יחידת יפת"ח

יפת"ח

פרטים
מדינה
שיוך	צבא הגנה לישראל
סוג	יחידת מחקר ופיתוח מיוחדת
בסיס האם	צריפין (מחנה ידין)
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1958 כ"חוליית לסקוב", 1970 כיפת"ח – הווה
מקים היחידה	תא"ל דוד לסקוב
פיקוד
יחידת אם	כיום: חטיבה טכנולוגית ליבשה בעבר: חיל ההנדסה חטיבת עוז
דרגת המפקד	סגן-אלוף
מפקד נוכחי	[דרוש מקור]

יחידת יפת"ח היא יחידה העוסקת בפיתוח אמצעי לחימה לצה"ל. היחידה הוקמה בשנת 1958 במסגרת חיל ההנדסה, ובתחילת המאה ה-21 עברה למפקדת חילות השדה (מפח"ש) ומשם לחטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל) של זרוע היבשה.

על פעילותה זכתה היחידה ארבע פעמים בפרס ביטחון ישראל וציון לשבח.

תולדות היחידה

בשנת 1958 אסף דוד לסקוב צוות שעסק, במסגרת חיל ההנדסה, בפיתוח אמצעי הלחימה. הצוות זכה לכינוי "חוליית לסקוב".

לאחר מלחמת ששת הימים גבר הצורך בפיתוח אמצעי לחימה וחוליית לסקוב הפכה בשנת 1970 ליחידה תקנית בחיל ההנדסה ונקבע שמה כ"יחידה לפיתוח אמצעי לחימה" ובראשי תיבות, יפת"ח. עם מייסדי היחידה נמנים גם יגאל (מולצ'דסקי) מילוא ומשה פרנקל.

לסקוב המשיך לפקד על היחידה עד לפטירתו בשנת 1989 (ובכך הפך לחייל המבוגר ביותר בעולם ובפרט בצה"ל - כאשר שירת בשירות סדיר עד גיל 85). בתחילת המאה ה-21 עברה היחידה מאגף הטכנולוגי-לוגיסטי לזרוע היבשה וצורפה לחטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל) של זרוע היבשה. למשך זמן קצר הועברה היחידה לחטיבת הקומנדו ואחר-כך, חזרה לחט"ל.

בשנת 2016 זכתה היחידה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות בבית היחידות הטכנולוגיות.

אמצעי לחימה שפיתחה יחידת יפת"ח

יחידת יפת"ח פיתחה אמצעי לחימה רבים במשך השנים, ומפתחת אמצעי לחימה רבים ומגוונים גם כיום, מרביתם מסווגים.

חבלה

אמצעי לחימה שפותחו לשימוש כנגד הלגיון הירדני בגזרה הירושלמית

טרום מלחמת ששת הימים, במשך למעלה מחמש שנים, פיתחה יחידת יפת"ח קבוצה של אמצעי לחימה, בעיקר מטעני חבלה ורקטות, יצרה סדרות מבצעיות, וקצינים וחיילים מהיחידה הפעילו אותם במלחמה.

פותחו חמישה אמצעים עיקריים:

• "מטען 90"- לפגיעה במטרות שטח בנוי.
• "מטען "ל"- להריסת עמדות בקו העירוני, הוא קו התפר.
• "ציפור 2"- לפריצת גדרות ומוקשים בגבעת התחמושת/בית הספר לשוטרים.
• "מטען מתהפך" - להבקעת חומת העיר העתיקה.
• "מטען אבטיח" - להגנת כוחות צה"ל בהר הצופים.

מטען 90

מטען 90 מוכן לשיגור

מטען 90 פותח למטרת פגיעה במטרות שטח בנוי בחלקה המזרחי של ירושלים.

המטען כולל: מטען עיקרי של חומר נפץ יצוק במשקל 50 ק"ג, מנוע רקטי 80 מ"מ, ומרעום הקשה, הגורם לפיצוץ המטען העיקרי בעת פגיעתו במטרה. למטען גוף פלדה, הכולל גם 4 סנפירי ייצוב - לשמירה על יציבות הרקטה בעת מעופה ולשמירה על מסלולה. הרקטה היא מסוג קרקע-קרקע במשקל כולל של 90 ק"ג. משגר הרקטה קל ונייד, בנוי מפלדה, ולנשיאתו ולהפעלתו נזקקים שני חיילים בלבד. המשגר בנוי בזווית קבועה של 45 מעלות, הגורם לרקטה לעוף לטווח קבוע של 350 מטרים. טווח מעוף הרקטה נקבע באופן שיפגע במטרות ידועות מראש אך לא באחד האתרים המקודשים לאחת הדתות.

מטען ל'

מטען ל

מטען ל' (לסקוב) הוא מטען חבלה מועף, דו-שלבי, שנועד להרוס עמדות מבוצרות של הלגיון הירדני לאורך קו התפר.

חלקי המטען כוללים את גוף המטען, מנוע רקטי 80 מ"מ, ארבעה סנפירי ייצוב, מטען עיקרי במשקל 5.5 ק"ג חנ"מ יצוק, מטען חלול, מנגנון הפעלה למטען העיקרי ומנגנון להשמדה עצמית. מטען ל' משוגר בעזרת משגר קבוע, הבנוי משתי מסילות פלדה, שכוון מראש למטרה.

בעת שיגור המטען ופגיעתו במטרה, מופעל בשלב הראשון המטען החלול, שיוצר פרצה בעמדת האויב ובמקביל מופעל מנגנון השהייה, בהשהייה של ¹/₂₀ מילי-שנייה, הגורם לפיצוץ המטען העיקרי. המנוע הרקטי ממשיך לדחוף את גוף המטען לתוך העמדה והמטען מתפוצץ במרכזה. הפיצוץ של המטען העיקרי במרכז העמדה הוא בעל יעילות של פי 8 ממטען זהה אילו התפוצץ בצמוד לה. קיים מנגנון השמדה עצמית, למקרה שהמטען העיקרי לא התפוצץ, חדר את הקיר הנגדי והמשיך לעוף לעבר אתר קדוש לאחת הדתות. תפקידו של מנגנון ההשמדה העצמית - ליזום את המטען בעודו באוויר.

• 

  מטען ל' מוכן לשימוש.

• 

  המטען מתקרב למטרה ופוגע בה. המטען החלול מתפוצץ.

• 

  נוצר חור בעמדה.

• 

  המטען נכנס לתוך העמדה.

• 

  המטען העיקרי מתפוצץ בתוך העמדה וגורם לנזק רב.

ציפור 2

מטען ציפור 2

"ציפור 2" פותחה במטרה לפרוץ גדרות תיל ולהשמיד מוקשים בהיקף גבעת התחמושת/בית הספר לשוטרים. למטען גוף פלדה, המכיל כ-10 ק"ג חנ"מ יצוק, 3 סנפירי פלדה, מנוע רקטי 80 מ"מ, מנגנון השהייה, כבל פלדה באורך 250 מטרים ותוף המכיל את הכבל. הציפור משוגרת ממשגר הצמוד לדופן זחל"ם, על ידי קצין מתא נהג הזחל"ם. בעת מעוף הציפור, היא גוררת כבל פלדה, באורך 250 מטרים, המחובר בקצהו השני אל כננת הזחל"ם. על כל זחל"ם ניתן להרכיב שתי ציפורים, אחת על כל דופן.

שיטת הפעולה:

1. מתקרבים עם הזחל"ם והציפורים לעבר גדר התיל עד מרחק 250 מטרים מהגדרות.
2. מפעילים את המנוע הרקטי, המעיף את הציפור עד אחרי הגדרות. בעת עזיבת הציפור את המשגר, נשלפת נצרה, המפעילה את מנגנון ההשהיה.
3. לאחר שהציפור נופלת מעבר לגדרות, מפעילים את כננת הזחל"ם, שאוספת את כבל הפלדה, וגוררת את הציפור לאחור. סנפירי הציפור נתפסים בגדרות, מקרבים גדר לגדר ומותחים אותן.
4. הפעלת מנגנון ההשהייה גורמת לפיצוץ המטען העיקרי, שקורע את הגדרות, ובמקביל מפוצץ מוקשים שהונחו ביניהן.

• 

  הזחל"ם ועליו ה"ציפור" מתקרב למטרה - גדרות התיל והמוקשים, עד למרחק מתאים.

• 

  ה"ציפור" עפה עד מאחורי המכשול וגוררת אחריה כבל פלדה.

• 

  הציפור נוחתת מאחורי המטרה והכבל על הרצפה, מוכן למשיכה.

• 

  מושכים את ה"ציפור" עם כבל הפלדה. הציפור גוררת את כל הגדרות שיש בדרכה.

• 

  המטען מתפוצץ ואיתו גדרות התיל והמוקשים באזור. נוצר אזור בלי גדרות ומוקשים וניתן לעבור בבטיחות לצד השני של הגדרות.

מטען אבטיח

מטען אבטיח

מטען אבטיח פותח במטרה להגן על הכוחות המגנים על הר הצופים. האבטיח הוא למעשה ארטילריה של חיל רגלים.

המטען בנוי מגוף פלדה יצוקה ומחורצת, המכיל 6 ק"ג חנ"מ יצוק. למטען ידית נשיאה, שהופכת בעת הצורך למשגר, בזווית קבועה של 50 מעלות. המטען מועף בעזרת מנוע רקטי 82 מ"מ. פעולת המנוע גורמת להפעלת מרעום השהייה. המטען מועף למרחק של 140 מטרים. מנגנון ההשהיה גורם לכך שהמטען יתפוצץ באוויר בגובה של כ-10 מטרים. פיצוץ המטען גורם לכך שמעטה הפלדה המחורץ יתפרק למאות רסיסים המתפזרים בשטח וגורמים לפגיעה באויב.

מטען אבטיח בשימוש

מטען מתהפך

מטען מתהפך

מטען מתהפך פותח לצורך פריצת חומת העיר העתיקה.

המטען כולל גוף פלדה, המכיל 640 ק"ג חנ"מ. גוף המטען מורכב על טנק-דחפור. "סכין" הדחפור מפורקת, ובמקומה מורכב המטען. גוף המטען מוגן בחמש פאותיו בשריון פלדה, כדי למנוע פיצוץ המטען במקרה של פגיעה בו. חזית המטען העיקרי, שפונה כלפי הקרקע, אינה מוגנת על ידי לוח פלדה. לטנק הדחפור מערכת הידראולית, המאפשרת העלאה והורדה של המטען. בחלקו האחורי של המטען, יצוקה קוביית טן (חומר נפץ רגיש במיוחד), שפגיעה בה על ידי כדור חודר שריון/נפיץ גורמת לפיצוץ קוביית הטן, שגורם לפיצוץ המטען העיקרי. על המטען קבוע פנס, שאורו מופנה לעבר הטנק, ומהווה נקודת ציון ליורה. מפקד הטנק יורה בעזרת מקלע מקביל של הטנק את התחמושת הנדרשת.

שיטת הפעולה עם המטען:

1. הטנק מתקרב לעבר החומה כשעליו המטען, ופניו כלפי מטה.
2. כשהטנק מגיע קרוב לחומה, מופעלת הזרוע ההידראולית, והמטען מסתובב ב-90 מעלות, באופן שצדו הגלוי של המטען, מופנה לכיוון החומה.
3. הטנק ממשיך להתקדם, ומצמיד את המטען לחומה. הורדת הזרוע ההידראולית גורמת לכך שהמטען נשען על הקרקע והטנק משתחרר מהמטען.
4. הטנק נע לאחור, ונעצר בנקודת הירי.
5. מפקד הטנק יורה בעזרת מקלע מקביל לעבר הפנס הקבוע למטען.
6. פגיעה של תחמושת ח"ש/נפיץ גורמת לפיצוץ קוביית הטן והמטען העיקרי.
7. כוחו של מטען במשקל 640 ק"ג חנ"מ יצוק, מתאים לפריצת חומת העיר העתיקה.

• 

  הטנק מוכן להתקרב לחומה, כשעליו המטען עם 640 ק"ג חומר נפץ ופני המטען כלפי מטה.

• 

  הטנק מתקרב לחומה, מסובב את המטען כך שפניו יפנו לחומה ומניח אותו צמוד לחומה.

• 

  הטנק מתרחק מהחומה עד למקום מבטחים.

• 

  הטנק יורה קליע ח"ש/נפיץ לעבר המטען שמונח על החומה.

• 

  המטען מתפוצץ ומפוצץ את החומה.

תצוגת יפת"ח במוזיאון גבעת התחמושת

• 

  מבט מלפנים על תצוגת יפת"ח במוזיאון גבעת התחמושת

• 

  מבט משמאל על תצוגת יפת"ח במוזיאון גבעת התחמושת

• 

  מבט מימין על תצוגת יפת"ח במוזיאון גבעת התחמושת

אמצעי חבלה מוסקים

יחידת יפת"ח פתחה אמצעי חבלה שמשונעים, מוטמנים ומופעלים על ידי מסוק, ונועדו בעיקר כנגד גשרים במצרים וירדן. המטענים הופעלו בהצלחה בזמן מלחמת ההתשה.

מטען "מזלף"

מטען "מזלף" הוא מטען חבלה מוסק (מובל באמצעות מסוק). משקל "מזלף 500" הוא כ-550 ק"ג, והוא בנוי בצורת חבית בקוטר של כ-90 ס"מ ובגובה של כ-55 ס"מ. חלקה התחתון של החבית בנוי בצורת מטען חלול כיפתי. חלקו העליון של המטען, בנוי בצורה גאומטרית המתאימה לפרופיל החיצוני של המסוק אליו מוצמד המטען בעת הטיסה. המטען מובל למטרה במתלה מטען של מסוק, ומשוחרר על המטרה בעת שהמסוק מרחף מעליה. המטען כולל כ-480 ק"ג חנ"מ, ומנגנון השהייה של כ-5 דקות.

פותחו שני סוגים של מטעני "מזלף"- "מזלף 500", שמוטס באמצעות מסוק מסוג סופר-פרלון ומטרתו פיצוץ גשרים מסיביים (כמו גשרים מעל הנילוס), ו"מזלף 250", שמוטס על מסוק בל 205 ומטרתו פיצוץ גשרים קטנים יותר (כמו גשרי רכבת וגשרי כביש בירדן). ההבדל העיקרי בין שני המטענים הוא במשקל חומר הנפץ. מטען "מזלף 250" דומה למטען "מזלף 500" אך נבדל ממנו במשקל הכללי (שהוא כ-300 ק"ג) ובכמות חומר הנפץ (שהיא כ-250 ק"ג).

שיטת ההפעלה של ה"מזלף":

מרגע שהגיע המסוק מעל המטרה, משתחרר מהמסוק כבל, אליו קשור ה"מזלף", משלשל את המטען כלפי מטה ומניח אותו על המטרה. בעת שהמסוק ממריא, משתחררת נצרה המפעילה את מנגנון ההשהיה. בתום משך ההשהיה, מתפוצץ ה"מזלף", ובשל כמות חומר הנפץ והמבנה הגאומטרי של המטען, נפגעת המטרה באופן חמור.

מבצע "הלם"

צילום תוצאות הנזק בגשר נג'ע חמדי כפי שהוא נראה מצילום אוויר.

צילום אוויר של גשר רכבת בירדן לאחר שחובל על ידי מטען מזלף 250.

בליל 31 באוקטובר 1968, התקיים מבצע "הלם", בו הופעלו שני מטעני "מזלף 500". במבצע זה נעשה שימוש בטקטיקת לחימה שנועדה להעתיק את המלחמה מגזרת התעלה אל מטרות רגישות וכואבות בעומק השטח המצרי, על מנת להשפיע על מקבלי ההחלטות במצרים ולמתן את פעולותיהם לאורך תעלת סואץ.

מטעני ה"מזלף" הופעלו על שני גשרים שעל הנילוס במצרים - גשר נג'ע-חמדי וגשר קינא. תוצאות הפיצוצים היו קטלניות:

• גשר נג'ע-חמדי נפרץ לכל עוביו (בשטח של 9x6 מטרים). התנועה על הגשר הופסקה למשך 6 שבועות. פגיעה קשה זו במטרה עיקרית ורגישה בלב שטח האויב גרמה להלם רב בצמרת השלטון המצרי.
• לגשר קינא נגרם נזק דומה, ותיקונו ארך שבועיים.

לאחר מבצע "הלם", בתאריך 3 בנובמבר 1968, שלח הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב לקצין הנדסה ראשי את המכתב הבא:

עבור: אל"ם א. קליין, קהנ"ר

הנדון: מבצע "הלם" – הערכה

תכנונו ובצועו של "המזלף" איפשר, ללא ספק, את הצלחתו של מבצע "הלם" בליל 31 אוק' 68.

המעוף, המסירות, הידע, הדמיון הפורה ומעל לכל הנכונות והרצון הרב שהושקעו בהכנת ה"מזלף" על ידי כל גורמי חה"נ שהשקיעו בכך שעות וימים רבים של עבודה מפרכת, הם הם שאפשרו ל-צה"ל את הביצוע.

ועל כך, הערכתי נתונה לך ולכל קציניך וחיליך שעסקו בנושא.

חיים בר-לב רב-אלוף

ראש המטה הכללי

— מכתב מאת הרמטכ"ל רא"ל חיים בר-לב

מבצע "אירון"

מבצע אירון התרחש בליל ה-2 בדצמבר 1968 בירדן.

במבצע הופעלו שני מטעני "מזלף 250" ופוצצו שני גשרים - גשר כביש על כביש עמאן-עקבה וגשר מסילת ברזל. כתוצאה מהפיצוצים, הכביש ומסילת הברזל יצאו מכלל פעולה לזמן רב.

"ביציה"

ה"ביציה" היא מערכת שתוכננה לחבל ולנתק קווי מתח חשמלי גבוה בעומק שטח האויב, והכל באמצעות מסוקים ובלי צורך להסתייע בכוחות קרקע. לצורך זה פותח ביפת"ח מנגנון שחובר למסוק באמצעות כבל פלדה ושני כדורי מתכת. כדור אחד מולא בפלדה, הכדור השני בחומר נפץ יצוק, ואילו שניהם ביחד היו מחוברים זה לזה באמצעות כבל שנמתח ביניהם. המתקן שוחרר מהאוויר במקטעים של 100 מטר. במהלך כל אחד מהם שוחרר מהמסוק סט של כדורים שנפלו מהאוויר בנפילה חופשית עד שהכבל נתפס בכבלי המתח הגבוה. מאחר שמשקלם של הכדורים לא היה זהה זה לזה, נמשך הכדור הקל, כלומר זה שהיה עם חומר הנפץ כלפי מעלה, בעוד שכדור הכבד המשיך בתנועתו כלפי מטה. חומר הנפץ נצמד לכבלי המתח כאשר הכדורים נעצרו על גבי הכבל החשמלי. תוך כדי שחרור הכדורים מהמסוק השתחררה גם נצרת ביטחון, ומנגנון השהייה החל לפעול. לאחר שהכדורים נחתו על המטרה, הופעל מטען החבלה וניתק את כבלי החשמל.

אמצעי חבלה מועפים

מטעני "זאב"

ערך מורחב – זאב (רקטה)

מטען "זאב 500" בשיגור

הניצחון הצבאי המוחץ של צה"ל במלחמת ששת הימים יצר בישראל את הרושם כי הניצחון הכריע את שכנינו הערבים אחת ולתמיד. עד מהרה התברר כי מדינות ערב לא יבליגו על המפלה והעלבון הכרוך בה לאורך זמן. תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר שכוחות צה"ל התבצרו לאורך קו תעלת סואץ, נהר הירדן, וגבול ירדן, החלו המצרים (בייעוץ צמוד של מומחים סובייטים) להפגיז את המעוזים שנבנו לאורך קו תעלת סואץ (קו בר-לב). עוד לפני פרוץ מלחמת ההתשה, הגה לסקוב את פיתוח ה"זאבים".

"זאב 500"

מטען חבלה מועף "זאב 500" הוא רקטה שפותחה והופעלה על ידי יחידת יפת"ח של חיל ההנדסה במהלך מלחמת ההתשה. ה"זאב" כולל גוף מטען נפיץ, מנוע רקטי 240 מ"מ, סנפירי ייצוב ומרעום הפעלה בעל שני מצבים: מצב מיידי ומצב השהייה. משקלו הכולל של המטען הוא כ-580 ק"ג, מתוכם כ-250 ק"ג חומר נפץ (חנ"מ) יצוק. השיגור לטווח של 1,000 מטר בוצע באמצעות משגר מקובע בזווית קבועה של 50 מעלות.

מטעני ה"זאב 500" נתנו מענה הולם להפגזות הארטילריה המצרית לאורך תעלת סואץ. בכל פעם שהופעלו מטעני ה"זאב" שקטה הגזרה למשך מספר ימים.

מטען "זאב 500" פגע ביעילות במטרות קרקעיות בגודל של 200X200 מטרים. פגיעת המטען בקרקע בהשהיה יצרה מכתש בקוטר 12 של מטר ועומק של 5 מטרים. במצב השהיה, היה המטען יעיל במיוחד נגד עמדות ובונקרים מחופרים. אפקט הפגיעה של "הזאב" היה זהה לפצצת אוויר במשקל 500 ק"ג חנ"מ.

במהלך מלחמת ההתשה שוגרו לעבר מטרות מצריות מאות מטעני "זאב 500", שהסבו לאויב נזקים רבים. בתאריך 9 במרץ 1969 פגע "זאב" במטה הצבא המצרי באסמאעיליה והרג את הרמטכ"ל המצרי, עבד אל-מונעים ריאד, וכמה קצינים בכירים נוספים.

"זאב 250"

כאשר רבו פעולות חבלה של מסתננים מגבול ירדן, בחסות הלגיון הירדני, פותח "זאב 250". טווח הפעלתו של מטען זה היה 4,500 מטרים. מחנות הלגיון היו במרחקים גדולים מ-1,000 מטרים ו"זאב 500" לא יכול היה להגיע אליהם. יעילותו של "זאב 250" הייתה דומה לזו של פצצת אוויר 250 ק"ג.

• 

  מטען "זאב 500" מוכן לשיגור.

• 

  מפקדה מצרית לפני ואחרי פגיעת מטען "זאב 500".

"קטיה"

"קטיה" היא מערכת לשיגור רקטות 130 מ"מ לעבר מטרות חיוניות בעומק שטח האויב. מבנה המערכת מאפשר לשאת אותה על-גבי רכב קל, אותו ניתן לנייד לנקודת השיגור באמצעות מסוק.

בדרך כלל משוגרות ארבע רקטות בזו אחר זו לטווחים של עד כ-8 קילומטר, בהתאם לזווית השיגור. המשגר עצמו כולל בסיס בצורת טרפז ושתי מסגרות שמוכנסות אחת לתוך השנייה. מסגרות אלה מאפשרות את ייצוב המשגר ביחד עם אמצעים נוספים שעיגנו את המשגר אל הקרקע.

השיגור עצמו נעשה באמצעות מנגנון השהייה חשמלי, שמפעיל את הרקטות זמן רב לאחר שהלוחמים עוזבים את מקום הירי.

ה"קטיה" הופעלה בשורה של מבצעים מוטסים, הן על ידי סיירת מטכ"ל והן על ידי כוחות זרים. אחד ממבצעים אלה היה מבצע "סקיפיון" לפגיעה בשדה-תעופה מצרי, שנמצא ממערב לתעלת סואץ.

• 

  משגר קטיה

• 

  משגר קטיה - שרטוט

ירבוע

מטען ירבוע בידיו של תא"ל דוד לסקוב

ה"ירבוע" הוא מטען חבלה דו-שלבי, המופעל בהשהיה לצורך חבלה במסלולי המראה/נחיתה בשדות תעופה. אחרי החדרת חומר-נפץ למסלול, ה"ירבוע" מתפוצץ ומסב למסלול נזק רב. הפעלה של מספר מטעני "ירבוע" אפשרה לנטרל שדה תעופה מבצעי למשך מספר שעות ואפילו ימים.

מטען ה"ירבוע" מורכב מגוף צינור אלומיניום שמכיל מטען עיקרי במשקל של 1.5 ק"ג חנ"מ יצוק. בראש המטען מורכב מטען חלול 82 מ"מ. בחלקו האחורי של המטען מורכב מנוע רקטי. לצורך הפעלתו, מוצב המטען על-גבי המסלול באופן אנכי בעזרת שלוש רגלי ייצוב. המטען העיקרי כולל גם עפרון השהייה כימי שיוזם את המטען לאחר חדירתו למסלול בפרקי השהייה משתנים. מטען ה"ירבוע" מופעל בעזרת שעון השהיה מכני שמאפשר למפעיל המטען להתרחק למרחק בטוח בטרם פעל.

כושר החדירה של "הירבוע" הוא קבוע. על מנת למנוע חדירה עמוקה מידי של המטען אל תוך הקרקע, פותחה "שושנה" שתפקידה לעצור את המטען העיקרי בעומק אחיד בתוך המסלול (יש להדגיש כי המטען יעיל נגד סוגי מסלולים שונים).

הפעלת המנוע הרקטי מעיפה בעוצמה את ה"ירבוע" אל המסלול. ברגע שהראש החלול של המטען פוגע במסלול, הוא מתפוצץ ויוצר בו פתח כניסה. בשלב זה, מנוע הרקטה ממשיך לדחוף את המטען כלפי מטה עד שזה נעצר בעזרת "השושנה". המטען העיקרי מופעל בעזרת עפרון השהיה כימי בזמני השהיה משתנים. פיצוץ המטען יוצר מכתש בקוטר של כ-2.5 מטרים ועומק של מטר אחד.

ערב מלחמת ששת-הימים קבלה יחידת יפת"ח הוראה לייצר מטעני "ירבוע" עבור סיירת מטכ"ל לצורך חבלה בשדות-תעופה במצרים. היחידה יצרה שבעים מטענים ומסרה אותם לסיירת. לאור הצלחתו הכבירה של מבצע 'מוקד' של חיל האוויר, במהלכו הושמדו מטוסי חיל-האוויר המצרי בעודם על הקרקע, לא היה צורך בהפעלת המטענים כמתוכנן. לפיכך, בתום המלחמה, הוחזרו ה"ירבועים" ליחידת יפת"ח לשם פירוקם.

גור

מטען גור

מטען גור הוא מטען חומר נפץ תקני המורכב מחמישה ק"ג טי.אן.טי יצוק, מאיץ מוגבר, מנגנון הפעלה בעל השהיית ביטחון של שבע-עשרה וחצי שניות, ותבריג לקליטת מנגנון ההפעלה. המטען נועד להקל על עבודתם של חבלנים, בעיקר במהלך מבצעים רכובים. עד פיתוח המטען בסוף שנות השבעים, נהגו בצה"ל להשתמש בשקי חול ממולאים בטי.אן.טי פתיתים, מאיץ טן, נפץ או פתיל רועם. שיטת פעולה זו הייתה מסורבלת למדי, וכרוכה בסיכון רב של הכוחות הלוחמים. עם פתוח "מטען גור" על ידי לסקוב ואנשיו, מידת הסיכון לחבלנים שפעלו לחבל במבנים, גשרים, עמודי חשמל, תחנות דלק, ומטרות קרקעיות שונות, אפשרה לחבלנים לבצע את משימתם בביטחון מרבי.

מיקוש

סנדלי חבלה

סנדלי חבלנים

סנדלי חבלנים

סנדלי חבלה פותחו על מנת לאפשר חציית שטח ממוקש או כזה שחשוד במיקוש. הסנדלים מגדילים את השטח עליו דורך הפלס. בכך הם מקטינים את המשקל היחסי שהוא מפעיל על פני הקרקע, ומונעים הפעלה של מוקשים שאולי נמצאים מתחתיו. (להפעלת מוקש נגד אדם דרוש לחץ של 2 ק"ג. להפעלת מנגנון של מוקש נגד רכב דרושים 120 ק"ג). השימוש בסנדלי חבלה נהוג בצה"ל עד היום, והם מהווים אמל"ח תקני בכל יחידות חיל ההנדסה.

צפע חי"ר

צפע חי"ר היא מערכת לפריצת שדות מוקשים המאפשרת ללוחמים לחצות שדות מוקשים בצורה בטוחה. המערכת קלה יחסית ונישאת על ידי שני חיילים בלבד. החיסכון במשקל נבע מהעיקרון שאין צורך ליצור שביל פנוי ממוקשים לכל אורכו ורוחבו של השביל. במשקל חומר נפץ מופחת ניתן לפוצץ את המוקשים על ידי יצירת "צלחות" נקיות ממוקשים, במרחקים קבועים, ובכך לאפשר ללוחמים לצלוח את שדה המוקשים באופן בטוח. מיכל מתכתי המכיל שרשרת כדורים מלאים בחומר נפץ יצוק, ומחוברים אחד לשני בפתיל רועם. אורכה של השרשרת 50 מטרים. מנוע רקטי מותקן בראש השרשרת מושך אותה אל תוך השד"מ (שדה המוקשים) מתחילתו ועד קצהו הרחוק. פיצוך כדורי חומר הנפץ גורם להשמדת המוקשים לאורך השרשרת ויוצר מעבר בטוח למעבר לוחמים.

נדל

נדל, 1965

"נדל" היא מערכת לפריצת שדות מוקשים נ"ט (נגד טנקים) למעבר רק"מ (רכב קרבי משוריין). ייחודה של המערכת בכך שהיא נדחפת לתוך שדה המוקשים ואינה מסכנת את הרק"מ. ה"נדל" מורכב מפרקים באורך 1.5 מ' כל פרק, המתחברים אחד לשני, ויוצרים יחידה אחת באורך שבעים מטרים. שלושה צינורות פלדה ממולאים בחומר נפץ המורכבים בצורת משולש שווה-שוקיים. מבנה גאומטרי זה בתוספת שלוש מוטות פלדה שמתוחים לאורך כל המערכת, בכוח של שלושה טון, מקנים ל"נדל" חוזק וגמישות. בראש ה"נדל" זוג גלגלי מרכוב המקלים עליו להתגבר על מכשולי קרקע. בתחתית שני הצינורות שבאים במגע עם הקרקע, מגלשיים המחלקים את משקל המערכת על שטח גדול ובכך מפעילים לחץ קטן שאינו מספיק להפעיל מונ"ר (מוקש נגד רכב). משקל חומר הנפץ 7 ק"ג למטר אורך, ובסה"כ בכל המערכת טון ורבע. פיצוץ המטען יוצר בשד"מ מעבר בטוח לרק"מ ברוחב 8–12 מטרים.

"עגלה 34"

"עגלה 34" היא מערכת פריצת שד"מ (שדות מוקשים) נ"ט (נגד טנקים). הפעלת המערכת יצרה נתיב בטוח למעבר רק"מ (רכב קרבי משוריין) באורך של 100 מטר וברוחב של כ-12 מטר.

מבנה המערכת: המערכת עשויה משתי שורות של צינורות מלאים בחומר נפץ. כל אחת מהשורות הורכבה מ-21 צינורות ("חוליות"), שחוברו זה לזה באמצעות מחבר "משקפיים". כל שורה השתרעה על פני 100 מטר, כאשר השורות עצמן נפרשו במקביל זו לזה, במרחק של שני מטר האחת מהשנייה.

הפעלת המערכת: בשלב ראשון הורכבה המערכת על גבי עגלה רתומה לטנק גורר. לצורך הגרירה נעזר הטנק ב"נכרי" או "מגוב אישי" שהורכבו בחזיתו. עם הגעת הטנק לגדר השד"מ, הוא התנתק מהעגלה, והחל לפרוש את המערכת לאורך השד"מ באמצעות וו-גרירה. לאחר פרישתה של המערכת לאורך 100 מטר, ניתנה פקודת פיצוץ, שכאמור יצרה נתיב בטוח ברוחב כ-12 מטרים למעבר רק"מ.

• עגלה 34, ‏1965 לערך
• 
• 

צפע שריון

ערך מורחב – צפע שריון

צפע שריון (צפ"ש) היא מערכת לפריצת שדות מוקשים לרק"מ (רכב קרבי משוריין). פיצוץ המערכת יצר בשד"מ מעבר בטוח לרק"מ באורך כ-80 מטרים וברוחב 6–8 מטרים.

מבנה המערכת: הצפ"ש היה בנויה ממיכל בצורת גליל, שהזכיר בצורתו טיל. הוא הכיל שרשרת מטעני חנ"מ (חומר נפץ), במשקל כולל של כ-600 ק"ג, מנוע רקטי בקוטר 240 מ"מ וארבע כנפי ייצוב. בנוסף, המערכת כללה גם מצנח שתפקידו היה לבלום את מעוף הטיל, ולשחרר את המכסה האחורי שלו. עם שחרור המכסה, שרשרת המטענים נפרשה באוויר ונחתה על השד"מ.

הפעלת המערכת: הצפ"ש נורה ממשגר שנגרר על ידי טנק לוחם. לצורך שיגור שני צפ"שים במקביל, יפת"ח פיתחה גם משגר דו-קני שנגרר על ידי זחל"מ. המשגר היה בנוי מפלדת שריון, במטרה להגן על הטילים מפגיעה ישירה או רסיסים. בראש המשגר הותקן מכסה קפיצי שנפתח לפני שיגור הטילים.

הצפ"ש נורה במרחק של 170 מטרים מתחילתו של השד"מ (שדה המוקשים). הפעלת המטענים הייתה חשמלית ונעשתה מתא הנהג.

• צפע שריון, המחצית הראשונה של שנות ה-70
• 

  צפע נגרר על ידי טנק

• 

  צפע בעת ירי

גישור

"גשר כלובים"

אמצעי הגישור שקיבל צה"ל בירושה מאת הצבא הבריטי היה גשר ביילי, שבנייתו נעשתה בתהליך ארוך ומורכב. לצורך ייעול התהליך פיתח לסקוב את "גשר הכלובים" שנועד להחליף את גשר הביילי, ולאפשר צליחה מהירה של לוחמים ורק"מ על מכשולים יבשים (דוגמת תעלות נגד טנקים) ורטובים (דוגמת נהר הירדן ונחל הדן). לצורך הפרויקט החליט לסקוב לפתח מסגרות חלולות שחוברו זו לזו בדומה למבנה לגו. המסגרות הונחו על קרקעית המכשול, ויצרו במהירות גשר קל ויציב שאפשר מעבר של לוחמים, רק"מ ולוגיסטיקה.

בסוף שנות החמישים, לאחר סדרת בחינות, אושר "גשר כלובים" כאמצעי תקני בצה"ל. שימוש מבצעי ב"גשר כלובים" נעשה בשנת 1960, במבצע "חלוץ", במהלכו נפרש מעל הדן גשר באורך 40 מטרים. לאחר מלחמת ששת-הימים, כשהתרבו תקריות אש בין ארגוני המחבלים ששהו בירדן, יוצרו גשרי כלובים רבים כאמצעי ייעודי לצליחת נהר הירדן. שניים מגשרים אלו נפרשו מעל הנחל בשנת 1968 במהלך מבצע "כרמה".

• גשר כלובים
• 
• 

"גשר גלילים"

ערך מורחב – גשר הגלילים

גשר הגלילים במוזיאון יד לשריון

"גשר הגלילים" הוא גשר נייד, שתוכנן ופותח על ידי יחידת יפת"ח בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב, לשם צליחתה של תעלת סואץ. הרעיון המקורי של הגשר היה של לסקוב ושל האלוף ישראל טל. על פיתוח הגשר הוענק לטל וללסקוב פרס ביטחון ישראל לשנת 1972. הגשר היה אחד הגשרים ששימש את צה"ל במלחמת יום הכיפורים במבצע "אבירי לב". הגשר הורכב מגלילי מתכת ממולאים בקצף על מנת למנוע את טיבועם במקרה וייפגעו מפגז או נשק קל. הגלילים שימשו גם כגלגלי הגשר בעת שהוא נגרר על ידי טנקים. על הגלילים נמצא מיסעת הגשר. השקת הגשר נעשית על ידי טנקים וטנקי דחפור ללא צורך בהתערבות חיילים שייצאו מחוץ לכלים הממוגנים.

"גשר חי"ר"

גשר חי"ר בניסוי אגמ"י בתום פיתוח הגשר, 1971

גשר חי"ר (חיל רגלים) פותח כדי לאפשר לכוח רגלי לוחם לצלוח במהירות ובבטחה מכשולי מים. הגשר היה בנוי ממלבנים עשויים מחומר מוקצף קל (פוליאוריטן) בעל כושר ציפה. לצורך הגנת המלבנים הם צופו בחומר דוחה נוזלים. על כל אחד מהם הותקנו מחברים, שאפשרו לחברם למלבנים נוספים ובכך ליצור משטח מוארך (גשר) רציף. אורכו הפוטנציאלי של הגשר היה בלתי מוגבל, שכן כל לוחם צויד במלבן ציפה, אותו ניתן היה לחבר לגשר במהירות ובקלות. גשרי חי"ר נקלטו כאמל"ח תקני בצה"ל ומאות יחידות מסוגו יוצרו על ידי יפת"ח.

ביצורים

קוביות לסקוב

בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הגה דוד לסקוב את הרעיון של בניית עמדות ירי, עמדות נשק, תצפית ובונקרים שונים מקוביות, בדומה למבנה לגו. אלו הביצורים המודולארים הראשונים שפותחו בצה"ל. לסקוב וצוות עוזריו פתחו קוביות מפח בעובי 2 מ"מ, בגובה של 40 ס"מ, ובגדלים שונים, במכפלות של 36 ס"מ. הקוביות נבנו מ-4 "קירות" ללא תחתית. קורות מאותם אלמנטים עם תחתית שימשו לבניית גג למבנה. הרעיון היה לנצל את העפר שנחפר והוצא מהמכתש במקום בו תוכנן לבנות את העמדה/בונקר, ולמלא את הקוביות בקרקע זו.

את הרעיון להקים ביצורים ועמדות מבוצרות אחרות בעזרת קוביות עשויות פח בעובי 2 מ"מ הגה דוד לסקוב בשנת 1965.

באמצעות "קוביות לסקוב" נבנו עמדות תצפית, ירי, ופיקוד בגבול הצפון, לפני מלחמת ששת הימים. אחרי מלחמת יום הכפורים, נבנה מוצב בהר "חרמונית", ובכפר קוק בלבנון. במלחמת ההתשה נבנו ממוצבים לאורך תעלת סואץ, בקו בר-לב, ומוצבים אחרים בבקעת הירדן.

• קוביות לסקוב
• 

  בונקר לוחמים ותצפית בהר חרמונית

• 

  בונקר לוחמים ותצפית בהר חרמונית

מערכת כיתוש

מערכת כיתוש

"מערכת כיתוש" פותחה באמצע שנות השישים כדי לאפשר ללוחם בודד להתחפר במהירות בשדה הקרב. לפיתוח המערכת אימץ לסקוב את "שיטת הבצל", שאפשרה ליצור בקרקע חלל לתוכו דחסו כשני ק"ג טי.אן.טי פתיתים. פיצוץ חומר הנפץ גרם להיווצרות מכתש בעומק כמטר, ובקוטר כשניים וחצי מטרים. את המכתש שנוצר התאימו לעמדת רובאי, עמדת מרגמה או עמדות אחרות. המערכת כללה מספר אלמנטים בניהם צינור חלול, מוט פלדה, ו"סנדל" מתכלה בצורת חרוט.

לצורך הפעלת המערכת היה צורך בשני חיילים. חייל אחד הלם בעזרת פטיש על מוט הפלדה, ושני אחז בצינור החלול. ה"סנדל" פילס את הדרך להחדרת הצינור והמוט. כאשר כל המוט חדר לקרקע הוא נשלף, ודרך הצינור החיצוני הוחדר מאיץ. פיצוץ המאיץ גרם לקרקע להידחס, ולהיווצרות "בצל" לתוכו שפכו את חומר הנפץ, שכאמור גרם ליצירת המכתש.

"מערכת כיתוש" נקלטה כמערכת תקנית להתחפרות, ואלפי מערכות מסוגה שימשו את כל יחידות החי"ר וחה"נ.

נחום תקום

בפריצת שדה מוקשים לרק"מ, אחת הבעיות הקשות הניצבות בפני נהג ומפקד הטנק היא לאתר, באור יום ובעיקר בחשכה, את ה"שביל הבטוח" (הפרצה) ממוקשים שניקתה מערכת הפריצה. התקדמות הטנקים נעשית בדרך כלל בלילה וזיהוי השביל כמעט ולא ניתן להבחנה. ביפת"ח פותחה מערכת "נחום תקום" שנותנת מענה לבעיה. המערכת מורכבת על זחל"מ/נגמ"ש הנדסי שנע בראש הכוח ומסמנן את מרכז ה"שביל הבטוח". המערכת מורכבת מחצאי כדור ממולאים בפלדה, ממנו מזדקרים עמודי סימון ובראשם יחידות תאורה. תוך כדי נסיעת הנגמ"ש בפרצה משתחררים עמודי הסימון בכל מספר מטרים, ולאורך כ-100 מטרים. הסימונים הזוהרים מכונים את הרק"מ למרכז הפירצה.

• סימון מעבר בטוח בשדה מוקשים
• 

  סימון גבול המעבר הבטוח

• 

  סימון מרכז המעבר בשד"מ (שדה מוקשים)

שכפ"צ ושכב"ל

מעוזים ובונקרים צה"ליים שהיו פרושים במהלך מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ היו חשופים להפגזות חוזרות ונשנות של הצבא המצרי. לצורך הגנתם הציע לסקוב להגן עליהם בשתי שכבות מגן שכונו שכפ"צ (שכבת פיצוץ), ושכב"ל (שכבת בלימה). לשיטתו של לסקוב לא חשוב היה מאילו חומרים בנוי הבונקר, בין שמדובר במבנה מברזל או מבטון, כל זמן שהוא יכול לשאת את השכפ"צ והשכב"ל, שהקנו לחיילים הגנה מלאה. תפקידו של השכפ"צ היה לבלום את חדירת הפגזים ולהיעצר על השכב"ל שספג את ההדף והרסיסים. ביצורים שכללו שכפ"צ ושכב"ל נבנו בכל המוצבים, פעלו בהצלחה רבה, ומנעו נפגעים רבים בנפש.
שכפ"ץ (שִׁכְבַת-פִּיצּוּץ) - שכבת הגנה שנועדה למניעת חדירת טילים למבנה מבוצר. היא עשויה מאבנים, בטון או לוחות מתכת. השכפ"ץ מונח על השכב"ל (שִׁכְבַת-בְּלִימָה) שהיא שכבה של עפר, חוץ או חצץ לבלימת הדף הטילים המתפוצצים בשכבת הפיצוץ.

• שכב"ל ושכפ"צ
• 

  מוצב ממוגן בשכב"ל ושכפ"צ בקו בר-לב בתעלה במהלך מלחמת ההתשה, 1970

• 

  מבנה משולב במוצב החרמון הישראלי שנבנה בשנת 1985 מוגן בשכב"ל ושכפ"צ עמידים בפני פצצות אוויר של חצי טון

תעבורה

"כבש פריק"

כבש פריק במהלך ניסוי והדגמה של פתרון לבעיה מבצעית, 1964

מערכת כבש פריק נועדה לאפשר פריקה מהירה ויעילה של טנקים מקרונות רכבת.

הרעיון היה לנצל את רשת מסילות הברזל לצורך שינוע של טנקים אל שדה הקרב חייב למצוא דרך להעמיס ולפרוק אותם בתחנות קבועות או מזדמנות לאורך מסילת הברזל. לצורך זה פתחו לסקוב ואנשיו כבש העמסה פריק, שהיה עשוי מאלמנטים קלים, אותם ניתן היה להרכיב במהירות ובכל נקודה לאורך המסילה. ארבע מערכות כבשים מסוג זה נמצאו בכוננות בתחנות הרכבת של לוד, אשקלון, קריית גת ודימונה. הן היו בשימוש בצה"ל עד שנות ה-70 של המאה ה-20.

"דרך פלסטית"

אמצעי שמאפשר נסיעה מבצעית על-גבי דיונות. לצורך העניין פיתחה יפת"ח שטיח בד ברזנט מצופה גומי שחצץ בין גלגלי הרכב, והחול שנמצא מתחתיו. השטיח חולק לכול אורכו לתאים ובתוכם מגשים מבד. בכל תא מגש נשלף. כך נוצר מעין שטיח מתקפל, שניתן היה לפרוס על-גבי מסלול הנסיעה. על מנת לאפשר את התקדמות הרכב המבצעי על-גבי החול, היה צריך לשלוף את המגשים מהמנגנון, ולערום עליהם חול מהדיונה ולהכניסם לתאים. באופן כזה נוצר חיץ בין הדיונה ובין גלגלי הרכב. בתום חציית הדיונה המגשים רוקנו מהחול, הוחזרו לתוך השטיח, והרכב המשיך בנסיעה רגילה עד שיתקל במכשול הבא.

• ניסוי מסכם בשטח עם נציגים של סיירת מטכ"ל, 1966
• 
• 

רחפנים תוקפים

ב-2023 נחשפו בכתבה מספר אמצעי תקיפה עבור רחפנים אשר פותחו ביחידה ביניהם "קרנף" (מטול רימונים מרחפן, כולל מערכת טעינה אוטמטית) ו"יד חזקה" (מערכת אשר מטילה רש"קים מרחפנים).

שונות

"אור יקרות"

ערך מורחב – אור יקרות

מטרת מערכת "אור יקרות" הייתה לפגוע בניסיון כוחות הצבא המצרי לצלוח את תעלת סואץ, על ידי יצירת חומת אש ועשן סמיך מעל התעלה. הפרויקט פותח במהלך מלחמת ההתשה, במקביל להתבצרות בקו בר-לב, אולם לא הופעל במהלך הצליחה המצרית בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים.

• אור יקרות, 1972 לערך
• 

  מערכת ההפעלה

• 

  בעת בעירת הדלק בתעלה

רובה צלפים בשלט רחוק

יפת"ח פיתחה עמדת נשק בשלט רחוק המתפעלת רובה צלפים.

מיגון דחפורים

ערך מורחב – דחפור די-9 בשירות צה"ל

דחפור D9L ממוגן

יחידת יפת"ח, יחד עם מפעל יפה-נוף של התעשייה הצבאית, פיתחה חליפת מיגון לדחפורי קטרפילר די-7 וקטרפילר די-9. ב-1986 פיתחה היחידה, יחד עם מפעל יפה-נוף של התעשייה הצבאית, את המיגון הסדיר לדחפורי ה-D9L שבשירות צה"ל. המיגון כלל תא מפעיל משוריין עם חלונות מזכוכית משוריינת, זחלים משוריינים ולוחות שריון על המערכות המכניות של הכלי. על בסיס מיגון זה פותחו דורות מתקדמים יותר של המיגון שיושמו על דחפורי ה-D9N וה-D9R שבשירות צה"ל. חליפות המיגון של ה-D9 הצה"לי נחלו הצלחה גדולה והקנו ל-D9 עמידות גבוהה נגד כמעט כל האיומים המופנים נגדו.

מיגון אקטיבי לטנקים ורכב קרבי משוריין

באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה יחידת יפת"ח בפיתוח מערכת הגנה אקטיבית לטנקים ורכב קרבי משוריין, בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.

המערכת הראשונה שתכננה יפת"ח נקראה "סרטן" ונועדה להגן על עמדות הירי והטנקים שבהם מפגזי טנקים (כולל חודרן קינטי ופגז "חלולן") וטילי נ"ט. המערכת הורכבה מחגורת קסטות עם מטענים חלולים על גבי עמדת הירי של הטנק ביחד עם מכ"ם דופלר ומחשב. כאשר המכ"ם היה מזהה איום שנורה לעבר הטנק, הוא היה מפעיל מטען חלול שמשמיד את האיום. המערכת עברה מספר ניסויי היתכנות בהצלחה, אך במפח"ש ומפא"ת הוחלט לא להצטיידה בה והיא מעולם לא הפכה למבצעית.

המערכת השנייה שתכננה יפת"ח נקראה "עקרבוט" ונועדה להגן על הטנקים והנגמ"שים מרקטות וטילי נ"ט בעלי מטען חלול. המערכת הורכבה מקסטות נפץ, מכ"ם ומחשב שהותקנו על הרק"ם והיו אמורים להשמיד איומים הנורים עליו. בוצעו מספר ניסויי התכנות אך מפח"ש החליטה לא להמשיך בפיתוח המערכת עקב פתרונות מיגון פסיבי שהתבטאו בשריון של טנק המרכבה ונגמ"ש ה"אכזרית".

בשנות ה-80 של המאה ה-20 פיתחה יפת"ח מערכת שלישית שמותקנת על גבי הטנק. היא כללה מכ"ם, מחשב ומערכת קסטות נפץ שהורכבה על הטנק. למערכת היו שתי גרסאות: גרסה שבה הקסטות שיגרו רסס כנגד האיום וגרסה שבה הקסטות הפעילו חומר נפץ מרסק (חנ"מ) כנגד האיום. במשרד הביטחון החליטו שחברת רפא"ל תיקח אחריות על הפיתוח ותשתף פעולה עם יפת"ח. יחידת יפת"ח העבירה את כל החומר והמידע שברשותה לרפא"ל אך האחרונה לא שיתפה בסוף פעולה עם יפת"ח. מאחר שהאלוף ישראל טל, ראש תוכנית המרכבה, העדיף מיגון פסיבי, פיתוח המערכת הוקפא וננטש.

בסופו של דבר פיתחה רפאל - מערכות לחימה מתקדמות את "מעיל רוח" - מערכת הגנה אקטיבית שדומה בעיקרון פעולתה למערכות שתכננו ביפת"ח. מערכת "מעיל רוח" הפכה למבצעית ב-2009 ורשמה יירוט בכורה ב-2011. המערכת הנ"ל הוכחה בקרב ונחשבת להצלחה גדולה. גם התעשייה הצבאית פיתחה מערכת הגנה אקטיבית - "חץ דורבן", וב-2019 החליט צה"ל להצטייד בה ולהתקינה על נגמ"שי האיתן ודחפורי ה-D9 המשוריינים.

ראו גם

• חיל ההנדסה הקרבית
• אמצעים של חיל ההנדסה הישראלי
• חטיבה טכנולוגית ליבשה (חט"ל)

לקריאה נוספת

• משה גבעתי (היסטוריון), מבקיע חומות - סיפור חייו ופועלו של תא"ל דוד לסקוב, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, תשע"ה-2015.
• יגאל מילוא, "אמצעים מיוחדים בירושלים: יחידת פיתוח חה"ן (יפת"ח)", פלס: עמותת יוצאי חיל ההנדסה בישראל (3), 1994, עמ' 41–45.
• לטענה לפיה מערכת כיפת ברזל פותחה על בסיס רעיון של דוד לסקוב, ראו ראיון שהעניק אל"ם (מיל') יגאל מילוא לאריה אברמזון, "אש ידידותית", ידיעות השרון, 1 במאי 2015, עמ' 56–59.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יחידת יפת"ח בוויקישיתוף

• ענבל אורפז, "אנחנו הסטארט־אפ של צה"ל", באתר TheMarker‏, 14 באוקטובר 2014
• פעולות יחידת יפת"ח במלחמת יום כיפור
• חיל ההנדסה הקרבית באתר זרוע היבשה
• חט"ל - באתר זרוע היבשה
• כתבות על יחידת יפת"ח מאתר זרוע היבשה
  • רעם ראש האי, מצריפין יפת"ח הפתרון, 2008
  • יותם קניספל, חמישים שנים של פיתוח יצירתי, 2008
  • יואב זיתון, יורה רימונים, מתאבד, הופך ל"טיל מונחה" | הרחפנים הקטלניים של צה"ל נחשפים, 2023
• מאמרים על יחידת יפת"ח מאתר עמותת חיל ההנדסה
  • אל"ם יגאל מילוא (מיל'), יפתח במלחמת ששת הימים בירושלים
  • אל"ם יגאל מילוא (מיל'), תושיה בחבלה - ה"זאבים" וה"מזלפים" במלחמת ההתשה
  • אל"ם יגאל מילוא (מיל'), יפת"ח, רקטת זאב והרג הרמטכ"ל המצרי, באתר עמותת חיל ההנדסה הקרבית
• מעבדת ג'יימס בונד ביפת"ח מציגה נשק צלפים נשלט, ג'רוזלם פוסט, 2008
• אסף קמר, הנשק הסודי לפריצת המוצבים שחילקו את י-ם: סיפורה של חוליית לסקוב בששת הימים, באתר ynet, 11 באפריל 2017
• אל"ם יגאל מילוא (מיל') במצגת על חלקה של יפת"ח בלחימה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים
• יורה רימונים, מתאבד, הופך ל"טיל מונחה" | הרחפנים הקטלניים של צה"ל נחשפים, סרטון בערוץ "ynet", באתר יוטיוב (אורך: 05:54)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35483287יחידת יפת"ח