אמנות מצרים העתיקה
אמנות מצרים העתיקה היא אמנות מונומנטלית שמטרתה הייתה להאדיר את שמם, כוחם ואלמותם של הפרעונים ועל מנת לפאר את ארמונותיהם, מקדשיהם וקברותם. רוב החפצים, הפסלים והציורים נמצאו בתוך קברים. המצרים הקדמונים האמינו בחיים שלאחר המוות והכינו את עצמם לחיי נצח. באמצעות הציורים שתיארו את חייהם בעולם הזה, הם קיוו להמשיך את חייהם בעולם הבא לאחר מותם. ככל שהמת היה חשוב יותר, כך קברו היה מפואר יותר. מלידתו של פרעה ועד מותו נבנה קברו על מנת לשמשו לאחר מותו, לעיתים נחנטו ונקברו עמו גם משרתיו, בני משפחתו ואפילו חיות המחמד שלו על מנת שיוכלו לעבור איתו ל"ארץ המערב" - החיים שלאחר המוות. בדרך כלל, הייתה תלויה צורת הקבורה במעמד החברתי של המת, כך שהאצילים והכהנים נקברו במסטבות ופשוטי העם נקברו בבור באדמה. בשושלות 3–6 נקברו הפרעונים בפירמידות אך מאחר שבניית פירמדות הייתה יקרה וכן מאחר שפירמידות בלטו בשטח ומשכו שודדים רבים, הופסקה צורת קבורה זו. הוחלט לקבור את המלכים במקומות נסתרים כגון עמק המלכים, מקום מרוחק ומבודד מכל מקום ישוב, אשר מעטים האנשים אשר ידעו על קיומו. הקבר עצמו היה חצוב בתוך הסלעים ומורכב מחדר אחד או מערכת של חדרים. תכולת הקברים המפוארים שרדה עד היום, וממנה מסיקים איך חיו המצרים הקדמונים: במה הם האמינו, על מה הייתה המיתולוגיה שלהם מבוססת, מי היו האלילים שלהם, מה היו מנהגיהם וכדומה. קירות הקברים כוסו בכתב הירוגליפי שסיפק פרטים על תהליך הקבורה, אורח חייו של המת וכן תפילות לאלים.
היסטוריה
את תולדות אמנות מצרים העתיקה מחלקים לשלוש תקופות עיקריות:
- ממלכה קדומה: מ-3000 עד 2300 לפנה"ס.
- ממלכה תיכונה: מ-2300 עד 1750 לפנה"ס.
- ממלכה חדשה: מ-1750 עד 600 לפנה"ס.
זו חלוקה שרירותית, כיוון שבכל 3000 השנים הללו לא נעשו כמעט שינויים בקאנון האמנותי, אשר הוקדש לחיי הנצח ונשמר בקפידה. מטרת הקאנון הייתה לשמור על נצחיות הפרעונים. לתקופה קצרה מאוד, בתקופת הממלכה החדשה, העז הפרעה אמנחותפ הרביעי לשבור את הקאנון האמנותי. הוא ניסה לעשות שינוי באמונה ובאומנות גם יחד: הוא הפך את הדת המצרית מדת פוליתאסטית לדת מונותאיסטית והפך את אל השמש "אתן" לאל היחיד. לאחר מותו, חזרו המצרים לקאנון.
הקאנון האמנותי
כל הפרעונים הוצגו בקאנון כדמות אידאלית. הנושא המרכזי בציורים היה תיאור חייו של המלך באותה תקופה ועיסוקיו: רחצה בנילוס, משתה, דיג, עבודה בשדה ועוד. מלבד זאת, הציור במצרים העתיקה התאפיין בעוד מספר היבטים:
- פרספקטיבה מצרית - חלוקת הציור לרצועות היוצרת עומק בציור השטוח, כך שכל רצועה הינה מרחב אחר.
- עיצוב הדמויות נעשה בקנה מידה קבוע כשהרגל משמשת כמידת בסיס. בדרך כלל גובה הגוף כולל הראש, הוא 24 רגליים, אך נעשו פסלים גדולים יותר שהעידו על חשיבות מרובה של הדמות המתוארת.
- צבעוניות - חוקי הקאנון מכתיבים באילו צבעים יעשו שימוש בצביעת הגבר (חום אדמדם) והאישה (חרדל, צהוב כהה).
- דמות האדם - מצוירת בזוויתה הברורה ביותר. הראש בפרופיל, העין בחזית; גוף וידיים חזיתיים, רגליים בפרופיל. בציור הדמויות ישנו חוסר פרופורציה מכוון: ככל שהדמות גדולה יותר ביחס לשאר הדמויות, היא במעמד גבוה יותר.
- כתב ההירוגליפים - באלף ה-3 לפנה"ס הומצא הכתב המצרי, כתב ההירוגליפים המורכב מציורים ונכתב מלמעלה למטה, מימין לשמאל או לחלופין משמאל לימין. כתב ההירוגליפים נכתב על קירות הארמונות והמקדשים, בפירמידות ועל אובליסקים, וסיפרו על חייו, מותו וחזרתו של פרעה על פני האדמה. ההירוגליפים והציורים היו צבועים בשחור, חום, אדום וירוק, אך הצבעים לא שרדו את פגעי הזמן בשל הכנתם על בסיס מים. הציורים השונים בכתב זה סימלו מושגים שונים שהרכיבו את השפה הכתובה.
- בעלי חיים - מיוחסים לתכונות של אלים: חיפושית, ברווז, קוף, בז, נחש.
פסלים נוספים היו של חיות מפלצתיות כדוגמת הספינקס. במצרים הוא משמש כסמל אפוטרופואי חיובי השומר על המקדשים והקברים מרוחות רעות העלולות להזיק למתים. הוא מורכב מראש אדם ומגוף אריה. פסל הספינקס הגדול מורכב מ-2 סלעים שונים, הגוף נחצב מתוך סלע שהיה במקום עוד מהתקופה שמצרים הייתה חלק מים טתיס, והראש הוסף מגוש סלע אחר צעיר יותר, ולכן ניתן לראות חוסר פרופורציות משמעותי ביניהם.
צורות ההופעה של הפרעה
- ישיבה עם ידיים על הברכיים - מסמל שלטון או כוח. לפעמים הוא מחזיק בידו שרביט. פסלים מסוג זה נמצאים לרוב בכניסה למקדש.
- עמידה עם רגליים צמודות - הידיים לצדי הגוף או מוצלבות.
- פישוק - גוף חזיתי אך הראש בצדודית.
- תנוחת ה"צעידה אל הנצח" - רגל אחת נמצאת קדימה יותר מהרגל השנייה, אך הגוף עדיין שומר על סימטריה.
סמלים מזהים של המלך
- מצנפת בד בפסים כחול וזהב.
- על המצח ציור של קוברה או בז. הבז מסמל את היותו בנו של אל הבז - הורוס ואת השתייכותו לממלכת האלים.
- כתר כפול בצבע אדום ולבן - סמל לאחדות מצרים העליונה ומצרים התחתונה.
- זקן ישר (שהיה למעשה תותב) - מלך בעולם החיים.
- זקן מסולסל - מלך בעולם המתים (נמצא בקבר).
- פלג גוף עליון עירום.
- פלג גוף תחתון בחצאית וגוף מגולח למשעי.
- כל האצבעות באותו האורך.
עקרונות סגנון הפיסול
הפסלים מאד ייצוגיים ומאוד גדולים, והפיסול נועד לייצג את האלוקי שבפרעה ולא את האנושי שבו. לכן, עיצוב הגוף הוא גרפי וסכמטי ולא נטורליסטי, והאיברים מעוצבים כמעט בנפרד ונראים כגליליים ומשולשיים. הפיסול פרונטלי ואינו מעובד מצידיו ואחוריו כיוון שהוא תמיד מול המתבונן ובמקרים רבים נחצב כאשר ההר בגבו. הילדים מתוארים כדמויות אנשים קטנות ולא כבעלי מבנה גוף ילדותי ריאליסטי.
- פסל גושי - כל הפסל עשוי מגוש אבן אחד.
- אין חללים - בין הידיים והרגליים לגוף אין חלל. כדי לסמן את ההבדל נעשה שקע במקום, אבל לא כל האבן הורדה.
- פסל סטטי/קפוא - תנועה או הבעה אינן יכולות לסמל את הנצח כיוון שהן מתחלפות.
- הפסל חזיתי - אף פעם אין סיבוב של הגוף או של חלק ממנו, תמיד כל הפסל לכיוון החזית.
- הפסל סימטרי - צד אחד של הפסל שווה לאחר.
- כתפיים תמיד מאונכות.
- כלליות - חלקי הגוף מתוארים באופן כללי, אין כניסה לפרטים, צורות פשוטות וגאומטריות: מלבן, טרפז או גליל.
- ליטוש - לאחר סיום הפסל הוא עובר ליטוש, הפסל לא נשאר במצבו המחוספס.