רנסאנס

הרנסאנס (צרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס".

איור אופייני לתקופת הרנסאנס מספר "מעשה טוביה", לרבי טוביה הרופא המשווה את גוף האדם לבית בנוי

על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.

קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות.

סקירה כללית

הרנסאנס הייתה תנועה תרבותית שהשפיעה רבות על החיים האינטלקטואלים באירופה של התקופה המודרנית המוקדמת. התנועה החלה באיטליה, ועד המאה ה-16 היא התפשטה ברחבי אירופה. השפעותיה הורגשו בתחומים רבים, כמו ספרות, פילוסופיה, אמנות, פוליטיקה, מדע, דת, ארכיטקטורה ועוד. מלומדי תקופת הרנסאנס השתמשו בפילוסופיית ההומניזם בלימודיהם, וחיפשו ריאליזם ורגשות אנושיים באמנות. הם ביקשו ללמוד מטקסטים עתיקים, בעיקר כאלו שנכתבו ביוונית ובלטינית, וחרשו את ספריות המנזרים בחיפוש אחר כתבים עתיקים שנשכחו. כתבים אלו עוררו בהם רצון עז לשפר ולשכלל את הידע שלהם, שהיה מוגבל עד אז לחומר שהכנסייה התירה ללמוד. אולם אנשי הרנסאנס לא דחו את הדת; למעשה חלק רב מהעבודות הגדולות של הרנסאנס הוקדשו לדת, והכנסייה נתנה את חסותה לאמנים רבים וגדולים מהתקופה. למרות זאת היה שינוי בתפיסת הדת של האינטלקטואלים, ושינוי זה הורגש בתחומים שונים של החיים התרבותיים. יש האומרים, שהתנועה הושפעה רבות משרידי האימפריה הרומית, אשר היו מפוזרים לאורכי איטליה.

אמני הרנסאנס שאפו לייצג את דמות האדם באופן ריאליסטי, ולמטרה זו הם פיתחו טכניקות חדשות כמו פרספקטיבה ושימוש מתוחכם באור טבעי. פילוסופים פוליטיים, מקיאוולי היה המפורסם מביניהם, ביקשו לתאר את החיים הפוליטיים באופן מציאותי, וכן לשפר את הממשל כך שיתבסס על ההגיון. הסופרים של התקופה, בנוסף ללימוד הכתבים העתיקים, החלו להשתמש יותר ויותר בשפה יומיומית ולא בלטינית. עובדה זו, יחד עם מהפכת הדפוס, אפשרה לאנשים רבים באירופה גישה לספרים, ובמיוחד לכתבי הקודש, מה שהוביל מאוחר יותר להתפתחות הפרוטסטנטיות.

תנועת הרנסאנס הייתה ניסיון של אינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם הרוחני, הגשמי והאומנותי, דרך החייאתם של רעיונות מהעת העתיקה וכן דרך גישות חדשות לדרך המחשבה.

מקור השם

וזארי היה הראשון שהשתמש במילה "רנסאנס" Rinascita בדפוס, בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר" שיצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י. ההתייחסות מצד וזארי הייתה בעיקר לתחיית האמנות בכיפה של מיכלאנג'לו. יעקב בורקהארט, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", הרחיב את המילה למונח היסטורי המתאר את התקופה כולה.

מקורות הרנסאנס

ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

דיוקן של דנטה, כפי שצויר על ידי ג'וטו

היסטוריונים רבים מסכימים כי הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה, שהחיה את הספרות הקלאסית היוונית, ודנטה, וביצירותיו של האמן ג'וטו די בונדונה. אולם השאלה מדוע הרנסאנס התחיל באיטליה דווקא באותה התקופה נותרה לא פתורה. כדי לענות על שאלה זו הועלו מספר תאוריות:

היטמעות של ידע יווני וערבי

הרנסאנס קיבל את שמו משום שהוא סימל "לידה מחדש" של רעיונות קלאסיים מסוימים שהיו אבודים במשך תקופה ארוכה לאירופאים המערביים. רוב החוקרים מסכימים כי הגורם המרכזי לתחייה זו היה הגילוי מחדש של טקסטים עתיקים שנשכחו על ידי התרבות המערבית אך נשמרו בעולם המוסלמי ובאימפריה הביזנטית, וכן בתרגומים של טקסטים יווניים וערביים לשפה הלטינית. מלומדי הרנסאנס חרשו את ספריותיה של אירופה בחיפוש אחר עבודות של כותבים קלאסיים כגון אפלטון, קיקרו, ויטרוביוס ועוד. פטרארקה היה אחד מהמתרגמים החשובים ביותר של התקופה ונודע בתרומתו הרבה לתרגום וחקירת כתבים יוונים, ולהתפתחות הרנסאנס בכלל. בנוסף לכך, ככל שהכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי המוסלמים התקדם, עבודות יווניות וערביות רבות נתפסו ממוסדות חינוכיים חשובים, כמו הספרייה של קורדובה. הכתבים של סופרים יוונים והלניסטים גדולים, כמו אריסטו, אוקלידס, פלוטינוס ותלמי ועוד, וכן של מדענים ופילוסופים מוסלמים, כמו אבן סינא ואבן רושד, יובאו לתוך העולם הנוצרי וסיפקו חומר אינטלקטואלי חדש למלומדים אירופאים.

הידע היווני והערבי לא יובא רק מספרד, אלא גם מהמזרח התיכון. לימוד המתמטיקה פרח באזור והידע המתמטי הובא לאירופה על ידי צלבנים במאה ה-13. נפילתה של האימפריה הביזנטית לידי העות'מאנים בשנת 1453 הביאה להגירה המונית של מלומדים יוונים למערב. מלומדים אלו הביאו עימם טקסטים וידע מהתרבות היוונית הקדומה שלא היו ידועים במערב במשך מאות שנים.

המבנה החברתי והפוליטי באיטליה

פירנצה

חוקרים מסוימים מאמינים כי המבנה הפוליטי המיוחד באיטליה של ימי הביניים והאקלים החברתי המיוחד שלה אפשרו לפריחה תרבותית נדירה. איטליה לא הייתה קיימת כישות פוליטית בתקופה זו, אלא הייתה מחולקת לערי מדינה קטנות: ממלכת נאפולי שלטה בדרום המגף, רפובליקת פירנצה ומדינת האפיפיור שלטו במרכז, ג'נובה ומילאנו בצפון ובמערב, ורפובליקת ונציה שלטה במזרח. איטליה במאה ה-15 הייתה אחד האזורים האורבנים ביותר באירופה. רבות מעריה ישבו על ערים רומאיות עתיקות, וייתכן כי הטבע הקלאסי של הרנסאנס היה קשור למקורו בשטח הקדום של האימפריה הרומית.

באותה התקופה איטליה הייתה ידועה ברפובליקות הסוחר שלה, במיוחד רפובליקות פירנצה וונציה. אף על פי שבפועל ערי מדינה אלו היו אוליגרכיות, ולא דמו כלל לדמוקרטיה מודרנית, החופש הפוליטי היחסי שהן אפשרו עודד קידום אקדמי ואמנותי. בדומה לכך, מעמדן של ערים איטלקיות רבות, כמו ונציה, כמרכזי מסחר גדולים, הפך אותן לצמתים אינטלקטואלים. סוחרים הביאו עימם רעיונות ממרחקים, ובמיוחד מהלבנט. ונציה הייתה השער של אירופה למסחר עם המזרח וכן יצרנית של זכוכית איכותית, בעוד שפירנצה הייתה בירת המשי והתכשיטים. העושר שעסקים אלו הביאו לאיטליה אפשר את יצירתם של פרויקטים אמנותיים גדולים, פרטיים וציבוריים, וכן הוא הביא לכך שלתושבים היה יותר זמן פנוי ללימודים.

המוות השחור

תאוריה נוספת למקורה של הרנסאנס טוענת כי ההרס שנגרם על ידי המוות השחור בפירנצה ובשאר אירופה גרם לשינוי בתפיסת העולם של אנשי המאה ה-14. איטליה נפגעה בצורה קשה במיוחד על ידי המגפה, ויכול להיות שהיכרות זו עם המוות גרמה למלומדים של התקופה לחשוב יותר על חייהם העכשוויים ופחות על החיים שלאחר המוות. נטען גם כי המוות השחור גרם לגל חדש של אדיקות, אותו ניתן לראות בעלייה בהזמנות של יצירות אמנות דתיות. אולם תאוריה זו לא מסבירה לגמרי מדוע הרנסאנס התרחש דווקא באיטליה, שכן המוות השחור השפיע על אירופה כולה.

קצו של צי הסוחר הערבי ועליית ציי הסחר האיטלקיים

עם נפילת בית עבאס בשל פלישת המונגולים החלו ציי הסחר הערביים, ששלטו ללא מתחרים בסחר בים התיכון, להיחלש. בהדרגה החליפו אותם ספינות סוחר איטלקיות. יתר על כן, קיומה של האימפריה המונגולית ששלטה באסיה ממערב עד מזרח פתח דרכי סחר חדשות רבות. העושר החדש שזרם לערי איטליה היווה לדעת רבים גורם חשוב במימון תנועת התחייה של הרנסאנס.

התנאים החברתיים בפירנצה

לורנצו דה מדיצ'י

לא ברור מדוע הרנסאנס החל דווקא בעיר פירנצה. חוקרים מציינים מספר מאפיינים שהיו ייחודיים לחיים התרבותיים של פירנצה ושיכלו לגרום לתנועה תרבותית שכזו. רבים מדגישים את התפקיד ששיחקה משפחת מדיצ'י כפטרונית ומעודדת האמנות. לורנצו דה מדיצ'י שילם סכומי עתק לאמנים המובילים של פירנצה, כמו לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ומיכלאנג'לו עבור יצירת עבודות אמנות.

אולם תקופת הרנסאנס החלה עוד לפני עלייתו של לורנצו לשלטון ואפילו לפני עלייתה לגדולה של משפחת מדיצ'י. היסטוריונים מסוימים טוענים כי הרנסאנס נולד בפירנצה פשוט במקרה, כתוצאה מהיוולדם של אנשים גדולים ומוכשרים באזור. אולם היסטוריונים אחרים, המאמינים כי "מקריות" כזו אינה סבירה, טוענים כי אנשים גדולים אלו עלו לגדולה הודות לתנאים התרבותיים והחברתיים של התקופה באזור.

מאפייני הרנסאנס

הומניזם

ערך מורחב – הומניזם

ההומניזם לא היה ממש פילוסופיה, אלא יותר שיטת לימוד. בניגוד לשיטה הסכולסטית, שהתמקדה בפתרון סתירות בין סופרים שונים, ההומניסטים למדו טקסטים עתיקים מקוריים והעריכו אותם באמצעות שילוב של הגיון וראיות אמפיריות. החינוך ההומניסטי התבסס על לימוד של שירה, דקדוק, אתיקה ורטוריקה. אנשי הרנסאנס ניסו לחדש את הרוח הקלאסית, המנוגדת לרוח הכנסייה, שהעמידה במרכז את הא-ל ולא את אושרו של האדם בעולם הזה. מעל לכל, ההומניסטים האמינו בכישרונו של האדם וביכולת הייחודית והמדהימה של המוח האנושי.

מלומדים הומניסטים עיצבו את הנוף האינטלקטואלי לכל אורך התקופה המודרנית המוקדמת. פילוסופים פוליטיים כמו מקיאבלי ותומאס מור החיו את הרעיונות של המלומדים היוונים והשתמשו בהם בביקורות על הממשל המודרני. תאולוגים מהתקופה, ובמיוחד ארסמוס ולותר, מרדו בסטטוס קוו האריסטוטלי והציגו לראשונה רעיונות מהפכניים של אמונה שהסתמכו גם הם על ההומניזם.

דת

מרטין לותר

ערך מורחב – הרפורמציה הפרוטסטנטית

האידיאלים ההומניסטיים החדשים, אף על פי שהיו חילוניים בעיקרם, התפתחו בתקופה שנשלטה על ידי הנצרות באירופה ללא עוררין. כמעט כל יצירות האמנות החדשות הוזמנו על ידי הכנסייה או הוקדשו לה. עם זאת לרנסאנס הייתה השפעה רבה על התאולוגיה של התקופה, ובמיוחד על הדרך שבה אנשים ראו את היחסים בין האדם לא-ל. רבים מהתאולוגים החשובים של התקופה, ובהם ארסמוס, תומאס מור, ז'אן קלווין ומרטין לותר, היו בעצמם הומניסטים.

הרנסאנס החל בתקופה של אי-שקט דתי. ימי הביניים המאוחרים היו עת של אינטריגות פוליטיות שסבבו סביב האפיפיורות וששיאן היה הקרע המערבי. בעוד שהקרע נפתר על ידי ועידת קונסטנץ בשנת 1414, במאה ה-15 הנצה תנועת הרפורמה הפנימית של הקונקיליאריזם (Conciliarism), שביקשה להגביל את כוחו של האפיפיור ולהדגיש את סמכותן של מועצות בכירי הכנסייה כנגדו. האפיפיורות יצאה אמנם לבסוף ממאבקים אלה כאשר ידה על העליונה, אולם הטענות שהועלו כנגד השחיתות שלה, ובעיקר השחיתות המוסרית של האפיפיור אלכסנדר השישי שהואשם בין היתר במכירת מינויים כנסייתיים, בנפוטיזם ובהולדת ארבעה ממזרים, המשיכו לעלות.

אנשי כנסייה כמו ארסמוס ולותר הציעו רפורמות כנסייתיות, רובן מבוססות על ביקורת הומניסטית על הברית החדשה. בחודש אוקטובר 1517 פרסם לותר את 95 התזות שלו, בהן הוא מוחה על הסמכות של האפיפיור ומבקר את השחיתות בכנסייה ובעיקר את מכירות כתבי המחילה. תזות אלו הובילו לרפורמציה ולניתוק מהכנסייה הקתולית הרומאית, שלפני כן טענה להגמוניה במערב אירופה.

אמנות

ערכים מורחבים – ציור איטלקי ברנסאנס, אדריכלות הרנסאנס

עוד קודם לתקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, קומפוזיציה, אור ופרספקטיבה.

אחד מסימני ההיכר של אמנות הרנסאנס היה התפתחותן של טכניקות פרספקטיבה ריאליסטיות. ג'וטו די בונדונה (1267-1337) היה הראשון שהשתמש בחלל בתוך ציור, אולם רק עם פרסום כתביהם של אדריכלים כמו ברונלסקי (1377-1446) ואלברטי (1404-1472) הפרספקטיבה הוגדרה כטכניקה אמנותית רשמית. התפתחות הפרספקטיבה הייתה חלק מנטייה רחבה יותר לכיוון הריאליזם באמנות. למטרה זו פיתחו ציירי התקופה טכניקות נוספות, למדו את משחקי האור והצל, ואפילו, כמו במקרה של לאונרדו דה וינצ'י, למדו את האנטומיה של גוף האדם. ביסוד השינויים הללו באמנות עמד רצון מחודש לתאר את יופיו של הטבע ולבדוק את האקסיומה של האסתטיקה. יצירותיהם של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל מייצגות את השיאים האמנותיים שאמנים רבים אחרים ניסו לחקות.

באותה התקופה, בהולנד, התפתחה תרבות אמנותית תוססת, והיצירות של אמנים הולנדים חשובים כמו יאן ואן אייק השפיעו על ההתפתחות של הציור באיטליה, גם מבחינה טכנית עם השימוש החדש בצבעי שמן ובבד, וגם מבחינת הסגנון עם השימוש בנטורליזם. מאוחר יותר, יצירותיו של פיטר ברויגל האב נתנו השראה לאמנים רבים לתאר בציוריהם את חיי היום-יום.

באדריכלות, פיליפו ברונלסקי היה האמן החשוב ביותר בלימוד המבנים הקלאסיים, ועם הידע שהתגלה מחדש מכתביו של ויטרוביוס והפריחה במדע המתמטיקה הוא פיתח את סגנון הרנסאנס באדריכלות. היצירה החשובה ביותר של ברונלסקי, שהייתה מבצע הנדסי מורכב, הייתה הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבנייתה נמשכה 16 שנה והסתיימה בשנת 1436. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר של תקופת סוף הרנסאנס הייתה בזיליקת פטרוס ה"קדוש", שנבנתה בתחילת המאה ה-17.

מדע

התמורות שחלו בענפי האמנות ומדעי הרוח השתקפו בתקופה דינמית של שינויים בעולם המדע. יש הרואים בשטף פעילות זה מהפכה מדעית של ממש, שבישרה על התחלתו של העידן מודרני. אחרים רואים בו פשוט האצה של תהליך ממושך שהחל בעת העתיקה ונמשך עד היום. בכל מקרה, ישנה הסכמה כללית כי ברנסאנס היו שינויים משמעותיים בדרך בה ראה האדם את היקום ובשיטות בעזרתן ניסו המדענים להסביר תופעות טבעיות.

המדע והאמנות היו שלובים מאוד זה בזה בתקופת הרנסאנס, עם אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י שאיירו איורים מפורטים של אנטומיה וטבע. אולם ההתפתחות החשובה ביותר של התקופה לא הייתה תגלית מסוימת, אלא דווקא תהליך שהוביל לתגליות, הנקרא "השיטה המדעית". דרך מהפכנית זו ללמידת העולם התמקדה בראיות אמפיריות, בחשיבות המתמטיקה ובשלילת תאוריית הסיבה הסופית לטובת פילוסופיית המכניות, הטוענת כי כל התופעות הטבעיות יכולות להיות מוסברות על ידי סיבות פיזיקליות. תומכים מוקדמים של הרעיונות הללו כללו את קופרניקוס ואת גלילאו. השיטה המדעית החדשה הובילה לתרומות גדולות לתחומי האסטרונומיה, הפיזיקה, הביולוגיה והאנטומיה.

האסטרונמיה של ימי הביניים המאוחרים הייתה מבוססת על המודל הגאוצנטרי של תלמי, אולם מעט מאוד אסטרונומים ממש קראו את כתביו של תלמי אלא הסתמכו על מבואות וסיכומים לתאוריה שלו. בסוף המאה ה-15 פורסם לראשונה ספר מקיף על האסטרונומיה של תלמי, שכלל בתוכו את מחקריהם של אסטרונומים מהתקופה וכן חלקים מספרים יווניים שלא היו ידועים לעולם המערבי עד אז, שהובאו מקונסטנטינופול. ההתפתחות החשובה ביותר באסטרונומיה של תקופת הרנסאנס הייתה עבודתו של קופרניקוס (1473–1543). קופרניקוס היה שייך לדור הראשון של אסטרונומים שחונכו בעזרת הספרים המקיפים החדשים. בתחילת המאה ה-16 הוא החל לחקור רעיון חדש ומזעזע לזמנו לפיו כדור הארץ סובב את השמש. הוא בילה את שארית חייו בניסיון להוכיח מתמטית את המודל ההליוצנטרי שלו, וכשהוא פרסם לבסוף את מחקריו בשנת 1543 הוא כבר היה על ערש דווי. אולם קופרניקוס היה מדען רנסאנס ולא מהפכן כפי שחושבים, משום שהוא נהג לפי שיטותיו של תלמי ואפילו לפי סדר ההצגה שלו. ניתן להגיד כי הרנסאנס של האסטרונומיה הסתיים עם התאוריות החדשניות של קפלר (1571-1630) וגלילאו (1564–1642).

המודעות העצמית ברנסאנס

כבר במאה ה-15 היו סופרים ואמנים באיטליה מודעים לשינויים החשובים שהתרחשו בתקופתם והשתמשו בביטויים כמו Modi Antichi (בדרך העתיקה) או Alle Romana et alla Antica (בדרך של הרומאים ושל אנשי העת העתיקה). אולם המונח "לידה מחדש" (Rinascita באיטלקית) לא הופיע אלא לראשונה בספרו של ג'ורג'ו וזארי, "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר", שפורסם בשנת 1550. וזארי חילק את תקופת הרנסאנס לשלושה חלקים: החלק הראשון כלל את תקופתו של ג'וטו, החלק השני את תקופתם של ברונלסקי ודונטלו, והחלק השלישי סבב סביב לאונרדו דה וינצ'י והגיע לשיאו עם מיכלאנג'לו. לפי וזארי, הייתה זו לא רק המודעות הגדלה לתקופה העתיקה שגרמה להתפתחות זו, אלא גם הרצון החדש ללמוד ולחקות את הטבע.

התפשטות הרנסאנס

במאה ה-15 הרנסאנס החל להתפשט במהירות ממולדתו בפירנצה, קודם לשאר חלקי איטליה ובמהרה לרחבי אירופה. המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג איפשרה את ההעברה המהירה של הרעיונות החדשים של התקופה. ככל שאלה התפשטו, הם השתנו והסתגלו לתרבויות המקומיות. במאה ה-20 חוקרים החלו לחלק את תקופת הרנסאנס לתנועות מקומיות ולאומיות:

• הרנסאנס האיטלקי
• הרנסאנס הצפוני
• הרנסאנס האנגלי
• הרנסאנס הגרמני
• הרנסאנס הצרפתי
• הרנסאנס ההולנדי
• הרנסאנס הפולני
• הרנסאנס הספרדי

הרנסאנס הצפוני

ערך מורחב – הרנסאנס הצפוני

מלך צרפת פרנסואה הראשון, נחשב כהתגלמות השליט הרנסאנסי האמיתי

הרנסאנס שמחוץ לאיטליה נקרא בשם הרנסאנס הצפוני. הוא הגיע תחילה לצרפת על ידי המלך שארל השמיני, לאחר פלישתו לאיטליה. תקופת שלטונו של המלך פרנסואה הראשון נחשבת כשיא הרנסאנס הצרפתי, משום שהוא ייבא למדינה יצירות אמנות איטלקיות והביא אמנים איטלקיים, כמו לאונרדו דה וינצ'י, ואף בנה ארמונות מרהיבים ויקרים שניצלו עד תום את הסגנון האדריכלי החדש. סופרים, כמו פרנסואה רבלה, פייר דה רונסאר ומישל דה מונטן, וכן ציירים ומוזיקאים צרפתיים, שאבו השראה רבה מרוח הרנסאנס האיטלקי.

במחצית השנייה של המאה ה-15 הביאו עימם האיטלקים את הסגנון החדש להונגריה, בעיקר כתוצאה מהנישואין בין מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי, לבתו של מלך נאפולי, ביאטריקס. במהרה הפכה בודה לאחד המרכזים האמנותיים החשובים ביותר של הרנסאנס צפונית להרי האלפים, אך הכיבוש העות'מאני של הונגריה בשנת 1526 הביא את "הרנסאנס ההונגרי" הקצר לקיצו. אמנים איטלקיים רבים הגיעו גם לפולין עם בונה ספורצה, בתו של דוכס מילאנו, שנישאה בשנת 1518 למלך פולין זיגמונד הראשון, ובכך תרמו להתפשטות הרנסאנס הפולני.

רוח התקופה התפשטה מצרפת אל ארצות השפלה ואל גרמניה, ולבסוף הגיעה, בשלהי המאה ה-16, לאנגליה ולסקנדינביה. באזורים אלו הפך ההומניזם להיות קשור באופן הדוק לרפורמציה הפרוטסטנטית, והאמנות והספרות של הרנסאנס הגרמני משקפות בעיקר את המחלוקות הדתיות הרבות של התקופה.

באנגליה, סימל העידן האליזבתני את שיאו של הרנסאנס האנגלי, בעבודותיהם של סופרים אנגלים כוויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו וג'ון מילטון, וכן ביצירות של אמנים, אדריכלים ומלחינים אנגלים.

הרנסאנס הגיע לחצי האי האיברי דרך שטחי ממלכת אראגון על הים התיכון וכן דרך עיר המסחר החשובה ולנסיה. בשיאו של הרנסאנס הספרדי ניתן היה למצוא סופרים חשובים כמו לופה דה וגה ומיגל דה סרוואנטס ואמנים משפיעים כמו אל גרקו.

בעוד רוח הרנסאנס עברה מאיטליה צפונה, התפשטות סימולטנית של רעיונות חדשניים בתחום המוזיקה התחוללה מצפון אירופה דרומה. המוזיקה שהתפתחה במאה ה-15 בדוכסות בורגונדי ציינה את תחילת תקופת הרנסאנס במוזיקה, וסגנון הפוליפוניה החדש שהגיע מהולנד לאיטליה יצר את הבסיס לסגנון הבינלאומי האמיתי הראשון במוזיקה מאז הזמרה הגרגוריאנית של המאה ה-9. בסוף המאה ה-16 הפכה איטליה שוב למרכז החדשנות המוזיקלית באירופה עם התפתחות סגנון האסכולה הוונציאנית, שהתפשט צפונה אל גרמניה בסביבות 1600.

הציור של הרנסאנס האיטלקי שונה מזה של הרנסאנס הצפוני. האמנים האיטלקיים היו בין הראשונים שציירו סצנות חילוניות והרחיקו בכך את עצמם מנושאי האמנות של ציירי ימי הביניים שהתרכזו בעיקר בנושאים נוצריים-דתיים. אמני הרנסאנס הצפוני המשיכו בתחילה להתרכז בנושאים דתיים, כמו המהפכות הדתיות של התקופה שתוארו בידי האמן הגרמני החדשן אלברכט דירר. מאוחר יותר, סיפקו יצירותיו של פיטר ברויגל השראה לאמנים לצייר סצנות יומיומיות במקום סצנות דתיות או קלאסיות. בנוסף, שיכללו האחים ואן אייק הפלמיים במהלך הרנסאנס את טכניקת הציור בשמן, שאיפשרה לאמנים להפיק צבעים חזקים על משטחים קשים ששרדו מאות שנים.

ההיסטוריוגרפיה של הרנסאנס

ההיסטוריון הצרפתי ז'ול מישלה, הראשון שהגדיר את הרסנאנס

היווצרות המונח

רק במאה ה-19 המילה הצרפתית "רנסאנס" הפכה לשכיחה לתיאור התנועה התרבותית שהחלה במאה ה-14. תקופת הרנסאנס הוגדרה לראשונה על ידי ההיסטוריון הצרפתי ז'ול מישלה (1798-1874), בספרו משנת 1855 "ההיסטוריה של צרפת". מישלה טען כי הרנסאנס הביא איתו התפתחות מדעית יותר מאשר אמנותית או תרבותית, וכי הוא התרחש בין סוף המאה ה-15 לאמצע המאה ה-17. כלאומן צרפתי, ניסה מישלה לייחס את הרנסאנס לצרפת ולהגדיר אותה כתנועה צרפתית.

ההיסטוריון השווייצרי יעקב בורקהרדט, לעומת זאת, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", תחם את הרנסאנס בין המאה ה-14 לאמצע המאה ה-16. הוא ראה בתקופה זו את היווצרות הרוח המודרנית של האינדיבידואליות, שדוכאה במהלך ימי הביניים. ספרו של בורקהרדט היה רב-מכר והוא השפיע רבות על התפתחות הפירוש המודרני של הרנסאנס האיטלקי. בשנים האחרונות נהוג להגדיר את הרנסאנס לא כעידן היסטורי רצוף בעל התחלה וסוף, אלא כתנועה תרבותית שהתרחשה במקומות ובתרבויות שונים במקביל.

הרנסאנס כשינוי חיובי

רוב הדיון סביב הרנסאנס בתקופה האחרונה נסב סביב השאלה האם הוא היווה "שיפור" מתרבות מימי הביניים. הן מישלה והן בורקהרדט דיברו בהתלהבות על ההתקדמות שהתחוללה בימי הרנסאנס לקראת העת החדשה, ובורקהרדט אף השווה התקדמות זו לצעיף שמוסר מעיני האדם כך שהוא יכול לראות ביתר בירור.

מצד שני, מדגישים היסטוריונים רבים כיום כי רוב הגורמים החברתיים השליליים המיוחסים לתקופת ימי הביניים, כמו עוני, מלחמות, רדיפות דתיות ועוד, הפכו לגרועים יותר בתקופת הרנסאנס עם מקיאבלי, מלחמות הדת, האפיפיורות המושחתת וציד המכשפות המתגבר במאה ה-16. רבים מאלה שחיו בעידן הרנסאנס לא ראו בו את "תור הזהב" כפי שדמיינו אותו סופרים במאה ה-19, אלא דאגו לבעיות החברתיות הרבות אותן חוו. למרות זאת, האמנים, הסופרים והפטרונים שהיו מעורבים בתנועה החדשנית הזו כן האמינו שהם עדים לעידן חדש שהיווה מעבר חד מימי-הביניים.

ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה (1872-1945) הכיר בקיומו של הרנסאנס, אך הטיל ספק בהיותו שינוי חיובי. בספרו "בסתיו ימי-הביניים" הוא טען כי הרנסאנס הייתה תקופת שקיעה ביחס לתקופת שיא ימי הביניים. השפה הלטינית, לדוגמה, התפתחה רבות מהעידן הקלאסי והייתה עדיין שפה חיה בימי הביניים, אולם הדיבוק של הרנסאנס עם הטוהר של העת העתיקה עצר את התפתחות השפה והחזיר אותה לצורה הקלאסית שלה. חוקרים אחרים טוענים כי הרנסאנס הייתה תקופה של מיתון כלכלי ושל האטה בהתקדמות המדעית, שהוסוותה על ידי התקדמות אמנותית.

חוקרים רבים החלו גם לטעון כי המילה "רנסאנס" טעונה מדי ומרמזת על התפתחות מתקופת ימי הביניים ה"חשוכים והפרימיטיביים". היסטוריונים רבים מעדיפים כיום להשתמש במונח "מודרני מוקדם" כדי להגדיר את התקופה, משום שהוא נייטרלי יותר ומדגיש את היות התקופה מעבר בין ימי הביניים לעת החדשה, העת המודרנית.

ראו גם

• הומניזם
• הרפורמציה הפרוטסטנטית
• המהפכה המדעית
• מוזיקה כנסייתית
• ועידת טרנטו
• האסכולה הוונציאנית
• האסכולה הרומאית

לקריאה נוספת

• יעקב בורקהרדט, תרבות הריניאסנס באיטליה (פורסם ב-1860), תרגם: יעקב שטיינברג, מוסד ביאליק, תש"ט 1949.
• אפרים שמואלי, אנשי הריניסאנס - גדולתו ושברו של העולם האזרחי, הוצאת "מסדה", 1966.
• מיכאל הרסגור, מבוא לתקופת הרנסאנס, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, סדרת אוניברסיטה משודרת, תשל"ח 1978.
• מיכאל ליבמן, דמותו החברתית של האמן בתקופת הרנסאנס, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ז 1997.
• בנימין ארבל, הרנסאנס האיטלקי - צמיחתה של תרבות חילונית, תל אביב: משרד הביטחון, תש"ס 2010.

קישורים חיצוניים

• הסבר על סגנונות העיצוב ברנסאנס
• גלריית יצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י
• הדקאמרון - אתר המוקדש לדקאמרון, כולל הטקסט המלא באיטלקית ובאנגלית ומחקרים
• ארכיון המדיצ'י - ארגון ללא כוונות רווח המעניק לציבור גישה לארכיון המשפחה ומספק מידע רב על התקופה
• אוטופיה מאת תומאס מור - הטקסט המלא של הספר ומאמרים על תומאס מור
• החברה ללימודי הרנסאנס
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הרנסאנס על ציר הזמן
ציר הזמן

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29801804רנסאנס