועצות וזדולבונוב נמצאה שוב בשלטון רוסי.
הסובייטים הנהיגו בווהלין את משטרם הכלכלי, האוסר מסחר חופשי ואת משטר הדיכוי של הנ.ק.ו.ד.. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות ביוני 1941, במבצע ברברוסה, נכבש ווהלין על ידי הוורמאכט, וזדולבונוב נמצאה תחת שלטון הדיכוי והרצח הנאצי.
עם התהפכות גלגל המלחמה שבו הסובייטים וכבשו את ווהלין בשנת 1944. העיר זדולבונוב נכללה בתחומי ברית המועצות עד להתפרקותה בשנת 1991 וכינון הרפובליקה העצמאית של אוקראינה.
בשנת 2005 נמנו בעיר 27,000 תושבים. העיר שוכנת על צומת מסילות ברזל. בעיר יש מפעלים למלט, לבטון, למכוניות ולמוצרי מזון.
יהודי זדולבונוב
הקהילה היהודית המוקדמת ביותר בזדולבונוב הייתה במאה ה-15. ההיסטוריה של יהודי העיר שזורה במעשי טבח ורציחות שבוצעו על ידי שכניהם האוקראינים. רבים מיהודי העיר נטבחו בימי גזירות ת"ח ות"ט (1648–1649), בעת מרד אוקראינים בפולנים בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי. בשנת 1768 נערכו פרעות ביהודים על ידי כנופיות של קוזאקים שנודעו בשם היידמקים. רציחות נוספות היו במלחמת האזרחים ברוסיה בשנים 1918–1920, כאשר לאומנים אוקראינים בהנהגתו של סמיון פטליורה ערכו פרעות ביהודי אוקראינה.
ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, היו בזדולבונוב כ-1,500 יהודים.
בפרוץ המלחמה, בעת שהוורמאכט פלש לפולין, נכנס הצבא האדום למזרח פולין עד לנהר הבוג וזדולבונוב נמצאה בשלטון סובייטי. הסובייטים אסרו מסחר חופשי דבר שפגע קשות בפרנסתם של יהודי העיר. עם ראשית פלישת הנאצים לברית המועצות, ביוני 1941, נכבשה ווהלין על ידי הוורמאכט ויהודי זדולבונוב מצאו עצמם נתונים לשלטון האימים שהנאצים הנהיגו לגבי היהודים. בתחילה היו נתונים לרדיפות והשפלות ונחטפו לעבודות כפייה. במרץ 1942 נכלאו יהודי זדולבונוב בגטו.
בספטמבר 1941 הגיע לזדולבונוב המהנדס הגרמני הרמן גרבה, שניהל באוקראינה פעולות בנייה עבור חברה גרמנית. בעיר שכן משרדו הראשי של גרבה, וממנו ניהל את פעולות הבנייה של חברתו ברחבי ווהלין ואף במזרח אוקראינה. גרבה, שלימים יוכרז חסיד אומות העולם, גילה יחס אנושי לעובדיו היהודים תושבי זדולבונוב ורובנו. ככל שהתרבו הרדיפות, ההתעללויות והרציחות של היהודים הפך יחסו של גרבה לעובדיו היהודים וליתר יהודי ווהלין ליחס מגונן והוא החל בפעולות שתדלנות והצלה.
גרבה הצליח ליצור לעצמו מעמד רב השפעה אצל גאורג מרשל (Georg Marschall), מפקד המחוז הנאצי (Gebietskommissar) של זדולבונוב ובחוגי השלטון הנאצי בעיר רובנו ששימשה כבירה המנהלית של אוקראינה הכבושה. הוא הציג עצמו כמבצע עבודות חיוניות עבור הוורמאכט ובכך תורם לניצחון גרמניה במלחמה. את השפעתו ניצל להתערבות לטובת היהודים. הוא הצליח לבטל מס גולגולת וכופר מזון שהוטלו על יהודי זדולבונוב וגם להקטין קנסות רבים שהוטלו על היהודים.
השמדת יהודי ווהלין בירי לבורות החלה במאי 1942. בשלב הראשון חוסלו ונרצחו האנשים שהוגדרו על ידי הנאצים כבלתי מועילים. בשלב השני שהחל באמצע יולי חוסל הגטו של רובנו. בעת פינוי יהודי רובנו להשמדה (מה שכונה על יד הנאצים "אקציה") חש גרבה מזדולבונוב לרובנו, כשבידיו תעודה שהצליח להוציא מידי השלטונות המקנה לו את הזכות להוציא מגטו רובנו את פועליו היהודיים כחיוניים לצורכי הצבא. מפקד האס דה ברובנו ציווה על גרבה להוציא את עובדיו מן הגטו עד הבוקר. גרבה לא חיכה לבוקר והצעיד 150 יהודים ברגל בלילה לזדולבונוב, הרחוקה כ-3 מיל מרובנו, כשהוא צועד בראשם ואקדחו השלוף בידו.
בשלב השלישי של חיסול יהודי ווהלין, בחודשי אוגוסט - אוקטובר 1942, בוצע החיסול הרצוף והעיקרי של יהדות ווהלין בערים השונות במקביל וזדולבונוב בכללן. גרבה הצליח בשתדלנות כלפי השלטונות באמתלא של צורך חיוני ביהודי העיר לצורכי המאמץ המלחמתי להשהות את ההשמדה, עד אשר לא היה הדבר יותר ביכולתו, ויהודי זדולבונוב הוצאו להורג בירי לתוך בורות ב-13 באוקטובר 1942. זאת מתארת בעדותה מזכירתו הפולניה של גרבה:
הייתה זו תקופה מוגברת של השמדת יהודי ווהלין. יהודי נפת זדולבונוב החזיקו מעמד יותר, כלומר עד אוקטובר, וזאת יש להודות אך ורק לגרבה, אשר בנימוק שעליו לבצע עבודות בניה חשובות (קיום והפעלה תקינה של צומת הרכבות זדולבונוב אשר קבעו את מידת הצלחתו של הצבא הגרמני בחזית צפון אוקראינה) הוא החזיק ביהודים כמה שיכול היה, אבל ביום ה-13 באוקטובר נגמרו אפשרויותיו.
כשהחל חיסול גטו זדולבונוב, צייד הרמן גרבה 25 מעובדיו בתעודות "אריות" והעביר אותם במכוניתו הפרטית, במספר דילוגים, תוך סכנת נפשות לו ולהם, לעיר פולטבה המרוחקת מאות קילומטרים מזרחה, בה הקים מכספו סניף לחברתו, שלא הייתה לו כל תכלית מעשית מלבד מלשמש מחסה לעובדיו היהודים, ועם התקדמות הצבא האדום מערבה הם שוחררו.
כל יהודי זדולבונוב הושמדו, למעט אותם 25 ניצולים שנותרו בחיים בתום המלחמה. בזאת בא הקץ על קהילה יהודית בת קרוב לחמש מאות שנה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- שמואל ספקטור, שואת יהודי ווהלין, יד ושם, 1986
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זדולבונוב |
- זדולבונוב וסביבותיה באתר מפות אוקראינה
- זדולבונוב באתר JewishGen
- זדולבונוב (Zdołbunow), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
