רובה נגד ציוד
רובה נגד ציוד (באנגלית: anti-materiel rifle - AMR) הוא רובה כבד ורב-עוצמה שייעודו העיקרי הוא לפגוע בציוד צבאי, כלי רכב ומבנים. זאת בניגוד לרובים רגילים ורובי צלפים שייעודם העיקרי הוא לפגוע במטרות אדם ולהרוג לוחמי אויב. עם זאת, רובים רבים נגד ציוד הם במידה מסוימת גם רובי צלפים בעלי יכולת לפגוע במטרות דמות בטווחי ירי רחוקים של מעל לקילומטר.
מאפיינים
רובים נגד ציוד דומים מאוד במראם ובמבנם לרובי צלפים מודרניים, ובמידה רבה אפשר לתארם כרובי צלפים כבדים בקליבר גדול. בשל הקליבר הגדול והתחמושת העוצמתית, טווח הירי של רובים כאלה ארוך באופן ניכר מזה של רובי צלפים רגילים בקליבר 7.62 מ"מ, ולכן הם מצוידים באופן קבוע בכוונת טלסקופית. בזכות דמיון זה, רובים רבים נגד ציוד הם גם רובי צלפים דה יורה ודה פקטו ומשמשים לצליפה בטווחים של 1,000–2,000+ מטר גם כנגד מטרות דמות. הרובה המחזיק בשיא הצליפה הארוכה ביותר הוא רובה המקמילן TAC-50, רובה צלפים כבד בקליבר 12.7x99 מ"מ נאט"ו בעל דיוק של 0.5 דקת קשת, שלו נזקף הקרדיט לחיסול מחבל המדינה האסלאמית ממרחק של כ-3,450 מטר.
בשל הצורך לחדור ולהשבית ציוד כגון כלי רכב, צלחות מכ"ם, כלי טיס חונים ולחורר קירות, הרובים נגד ציוד יורים תחמושת בקליבר גדול שמספק כוח אש ויכולת חדירה גבוהים. הקליברים הנפוצים ברובים נגד ציוד הם 12.7x99 מ"מ נאט"ו (הידוע גם בשמו האזרחי 0.50 BMG, שנקרא גם "אפס-חמש" כי קוטר הקליע הוא חצי אינץ'), 12.7x108 מ"מ רוסי, 14.5x114 מ"מ רוסי וכן קליעי 20 מ"מ. התחמושת כוללת לא רק כדורים רגילים אלה גם קליעים חודרי שריון, תחמושת צליפה ברמת Match עם דיוק מוגבר, כדורים עם רש"ק נפיץ, כדורים נותבים וכן שילובים של הסוגים הנ"ל. אחד הכדורים הידועים מסוג זה הוא הרופוס Mk 211.
בשל הקליבר הגדול ועוצמת הירי, הרתע שמייצר הרובה גדול מאוד ויכול לפצוע צלף לא מאומן ולא מיומן. בדרך כלל הירי בו מתבצע רק במצב שכיבה (ולעיתים רחוקות ישיבה), כאשר הרובה מיוצב על גבי חצובה או דורגל. על הקנה מותקן בלם לוע ייעודי שתפקידו להטות את גזי הבעירה הנפלטים מהקנה אחורה על מנת להפחית את הרתע. תכנון יעיל של בלם לוע יכול להפחית את הרתע באופן ניכר.
בשל גודלו של הרובה ומשקלו (בין 11 ל-15+ ק"ג) בדרך כלל הוא מופעל על ידי צוות של 2–3 לוחמים ולא על ידי צלף בודד. הלוחמים עוזרים בנשיאת הרובה, התחמושת ואמצעי העזר ממקום למקום ואחד מהם גם משמש כמאתר ובקר ירי עבור היורה.
היסטוריה
שורשיו של הרובה נגד ציוד הוא ברובה נגד טנקים שנועד להשבית טנקים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. ברם, התפתחות מהירה של השריון לכלי הרכב הפך את הרובים האלה ללא יעילים נגד טנקים עוד במלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך, ייעודם המקורי נזנח ברובו והם שימשו לפגוע בציוד צבאי אחר, מבנים ובכלי רכב פחות ממוגנים או לא ממוגנים בכלל.
אחרי המלחמה, יצאו רוב הרובים נגד טנקים משירות והפונקציה של רובה נגד ציוד נותרה נישה לא ממולאת. הרובה נגד ציוד "נולד מחדש" ב-1982 עם פיתוח הבארט M82 ואימוץ הדגם המשופר בארט M82A1 על ידי הכוחות המזוינים של ארצות הברית בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20. הבארט תוכנן במקור כרובה צלפים לציד חיות גדולות בטווחים ארוכים (של עד 1,830 מטר), אך בשימוש הצבאי הוכיח את עצמו כיעיל ביותר לפגיעה בכלי רכב, מבנים, ציוד צבאי, כלי טיס חונים, כלי שיט קטנים וצלחות מכ"ם. הבארט גרם נזק רב לאויב ביחס עלות-תועלת נמוך מאוד: כדור בודד עולה רק כמה דולרים, וגם הכשרה של צלף מיומן בדרך כלל עולה פחות משיגור טיל יקר. בעקבות הניסיון המוצלח של הבארט M82A1 במלחמת המפרץ הוא נרכש על ידי צבאות רבים בעולם, בהם צה"ל.
בגלל טווח הירי הגדול שלו (1,500–1,830 מטר) שימש הבארט גם לצליפה ופגיעה במטרות אדם בטווחים ארוכים. הרובה נחל הצלחה מסוימת בתפקיד זה אך במהלך הניסיון שנצבר במשך השנים נמצא שהדיוק שלו[1] מספיק בקושי לרובה צלפים ושהוא לא נוח ליורה, ולכן פותחו סוגי תחמושת ייעודיים לצליפה ארוכת-טווח, כאשר הידוע והנפוץ שבהם הוא ה-0.338 לפואה מגנום המדויק יותר. בשל הצלחתו של הבארט, חברות נשק רבות פיתחו מתחרים בעלי קליבר דומה, הבולטים שבהם הם המקמילן TAC-50 (שמתחייב לדיוק של 0.5 דקת קשת), ה-ארקטיק וורפר AW50, ה-PGM Hécate II, השטייר HS .50, ה-OSV-96 וה-KSVK 12.7.
ערך מורחב – צליפה בישראל
בצה"ל הבארט M82A1 נרכש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 על ידי חיל ההנדסה הקרבית לשימוש היחס"פ, היחידה המיוחדת לסילוק פצצות, שבהמשך התמזגה ליהל"ם. הבארט נחל בתפקיד זה הצלחה רבה והתגלה גם כשימושי ליישומי צליפה ארוכת טווח ופגיעה בציוד צבאי של האויב. בשל כך הוא אומץ ב-1997 על ידי מערך הצליפה של חיל הרגלים ובכל גדוד הוקמה "מחלקת מסייעת בארט" שהפעילה את הרובה. הבארט שימש את צה"ל ללוחמה בטרור בתקופת האינתיפאדה השנייה לצד הרמינגטון M24 הבריחי, שאומץ אף הוא ב-1997. בעקבות הניסיון המצטבר עמו של צלפי החי"ר והיחידות המיוחדות הוכרו המגבלות של הבארט כרובה צלפים, בעיקר עקב דיוק גבולי (1 דקת קשת עם תחמושת Match Grade ו-3 דקות קשת עם תחמושת 0.5 רגילה) וארגונומיה לא נוחה שמקשה על ביצוע ירי מדויק. ב-2008 החליט צה"ל על הוצאת הבארט ממערך הצליפה של החי"ר והחלפתו ברובה ה"ברק" בקליבר 0.338 לפואה מגנום כרובה צלפים לטווח רחוק. ל"ברק" יש גם יכולות מוגבלות נגד מטרות חומר וציוד, והוא מדויק באופן ניכר מהבארט (כ-0.5 דקת קשת לטווח של 1200 מטר). רובי הבארט של החי"ר הועברו לשירות חיל ההנדסה הקרבית, שממשיך להשתמש בהם לסילוק פצצות ומשימות מיוחדות. הבארט היה בשירות יחידות מיוחדות בצה"ל אך הוחלף לטובת המקמילן TAC-50 המדויק ממנו. בתקופה מסוימת הבארט M82A1 שירת גם בימ"מ אך הוחלף לטובת ה-PGM Hécate II.
תפקידים
- פגיעה בציוד צבאי של האויב, כגון מבנים, אנטנות, צלחות מכ"ם, מיכליות דלק, כלי רכב וכלי טיס חונים.
- השבתת או השמדת כלי רכב לא ממוגנים או בעלי מיגון קל בלבד.
- רובי צלפים לצליפה ארוכת-טווח עם טווחים אופייניים של 1,000 עד +2,000 מטר.
- אש נגד צלפים, שכן הטווח של רובים אלה גדול באופן ניכר מזה של רובי צלפים סטנדרטיים.
- צליפה נגד לוחמי אויב המסתתרים מאחורי מחסה או בתוך מבנה.
- חבלה וסילוק פצצות וניטרול מטעני חבלה על ידי השמדתם, פירוקם או פיצוצם בירי מרחוק.
- אש נגד כלי טיס איטיים ומנמיכי-טוס.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
35990183רובה נגד ציוד